• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
איזון עדין

איזון עדין

מאת רוהינטון מיסטרי

הביקורת של cujo

תמונה של cujo
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
איזון עדין

איזון עדין

מאת רוהינטון מיסטרי

הביקורת של cujo

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של cujo
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:1995
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אפרתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“בשעת ערב מאוחרת (הבדלי שעות) קיבלתי שיחת טלפון מאיש לא מוכר. "מדבר רוהינטון מיסטרי, יש לי הצעה בשבי”

2/51
ביקורות על איזון עדין
הבאה
Tamas
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

את הודו פגשתי לראשונה לפני חמש שנים כאשר המונית הרועשת משדה התעופה זרקה אותי בכניסה המאובקת של המיין באזר בדלהי. היה חם ,ריחני , מלוכלך ורועש להפליא. מולי עמדה פרה חומה שהרימה את זנבה לכבודי והשתינה , ילד עם בעיית עור קשה רץ אלי עם יד מושטת והונס על ידי מוכר תופים גיבן שניסה למכור לי את מרכולתו, בצידי הדרך ישבו אמהות עם תינוקות מזובבים ובקשו נדבה, הזעתי , הצ'ימידן היה כבד לי על הגב והפה שלי היה מלא אבק , אבל אי אפשר היה למחוק לי את החיוך מהפנים. אחרי שבוע בבנגקוק שם הכול הרגיש מזויף, אי אפשר היה לזייף את המיין באזר.

לא באמת רואים את ההודים כאשר מטיילים בהודו, כלומר הם שם אבל רוב המטיילים נמצאים בבועת הטיול וההודים הם תפאורה ולפעמים מטרד. גם לא ניתן, במיוחד אם אתה רוצה גם ליהנות בטיול, להכיל את כל מה שנקרא הודו. עדיף לחשוב על הודו כעל ארץ השאנטי באנטי מאשר לראות את הצד האכזרי שלה.
בעוד פחות מחודש אני חוזר להודו – חגיגות גיל ה40 דרשו ביקור השלמות. שמעתי מזמן על איזון עדין ושבחו הולך לפניו ולכן רציתי לקרוא אותו לפני הטיול.
הספר כמעט ולא חידש לי דבר על הודו אבל הסית את הוילון השקוף שמגן על מתבונן חיצוני ועימת אותי עם ידיעות חולפות שלא טרחתי להעמיק בהן ופקח את עיני מעט יותר ממה שהייתי רוצה לפני טיול שכזה.

בתחילת הספר יש ציטוט יפה מ'אבא גוריו' שמזכיר לקורא המדושן שמה שהוא קורא אכן קרה ולא בדיה שנעלמת כאשר הספר נסגר . זו בחירה מצויינת לספר הזה והיא מהדהדת בכל דפיו.
איזון עדין מגולל את סיפורם של ארבע דמויות ( אישה פרסית , סטודנט מבית טוב , ושני כפריים מקאסטות נמוכות ) בעשור שבין 1975 ל1984 , שנות שלטונה של אינדירה גנדי אבל גם חורג לתקופה של הקמת הודו. כל אחת מהדמויות מאירה פן שונה של הודו וכולן נדחסות בדירה אחת.
קשה שלא להשוות את הספר לילדי חצות של רושדי . שניהם מתרכזים בתקופה האמורה ויש חפיפה בזוועות משטרה של גנדי שהם מתארים. אבל בעוד רושדי עטף סיפורו בקישוטים ספרותיים רבים ,איזון עדין כתוב בפשטות .בהתחלה יש ממש הרגשה כאילו עומד לידך הודי ,מספר לך קורותיו ומנענע בראשו. כמעט כל אקדח שמונח על השולחן נורה ואין פיתולים וטוויסטים גדולים בעלילה ( יש הרבה התפתחויות והעלילה מתגלגלת ) אבל הרגישות והאמינות של הסיפור מחלחלים עמוק. למרות שאני בעד סלסולים ספרותיים בילדי חצות הייתי מנותק ומרוחק מהסיפור וב'איזון עדין' חייתי כהודי בדירה צפופה וניסיתי למצוא את האיזון העדין שבין התקווה לייאוש של גיבורי הסיפור.
אין באמת איזון עדין בין תקווה לייאוש בספר. ישנה אשליה מסוימת שהמספר נותן לאורך הספר שהוא קיים ואז הוא מנפץ אותו ביד גסה . פיסת התקווה שהוא מציע בסוף רק מעצימה את חוסר האיזון. אל תחפשו צדק בספר . אל תחפשו נקמה ,היא תחריב אותכם.
לא תסתכלו על קבצנים באותה עין אחרי הספר הזה ,דמות המשנה של הקבצן נטול הרגלים גונבת לעיתים את ההצגה ומתוארת במיומנות שאינה פלקאטית
זה ספר מצוין , הוא קיבל ממני את הציון הגבוה ביותר השנה. הוא כתוב קולח ולמרות הדברים הקשים שמבליחים בו יש בו גם המון אהבת חיים . אהבתי במיוחד את היכולת של הגיבורים להתמודד עם כל מכה שנופלת עליהם זו צורת מחשבה שעזרה גם לי להתמודד עם המכות הקלות (להבדיל להבדיל אין מה להשוות ) של החיים.
אני ממליץ גם למי שהודו אינה בליבו לפעמים ספרים הם דרך לחיות חיים של אחרים.
.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
א
איריסה
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
ח
חובב ספרות
תמונה של שולי קליין
שולי קליין
תמונה של Bookworm
Bookworm
תמונה של מירית
מירית
40קוראים|גיל ממוצע59|63%נשים

על המבקר

תמונה של cujo

cujo

ותיק
חבר מזה 17 שנים
192 ביקורות•17 נבחרות•3,174 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•Fiction
תמונה של cujo
cujo
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות192
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבל3,174
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית33Fiction22

דיון על הביקורת

33 תגובות
cujo
cujo•לפני 11 שנים

תודה רבה זה....:)

אני הגעתי אליה רק בגיל 35 . אני בטוח שתספיק לפני ותזכור שיש לה פנים רבים כשמטיילים עדיף לבחור את החיוביים.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 11 שנים
אף פעם לא הייתי בהודו. מת כבר להיות שם. ביקורת מעולה!
cujo
cujo•לפני 12 שנים

ושןב תודה אורן:)

•לפני 12 שנים

סקירה מצוינת. מסכים איתך.

cujo
cujo•לפני 12 שנים

bookworm המיין בזאר כנראה גם לא השתנה מאז היית שם. מבחינתי איזון עדין עוקף את ילדי חצות בסיבוב

cujo
cujo•לפני 12 שנים

מעולה:) את לא תצטערי

זיו
זיו•לפני 12 שנים
הביקורת שלך עוררה את סקרנותי כל כך.... שלמרות ה-כובד וה-עובי, רצתי לרכוש לי אחד משלי :) תודה
Bookworm
Bookworm•לפני 12 שנים

וואוו המיין באזאר הוא עדיין הכתובת לתרמילאים?!

הייתי שם לפני 22 שנים. לא יאמן שזה עדיין המוקד. אכן מקום מדהים! קראתי את "ילדי חצות" פעמיים (ראשונה בהודו ושניה לאחרונה) ונהניתי. מאוד. אם היית צריך לדרג ולהמליץ למישהו על אחד מהשניים - על איזה משניהם היית ממליץ?
מירית
מירית•לפני 12 שנים

כתבת כל כך יפה על הספר הזה. אולי אעיז לקרוא אותו(קצת חוששת מהתיאורים...)

s
shlomitos•לפני 12 שנים
ספר מעולה, אבל בדיוק מהסיבה שציינת - שהוא איננו בדיה, היה לי כל כך מדכא לקרוא אותו. הסוף ממש גמר אותי. ההשלמה עם מה שקורה, חוסר היכולת או הרצון להתמרד, הקבלה השקטה של הגורל, היא אפיינית להודו אבל מקוממת אותנו המערביים. ספר נפלא.
cujo
cujo•לפני 12 שנים

נרשם:)

שין שין
שין שין•לפני 12 שנים

מצטרפת להמלצה של נתי על שידוך הולם. ספר מצויין.

אם כי איזון עדין הוא ספר מופתי וזה לא בדיוק אותו הדבר.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

לא קראתי, אבל קיבלתי עליו המלצות נלהבות

cujo
cujo•לפני 12 שנים

תודה נתי:)

עוד לא ניסיתי את ויקראם סת - הוא מעבי הכרס שהבחנתי בקיומם אבל עוד לא עזרתי עוז לחקור. ממליצה?
נתי ק.
נתי ק. •לפני 12 שנים

הודו אינה בלבי, אך את ההמלצה שלך אהבתי.

איזון עדין הוא ספר מעולה. את "שידוך הולם" קראת?
חני
חני •לפני 12 שנים

היי חבר נמר השלג מצויין.מאחלת לך שכל אלוהי הדברים הקטנים יתגשמו לך אחד אחד...

cujo
cujo•לפני 12 שנים

תודה רבה קורא כמעט הכל:) אני מבטיח לנסות.

את המשפט על ווראנסי שמעתי רבות והאמת שהיא מסקרנת אותי מאוד אבח אני משאיר אותה לפעם הבאה.
yaelhar
yaelhar•לפני 12 שנים

קורא כמעט הכל - אני חושבת שרוב התיירים לא ממש רואים את הארץ המתויירת.

הם רואים (ומצלמים) נופים ומוזיאונים, מתרשמים מההתייחסות אליהם ("איזה מגעילים ה...בטח אנטישמים...") לא מכירים את אורח החיים ודרכי החשיבה של המקומיים. והמקומיים מתייחסים בסובלנות אל התיירים המביאים להם פרנסה.
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 12 שנים

"הודו האמיתית"

אהבתי את שכתבת, ואת איך שכתבת... זכורים לי צמד המילים "הודו האמיתית" בזמן שטילתי שם... "עד שלא הייתה בווראנסי לא היית בהודו האמיתית" "עד שלא היית באגם פושקר לא היית בהודו האמיתית" "עד ש... לא היית" אהבתי את הביקורת, ואת ההבחנה שהמטיילים שם לא ממש רואים את ההודים. תהנה מהטיול
cujo
cujo•לפני 12 שנים

מירב אני אנסה אותו שוב בהמשך - מרווח נדרש:)

cujo
cujo•לפני 12 שנים

היי חני :)

אני קבעתי לי כלל שכל יום הולדת אני חוגג בטיול בחול - לא כל שנה אני מצליח ולעיתים אני אני מגמיש את התאריכים אבל הודו לא שונה משנים קודמות מלבד האורך שפינקתי את עצמי - חודש וחצי. מתחיל בנפאל ומסיים בהודו. שאנטראם קצת כבד לי - תרתי משמע :) לפי המסלול שלי הייתי צריך לקרוא את אלוהי הדברים הקטנים. לקחתי את WICKED , פשר הלילה ונמר שלג לארח לי לחברה
cujo
cujo•לפני 12 שנים

תודה רבה נעמי ,מאורית וגלית:)

cujo
cujo•לפני 12 שנים

רץ תודה- אהבתי את הדרך שאביך טייל.

לא צריך להיות בהודו אבל מומלץ:)
נעמי
נעמי•לפני 12 שנים
יפה מאד, ארצה לקרוא
עלמה
עלמה•לפני 12 שנים

כל כך נכון מה שכתבת,

לגבי חוסר האיזון בין תקווה ליאוש בספר. כמה דמעות הזלתי כשקראתי אותו..זהו אחד הספרים היפים שקראתי. גם שני הספרים האחרים שלו מומלצים.
חני
חני •לפני 12 שנים

היי חבר מה יש בגיל הזה שצריך לנסוע עד סוף העולם בשביל לחגוג ?בכל מקרה

מאחלת קודם כל המון מזל טוב,ואם בדרך תמצא תובנה או שתיים תקשור אותה לתיק המטיילים שלך ותשתף אותנו. הודו קשה אין ספק מורידה ממך את הקליפות הבורגניות אחת אחת. נראה לי שכולם ברחובות דוברי אידיש או עברית אז לא תהייה לך בעייה. (הייתי בחום מציעה לך לקרוא את הספר שאנטראם כהכנה טובה.)
חני
חני •לפני 12 שנים
גלית
גלית•לפני 12 שנים

ביקורת ניפלאה! תהנה מהטיול השני לקראת 40 בהודו!

מאורית
מאורית •לפני 12 שנים
וואו. הודו... אהבתי הביקורת. לא הייתי עדיין בה...
רץ
רץ•לפני 12 שנים

נפלא - כנראה שצריך להיות בהודו, אבי מעולם לא הייה בהודו אבל בספרייה שלו הייה הספר של קלליבך

עזריאל - הודו יומן דרכים ( 1956) איתו הוא הייה יוצא מידי פעם למסע בהודו
cujo
cujo•לפני 12 שנים

תודה רבה אפרתי ואוקי:)

ולכל המלייקים
אפרתי
אפרתי•לפני 12 שנים

ביקורת נפלאה!

•לפני 12 שנים

כתוב נהדר...

33 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של cujo

מומחית באומנות המוות

מומחית באומנות המוות

אריאנה פרנקלין

נתחיל מהסוף. אהבתי את הספר מאוד ואני ממליץ עליו מאוד.
יש בספר את השלוב האהוב עלי של מתח בסגנון מיעשהזאת עם רומן היסטורי.
קיימברידג אנגליה 1170 – מישהו רוצח באכזריות ילדים והאשמים הטבעיים הם היהודים. התקופה היא קצת יותר ממאה שנה לפני גירוש יהודי אנגליה.
רבות מדובר על גירוש ספרד אבל פחות ידוע על גירוש צרפת שקדם לו וגירוש אנגליה והטבח ביהודי יורק ועלילת הדם של נוריץ שעל בסיסו נכתב הספר הזה (נוריץ ועלילתה מופיעה גם בספר ששומע במקביל – אני אוהב שהספרים שקורא מתכתבים אחד עם השני ).

אל המקום מגיעה משלחת חשאית של שלושה לחקור את הרציחות. המומחית לאומנות המוות היא אדליה, דר סקרפטה של המאה ה12.
אל הספר הגעתי מהמלצה חמה במרשתת שאחרת ספק אם הייתי חושב לקרוא אותו . יש לו עוד חמישה המשכים שלא תורגמו, אבל כיאה לספר "בלשי" בסדרת מתח הוא עומד בפני עצמו.

ומכאן לפינת המבקר הדקדקני :
אחת הבעיות ברומן היסטוריים היא , עבורי, השהיית הספק. בהרבה מובנים השהיית הספק -אותו אלמנט שגורם לנו להאמין למה שכתוב אפילו אם אין בו הגיון – יותר קל בספרי פנטזיה מאשר ברומן היסטורי.
אחת הדומאות הקלות היא יחס לילדים – אם נקרא על ילד בן שמונה בימינו שיוצא לעבוד זה יראה לנו מעוות ולא מוסרי ( גם אם בעולם שלישי ) אבל האם דמות מהמאה ה12 או ה16 אמורה להזדעזע מהדבר. סבתא שלי הייתה הולכת קילומטרים כל יום לעבוד במפעל בגיל שמונה. אותו דבר לגבי הפרשי גיל ונישואין בגיל צעיר.
מצד שני כשאנחנו קוראים ספר אנחנו "מצפים" מהדמות הראשית – אם זו דמות שאנחנו אמורים לאהוב – להראות מוסר שאנחנו מתחברים אליו. מחשבות שתומכות בשיוויון זכויות לנשים, לשחורים ליהודים. הרבה פעמים דמויות בספרים היסטוריים מביעות הבנה בדברים שמרגישים שהן בנות ימינו. אפילו התפיסה של תזונה של שנות השבעים היא לא תפוסת התזונה של ימינו. אותו דבר לגבי עישון ואכילת סוכר. תפיסת גוף של היום היא לא תפיסת הגוף של מאות אחורה בה מלא משמעו בריא ואוכל טוב.
מאחד הספרים שקראתי על לונדון במאה ה16 למדתי שנשים היו צובעות את שיניהם בשחור כי אכילת סוכר הייתה דבר של מעמד והמרבה בו כהו שיניו. שלא לדבר על אמבטיות ורחצה בצרפת של אותה תקופה.

הספר הזה הולך על חבל דק בין האמין לסביר ועל חלק מהמקומות שנראה שחרג המחברת מוסיפה אחרית דבר בסוף הספר ומראה שהם הגיעו ממחקר. הגיבורה היא אישה לא נשואה , חצי יהודיה , רופאה או ליתר דיוק פתלוגית. היא דמות נהדרת ויש התייחסות לכל "מגבלותיה" בעולם שחושב שאישה מרפאה היא מכשפה שצריך לשרוף, אבל לפעמים גם היא נופלת מהחבל – כמו בפעמים שהיא מעירה למישהו על משקל גופו או בהבנה של חיטוי ומים נקיים .

במובן הזה אני מבין למה הרבה כותבים יוצרים פנטזיה שמשתמשת באנגליה של אותם שנים כבסיס. בפנטזיה אין בעיה שדמות עם כוחות קסם תדע יותר ממה שזמנה מאפשר לה ואתה עדיין מקבל את הרקע של ספר היסטורי.

לכל חובבי המתח וההיסטורי הספר בהחלט מומלץ – הוא דיי חלף לי מתחת לראדאר אז משער שגם לאחרים.

בפינת הידעת ?
הספר הוא בתקופת הנרי השני – המלך שהביא למשפט את שיטת המושבעים ואפשר ליהודים להקבר גם מחוץ ללונדון. בנו היה ריצארד לב הארי שהוא דמות יותר זכורה בהיסטוריה הפופולארית, אבל בראיה יהודית פחות טוב ליהודים במסעות הצלב.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

ז'ורז' אמאדו

זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
היתה כאן פעם משפחה

היתה כאן פעם משפחה

ביל קלג

לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית האודיו באנגלית ועוד יותר שמחתי לגלות שהשם באנגלית הוא : did you ever have a family
זה שם בעל משמעות אחרת לגמרי וגם השימוש בו בספר הוא במשמעות אחרת.
אני מבין למה בחרו את השם העברי להיות הייתה פה פעם משפחה ( למרות שהוא לא מדויק ) ואת שניהם יכול הספר לעטות.

כמו שמבינים מהשם ודי מהר מההתחלה , קורה בספר אסון. אסון ביזארי שונה לגמרי ממה שדמיינתי ( אני לא קורה עטיפה אחורית ) שקורע והורס כמה משפחות.
אבל זה לא ספר על זה, כלומר זה מאוד נוכח וגם האבל וההרס העצמי והבדידות והאשמה שבאים איתו , אבל זה בעיקר ספר על משפחות. על סוגים שונים של משפחות , על בגידות של הורים בילדים ולהיפך. על חינוך וטוב לב של זרים וגם להיפך.
זה ספר מאוד אמריקאי שזה הופך אותו לא להיות כוס התה שלי, אבל הוא מאוד טוב.
הספר מסופר ממספר זוויות\ דמויות. חלקן ראשיות בסיפור , חלק חולפות בחיי הדמויות. הזמן בסיפור הוא לא תמיד לינארי. לפעמים הוא לפני האירוע ולפעמים אחריו. כל פרק מתחיל בשם הדמות שאחריה הוא עוקב.
אני אוהב צורת סיפור כזאת אבל באודיו זה בהתחלה היה קשה למעקב אס דילגתי בין האודיו לספר הפיזי. בנוסף, את הספר מקריא הסופר. הוא לא רע אבל הוא לא קריין והוא מכביד מעט את הספר- דווקא הקריאה בספר בעברית אפשרה יותר מרחב אוויר.
למרות הנושא, זה לא ספר שיושב על הנשמה- לא חושב שהייתי יכול לשרוד ספר כזה בתקופה הזאת. יש כבדות ואבל ואין בו הרבה קלילות , אבל הוא לא חונק ( לא בטוח שמצליח להסביר את ההבדל ).
הוא בהחלט מומלץ – עם כוכבית האזהרות שכתבתי.


• אתגר TBR הוא אתגר שנתי בו יוצרים רשימה של 24 ספרים שיושבים על המדף ( וירטואלי או ממשי ). אלו ספרים שרוצים לקרוא אבל תמיד ידחפו לפניהם ספרים אחרים. כל חודש מוגרל מספר בין אחד ל24 והספר במקום הנבחר הוא הספר שצריך לקרוא באותו.
זה כאילו מטופש – אם אתה רוצה לקרוא ספר, תקרא אותו, אבל זה עוזר לי לנקות מהמדף ספרים שיושבים שם שנים , ספרים שרציתי\ רוצה לקרוא אבל לא מיד מוצא את מצב הרוח הנכון לעשות זאת .

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•cujo
לא מפסיקים אהבה באמצע

לא מפסיקים אהבה באמצע

ליאור אנגלמן

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה.

האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו.
זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף.

למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות.
זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

לפני 9 חודשים•
★★★★★
•cujo
לילה אחד באוקטובר הבודד

לילה אחד באוקטובר הבודד

רוג'ר זילאזני

בקבוצות אחרות במרשתת הספר הזה מפורסם. קצת מוזר שהקהל שלו באתר מאוד קטן.
זה ספר פולחן שהרבה אנשים חוזרים וקוראים בו בחודש אוקטובר. המשפט הזה היה חלק מהסיבה שהתמהמתי להגיע אליו.
הסיבה השניה היא שבעברי ניסתי את תשע נסיכים לאמבר ולא התחברתי אליו – אני לא מרבה לתת הזדמנות שניה לסופר שלא אהבתי , אולי אני צריך לשנות את הגישה.

שמעתי את הספר באנגלית אז אין לי מושג איך התרגום. האודיו היה מעולה ויש הרבה קולות בספר.

למרות שמו, הספר מתרחש לאורך חודש אוקטובר אחד. הפרק הראשון הוא הראשון באוקטובר והפרק האחרון הוא ה31.10 , ליל כל הקדושים.
המספר של הספר הוא Snuff ( רחרחן בעברית ) כלב מיוחד שמשגיח על בעלו , ג'ק. סנאף הוא לא כלב רגיל וזה לא ספר מראות עיניו של כלב אלא יותר בסגנון של הכלב ברודפים של דין קונץ.
הוא גם לא החיה היחידה בספר עם תובנה אנושים קסומה. זה חלק מהקסם של הספר.

לא ידוע במדוייק מה התקופה שבה מתרחש הספר וגם לא המיקום אבל אנשים מתניידים בו בכרכרות והתמזה לא רחוק.
מהר מאוד מובן שגק וסנאף הגיעו לאזור לשחק בסוג של משחק, אבל טבעו לא ידוע ולאט לאט סנאף והקוראים נחשפים לשחקנים האחרים.
זהו סוג הכתיבה שאני אוהב – סנאפ מכיר הרבה מחוקי העולם בו מתרחש הספר אבל חושף אותו לקורא דרך שיחות והרהורים בנתחים והתעלומה של מהות המשחק וזהות השחקנים נפתחת כמו ספר בלשי.

יש בספר הרבה רפרנסים והצבעות לספרות אימה קלאסית ורוב הדמויות בספר מבוססות על דמויות מיתיות או ספרותיות. רוב הרפרנסים הללו חלפו לי מעל הראש כששמעתי את הספר, אבל זה בונוס נהדר לקרוא עליהם אחר כך, כך שזה לא מפריע להנאה . אני משער שחלק ממהקשרים נופלים בתרגום .
שם הספר לקוח משיר של אדגר אלן פו.

הפולחן סביב הספר הוא לקרוא אותו באוקטובר – כל פרק לפי היום בו הוא מתרחש. דחיית הסיפוקים שלי לא אפשרה אבל אולי פעם בקריאה חוזרת עם הילדים.
לזילאזני יש עוד ספר שמאוד הומלץ לי עליו : אדון האור – ואני כנראה אקדם אותו ברשימת הקריאה.

הספר הוא ממתק של פנטזיה אורבנית עם המון ביצות הפתעה ודמויות נפלאות של חיות ובני אדם. מומלץ מאוד ואם יש לכם אפשרות לשמוע את האודיו באנגלית – בכלל.

לפני 9 חודשים•cujo
Hamnet

Hamnet

Maggie O'Farrell

מי לא מכיר את שייקספיר בעולם המערבי ( וגם מעבר לו ), אני חושב שכמעט כל ספר רביעי שאני קורא מרפרר או משחזר או מעבד איזה חלק של מחזה של שייקספיר. כמעט כולם מכירים את המלט או רומיאו ויוליה אבל המחזה שאני נתקל בו הכי בספרות הוא דווקא הסערה.
למרות שכולם מכירים את יצירותיו, יש ערפל גדול אודותיו. יש טענות שהוא לא היה קיים , שהעתיק מאחרים, שהוא שילוב של כמה כותבים, שהיה אישה וכו ( אין לי ביסוסים לטענות- שמועות רשת ) , לכן הופתעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר שלפי ויקיפדיה , שייקפיר היה נשוי לאישה בשם אן האתווי והיו לו שלושה ילדים סוזאנה, גודית והמנט.
למרות שמו הספר הזה הוא לא על המנט או המלט, הוא גם לא על שייקספיר. שמו המלא או החלקי לא מוזכר פעם אחת בספר, הוא הבן של , הבעל של , האב של, המחזאי. במובן הזה הסופרת נותנת לו את אותו טיפול ששמור בדרך כלל לנשים של , הבנות של, האמהות של. זהו רומן היסטורי וזה בעיקר סיפורה של אגנס.
לפי הכתבים שייקספיר היה נשוי לאן האתווי, אבל בצוואה של אביה היא נקראת אגנס (איגנס) וכך בחרה הסופרת לקרוא לה.
למרות "היכרותי" עם שייקספיר אני לא מכיר לעומק את כתביו, אני לא קורא מחזות ויותר איש של קולנוע מתיאטרון . ראיתי כמה הצגות וגם סרטים שעובדו, אבל אם בספר יש ניואנסים ורמיזות על עבודויו הן חלפו מעל ראשי.

טריוויה קטנה שלמדתי : מה היה שמו של אביו של המלט? ( לא לרמות ולבדוק במרשתת ).

הספר נכתב על ידי מגי אופארל. חלק מספריה תורגמו אבל לא הספר הזה. היא מספרת שהכוונה הראשונה שלה הייתה לכתוב רומן שמתכתב עם סצינת הפתיחה בהמלט עם הרוח של אביו, אבל אז גילתה שאין הרבה מידע על אן האתווי , אישתו של המחזאי והמידע שהיה נכתב ,לכאורה , ללא ביסוס ומציג אותה כמי שאימללה את חייו ולכדה אותו בנישואין והיא החליטה לכתוב לה חיים אחרים.
הספר כתוב יפיפיה, הוא נפתח בבוקר בו המנט מגלה שאין אף אחד בביתו ובשכונה והוא חייב להזעיק עזרה לאחותו החולה. משם מזגזג הספר לעבר , מטייל בעולם עם מגיפה וחוזר להווה של הסיפר וממשיך. הספר כתוב בגוף שלישי מדלג ,אבל כמו שאמרתי הגיבורה הראשית שלו היא אגנס.
אבל אגנס זה לא שם מוכר והמנט מייצר אסוציאציה והעטיפה יפיפייה ואלו הדברים שגרמו לגשת לספר מבלי לדעת עליו דבר.
זה רומן היסטורי, איטי יחסית שמספר על אהבה וזוגיות והורות ואובדן שקרע לי את הלב. מסוג הספרים שמרגישים כמו לשבת ליד נחל מפכפך ולהתבונן באצבעותיך המסרקות את המים.

יש עיבוד של הספר להצגה בלונדון וכנראה בקרוב יצא עיבוד של הספר לסרט ואולי זה יגרום לתרגום של הספר.
שמעתי באפליקצית ליבי ( של הספריות ) באנגלית.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Agatha Christie

נמסיס זה שם עם הבטחה. יש הרבה ספרי מתח עם השם הזה. כמעט לכל גיבור על יש נמסיס וגם למספר בלשים כמו שרלוק והארי הולה.
הגעתי לספר עם ציפיות. חבר המליץ עליו והשם הבטיח איזו שהיא אויבת מרה לגב מארפל. איזה מגניב גברת זקנה וחטטנית עם אויב\ת שווה לה. לא טוב להגיע לספר עם ציפיות.
אני אוהב את גברת מרפל . יש משהו בחטטנות הבלתי מתנצלת שלה ובעובדה שאף אחד לא סופר אותה שעובד לי.

הספר מתחיל דווקא טוב. גברת מרפל סוקרת את רשימות הודעות הפטירה להנאתה ומגלה שידיד שפגשה בשנה שעברה בקאריביים עזב את עולמנו.
זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת זימון ומשימה מעורכי דינו לפתור תעלומה מבלי שנאמר לה מה עליה לפתור ולמה. החלק הזה נהדר וכל האפשרויות פתוחות.
ואז מצטמצמות האפשרויות . על גברת מרפל לצאת לטיול מאורגן של בתים וגנים . היא עדיין לא יודעת למה ולאט לאט נחשפים אליה אנשים בסיור ומחוצה לו והתעלומה מתחילה להיפתח.
בסופו של דבר ברגע שיורד המסתורין הראשוני של מה לחפש זה הופך להיות ספר בלשים של מקרה קר ( פשע שהתרחש שבעבר ולא נפתר ) די בנאלי.

פתרתי את התעלומה במחצית הספר – היו עוד נפתולים אבל יחסית לאגתה זה היה די ברור. גם המוטיב ניתן די מוקדם.

אבל לא על כך יצא קצפי. טוב לא באמת קצפי – היה נחמד להקשיב לספר והוא היה הסחת דעת נפלאה לעולם שבחוץ – מת לו אדם עשיר ומערש דויי הוא מארגן קבוצה של אנשים שיפגשו בתזמונים שונים, שיגידו את הדברים הנכונים בזמנים המתאימים. הכל מתקתק כמו שעון. ואני, המאזין הקטן, רק רציתי חופשה קצרה באי יווני קטן. בחרתי את הטברנה הכי רחוקה ללון בה, כך שכל מה שאוכל לעשות יהיה לסבוא בטברנה ולרחוץ בים הצלול וביניהם להשלים שעות שינה ולקרוא ולשמוע ספרים. זהו. רגע אחד של שפיות לפני שמתחיל הקיץ המטורף של עבודה חדשה, חיפוש ומעבר דירה וילדים. הרבה זמן ילדים. האי היה נפלא והשכלתי לבחור ספרים טובים, אבל כל השאר השתבש. ביקשתי שקט וקיבלתי מלחמה.
תכלס, אם מסתכלים על זה בזווית אחרת קיבלתי את מה שרציתי ויותר. התארכה לי החופשה הכפויה בשבוע. הילדים היו עם אימם( ודי נהנו מכך ), לא הפגיזו אותי, הסתובבתי בעולם ברודוס וגרמניה ומשם ללרנקה, אבל זה כבר לא היה כיף ושום דבר שתכננתי לא עבד. ניסו לשכנע אותי לקחת גמל ולחצות את הגבול לסוריה לטפס על החרמון ולהתגלגל בצד השני, הצלחתי להזמין שתי טיסות שלא יכולתי להגיע אליהן ( אחת מהן בטעות מהארץ ללרנקה )נחתתי בשבת בערב בלרנקה בלי ספר פיזי וגיליתי שאין חנויות ספרים פתוחות בראשון, דחו לי את הטיסה שכן הוזמנה וכו וכו, אבל פגשתי אנשים מדהימים ביוון ובקפריסין שהיו נכונים לעזור (בגרמניה נחתי אצל חברה אז בכלל ).
הייתי אמור לחזור עם חברה ישראלית אז חשבתי שאני שולט במשחק אבל המשחק שינה את החוקים. אז היה משהו מעצבן על קריאה של תוכניות שתוכננו בלי שום טעות, אבל גם משהו מרגיע.

הספר היה נעים לשמיעה כמו שאמרתי – סיימתי אותו על הטיילת של לרנקה – אבל הוא לא ספר טוב גם בלי הטרוניה לעיל.
אין הגיון בספר. זה מרגיש שאגאטה הלחימה כמה סיפורים לא גמורים ביחד והתכוונה למשהו אחר. הספר פורסם ב1971 . חמש שנים לפני מותה של אגאתה. היא מדגישה לאורך הספר את זקנותה של מיס מרפל ואת חולשתה ויש בזה משהו מעיק ומעציב.
יש בספר מיני פסקנויות לגבי הדרך שנשים צריכות לנהוג. אני יודע שלא עם כולן מרפל מסכימה ועדיין למרות יושנו של הספר הן צורמות. לפני הספר הזה קראתי את רצח בדrך בית לחם הנפלא של בתיה גור ( שיותר מצטיין בדיונים החברתיים שמעלה ופחות בתעלומת הרצח ) – המסקנה משניהם אישה צעירה שמתאהבת נמצאת בסכנת חיים.
בואו לספר בלי ציפיות מהשם וממיס מרפל והכל יהיה טוב – ובעולם האמיתי תזכרו שאלוהים צוחק – ואם כבר אז עדיף בדיחות קטנות כמו שהיו לי ולא כמו של ה50 שעדיין מחכים.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
דבר רודף דבר

דבר רודף דבר

ג'ודי טיילור

חיפשתי את הספר הזה מעל שנתיים מבלי שידעתי דבר על עלילתו. הוא ריצד לי בהמלצות ברחבי המרשתת וידעתי שהוא שייך לספרות הספקולטיבית ( יעני פנטזיה או מדב ) , אבל לא יותר מזה. מה שמשך אותי אליו היה השם. לא השם העברי שניתן לו : דבר רודף דבר, שהוא תירגום טוב אבל לא תופס את המהות של השם באנגלית : one damned thing after the other . שם גאוני. בשביל שם כזה אני מוכן לקנות ספר בשק.
אבל זה גם שם מחייב – יש בו הבטחה שזה יהיה ספר מופרע ומצחיק – או לפחות זו הציפייה שלי ופה גם מתחילה הבעיה, לא היה תיאום ציפיות והספר לא מצחיק ולא מופרע.

זו לא קטילה , לפחות לא מושחזת . זה ספר קליל וחביב ואולי אף אמשיך יום אחד להמשכיו.
הספר מרגיש כאילו הוא fanfiction של קוני ויליס. לקוני ויליס יש סדרת ספרים על מסע בזמן שמנוהלים על ידי היסטוריונים מאוקספורד וכל מה שיכול להשתבש שם משתבש. המפורסמים בהם הם ספר יום הדין ומלבד הכלב. הכתיבה של ויליס היא כאוטית ומתודית , מצחיקה אבל גם נוגעת ללב עם תשומת לב לפרטים ולהיסטוריה.
הגיבורה של הספר הזה היא היסטוריונית שמגוייסת לפרויקט סודי של מסע בזמן, אבל בעוד ויליס יורדת לפרטים ( כן לפעמים יותר מדי ) על הבעיות במסע בזמן, ג'ודי טיילור ( הסופרת ) מרפרפת עליהם , זורקת משפטים כללים ורצה עם העלילה. המסע בזמן בספר הזה הוא גימיק, הוא מאפשר לסופרת לפתוח מיני עלילות והרפתקאות הכל מתואר בצורה מאוד סכמתית ובקווים כללים. יש הרבה עלילה תשלימו את החסר. בנקודה מסויימת יגיעו הדמויות למסקנה שמגיעים אליה גם במלבד הכלב וישתמשו ( לפי קוראת בגודרידס ) באותה רשימת חפצים.
ברפרור נוסף לויליס , הגיבורה בנקודה מסויימת בספר מבינה שאחת הדמויות היא כמו אלה או כוח טבע שמשפיע הדמויות וזה בדיוק ההגדרה שנותנים לדמות המרכזית בהמשכוכית של ויליס.
אבל גם אם לא רואים את הרפרורים לויליס , הספר פשוט לא עובד. הדמויות "דקיקות" , אין הגיון עלילתי לפעולות שלהן, הספר ציני מדי פעם אבל רחוק מלהיות מצחיק. זה בעיקר מרגיש כמו ספר טלאים שהרכיבו מהרבה עלילות אחרות וזה חבל כי יש לו מלא ספרי המשך והייתי בטוח שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
שמעתי את הספר באנגלית באפליקצית ליבי. הוא הופיע שם ברגע שיצא התרגום לעיברית, כך שאיני יכול להעיד על איכות התרגום.
למרתה ולס יש ספר שנקרא all systems red ( תורגם לעברית כרובורצח – שזה שם הסדרה ) שיוצא לו עיבוד עוד חודש באמזון, אם היו מחליפים את השמות בין שני הספרים היקום היה במקום מאוזן יותר.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
המאורות

המאורות

אלינור קטון

זה היה אמור להיות הספר שיוכיח אחת ולתמיד לקוראי אתר זה שזכיה בפרס בוקר אינה בעוכרי הספר ולא צריכה להפוך אותו לצנינים בעיני הקורא. זה כמעט עבד, אבל אז 100 דפים לפני הסוף הספר נהרס. או לפחות כך הרגשתי כשסיימתי אותו.
אני אוהב עבי כרס. אני לא קורא הרבה מהם. ספר עב כרס הוא סוג של מחוייבות שאם היא לא צולחת אתה עלול להיות שבוי בה לזמן רב, אבל כשהיא עובדת, זה נפלא. הספר הזה מעל 800 עמודים ועד עמוד 700 בערך הוא היה נהדר.

יש הרבה מחשבה בספרים מהיכן להכנס לעלילה. מההתחלה? מהסוף ואז לחזור? מהאמצע? בהתפתחות הדרגתית או בזריקה של הקורא למי העלילה הקרים והעמוקים ( הסגנון האהוב עלי ). אלינור קטון בחרה נקודת כניסה מצויינת . שנים עשר אנשים מתכנסים בחדר עישון במלון. בחוץ סוער וכשזר מגיע ונכנס בפתאומיות לחדר כולם משתתקים ומתנהגים כאילו אין קשר בינהם. זה לא ראשית הסיפור אבל גם לא אמצעיתו והאסוציאציה שפתיחה כזו יוצרת מיד היא כינוס הבלש את כל החשודים לפתרון הרצח.
אדם עשיר נעלם ובאותו לילה זונה שהייתה איתו נמצאת מעולפת בצד הדרך מסוממת. האם היה רצח? איפה הגופה ומי הרוצח?
למעשה רוב הספר כתוב כתעלומת רצח כאשר לא ברור אם בכלל היה רצח ומניעיו.

זה רומן היסטורי שמתרחש בניז זילנד ב1866 בעיירת כורי זהב. מסתבר שהייתה גם בהלת זהב בניו זילנד. ניו זילנד היא אחת המדינות היפות לטייל בהן . שופעת ירוק ומים אבל זה לא ניכר מהספר . היא אפורה וגשומה וקרה.
הספר בנוי משניים עשר חלקים ( כמו חודשי השנה – או מופעי הירח ) החלק הראשון הוא הארוך ביותר והוא רובו של הספר וככל שמתקדמים מתקצרים החלקים ונוצרת תנועה של תאוצה.

הספר מאוד קריא ו "זורם" . יש בו חורי עלילה והתנהגות לא מובנת של דמויותיו אבל זה חלק מהקסם שלו. הבעיה מבחינתי הייתה שלקראת 7/8 מאורכו הספר מגיע לנקודת הסיום. נשארים דברים פתוחים ולא מובנים, אבל שם נגמר הספר ואז במעיין כתיבה מואצת הוא חוזר להתחלה. להתחלה שלפני פתיחת הספר ובעצם מסביר את הקשרים של הדמויות בספר . הרבה ספרים עושים את זה . רומן רוסי וכימים אחדים של שלו הם דוגמא טובה לספרים שמסתובבים סביב אירוע ובחלק האחרון מספרים אותו. גם שם זה מיותר ,מבחינתי, האירוע והשפעתו נטחנו כל כך הרבה בספר שלא צריך את הפרטים המדוייקים של איך הוא קרה.
100 העמודים האחרונים של הספר מנסים למלא את החללים שיצרו את הקסם בסיפור. הסבר אחד הוא סוריאליסטי וכמעט פספסתי אותו, אבל הוא החלק הטוב בחזרה לאחור. החלק השני , הריאליסטי , הוא פשוט גרוע. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

זה ספר שיש בו גימיק. השם : המאורות, שמות הפרקים ואורכם וטבלאות ההורוסקופ. בשבילי הגימיק והשמות המיוחדים חלפו מעל הראש ויתכן שפה פיספסתי חלק ממה שהסופרת ניסתה להעביר. בסופו של דבר הגמיק , לדעתי, השתלט על הנרטיב וחבל.

זאת לא דיסהמלצה. אהבתי את רוב הספר ואולי לאחרים הוא יעבוד יותר טוב.
עשו מהספר סדרה שלפי הטרילר היא לא נצמדת לנרטיב:
https://www.youtube.com/watch?v=kW0PMsvmsLg

מילה אחרונה על פרסים ובוקר בפרט. אני מסכים שזכיה בפרס זה או אחר לא בהכרח מעידה על טיב הספר, אבל היא גם לא נוגדת אותו. בשבילי זו עוד רשימה של המלצת ספרים שאולי או אולי לא אוהב. מתוך רשימת הספרים שזכו בפרס בוקר מהיווסדו קראתי שמונה ספרים . מתוכם שניים אהבתי מאוד ( חיי פיי וילדי חצות ) והשאר נעים בין אהבתי לבסדר. יש לי לפחות ארבעה מהם ברשימת קריאה עתידיות. שניים מהרשימה לא סיימתי.
את הספר הזה לא בחרתי בגלל הפרס. הוא נבחר בגלל השם המסקרן , עוביו, העטיפה היפה וכי הוא השלים לי מסע עולמי לניו זילנד.
יצאה לי לקרוא 3 סופרות ניו זילנדיות שנה שעברה. את שלושתן אהבתי ובשלושתן היה משהו מעט quirky או שובב אבל אני לא חושב שזה משהו על כתיבה ניו זילנדית. רק הספר הזה התרחש ממש בניו זילנד.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo

ביקורות נוספות על "איזון עדין"

איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

בשעת ערב מאוחרת (הבדלי שעות) קיבלתי שיחת טלפון מאיש לא מוכר.
"מדבר רוהינטון מיסטרי, יש לי הצעה בשבילך".
"אני מקווה שלא מדובר בהצעה שאי אפשר לסרב לה", עניתי, ופשפשתי בתאים הכי שכוחים במוחי לתור אחר השם הלא מוכר. "אתה יכול להזכיר לי בבקשה..."
"אני הסופר של הספר שרכשת בשבוע הספר וטרם עשית בו שימוש."
הסתכלתי סביב כדי לבדוק אם איזו מצלמה זעירה טמונה במסגרת של תמונה או באחת המנורות שבבית. "קניתי הרבה ספרים בשבוע הספר..."
"אני הסופר ההודי, הקנדי-הודי, ליתר דיוק, את רוצה לצאת למסע בהודו?"
שלחתי את ידי למגירה המתפקעת מתירוצים, שנפתחת בקושי מעומס יתר, זאת המגירה שנמצאת מעל זו שמכילה אתרים שאליהם אני רוצה לנסוע, כמו לפלנד, וושינגטון, וסנט פטרסבורג. הודו, בכל מקרה, לא מאוחסנת בה. כשמשכתי בידית חרקו דפנות העץ, ומגירת התירוצים נתקעה, בוודאי עלתה על גדותיה. אבל לי כבר היו כמה תירוצים מוכנים על הלשון. "קשה לי בעבודה כרגע וגם ההתחייבויות למשפחה והודו, איך להגיד..."
"אל תדאגי," הרגיע אותי מר מיסטרי, "לא התכוונתי לנסיעה ממשית, פשוט תוציאי את הספר, תחזיקי אותו בשתי ידיך, עצמי את עינייך וסעי לשלום. רק אל תשכחי לכתוב עליו."

הוצאתי את ערימת הספרים הבלתי קרואים והיססתי רגע בין שאנטראם לבין איזון עדין, ששניהם כתובים על הודו. אבל רוהינטון מיסטרי היה על הקו והוא המליץ לי באופן אישי על הספר שלו. נכון שסופרים אינם אובייקטיביים לחלוטין בכל הנוגע ליצירי רוחם, אבל הם אמינים וגם בעלי טעם טוב בכל הנוגע ליצירות תרבות. גם הכריכה האחורית, זו שאינה אמינה בדרך כלל, המליצה על הספר בפה מלא. אני לא נוהגת להקשיב לדברי כריכות אחוריות, אבל זו הייתה כריכה קשה, מעט יוצאת דופן במחוזותינו.

נסעתי להודו. זו לא הייתה הפעם הראשונה, אגב. נסעתי עם נער החידות ממומבאי, עם תעלומה בשישה קולות, היורשת מדלהי, הטיגריס הלבן, אדונית התבלינים, אחות לבי, הכלה ממומבאי ותעלומת המשרתת הנעדרת. יבול לא מרשים ביותר, אבל גם לא דל במיוחד.

ומיסטרי הוביל אותי בעדינות ובמיומנות, בצער ובכאב עמוק בתחתית השחורה הבוצנית המצחינה הטובענית התובענית העגומה... טוב, די למילים, מישהו יכול לחשוד שפתחתי מילון.

בארץ רחוקה, שהודו שמה, בשנות השבעים של המאה שעברה, זאת אומרת, לפני ארבעים שנה, חי עם גדול בארץ רחבת ידיים. אקזוטית, צבעונית, טקסית, גדושת תבלינים, ניחוחות, שלווה ו... סליחה, רגע, תמחקו בבקשה את כל הקונוטציות של השאנטי והפרחים עזי הצבעים.

כי בארץ רחוקה שהודו שמה, בשנות השבעים של המאה שעברה, חי עם גדול בתנאים איומים ואכזריים. אינני נוטה להשתמש בביטויים נגזרי שואה, כי ניצולת שואה דור שני, הנני, ומשום כך אני זהירה ומהססת בכל הנוגע לדימויים מן הפלנטה האחרת. אבל היסטרי מתאר עם שעובר סבל שואתי כמעט, לא מידי כובש, לא מידי עם שרוצה להקיאו אלא מידי מי שידיו נגועות בשלמונים ותאוות השלטון מעבירה אותו על דעתו, והוא גוזר את גזרותיו של פרעה ואת גזרותיו של המן ושל צוררים נוספים על עמו שלו.

קסטה בקסטה מושלת ומי שמעז לשרבב את ראשו מן החומה המקיפה את המעמד שלו, אחת דינו למות במיתות משונות, עם ילדיו הקטנים. בבחירות לממשלת הזדון של הודו, מטביעים העניים את טביעת אצבעם, מישהו כבר ישים בקלפי את הבחירה הנכונה. ואם כל הדורות שקדמו לך שייכים לקסטה של מעבדי עורות, מלאכה קשה ומבזה ומצחינה, עליך להמשיך במסורת, כי ניסיון לשנות את נתיבך, סופו שיביא עליך כליה בעינויים קשים.

העניים, עניים עד תחתית הבאר. אם שפר מזלם והם מרוויחים משהו למחייתם, הם שוכרים "בית" שעשוי מפח גלי וקירות מקרטון בשכונת עוני. את רצפת האדמה החשופה יכבשו העניים בכפות רגליהם. בכל בוקר הם ימלאו מים בדלי מן הברז הציבורי של שכונת העוני הענקית הזאת, ובשאר שעות היום לא יהנו אפילו מטיפת מים. את צרכיהם הם יעשו כחיות ליד מסילת הברזל. וערב אחד, ברצון הממשלה, יהרסו דחפורים את שכונת העוני ויאספו את העניים למין מחנה עבודה, שדומה, כמה עצוב, למחנה ריכוז, ושם, חולים ומותשים, רעבים וצמאים, לבושים בבלואי סחבות וכפות רגליהם הפצועות יחפות, הם עובדים ללא שכר למען הממשלה. אחרי שישתחררו חלק מן העניים הללו מן המחנה הם ייאלצו לישון תחת כיפת השמיים.

ולממשלה יש תוכנית חשובה למיגור העוני והמצוקה, תכנון המשפחה. הם עורכים עיקור המוני, גס ולא סטרילי באנשים שאין ביכולתם להתנגד. והפעולה הכירורגית האכזרית הזאת היא מכת מוות להמונים.

וכל זה אינו מתרחש בכפרים מרוחקים ופרימיטיביים, אלא בעיר הגדולה.

ארבעה גיבורים בספר הזה, דינה דלאל, אלמנה צעירה שחיה מן היד אל הפה, שני חייטים, דוד ואחיינו, והדייר של דינה, סטודנט בקולג'. וגורלם הקשה מזמן להם ריב וכעסים, אהבה ומשפחתיות. ומיסטרי מגולל את תולדותיהם והכאב נבלע בכאב והצער מתחבר לזעזוע והסופר אינו מרחם עלינו. הוא משקיע את ראשינו בדם ובבוץ, ואנחנו מתרועעים עם קבצנים ועם חסרי בית, ונושמים רק צחנה אנושית וצחנה של התנהגות אכזרית עד לב השמים.

בשבע מאות ארבעים וחמישה עמודים של יצירת מופת מפעימה, מיסטרי מחייך איתנו ומוחה את דמעותינו ומבטיח לנו שאולי הכל עוד ישתנה, כי בארבעים השנים שחלפו עולם כמנהגו נוהג והודו לא השתנתה.

תודה לך, רוהינטון מיסטרי על המסע המדכדך הזה. להודו האמיתית לעולם לא אסע, די היה לי בזה.
ותודה על הכישרון המופלא שרקם את שמיכת הטלאים לספר חד פעמי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•אפרתי
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

אם הייתי צריכה לבקר במקומות רק על סמך קריאת ספרים אז על פי ספר עוצמתי זה לא הייתי מגיעה להודו אפילו בטלפתיה. אבל חווית מקומות דרך קריאת ספרים אינה אותה חוויה בעיני מטיילים וכל שכן בעיני המקומיים.

הרבה לפני רוהינטון ו"איזון עדין" (וגם אחריו), הודו נאבקת על הישרדותה ומחפשת למצוא את האיזון שבה מיום עצמאותה. איזון בין קדמה לנחשלות, בין צמיחה לעוני רב, בין תקווה לייאוש. בימינו כשמחאות חברתיות לא כל כך מתרוממות, התרחשה בהודו לפני כ- 90 שנה מחאה מפורסמת, הייתה זו מחאת "צעדת המלח". בתחילת שנות ה- 30 הטילו הבריטים מס גבוה על המלח, במטרה לבסס מונופול בריטי על ייצור המלח בהודו, ולחייב את ההודים לקנות מלח מהבריטים. מחיר המלח היה כה גבוה ולא אפשר עוד למיליוני הודים להשתמש בו. בתגובה, פתח גאנדי במאבק נגד "מס המלח", והחל לצעוד בליווי תומכיו ולהפיק מלח מהים הערבי. הייתה זו ההתנגדות הראשונה כנגד השלטון הבריטי אשר היוותה אבן דרך בדרכה של הודו לעצמאות. כארץ התבלינים אפשר לומר כי היה זה המלח, רכיב מאזן במיוחד, של טעמים ומווסת נוזלים, שהתחיל את הדרך לחירותה.

הודו של רוהינטון היא הודו של שנות ה- 70 של המאה העשרים, תקופת משטר החירום של אינדירה גאנדי. תקופה של אינפלציה גואה, חזון לייפוי ערים ומיגור העוני, תכנון משפחה קפדני, צנזורה של התקשורת והפרה של זכויות האדם. הדמויות בסיפור מגיעות ממעמדות שונים וקבוצות אתניות שונות. הסיפור לא מתרכז במשפחה הודית אחת אלא זהו סיפורן של ארבע דמויות מרכזיות והמאבק על ההישרדות. דינה דלאל, אלמנה פרסית צעירה, אשר סירובה להינשא, ולא לחיות כמשרתת בבית אחיה, מוביל אותה להקים עסק לתפירה ועל ידי כך יוצרת לעצמה חיברות חלופית המוציאה אותה מבדידותה. אישוואר(דוד) ואומפרקאש (אחיין), זוג חייטים הינדים מהכפר, המגיעים לעיר הגדולה בכדי ליצור הזדמנויות לעשות כסף מהר. מאנק, סטודנט לקירור ומיזוג אויר, המגיע מכפר בהרים ללמוד בקולג' בעיר הגדולה. הגיבורים מתאחדים תחת קורת גגה של דינה.

הודו מתוארת ללא כל הנחות ובמלוא "תפארתה". רוהינטון לא חוסך באף תיאור של פרט קשה. הודו של שסעים חברתיים בין קאסטות עליונות וקאסטות תחתונות ושסעים דתיים. זוג החייטים, דוד ואחיינו, הנולדו לקאסטה נמוכה של מעבדי עורות, מבינים כי גורלם נגזר מראש ומגלים עד מהרה כי להתריס כנגד הציווי החברתי ולהפר את האיזון המעמדי כרוך במחיר דמים יקר. מאנק, הסטודנט, טועם על בשרו את מחיר האיזון שהופר במחאת הסטודנטים הצמחוניים בקולג'. חלום העיר הגדולה מתנפץ במהרה, החיים אינם כה נעימים, רכים וחלקים כמו בד שיפון הנוזל בין האצבעות, והגיבורים נקלעים לסיטואציות לא שגרתיות. העוני והצפיפות זועקים מכל מקום, הצחנה והזוהמה צפים ועולים מכל סמטה, קבצנים חושפים מומים, אנשים תלושים המחפשים פרנסה, מגורים בפחונים, רחובות זועמים, רחצה בסמטאות עם דליים ועשיית צרכים על מסילות הדרכים. סיפורים של סבל, אלימות, רעב, קשיחות לב בירוקרטית של משרדי הממשלה, יהירותם של פקידים, גבריות תמורת כרטיסי מזון, מאכערים המנצלים מצוקות אנשים ומסדרים אישורים תמורת מחירים מופקעים, אכזריות של משטרה ושחיתות בכל פינה.

ובתוך כל הכיעור ותיאטרון האבסורד של מציאות עלובי החיים בעיר הגדולה, מוצאים להם הארבעה את חלקת האלוהים הקטנה בדירה. אט אט נוצרים בתוך בועת היחידה המשפחתית החלופית, יחסים משותפים של כבוד, נדיבות, חמלה, טוב לב ונחמה. אך האיזון העדין הוא שביר וגם כשמתעוררת תקווה, מציאות החיים האומללה וחסרת המזל צצה ומרימה את ראשם ונוגחת בפנים.

ספר נפלא, העלילה חזקה, מטלטלת ונוגעת ללב. ולמרות התיאורים המפורטים והלא קלים ובחלקם אף מצמררים, הכתיבה לכשעצמה סוחפת. דמויות המשנה מעניינות אף הן ונעות על הרצף של אכזריות ורחמים, ומתחת לכל המעטה האכזר מסתתרת לה אנושיות המגיחה ברגעים קשים. רוהינטון אינו מתיימר להיות פוליטיקלי קורקט או מתחשב, לעיתים אף בצורה קצת מוגזמת, הוא אומנם כותב על הודו אבל באיזשהו מקום מנסה להאיר על החיים שלנו ולגרום לנו לתהות. כי כאשר החצר האחורית הופכת למעשה לחצר הקדמית אז מה זה אומר עלינו כחברה...

**********

במהלך הקריאה נזכרתי בשיר "ברחוב הנשמות הטהורות" של להקת הנשמות הטהורות, אשר נכתב גם בתקופת שנות ה- 70, ושמילותיו כאילו התכתבו להם עם רוח הסיפור כמו ברית ערים ומצוקות תאומות.

ברחוב הנשמות הטהורות
הקבצנים פושטים עורות
גורפים כספים
פורטים שטרות
חושפים מומים לעשרות
ומנגנים על כינורות

ברחוב הנשמות הטהורות
הפנסים ללא אורות
אזוב וטחב בקירות
הגנבים בחצרות
אוספים בשקט אוצרות

לכל רחוב
יש שם פרטי
אשר מעיד על טיב יושביו
בכל רחוב
תלויים שלטים
על צדיקים ללא רבב

ברחוב הנשמות הטהורות
הנערים עושים צרות
ונטפלים לנערות
פותחים תיקים וחקירות
מלכלכים את הקירות

לכל רחוב
יש שם פרטי
אשר מעיד על טיב יושביו
בכל רחוב
תלויים שלטים
על צדיקים ללא רבב

ברחוב הנשמות הטהורות
שלחו שלשה למאסר
מפני שלא ידעו מוסר
ועל השלט שהוסר
שינו את שם הרחוב הצר
שינו לדרך כל בשר

**********

הגעתי אל הספר בזכות המלצתו של מסמר עקרב, ועל כך אני מודה לך.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•Tamas
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

לקרוא 735 עמודים בתוך יממה אחת זו לא בחירה מודעת, זו כניעה לכתיבה פנומנלית. עוד לפני שצוללים לתוכן, אי אפשר שלא להשתאות מהיכולת של הסופר לטוות סיפור בצורה כל כך עמוקה ורהוטה. הסגנון שלו הוא מלאכת מחשבת – הוא מצליח לבנות דמויות עם עומק פסיכולוגי נדיר, דמויות שמרגישות כמו בשר ודם, עד שהן הופכות להיות חלק ממך לאורך כל הקריאה. היכולת לספר סיפור רחב יריעה כזה, ובמקביל לשמור על אינטימיות ועל דיוק רגשי בכל משפט, היא פשוט יוצאת דופן.
אבל כאן מתחיל הקושי. תוך כדי קריאה, מצאתי את עצמי שוב ושוב בחיכוך מול העלילה. רצף האסונות והאירועים שפוקדים את הדמויות הרגיש לי לפרקים מתיש, אולי אפילו מופרך – כאילו מישהו השתולל כאן עם הדמיון כדי לייצר דרמה מעבר לכל היגיון. המוח שלי ניסה להתקומם מול ה"חוסר סבירות" של סבל כזה.
אלא שהזעזוע האמיתי הגיע כשהבנתי שזו לא יד המקרה של הסופר, אלא פשוט ההיסטוריה. ברגע שהבנתי שהמאורעות האלו, קשים ככל שיהיו, הם תיאור נאמן של המציאות בהודו של שנות ה-70, כל זווית הראייה שלי השתנתה. פתאום ה"מופרכות" הפכה לעדות, והכאב הפך להרבה יותר מוחשי ומדמם. קשה לתפוס שככה אנשים באמת חיו, שהשרירותיות הזו הייתה לחם חוקם.
זהו ספר מטלטל שמשאיר אותך עם שאלות כבדות על הטעם שבסבל ועל החוסן האנושי. הוא רחוק מלהיות קל, אבל הוא מופת של כתיבה שמצליחה לתעד את הרוח האנושית בתוך המקומות הכי אפלים. חווית קריאה עוצמתית שלא תעזוב אותי עוד הרבה זמן.
מומלץ בחום!

לפני חודשיים•
★★★★★
•ליליאן די
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

ספר שבסופו נשארתי עם תחושה חזקה של הכרת טובה והוקרה לחיים שלי.
לעובדה שנולדתי פה, לחיים שאני חיה. שהרי בקלות הכל היה להיות אחרת...
הספר מתאר את החיים בהודו. לא הודו של התיירים אל הודו האמיתית, הקשה.. של הקבצנים והמעמדות. של העוני הנורא והיחס המזלזל לחיי אדם.
הספר כתוב בצורה מצויינת. הוא מעניין, קולח ומושחז.
משאיר אותך עם המון מחשבות והמון כאב - יש אנשים שחיים ככה.
הוא מסופר דרך הדיירים בדירה קטנה ועלובה אחת. מספר את קורותיהם לפני שהגיעו לעיר הגדולה ומה שארע להם בה.
מומלץ

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מיירון
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

מאין אנשים שואבים את תעצומות הנפש שלהם, בתוך חיים שכוללים רק מפולת של צרות, להמשיך הלאה אל היום שלמחרת? לנסות ולהמשיך לצבור רגעי אושר קטנים? לחפש ולמצוא את התקווה שתפעם שוב בעורקים, וכל זאת רק כדי ליפול שוב מכובד של צרה נוספת , נוראה מקודמתה? מהו הכוח, שמכריח בני אדם באכזריות פשטנית, להמשיך להיאחז בחיים בכל מחיר, לשרוד מיום ליום, גם כשנדמה שאנחנו נהיינו בובות המריונטה של העולם והחיים רק חובטים בנו , מאמללים אותנו ומכים אותנו מכל כיוון אפשרי?

זהו סיפור על אלה שמזלם אינם שפר עליהם, בלשון המעטה, להיוולד ב"צד הנכון" של כדור הארץ. איזון עדין מתרחש בהודו של שנות ה-70, הודו המזוהמת, הגזענית, חסרת הרחמים, שראשי ממשלה מושחתים שולטים בה ביד רמה ומתעללים באנשים קשי היום. שוטרים מדכאים את הציבור, רציחות ומוות מצד השלטונות הם עניין שבשגרה, עיקור בכפייה הוא רק עוד דרך להמשיך להחזיק בשלטון, העוני הוא עוני מכפיר. בתוך כל אלו מנסות הדמויות הראשיות בספר למצוא קצת שקט ושלווה, משימה לא פשוטה בהתחשב במטח הצרות שנופלות עליהם אחת אחרי השניה.

מאנק, סטודנט למערכות קירור בקולג', שמגיע להתארח אצל דינה דלאל, ושני החייטים אום ואישאוור העובדים אצלה, מנסים בצניעות לחיות את חייהם. הם אינם מבקשים מהחיים דברים גדולים מדי: דינה, שנאחזת בעצמאותה ומפללת שתישאר שלה, אום ודודו אישוואר, צמד החייטים שבאו לעיר הגדולה מהכפר הקטן כדי לחמוק מהצרות, להרוויח קצת כסף ולחזור לחיים הפשוטים שלהם, ומאנק, שבכל רגע בחייו מחפש נואשות משמעות.

הם מוצאים אותה בדברים הקטנים. המשפחה שהם מצליחים ליצור, כמו כל משפחה: רבה, משלימה, מתאחדת, מתפרקת. כשהם ביחד הם מצליחים לצבור כוחות להמשיך, למצוא אחד בשני נחמה, למהול את העצב במעט שמחה. הם מוצאים את התקווה שעוזרת להם לא רק לשרוד אלא גם לחייך ולזכות ברגעי אושר. ודווקא שנדמה שהנה, עכשיו יהיה יותר טוב, אולי, אפשר אחרי הכל להמשיך הלאה, מגיעה המכה הבאה.

אני קוראת את הספר הזה ונזכרת למה אני תמיד מתעצבנת כשאני שומעת אנשים, חלקם חברים שלי, אומרים "אני אף פעם לא אעבוד במשרד, זאת לא עבודה שמתאימה לי, לשבת כל היום" או "כשאני אהיה בן 30 אני לא אהיה מלצר באיזו מסעדה" כשרואים אדם מבוגר ממלצר. אני כועסת על היהירות. כאילו כל אדם שיושב במשרד בחר לעשות את זה, כאילו כל מלצר מבוגר בחר בעבודה הזאת בלב שלם ולא מתוך כורח החיים. אנחנו לא יודעים לאן החיים עלולים להוביל אותנו, וזאת יהירות מצדינו לחשוב שכן. אמא שלי אמרה לי לא מזמן, בהקשר לעבודה שלי: "מי יודע, אולי מחר אצטרך למכור בגדים. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ואדם צריך לדעת לעשות הכל." היא צודקת. האשליה שיש לנו, שהשליטה בחיינו שייכת לנו בלבד, אינה אלא אחיזת עיניים. ובסופו של יום, אם הגורל שלנו זימן לנו רק עבודה שאיננו שלמים איתה, יש לנו הרבה מזל.

לספר קוראים "איזון עדין". זהו אותו האיזון בין התקווה ליאוש, מספר לנו הסופר בדמותו של המגיה. אבל אין כאן באמת איזון: בסופו של דבר היאוש ינצח, והתקווה לא תהיה לנחמה אלא לצחוק הגורל שממשיך ללעוג ולהכשיל.

מבין שלושת הספרים שהזמנתי בחנות סימניה, "ציפור ישנה", "מלחמת השוקולד" ו"איזון עדין", אין לי ספק שהאחרון הוא המובחר שבהם. בעדינות רוהינטון מיסטרי פורש לנו את סיפורו, הוא מציג את הדמויות אחת אחת, גורם לנו להתאהב בהן. וכולן אנושיות להחריד. הוא אינן שופט גם את האכזריות שבהן: כולם כאחד רק מנסים לשרוד בדרכם. לעיתים אין להן זמן אפילו להתאבל, למחות דמעה. בשתיקה הן מקבלות את גורלן, כמעט באהבה, כשאין בהן כוח עוד למחות על כל הקשיים שהחיים זימנו להם, הן מחבקות את הצרות שעוטפות אותם. משלימות איתן, כמעט והולכות איתן יד ביד.

הספר הזה מרהיב, צבעוני, יפייפה, חשוב, מקסים, קורע לב, אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. עדיין קשה לי להמליץ עליו, כיוון שסיימתי אותו בתחושת יאוש כה עמוקה שלא פגה גם ביום שלמחרת. אפילו מאנק, שמבין כל הדמויות הראשיות, מזלו לכאורה גדול יחסית מכולן, קיומו בסופו של דבר הוא אפור, שברירי וחסר משמעות.

"איזה סיכוי יש לנו, כאשר ההתחלות והסופים שלנו מוזרים כל כך? לידה ומוות- מה יכול להיות מפלצתי מזה? אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו ולקרוא לזה פלאי ויפה ונשגב, אבל זה עסק מוזר, בואו נודה בכך."

לספר הזה אחזור לא בשביל רגעי היאוש. אחזור אליו רק בשביל רגעי החסד: מאנק ואום מאכילים את החתלתולים שזה עתה נולדו, ארוחות הצהריים בוישראם, אום מבשל ארוחת ערב ודינה צופה בו, מסירה אט אט את מעטה הקשיחות שלה, מאנק לומד לשחק שח, צמד החייטים מוצא סוף סוף בית, אום לומד להשתמש בסכין ומזלג, אישוואר מוצא טיפת נחת. ארוחות ערב משפחתיות ליד השולחן, מריבות, שמחות קטנות וניצחונות קטנים עוד יותר. אני אקרא על כל אלה ואנסה לשכנע את עצמי שכל השאר, איכשהו, אולי שווה את זה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אריאל
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

אין מילים.
פשוט לשבת ולקרוא.
מטלטל

לפני חודשיים•
★★★★★
•עדי
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

תקופה קשה בהודו, תהפוכות בשלטון, כבודו וחירותו של האדם נרמסים ברגל גסה.
מתנגדים נעצרים, ואף דינם מוות.
רבים נשלחים כנגד רצונם לעבודות קשות וללא תשלום.
העניים גרים ברחובות, ואם שפר מזלם הם גרים בבתים לא ראויים לאדם בשכונת עוני.
הממשלה מנסה בכל דרך למגר את העוני, היא בוחרת בדרך של הריסת השכונות ללא כל התחשבות
במשפחות שנותרו ללא קורת גג.
הממשלה נלחמת בגידול האוכלוסייה ע"י עיקור וסירוס כנגד רצון האדם, ורבים אף מוצאים את מותם אחרי ניתוחים אלו.

הזמן והגורל מפגיש בין ארבע דמויות:
דינה - אלמנה מרדנית, קשת יום המסרבת לעזרת אחיה , היא מעדיפה לגור בדירה שכל יום מאוימת שתיזרק ממנה לרחוב
וכל זאת בלבד שלא ידרוש ממנה אחיה להינשא בשנית.
מאנק - נער בן 17 שהשכלתו ועתידו חשובים להוריו ובלית ברירה ורצון הוא נעקר ממשפחתו לטובת השכלה בעיר הגדולה.
אישוואר ואחיינו אום - חייטים שעוזבים את הכפר שבו החיים לא היו קלים להם ,יוצאים לעיר הגדולה עם
רצון לשפר את מזלם.

אישוואר ואום מגיעים לעבוד כחייטים ומועסקים ע"י דינה.
מאנק עובר לגור אצל דינה כדייר בשכירות.


על החייטים ימי השקט לא מחזיקים מעמד, כל יום עבורם זהו יום הישרדות, חיפוש אחר פיסת ריצפה ברחוב
למנוחת הלילה ,חיפוש אחר עבודה ופרנסה וחיפוש אחר המזון.
קשר מיוחד בין אישוואר ואחיינו, כאלו והוא בנו, הקרבה עצמית והקרבת החיים האחד למען השני.
כל יום עבורם הוא רצון לטיפת שלווה ונקודת אור קטנה שתאיר להם את הדרך. כל פעם שהיה נראה כי מזלם הטוב
בפתח, הוא לא הגיע ואף הורע .
היום בו מחליטים החייטים לחזור לכפר כדי למצוא כלה לאום, זהו היום בו נחרץ גורלם.
"....אם הזמן היה גליל של בד הייתי חותך ממנו את כל החלקים הרעים, הייתי גוזז ממנו את כל הלילות
המפחידים ותופר את החלקים הטובים כדי לעשות את הזמן נסבל..."

היו קטעים קשים לקריאה, כשקראתי שהחייטים עברו סירוס ועיקור כנגד רצונם בברוטליות כעסתי נורא,
סגרתי את הספר בזעם, התיאור היה קשה מנשוא.
למרות הקושי הרגשתי הזדהות מוחלטת עם הדמויות המסופרות, התחושה היא וכאלו הכרתי אישית כל אחד מהם,
כל קושי וכאב שעברו הרגשתי צביטה וכאב.
החוויה שניסה מיסטרי להעביר הורגשה, הספר קריא וסוחף לכל אורכה, ריבוי הדפים לא מורגש כלל,
הסיפור סוחף מהתחלתו ועד סופו, נוגע ללב ומרגש.
אני מודה לחברי שמוליק שהמליץ לי על קריאת הספר.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קארן
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

"כל הודי אומלל - אומלל בדרכו שלו"

הנה הודו, כמיליארד ו-300 מיליון נפש. מיליוני עניים מתגלגלים ברחובות, מיליוני הומלסים שמפריעים להתגלגל ברחובות, מיליוני מזוהמים עם גוגול חיידקים, מיליוני נערי חידות בלי תשובות, מיליוני עלובי חיים מחפשים איזה ויקטור הוגו שיתייחס אליהם, מיליוני -

בסדר, אני מודה, גם עלי המספרים האלו גדולים מידי.
בואו נעשה זום-אין:

הנה אישוואר ואחיינו אום, מתגלגלים ברחובות העיר הגדולה בחיפוש אחר עבודה ודירה. מיד אחריהם צועד הוגו ההודי - רוהינטון מיסטרי, ומספר לנו בכישרון רב את קורותיהם. אישוואר ואום הם חייטים מרודים, כלומר עניים מנוסים, כלומר - טוב סדרו את זה איך שבא לכם, והם מוכנים לעבוד קשה ולהתפרנס מיגיע כפיהם לו רק תינתן להם ההזדמנות. הם גם משתדלים לשמור על היגיינה בסיסית, משימה לא טריוויאלית כשהברז השכונתי מועיל להשפריץ את חסדיו לשעות ספורות בלבד. אישוואר הוא הדוד המסור הנמצא על תקן אב ואום הוא נער-חידות שהחיים הגישו לו את חידת הרשע וטוב לו בלי גלגל הצלה.
השניים לא מרפים מחלומם הצנוע על חיים בכבוד, אך נופלים מן הפח אל הפחת ומשם אל הפחתת ואל הפחתתת (עם עלייה לצורך ירידה באמצע). ואתה, הקורא, משתהה מאין לקחו תעצומות נפש כאלו לרוקן את ביצת הרחמים העצמיים לשלולית קטנטנה, ומתמלא רחמים במקומם, כי עם כל דף אימצת אותם קרוב יותר ללבך, וככל שאתה לומד לאהוב אותם יותר ככה עצוב לך יותר.
כל-כך עצוב שאתה רוצה לעשות מהר מהר זום-אאוט ולחשוב שהמספר הגזים, אבל אבא גוריו (המצוטט בהקדמה לספר) תופס לך את היד ואומר - "אתם השוקעים בכורסה ואומרים לעצמכם: אולי זה יבדר אותי... דעו לכם, הדרמה הזאת לא בדיה ולא רומן, הכל אמת", ואתה מתכווץ בכורסה שלך קטן ועלוב כי לקחו את הנחמה היחידה שלך.

ויש כמוהם מיליונים - בכל מיני צורות. וככל שהצורה משונה ומעוררת רחמים יותר - כך האומלל שווה יותר לרב-הקבצנים שעוזר לו לאסוף את רחמי האנשים מן הפח המקרקש. ומתוך המיליונים צצים גם דינה ומאנק, שני גיבורי הספר הנוספים שאשאיר לכם לקרוא עליהם. והנה שוב אישוואר, מתגלגל ברחובות, אבל הפעם כפשוטו (מי שקרא - יבין).

צובט בנשמה, קולח, מדהים וכל-מה-שכתוב-על-הכריכה. מומלץ בחום.
תודה לcujo שבזכותו הגעתי אל הספר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נעמי
איזון עדין

איזון עדין

רוהינטון מיסטרי

ספר טוב שעשה לי רע.

אמנם קראו אותו הרבה וכתבו עליו הרבה ואין לי איזו שהיא הארה חדשה בנושא אבל יש לי צורך לשתף, שלא לומר- לפרוק מעלי, את משאו של הספר הזה.

למרות שבע מאות ומשהו עמודיו ולמרות החופש הגדול על שלל העיסוקים הכרוכים בו, קראתי את 'איזון עדין' בפחות משבוע, כשבמאת העמודים האחרונים, עת התחוור לי מה עומד לקרות, הפסקתי ליומיים כדי לאזור כח ולהתמודד עם המשך הקריאה.

האם זהו האיזון העדין בין תקווה לייאוש? על כל קוביית שוקולד שזוכים ללקק מקבלים 'פטיש חמש קילו' בראש? לא עסקה הוגנת במיוחד.

התנודות בין אותם רגעים ספורים של שמחה פשוטה לבין הפורענויות המתרגשות על הגיבורים מיד אחריהם, העמידו במבחן את האלסטיות שלי כקוראת מזדהה. כמה אפשר לסבול?
אם זוהי הודו, אני משאירה אותה לאחרים. אני מעדיפה את השחיתות, הבירוקרטיה, הכאב, הקושי והיאוש, גזורים לפי מידתי, כאן.

וכפי שציינתי, לפני שסיימתי לקרוא- הספר הזה מוציא את כל החשק להתלונן. על מה כבר אפשר להתלונן אחרי שקוראים את כל הקורות את אישוואר ואומפרקש? אני מקווה שהאפקט מדכא התלונות הזה יחלוף עוד יום יומיים.

פרט לסבל, הספר כתוב היטב, סוחף, מעורר הזדהות ומותיר משקע.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•dushka
דירוג
5.0
לפני 7 שנים

“אם הייתי צריכה לבקר במקומות רק על סמך קריאת ספרים אז על פי ספר עוצמתי זה לא הייתי מגיעה להודו אפי”