את הודו פגשתי לראשונה לפני חמש שנים כאשר המונית הרועשת משדה התעופה זרקה אותי בכניסה המאובקת של המיין באזר בדלהי. היה חם ,ריחני , מלוכלך ורועש להפליא. מולי עמדה פרה חומה שהרימה את זנבה לכבודי והשתינה , ילד עם בעיית עור קשה רץ אלי עם יד מושטת והונס על ידי מוכר תופים גיבן שניסה למכור לי את מרכולתו, בצידי הדרך ישבו אמהות עם תינוקות מזובבים ובקשו נדבה, הזעתי , הצ'ימידן היה כבד לי על הגב והפה שלי היה מלא אבק , אבל אי אפשר היה למחוק לי את החיוך מהפנים. אחרי שבוע בבנגקוק שם הכול הרגיש מזויף, אי אפשר היה לזייף את המיין באזר.
לא באמת רואים את ההודים כאשר מטיילים בהודו, כלומר הם שם אבל רוב המטיילים נמצאים בבועת הטיול וההודים הם תפאורה ולפעמים מטרד. גם לא ניתן, במיוחד אם אתה רוצה גם ליהנות בטיול, להכיל את כל מה שנקרא הודו. עדיף לחשוב על הודו כעל ארץ השאנטי באנטי מאשר לראות את הצד האכזרי שלה.
בעוד פחות מחודש אני חוזר להודו – חגיגות גיל ה40 דרשו ביקור השלמות. שמעתי מזמן על איזון עדין ושבחו הולך לפניו ולכן רציתי לקרוא אותו לפני הטיול.
הספר כמעט ולא חידש לי דבר על הודו אבל הסית את הוילון השקוף שמגן על מתבונן חיצוני ועימת אותי עם ידיעות חולפות שלא טרחתי להעמיק בהן ופקח את עיני מעט יותר ממה שהייתי רוצה לפני טיול שכזה.
בתחילת הספר יש ציטוט יפה מ'אבא גוריו' שמזכיר לקורא המדושן שמה שהוא קורא אכן קרה ולא בדיה שנעלמת כאשר הספר נסגר . זו בחירה מצויינת לספר הזה והיא מהדהדת בכל דפיו.
איזון עדין מגולל את סיפורם של ארבע דמויות ( אישה פרסית , סטודנט מבית טוב , ושני כפריים מקאסטות נמוכות ) בעשור שבין 1975 ל1984 , שנות שלטונה של אינדירה גנדי אבל גם חורג לתקופה של הקמת הודו. כל אחת מהדמויות מאירה פן שונה של הודו וכולן נדחסות בדירה אחת.
קשה שלא להשוות את הספר לילדי חצות של רושדי . שניהם מתרכזים בתקופה האמורה ויש חפיפה בזוועות משטרה של גנדי שהם מתארים. אבל בעוד רושדי עטף סיפורו בקישוטים ספרותיים רבים ,איזון עדין כתוב בפשטות .בהתחלה יש ממש הרגשה כאילו עומד לידך הודי ,מספר לך קורותיו ומנענע בראשו. כמעט כל אקדח שמונח על השולחן נורה ואין פיתולים וטוויסטים גדולים בעלילה ( יש הרבה התפתחויות והעלילה מתגלגלת ) אבל הרגישות והאמינות של הסיפור מחלחלים עמוק. למרות שאני בעד סלסולים ספרותיים בילדי חצות הייתי מנותק ומרוחק מהסיפור וב'איזון עדין' חייתי כהודי בדירה צפופה וניסיתי למצוא את האיזון העדין שבין התקווה לייאוש של גיבורי הסיפור.
אין באמת איזון עדין בין תקווה לייאוש בספר. ישנה אשליה מסוימת שהמספר נותן לאורך הספר שהוא קיים ואז הוא מנפץ אותו ביד גסה . פיסת התקווה שהוא מציע בסוף רק מעצימה את חוסר האיזון. אל תחפשו צדק בספר . אל תחפשו נקמה ,היא תחריב אותכם.
לא תסתכלו על קבצנים באותה עין אחרי הספר הזה ,דמות המשנה של הקבצן נטול הרגלים גונבת לעיתים את ההצגה ומתוארת במיומנות שאינה פלקאטית
זה ספר מצוין , הוא קיבל ממני את הציון הגבוה ביותר השנה. הוא כתוב קולח ולמרות הדברים הקשים שמבליחים בו יש בו גם המון אהבת חיים . אהבתי במיוחד את היכולת של הגיבורים להתמודד עם כל מכה שנופלת עליהם זו צורת מחשבה שעזרה גם לי להתמודד עם המכות הקלות (להבדיל להבדיל אין מה להשוות ) של החיים.
אני ממליץ גם למי שהודו אינה בליבו לפעמים ספרים הם דרך לחיות חיים של אחרים.
.















