שנת 1995 בספרים

החטא ועונשו הוא רומן פסיכולוגי ופילוסופי שמלווה את רסקולניקוב, סטודנט עני שחי בפטרבורג ומבצע פשע שמטלטל את חייו. דרך ההתמודדות שלו עם אשמה, מוסר והשלכות המעשים שלו, הספר עוסק בנפש האדם, בצדק ובשאלה עד כמה אדם יכול להצדיק את עצמו מול המצפון שלו.
העלילה התחילה יחסית לאט ואז תפסה תאוצה. הרגשתי שהחלק הראשון הוא “החטא”, בעוד שהחלק השני ועד האפילוג הוא “העונש”- אבל לא עונש פיזי, אלא העונש הפסיכולוגי והפנימי של רסקולניקוב. רק באפילוג מגיע גם העונש החיצוני והממשי.
רסקולניקוב הוא בדיוק האדם שחושב שהוא חכם יותר מכולם בתיאוריה, אבל בפועל הוא די נמושה .
בהתחלה הספר אפילו מרגיש שהוא מצדיק את המעשים שלו, אבל לדעתי זה נובע מזה שאנחנו נמצאים עמוק בתוך הראש של רסקולניקוב עצמו והוא באמת מאמין שמה שעשה היה מוצדק. האמת היא שהוא ממשיך לחשוב כך כמעט לאורך כל הסיפור, אבל באפילוג הספר בהחלט עושה סדר ומבהיר שהמעשים שלו לא באמת ניתנים למחילה.
הספר היה יחסית גרפי, עם הרבה מאוד תיאורים. בדרך כלל תיאורים זה משהו שאני דווקא אוהבת, אבל היו רגעים שזה כבר הרגיש לי קצת יותר מדי.
יש משפט באפילוג שאני חושבת שהוא עדיין מאוד רלוונטי לחיים שלנו היום- הרעיון של “ביצוע פשע בעקבות אי־ שפיות זמנית”. כיום, גם אם הפושע לא באמת סובל ממחלת נפש, עורכי דין לא פעם משתמשים בטענה הזו כדי לנסות להקל בעונש של פושעים, כי לרוב פושע שנחשב שפוי לחלוטין בזמן ביצוע המעשה מקבל עונש קשה יותר.
לגבי הכתיבה- אני כל כך שמחה שבחרתי לשלב ספר קולי יחד עם הקריאה הפיזית, כי הכתיבה בהחלט מאתגרת. לגמרי יכולתי לחכות עוד שנתיים לפני שהייתי קוראת אותו, למרות שאין לי מושג עד כמה באמת הייתי “מוכנה” יותר .
לדעתי זה ספר שמתאים יותר לגילאי סוף שנות ה- 20, לפחות בקריאה רגילה. הספר הקולי ממש הנגיש לי את השפה, במיוחד בסצנות עם הרבה דמויות ודיאלוגים שקשה לעקוב אחריהם. הקריין משנה מעט את הטון בין הדמויות וזה עוזר מאוד.
ובכל זאת, השפה עצמה לא בהכרח מסובכת- פשוט קורים כל כך הרבה דברים בבת אחת וזה מה שלפעמים מעמיס.
מאוד לא אהבתי את לוז'ין ואני בספק אם יש מישהו שכן.
בסופו של דבר, הספר לגמרי עמד בציפיות שלי ואני מאוד שמחה שקראתי אותו. הייתי ממליצה עליו בעיקר לגילאי סוף שנות ה- 20 אם קוראים פיזית, אבל בגרסת אודיו גם תחילת שנות ה- 20 יכולה לעבוד הרבה יותר טוב.

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

ספר גאוני
השקפת עולם יהודית ברורה
על אקולוגיה, מדיה, אנטישמיות, משפטיזציה, ועוד

לקרוא 735 עמודים בתוך יממה אחת זו לא בחירה מודעת, זו כניעה לכתיבה פנומנלית. עוד לפני שצוללים לתוכן, אי אפשר שלא להשתאות מהיכולת של הסופר לטוות סיפור בצורה כל כך עמוקה ורהוטה. הסגנון שלו הוא מלאכת מחשבת – הוא מצליח לבנות דמויות עם עומק פסיכולוגי נדיר, דמויות שמרגישות כמו בשר ודם, עד שהן הופכות להיות חלק ממך לאורך כל הקריאה. היכולת לספר סיפור רחב יריעה כזה, ובמקביל לשמור על אינטימיות ועל דיוק רגשי בכל משפט, היא פשוט יוצאת דופן.
אבל כאן מתחיל הקושי. תוך כדי קריאה, מצאתי את עצמי שוב ושוב בחיכוך מול העלילה. רצף האסונות והאירועים שפוקדים את הדמויות הרגיש לי לפרקים מתיש, אולי אפילו מופרך – כאילו מישהו השתולל כאן עם הדמיון כדי לייצר דרמה מעבר לכל היגיון. המוח שלי ניסה להתקומם מול ה"חוסר סבירות" של סבל כזה.
אלא שהזעזוע האמיתי הגיע כשהבנתי שזו לא יד המקרה של הסופר, אלא פשוט ההיסטוריה. ברגע שהבנתי שהמאורעות האלו, קשים ככל שיהיו, הם תיאור נאמן של המציאות בהודו של שנות ה-70, כל זווית הראייה שלי השתנתה. פתאום ה"מופרכות" הפכה לעדות, והכאב הפך להרבה יותר מוחשי ומדמם. קשה לתפוס שככה אנשים באמת חיו, שהשרירותיות הזו הייתה לחם חוקם.
זהו ספר מטלטל שמשאיר אותך עם שאלות כבדות על הטעם שבסבל ועל החוסן האנושי. הוא רחוק מלהיות קל, אבל הוא מופת של כתיבה שמצליחה לתעד את הרוח האנושית בתוך המקומות הכי אפלים. חווית קריאה עוצמתית שלא תעזוב אותי עוד הרבה זמן.
מומלץ בחום!

אין מילים.
פשוט לשבת ולקרוא.
מטלטל

ספר סטנדרטי קצר על תולדות הערבים.
טוב.
(מעניין איך שאר ספריו של ברנרד)

זה היה ספר הילדות הכי אהוב שלי! איזה קסום היה עבורי העולם השלם שמתרחש מתחת לאדמה..חדרי הקן והפעילות הקבוצתית. התרגשתי למצוא אותו בספריה ולספק אותו לבני

שבעה אסירים ברחו מחנה ריכוז. מפקד המחנה מכין שבעה צלבים, המיועדים לתלייתם. ששה אסירים נתפסים. השביעי אינו נתפס. הצלב שנועד לתלייתו נותר מיותם. מה משמעות הדבר במדינה טוטליטרית?

ייאוש שקט מתלווה לכתיבה על "הצלב השביעי": כל תובנה שיכול המבקר לנסח אינה משתווה לאופן שבו מנחיל הספר עצמו תובנה זו. זגרס מהדקת את הקורא באלימות אל כל גרגר חצץ בנתיב בריחתו של האסיר ממחנה הריכוז, וממחישה את צמיגותו האימתנית של כל רגע בהווייתו של הנמלט. אווירת אימה אופפת כל מרחב ציבורי ופרטי, במדינה שהפכה למחנה ריכוז אחד גדול. נסיונותיו הנואשים של הנמלט לקבל עזרה ממכרים, מהווים הד לכישלונו של הנסיון לבקוע את מעטפת הטרור הנפשי במדינת המחנה. בכל תחנה בדרכו של הנמלט מוצגת, באמינות מדכאת, הדילמה של האדם המבקש לעזור לנמלט, אך יודע שישלם בחייו ובחיי ילדיו. אווירת הפחד שיוצרת סכנת ההלשנה וההיעלמות, מעצבת טיפוס אנושי שלמען ההישרדות יסגל נורמות אופורטוניסטיות, חמקניות וערמומיות, נורמות המגובות על ידי חושי פרא. האזרח המושלם של חברת מחנה הריכוז הוא זה שיפַתח חושי ציִד ויוותר על המוסר, במשמעותו ההומניסטית.

אחת מחוליות הבריחה האחרונות של הנמלט הוא מכר ישן, המפצח את סוד אימתו של המשטר ומפוגג אימה זו כמבתק קשר גורדי. כשמכר זה שב הביתה מלילה של חקירת גסטפו אל אשתו הבוכיה, שכבר השלימה עם היעלמו לַנֶצח, הוא מניח על השולחן את שקית הלחמניות הטריות של הבוקר, שקית שזה עתה קנה, ומתפלא שהיא עוד לא מוכנה לצאת לבילוי יום א' שקבעו מראש עם הילדים. כשאשתו ההמומה שואלת אותו על הגסטפו, הוא עונה תשובה מעין זו: הם שאלו כל כך הרבה, מה שאומר שהם לא ידעו כלום.

בהבנה זו יש הד לאחד מלקחיו הראשונים של הנמלט: יתר הנמלטים נתפסו רק מפני ששכנעו את עצמם שכבר נתפסו. לכן החלו לרוץ, משכו תשומת לב ונתפסו, או שפשוט הסגירו את עצמם מרוב פחד, בלי לחשוב על האפשרות שרודפיהם חסרי אונים כמותם.

שובו של אדם לביתו לאחר תשאול לילי בגסטפו נתפס כמאורע מגוחך ובלתי אמין, כמנוגד באופן בוטה למציאות ולהגיון. כלליה ההזויים של המדינה הטוטליטרית נראים כה אמינים ובעלי תוקף, עד כי הקורא מפקפק בהיתכנותו של ארוע הסותר כללים אלה. זגרס יוצרת הוויה שבה לא תיתכן דווקא האפשרות שהינה רגילה בתכלית, במשטר הדמוקרטי שאנו מורגלים בו, למזלנו הטוב: האפשרות שאדם נחקר במשטרה וחוזר הביתה. התיאור היבש של זגרס מכשף את הקורא ומביאו לאמון מוחלט בהגיונו הפנימי של הלך החשיבה של האדם במדינה הטוטליטרית, ושל דינמיקת הפעולה הבאה בעקבות הלך חשיבה זה. זגרס יוצרת תחושה ששיבה של נחקר ממרתפי הגסטפו לביתו היא תופעה על טבעית, בלתי הגיונית, בכך שהיא ממלכדת את הקורא לתוך אימת שיתוק, בה אך טבעי שכל נמלט ייתפס.

אך לא רק האסיר הנמלט הוא נושא הספר וסיבת קיומו, אלא גם מפקד מחנה הריכוז. הוא הכין שבעה צלבים לשם תליית הבורחים, וכעת הוא עסוק בציד כדי לאייש את הצלבים. הצלבים הופכים לבעלי קיום משל עצמם. בנוכחותם, הם כופים על המפקד למלא את משימתו.

כוחניות נואשת זו היא דפוס מובנה בכל משטר טוטליטרי. המפקד נלכד בדינמיקה שהוא-עצמו יצר: בלי שבעת הצלבים, מי היה יודע שברחו שבעה אסירים ולא שישה? למי היה אכפת אם אחד מהבורחים יתחמק? אי תפיסתם של כל הנמלטים, הישארותו של צלב אחד מיותם, מהווה סדק ראשון במדינה הטוטליטרית. באי היכולת האינהרנטית להשיג שלמות של טרור, טמונה תחילת התפוררותו של המשטר.

בתובנה פסיכולוגית (שקשה לצפות לה מקומוניסטית) מצליחה זגרס לפצח את סוד הכבילה הנפשית שנוהגת חברה טוטליטרית באזרחיה. החברה הטוטליטרית מעצבת כל אזרח מחדש כטיפוס אנושי סתגלן ופרנואיד. הוא הופך לכזה כה מהר, עד כי הוא רואה מטמורפוזה זו כנורמלית. תשוקת ההישרדות משתקת כל היבט אחר של הקיום: מוסר, רגש או ערך. הפחד הופך את המפקד לרודף יעיל וקנאי יותר מכל סוהר במשטר דמוקרטי. כשאסיר בורח, עלול הסוהר לאבד את עבודתו; אבל מפקד מחנה ריכוז יאבד גם את הגדרתו העצמית. בריחת אסיר מעידה על כך שמפקד המחנה הוא כישלון מעצם מהותו, וככישלון - אין לו תקנה, אלא להפוך לאסיר בעצמו. במהות הפונקציונלית, התיפקודית, הוא לא יעיל דיו, וניתן להסתפק בהעברתו מתפקידו ותו לא. אך במהות הפסיכולוגית של המדינה הטוטליטרית, בה תפקוד יעיל כולל הטלת אימה מתמדת, מסכן הכשלון החד-פעמי את כל מבנה המשטר. כל סדק, כל אסיר נמלט שלא נתפס, כל צלב שנותר ללא תלוי, מהווה מופת להצלחתה של ההתנגדות כאידיאה, ובכך מהווה כשלון בלתי נסבל. בעצם כשלונו - ולו גם יהא זה כשלון חד פעמי! - מהווה מפקד המחנה עצמו סכנה לרקמת החברה.

כאן מגיעה זגרס להבנת הצד השני של המשוואה המתארת את המדינה הטוטליטרית: שומרי המחנה ומפקדיו הם קנאים, אלימים וחסרי מעצורים, לא מפני שהם חדורים בתחושת כוח בלתי מרוסנת, אלא בדיוק להיפך: מפני שהם מבינים שהכוח שנתון בידם הוא כוח רק למראית עין, וששימורו תלוי בהפעלה בלתי פוסקת שלו במרחב הציבורי, ולו רק כשמועה על כוח; מפני שהם מבינים שאם יחדלו מהפעלת כוח, או יתרשלו בהפעלתו, ולו רק לרגע, יסתנן מוקד כוח חדש אל תחומם ויחתור תחתיהם, וזאת כיוון שהרוע אינו סובל רִיק.

דרך תיאור חף מסנטימנטים, יוצרת זגרס תחושה שהפונקציונר במדינת המחנה הוא חסר אונים, מבוהל, רדוף ואומלל ממש כנרדפיו. ככל שנוקפים הימים והצלב השביעי נותר מיותם, כך הופך מפקד המחנה דומה לאסיריו. הוא אסיר השיטה ממש כמותם, כיוון שהוא יודע שהאסיר הנמלט אינו משקף רק את כשלון השיטה, אלא גם את כשלונו האישי כרכיב בשיטה. זגרס יוצרת הקבלה משכנעת בין הפחד חסר-האונים, הנושק לטירוף, של האסיר הנמלט, לבין הפחד החייתי, שאינו פחות חסר-אונים, פחדו של הפונקציונר במדינה הטוטליטרית, שתפקידו הוא מהותו, ושיודע שכשלון בתפקיד אין פירושו רק ירידה בסולם הדרגות של הרודפים, אלא מעבר מיידי אל בין שורות הנרדפים.

לצד הרוע האנטישמי שתאר לזוביק, הרוע הבירוקרטי-קרייריסטי-בנאלי שתיארה ארנדט , הרוע האדיש והנפוץ, של העומד מהצד, והרוע הסדיסטי, שאולי הינו נדיר יותר, מתארת זגרס רוע נפוץ ביותר, רוע שכמעט ולא זכה להכרה במחקר הפסיכולוגיה של הרודף: זהו הרוע הנובע מפחד – אותו רוע של האדם שמודע ללא הרף לאפשרות שיהפוך מרודף לנרדף, ומוכן לעשות הכל כדי לא להגיע למצב זה.

לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה
בַּפְּרָחִים אֲשֶׁר הֵנֵצּוּ בַּגִּנָּה,
בְּצִיצֵי הַיָּקִינְתּוֹן בְּגַנֵּנוּ הַקָּטֹן
לַיְלָה לַיְלָה מִסְתַּכֶּלֶת הַלְּבָנָה.

תמצית תום הילדות כפי שהיא זכורה לי. בטרם הכרנו את העולם הזה (דגש חזק על "הזה"). כתבה אותו אישה בת 29 ב-1940, בימים הסוערים של תחילת המלחמה באירופה. גם אז לא התפתתה לכתוב כנדרש "על המצב".
עמיה ליבליך לא כתבה ביוגרפיה כפשוטה, אלא כדבריה: "הזיגזג של התוודעותי אל לאה ממחישה את התיאוריה הפסיכולוגית האומרת כי יחסה של האשה אל עולמה מתאפיין במימד זמן בלתי רציף, בפיצול מתמיד בין זהויות, ובקשרים בינאישיים רבי משמעות". ואני מצאתי שזה נהדר. דרך מסעה של המחברת להבין את האישה היוצרת, יצאה הלבנה לאה גולדברג אט אט ממחבואה ונדמה היה שאפשר לגעת בה. כאדם, וכמשורר (כך קראה לעצמה: משורר). מסע הגילוי עובר דרך ארכיונים גדושי קלסרים ומעטפות ישנות, ראיונות עם אנשים שהכירו אותה אישית, וקטעי שירים שפתאום קיבלו משמעות נוספת לאור הדמות שהולכת ונחשפת. יוצרת גדולה, שלא ידעה אושר רב בחייה. שירי אהבה יפיפיים ומלנכוליים משהו שמושרים גם בימינו, על רקע התאהבויות נואשות ולא ממומשות בגברים בלתי מושגים. מבוגרים ממנה בהרבה, צעירים ממנה, אורחים לרגע מארץ אחרת.
ידענית גדולה, שדיברה וקראה מספר שפות, מבקרת מעמיקה במוספי העיתונים לאורך שנים ולבסוף, פרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג שיצרה במו ידיה לספרות השוואתית. אולם ההרצאות שלה היה תמיד מלא. חיה עם אמה והלכה לעולמה לפניה, וגם זו מערכת יחסים מורכבת שנחשפת עם התקדמות המחקר. ליבליך משתדלת לא לרדת לרובד הסנסציוני הזול ולרוב מצליחה. באחד הפרקים היא מתייחסת לעולם הביוגרפיות: "כאשר קוראים את הגברים, גדולי המבקרים והחוקרים שלנו בספרות, שאינני רוצה לנקוב בשמותיהם, יש הרגשה של נתיחת מתים. אנטומיה של שירה, ידע רב והברקה, בלא אהבה. מי אומר שככה צריך לכתוב, באוביקטיוויות לכאורה? אותי מושכת יותר הכתיבה הסוביקטיבית". וכאן היא מוציאה מן הכלל לטובה את טוביה ריבנר שכתב גם הוא על גולדברג מתוך הכרות קרובה, ואת חיים באר שכתב את "גם אהבתם גם שנאתם" על המשולש ביאליק - ברנר - עגנון.
לא כולם יתחברו לסגנון כזה של ביוגרפיה, אני התחברתי.
לא קל היה לאישה צעירה מליטא לתפוס מקום בחוגי הספרות והשירה של ת"א הקטנה, לקבל הכרה כיוצרת מהשורה הראשונה וכשוות ערך בחוגי האקדמיה הנשכניים. אישה לא יפה, כך היא התייחסה לעצמה שוב ושוב. לא הקימה בית ולא חייתה עם איש. אבל איזו יצירה השאירה לנו, הילדים המבוגרים.

פעם הלכתי ברחוב וראיתי על ספסל סדרת ספרים שהם כל כתבי לאה גולדברג. זה היה בטרם התפתחו ספריות הרחוב למיניהן, ועדיין היה ברור לי שמישהו הניח את הספרים על הספסל במטרה שמישהו אחר ימצא ויעניק להם בית מאמץ וטוב, ולכן לקחתי אותם אל הבית שלי. אני לא קוראת המון שירה, ובאמת לא קראתי הרבה ממנו, אבל הספרים ישבו להם במדף, עברו איתי מבית לבית ועצם קיומם שימח אותי. כמה שנים מאוחר יותר, כשרציתי להתנסות בג'ינרוט תמונות ולא היו לי רעיונות, נזכרתי בספרים האלה. התחלתי לקחת בתים של שירים, לתרגם אותם, ולהכניס כפרומפטים למכונה, וזה עבד. ככה גיליתי גם כמה דימויים ויזואליים יש אצל לאה גולדברג, וגם כמה הקריאה הרגילה שלי היא טקסטואלית בלי יכולת לדמיין דברים.

העיר בכתונת הפסים
של גגוני המרפסות
ויין זך בפנסים
ואור דלוח בכוסות.

הספר הזה, שנקרא "אל לאה" הוא ספר על לאה גולדברג, אבל לא ממש. ביוגרפיה, אבל חלקית בלבד. כותבת אותו עמיה ליבליך החוקרת והפסיכולוגית, אבל זו הצעירה. זו שאחרי "קיבוץ מקום" אבל לפני ילדי כפר עציון, ערק לארוחת בוקר וקפה מוות. גם היא בעצמה לא יודעת מה היא כותבת, בשביל מה, ומי הנמענים. היא קוראת לזה "פסיכוביוגרפיה" אבל אין באמת דבר כזה. זה סוג של יומן קריאה או יומן חיפוש, אישה בעקבות אישה. אישה כותבת על אישה. ועכשיו אני למעשה אישה כותבת על אישה שכותבת על אישה.

זה יומן, כי ליבליך כותבת הכל, וכנראה לא עושה הרבה עריכה בדיעבד. וכך יש שם תיאורי ביקורים, כמו גם חלק מחיי היומיום של עמיה, הביקורים אצל מכריה, אצל בנה, מחשבות על בעלה שמת זה מכבר. וזה לא רק יומן קריאה משום שליבליך לא מסתפקת ביצירות ובחומרים הגלויים, אלא נכנסת לארכיונים, לתיק העובדת באוניברסיטה, למכתבים וליומנים שטרם פורסמו, וגם הולכת לראיין אנשים שהכירו את המשוררת בעודה בחיים. היומנים משמעותיים משום שגולדברג כתבה יומנים ותיעדה את חייה כמעט ברצף מגיל 12. האם היא כתבה לעיני החוקרת המחטטת והתעניינת? שאלה טובה. היא מראיינת את אריה נבון שאומר לה "לאה אהבה אותי", ונכנסת לביתה של האדריכלית שגרה בשכנות ומנסה לתאר את הבית בזמן שלאה גולדברג התגוררה בו בבדידות יחסית עם אימה הקשישה צילה, בלי בן זזוג, בלי ילדים, בלי קרובי משפחה. בסוף, על אף כל החקירות ואולי גם קצת בגללן הדמות נותרת תעלומה. עמיה בת החמישים ושתיים תוהה על חייה של אישה שנפטרה בגיל חמישים ושמונה, אבל כתבה כזקנה.

המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים.
עוד האור לא כבה. מט הבית. הכותל זז.
והנה הם עומדים זה עם זה כשכנים
לילי של עכשיו יומי של אז.
מה אמרו: משתנים, מזדקנים?

ספר מצוין. אני חושבת שאחד הטובים שקראתי השנה ואני בטוחה שאקרא אותו שוב. במרכז הסיפור נער סיני שמהגר לתאילנד ובונה שם את חייו. הספור מתואר דרך מכתביו של הנער לאימו. התכתבות חד צדדית. יופיו של הספר בעיני שהסיפור מתקיים ברמה פסיכולוגית וחברתית במקביל, הסופרת מעלה שאלות ערכיות, שעל אף שהספר נכתב בשנות הששים, מרגישות עדכניות גם היום, מעניין לגלות שכבר אז היו דילמות של שמרנות מול מודרניות, חיבור לתרבות ושורשים, הגירה מעמד האישה ועוד.. ספר שכשקראתי אותו הרגשתי שהוא נוגע עמוק ומזה שבוע אני ממליצה לכל מי שאני מכירה לקרוא אותו, לכן חשבתי שכדאי לכתוב גם כאן... נראה לי שיהנו ממנו באופן מיוחד אנשים שטיילו במזרח או שהתרבות האסייתית מסקרנת אותם, אבל לא רק...

מי זוכר את "יוּקָה הַשְּחַרְחֹרֶת וּבֻבָּתָהּ הַחֲדָשָה"?
קיבלתי את הספר על יוקה כשהייתי בת 3 וקיבלתי בובה שנראתה בדיוק כמוה..
ולמרות שמעולם לא שיחקתי בבובות היא מצאה חן בעיני כי היתה חומה ונראתה כמו שוקולד
הלילה כשחיפשתי את הכריכה כדי להוסיף אותה לסימניה גיליתי להפתעתי ולהנאתי את הספר כולו!
בועז כהן סרק את הספר והעלה אותו לרשת
הכותרת היא "הצדעה:יוקה השחרחורת ובובתה החדשה"..חפשו אותה ותהנו ממנה!!
תודתי לבועז כהן!