לפני כמה חודשים נתקלתי בדף הפייסבוק השכונתי במישהי שחיפשה מטפלת לתינוק בן שלושה חודשים, כולל לינה. "איזה נורא זה" חשבתי לעצמי, "אמא שאפילו בערב לא רוצה להיות עם התינוק שלה. בשביל מה אנשים כאלה עושים ילדים בכלל." כשגיליתי מה עמד מאחורי המודעה הזו התביישתי בעצמי על שכל כך מיהרתי לשפוט. מסתבר שאחותו בת השלוש (!) של התינוק אובחנה כחולה בסרטן. אז כמובן שזה נורא שתינוק קטנטן יגדל עם מטפלת זרה, אך האין זה מובן שאמו רוצה להיות עם בתה החולה?
בעולם טוב שום אדם לא היה אמור לעמוד בדילמה כזו. אבל למרבה הצער החיים מזמנים לנו מבחנים מהגיהנום.
על מצבים כאלו בדיוק מדבר "שומרת אחותי". כפי שכתבו באינספור ביקורות לפני, הספר דן במשפחה בה ילדה חולת סרטן. האח הגדול מוזנח לגמרי, האחות הקטנה הובאה לעולם כדי שתוכל לתרום מח עצם ובכלל חלקי חילוף לאחותה הגדולה. הספר קולח וכתוב היטב. פיקו מפעילה מכבש על בלוטת הדמעות. עלי מניפולציות זולות כאלה עובדות. לא הפסקתי לדמוע, היה קשה לי לקרוא אך לא יכולתי להניח את הספר מהיד. אמנם הכתיבה מלודרמטית מדי, אך הדילמה, לצערי, היא מהחיים. קל לשפוט את שרה, האם, על כך שהולידה ילדה בראש וראשונה לתרומת איברים אך איזה הורה לא היה עושה הכל כדי להציל את ילדו החולה?
אני זוכרת מקרה אמיתי שנשמע יותר בדיוני מהספר. אמא לילד עם אנמית פנקוני, מחלה גנטית חשוכת מרפא שגורמת לאינספור בעיות איומות, ובמקרים קשים מוות. כשהילד אובחן במקום להתמוטט ולהרים ידיים היא חקרה את המחלה ודירבנה רופאים בכירים מכל העולם לקדם טיפולים חדשניים. כשהבינה שתרומת מח עצם תציל את חיו של הילד ואפילו תמגר את המחלה היא החליטה להוליד ילד נוסף שישמש תורם. זה היה מירוץ נגד השעון, יותר דמיוני ממה שמתארת פיקו – מצבו של הילד החולה הלך והדרדר, וההריון המיוחל עדיין לא הסתיים. כשנולדה האחות התורמת היא היתה במשקל נמוך מכדי לתרום מח עצם. תרומת דם טבורי לא הועילה. האח החולה גסס. האם עמדה בפני דילמה נוראית – לאשר תרומת מח עצם ולסכן את בתה התינוקת או להניח לבנה למות? איך אפשר להכריע? במציאות האם לקחה את הסיכון וסוף הסיפור טוב כמו באופרת סבון. הילד הבריא, התינוקת שרדה את התרומה, וכיום שני הילדים בריאים לחלוטין. האם היתה לה הזכות? באופן פילוסופי אין לי תשובה. אני פשוט יודעת שאני מעריצה אותה על החוסן הנפשי ועל היכולת שלה להזיז הרים כדי להבריא את בנה.
אני מבינה את הביקורת על שרה. כמו שכותבת אנג'ל בביקורתה המעולה "זה לא נתפס. לתת לעובר לשוטט תשעה חודשים ברחם שלך ולא לחשוב על שם אפשרי, לא לתהות על המראה שלו או על מי שהוא יהיה - כי כל מה שתראה יהיה דם בתרומות ומוח עצם." אני יכולה לסנגר מנסיוני האישי הדל, ממקרה שלשמחתי נופל בהרבה מהדילמות שמעלה פיקו. כשבתי הגדולה אובחנה כחולה בסוכרת נעורים ואושפזה הייתי בתחילת הריון עם הקטנה. בשמירת הריון ליתר דיוק. הרופא אסר עלי להיות עם בתי בבית החולים. הוא טען שאני מסכנת את העובר שלי, ושהגדולה יכולה להיות בבית החולים עם אביה. לא חשבתי לרגע לשמוע בקולו. הייתי בבית החולים, הרמתי אותה, עליתי וירדתי במדרגות למרפאה. הכל. ולא חשבתי על הקטנה ועל המראה שלה ועל מי שהיא תהיה. חשבתי רק על הגדולה שצריכה אותי ולא יכולתי להכיל כלום מעבר לזה. למזלי גם כאן היה סוף טוב וההריון החזיק והקטנה המקסימה שלי נולדה בזמן. אבל זה היה יכול להיות אחרת.
מאז שהגדולה חלתה אני פעילה בכל מני אגודות שלא קשורות בהכרח בסוכרת. הכרתי הורים לילדים עם כל מני תסמונות שלא ידעתי על קיומן. ומה שראיתי הוא שברוב המקרים כשיש ילד אחד חולה במחלה קשה כמעט בלתי אפשרי שלא להזניח את שאר הילדים. זה מאוד עצוב ולא הוגן, אבל זה מה שיש. ההורים כל כך מותשים ומלאים בצרכיו של הילד החולה עד שרצונותיו "הרגילים" של ילד בריא נדמים אנוכיים וזניחים. " 'אחותך חולה מאוד.' אני אומרת בקול נעדר כל הבעה. 'אני מצטערת אם זה מפריע לתור שלך לרופא השיניים או לתוכנית שלך ללכת לקנות נעלי התעמלות. אבל הדברים האלה ממש לא נמצאים כרגע בראש סדר העדיפויות. נראה שבתור ילד בן עשר, אתה יכול לגלות מספיק בגרות ולהבין שהעולם כולו לא תמיד סובב סביבך' ." קראתי ובכיתי, ולא יכולתי שלא לחשוב על קטנתי. גם כשהיתה בת שבוע והיתה באמצע האוכל העברתי אותה לא אחת לעגלה כי לאחותה היה נדמה שהסוכר נמוך. סדר העדיפות היה חד משמעי, לפי עדיפות רפואית ולא לפי גיל. לא הייתי עושה היום אחרת, אבל זה עדיין עצוב. לא יודעת אם זה קשור אבל לקטנה שלי יש עמוד שידרה מברזל, קסם אישי אינסופי, והיא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה.
מה אני בעצם רוצה לומר בכל הביקורת המבולבלת הזו? שהחיים לא הוגנים. שהספר אמנם רחוק מלהיות מופת מבחינה ספרותית, אך מעלה דילמות חשובות וקשות. את סוף הספר לא אהבתי (אמנע מספויילרים). מצד שני אני לא יודעת אם יש סוף ראוי לסיפור כזה. שלא נדע.
















