מפרסמת את הביקורת באנגלית ועמכם הסליחה (הסיבה: דירגתי את הספר באתר Goodreads ומפה לשם התגלגלתי לכתוב את הביקורת ויצא שזה קרה באנגלית אז זרמתי עם זה). כך או כך, הנה היא גם פה:

I'll begin from the bottom line: in my opinion, you can't really go wrong with an Auster book - he's truly a master of writing, which is something that can be attributed to a very few novelists these days (among them you can also find Stephen King). Of course, some may not like their prose but one can not argue with their tremendous success and part of it must be associated with their outstanding style and simply way of telling a story well.

"The red notebook" is actually a collection of snippets from Auster's autobiography and since he has written at least 3 of those in different formats ("The invention of solitude", "Hand to mouth" and "Winter journal"), not to mention his other novels that combine some biographical facts, then all in all - some of the stories like "Why write?" are known already to the reader.
Having said that, as mentioned in this review's opening - it's Auster which means it's always written well and no matter how familiar the story is, he still manages to shed a light on an unfamiliar aspect of it.
Besides "Why write?", the other stories were unfamiliar for me and all of them had the beloved "Austeric" combination of coincidence, faith, uncertainty and "undetermined truth". It's the kind of stories you can imagine Auster telling around the dinner table sitting among friends, the kind of stories that will draw the attention of any circle of people. These real life stories also demonstrate the core of Auster's literature - in a way, they complete the fiction, which in itself is embedded in some sort of a limbo between truth and false, real and what may seem almost too far-fetched. But since we're talking here about Auster and the reader is already well familiar with his idiosyncratic themes (the name Auster is synonymous to coincidence like Kafka is synonymous to arbitrariness), it seems to me that this (very) short book, besides being an enjoyable one sit read, helps to stretch out even more of the already very stretched boards of the possible and what seems to us sometimes unlikable and even impossible plots in Auster's fiction.
More so, it makes you wonder how much of his supposedly fictional plots are actually based on true events like those in "The red notebook" - although eventually it doesn't really matter what's true and what isn't except for natural curiosity & some healthy gossip ;) Auster's prose, whether it's fictional or not, embraces it all and with that leaves you without any certainty to hold on to, which can be quit scary at first but mostly liberating (not to mention enjoyable).In this sense he reminds me of Gabriel Garcia Marquez - but that's for another time or review.

"המציאות עולה על כל דמיון" הוא המשפט שליווה אותי במהלך הקריאה בספר זה. ואכן, שוב מתברר שהמציאות היומיומית מספקת לנו את החומרים המעניינים ביותר לספרות ולמחשבה בכלל.

לא בכדי פותח פון שיראך את ספרו במשפט הבא (מתוך ההקדמה): "ג'ים ג'רמוש אמר פעם שהיה מעדיף לעשות סרט על אדם שהולך לטיול עם כלבו מאשר על קיסר סין" (עמ' 9). גם או. הנרי, הסופר האמריקאי הידוע ואמן הסיפור הקצר (על שמו מוענק מדי שנה פרס לסיפורים קצרים), מסכים עמו: "יש סיפור בכל דבר. מצאתי כמה ממעשיותי הטובות ביותר על ספסלים בגנים ציבוריים, בעמודי תאורה ובדוכני עיתונים". ההשוואה לאו הנרי אינה מסתכמת בדברים האלה.

פרדיננד פון שיראך הוא סניגור פלילי ברלינאי מצליח. הוא גם סופר (מעולה), למרות שהוא לא מגדיר עצמו ככזה לא על גב הספר ולא בראיונות עמו – ענווה ראויה להערכה, יוצאת דופן אצל סופרים, ואף מפתיעה במיוחד לאור ההצלחה הספרותית והמסחרית לה זכה הספר. זהו קובץ סיפוריו הראשון, שהיה רב מכר גדול בגרמניה, תורגם לעשרות שפות ובשנת 2010 אף זיכה אותו בפרס קלייסט היוקרתי. מאז הוא הוציא לאור ספרים נוספים, בהם קובץ סיפורים נוסף שהוא מעין המשך לקובץ סיפורים זה בשם "אשמה", וכן ספר בשם "פרשת קוליני" שראה אור בעברית לפני כחצי שנה בלבד בהוצאת "ידיעות ספרים" – בכוונתי לקרוא אותם עכשיו, משנחשפתי לכתיבתו הנפלאה.

הספר מורכב מאחד-עשר סיפורי מקרה פליליים אמיתיים שבהם פון שיראך שימש כסניגור. הכתיבה מינימליסטית, עניינית, דיווחית משהו. כמעט ואין בו דיאלוגים. אורכו של כל סיפור כ-20 עמודים, והסיפור הארוך ביותר הוא בן 40 עמודים. אבל, וחשוב להדגיש זאת שכן זו אחת הסיבות לרתיעה (הבלתי מוצדקת, לטעמי) שיש לקוראים אחדים מקבצי סיפורים קצרים, כל סיפור הוא עולם ומלואו ובשום פנים ואופן לא נוצרת תחושה במהלך הקריאה כי לפנינו סיפור שהוא קצר מדי. עיצוב הדמויות מוקפד ומדוייק, אין בספר אף מלה מיותרת, והודות לכך הקריאה בו נשארת קצבית, סוחפת ומרתקת לכל אורכה. וחשוב לא פחות, הסיפור ומשמעויותיו ממשיכים ללוות את הקורא זמן רב לאחר סיום הקריאה.

מבחינתי, מדובר באחת הדוגמאות המוצלחות ביותר בהן נתקלתי בסוגת הסיפור הקצר. טון הכתיבה אף מזכיר את האיכויות של סיפורי או. הנרי; כל פרט משמעותי וחשוב, מהמשפט הראשון בכל סיפור הקורא כבר מצליח להקים לנגד עיניו דמות בעלת מאפיינים ייחודיים, חלקן אפילו מעוררות הזדהות, בעיקר בגלל שרובם אינם נמנים על דמות העבריין הטיפוסי והן לעולם אינן סטריאוטיפיות (כך למשל גיבור הסיפור הראשון הוא רופא ותיק ומוערך בעיירה קטנה, גיבורה אחרת היא פליטה מאיזור מלחמה, אחרים הם סטודנט ממשפחה מבוססת, אח ואחות בני עשירים ועוד).

כל סיפור מספק זווית ראייה ייחודית על המקרה המתואר, מאתגר את התפיסות המקובלות של הקורא אודות צדק ומעלה שאלות מוסריות אודות מערכת המשפט והענישה הפלילית, בין היתר על רקע השתנות הזמנים (כמו בסיפור הראשון). גם התוצאה המשפטית בסיומו של הסיפור היא לרוב מפתיעה ואף אחד מהסיפורים אינו צפוי, מה שהופך את הקריאה גם למותחת.

הכתיבה המדוייקת והחפה במתכוון מסנטימנטליות הזכירה לי במובן הזה גם את כתיבתה של פלאנרי אוקונור. גם אצלה הקורא מעומת עם תפיסות בנאליות של מושגי טוב ורע, כאשר בסיפוריה הדמויות הטובות לכאורה נענשות ואילו אלה שנתפסות כרעות באופן טיפוסי (פושעים, אנשי שוליים וכולי) מתגלות כמורכבות. כמו כן, משמעות הסיפור הולכת ומתרחבת לאחר סיום הקריאה – אוקונור נהגה לומר, ובצדק, שזה אחד הדברים שעושים סיפור לטוב. אך בכך מתמצה הדמיון לאוקונור מסיבות שונות שלא זה המקום לפרטן (בקצרה – הדבר קשור לתפיסת העולם הקתולית האדוקה והחמורה שלה). כאמור, לטעמי סגנונו של פון שיראך קרוב הרבה יותר לזה של או הנרי מבחינת האופן שבו הוא מתאר את דמויותיו, אולי גם בגלל הנסיבות האישיות שהביאו את שניהם להכיר את החוק ואת הטבע האנושי מקרוב – פון שיראך במסגרת עבודתו כסניגור פלילי והנרי כמי שריצה עונש מאסר בן שלוש שנים על מעילה כספית וככל הנראה נטל את שמו הספרותי מאחד הסוהרים בכלא שבו שהה.

התחושה במהלך הקריאה היא של צפייה בסרט בסגנון "פילם נואר" כאשר בין כל סיפור או אפיזודה מפריד מסך קולנוע מהסוג הישן, שיורד על הסיפור עם סיומו ועולה שוב לקראת הסיפור הבא. מעין סנאפ שוטים קצרים, חדים ומעוררי מחשבה. דימוי זה עלה בראשי לאחר שקראתי שבימים אלה נערך עיבוד קולנועי לספר וגם בעקבות המציצנות המשותפת לשני המדיומים – שכן קריאה של סיפורים אמיתיים, במיוחד כאלה שעוסקים בדין הפלילי, מספקת גם יצר מציצנות מסויים. לדוגמה, כיצד נראה העולם מבעד לעיניו של מי שהעז לחצות את הקווים ולהפר חוקים איסורים מוסריים, ונתבע כעת לשלם את המחיר.

נשביתי בקסמו האפל של הספר ובטון המיוחד של המחבר מהעמוד הראשון ומאותו הרגע ידעתי שאמליץ עליו. הפגם היחידי שמצאתי בו הוא שהוא הסתיים לי מהר מדי, בין היתר "באשמתי", כי קראתי אותו בתוך יומיים ועל חשבון מטלות אחרות שחיכו לי. וכשסיימתי, אמרתי לעצמי שהייתי שמחה להמשיך ולקרוא עוד ועוד סיפורים כאלה (וזו ההזדמנות להביע תקווה שגם קובץ הסיפורים השני יתורגם לעברית – ולא, אמהר להשיגו לקריאה באנגלית). חלק מהסיפורים הייתי רוצה שיהפכו לרומן באורך מלא. דמויות אחרות סקרנו אותי וחיפשתי מידע אודותיהן ברשת.

ולבסוף צריך לומר כמה מילים על השם פון שיראך. לחלקכם הוא אולי לא אומר מאום. למי שמתמצא במלחמת העולם השנייה ובשואה השם עשוי להישמע מוכר. סבו של המחבר הוא באלדור פון שיראך, מי שהיה ראש ההיטליוגנד (תנועת הנוער ההיטלראית) וגאוליטר (מנהיג נאצי מחוזי) של וינה. ניתן למצוא את תמונתו יושב בשורה השנייה בספסל נאשמי משפטי נירנברג, לא הרחק מגרינג. פון שיראך הסב הורשע בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות ונשפט לעשרים שנות מאסר. התחלתי בשורה "המציאות עולה על כל דמיון" ואסיים עמה – בזמן כתיבת שורות אלה, התאריך הוא 29 באפריל, יום שחרורו של מחנה דכאו על ידי הצבא האמריקאי. סבי היה ניצול המחנה. באופן בלתי נמנע, נזכרתי שוב במשפט זה כאשר חשבתי על תהפוכות המציאות הפרטית של כל אחד מאיתנו וכיצד ההיסטוריה שהפגישה בין הסבים משני צידיו של מתרס רצחני, טרגי ומתועב מאין כמוהו, מפגישה כעת בין הנכדים, שניהם עורכי דין בהכשרתם, והפעם בנסיבות שונות לגמרי.

לזכותו של פרדיננד פון שיראך ייאמר שבספרו "פרשת קוליני" הוא בא בחשבון נוקב עם מערכת המשפט הגרמנית שתמכה וגיבתה את הנאצים (ומאוחר יותר אף פטרה רבים מהם מעונש). אין ספק כי השם "פון שיראך" הוא מטען לא פשוט לשאת ולהתמודד עמו, ובראיון אחר הוא מאשר את הדברים: "כשאתה גדל עם שם כמו שלי, בזמן שבו אתה מגיע לגיל 15 או 16 לכל הפחות, עליך לשאול את עצמך כמה שאלות בסיסיות וגם לענות עליהן תשובות בסיסיות ביותר, כאלה שאתה יכול לחיות איתן. זו האחריות שלך." אפשר רק לתהות לגבי הבחירה להמשיך ולשאת את השם, ועד כמה הבחירה לעסוק במשפט הפלילי הושפעה מהצורך של הסופר להתעמת מגיל צעיר מאוד עם שאלות אודות מוסר, אחריות ואשמה – אולם תהיות אלה חורגות מהביקורת הספרותית. ואולי דוקא הן משלימות אותה – שכן ספרו של פון שיראך אינו מייפה את המציאות ואינו מציג "טוב" ו"רע" בצורה בנאלית. הוא מניח את המציאות לפנינו במלוא מורכבותה ומזמין לבחון אותה לאור המשפט שמופיע בהקדמה – "רוב הדברים הם מסובכים, ואשמה היא עניין בעייתי".

כולי תקווה שתקבלו את הזמנתו לדיון בשאלה מרתקת זו ושתקראו את הספר המצויין הזה.

מומלץ בחום רב.

הביקורת פורסמה במקור באתר "אנשי הספר"
http://peopleofthebook.co.il/books/563

קצת קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה מכמה סיבות: 1. עבר הרבה זמן מאז שקראתי אותו 2. גם כשסיימתי אותו לא ממש הצלחתי לגבש החלטה לגביו 3. אני חושבת שאני נמנית על קהל הקוראים הטבעי של הספר הזה ולכן הדעה שלי מלכתחילה סלחנית יותר מזו של הקורא הממוצע (קרי: אני (עדיין) סטודנטית לספרות, חובבת ארה"ב/ אמריקנה, סאקרית של סיפורי אהבות מוחמצות וכן - אני לגמרי אוהבת שהספרות שלי מתובלת באנקדוטות פסאודו-אינלקטואליות ובמקרה הזה - הרבה רולאן בארת'). בהקשר של בארת', אני גם מאלה שרצו לקנות את "שיח אהבה" שלו בעקבות קריאת הספר הזה - נו טוב, וגם בגלל שהמרצה שלי באוניברסיטה היה מתמוגג מבארת' ללא הרף.
אז מה אני כן יכולה להגיד על הספר הזה?
שהוא קריא מאוד, שבסה"כ נהניתי מהקריאה (כשאני מאוד לא נהנית אני לא חוזרת לקרוא בספר ולא משנה כמה עמודים עוד נשארו לי לסוף - פעם כבר נטשתי ספר בעשרים העמודים האחרונים או משהו כזה - את הספר הזה סיימתי ואפילו די בכייף, הרגשתי שאני מעוניינת להמשיך הלאה אם כי לקראת הסוף חשתי טיפה האטה), שאם אתם רואים את עצמכם הקהל הטבעי של הספר הזה (ר' סעיף 3 לעיל) ו/או אם אתם בתחילת שנות ה-20 לחייכם (סטודנטים שמוצאים עצמם חצויים בין שני אהובים, מסעיר ובעייתי מול יציב ובטוח שלא כ"כ מעורר תשוקה) ואם גב העטיפה מסקרן אתכם - אל תתנו לביקורות פה לרפות את ידיכם וקראו את הספר הזה. יוג'ינדיס הוא סופר טוב גם בספרים הפחות טובים שלו באופן יחסי (כמו זה) ולפרקים (גם בתוך ספר זה) הוא אפילו טוב מאוד - מספיק שאני מחייכת פה ושם חיוכי הזדהות או עוצרת לחשוב במהלך קריאה כדי להגיד לעצמי - וואלה, לא בזבזתי פה את זמן הקריאה היקר שלי.
ולמרות זאת, אפשר היה יותר מזה - להעז יותר, להביא איזה שהם פיתוחי עלילה שיבטיחו שהספר יישאר בזכרוני כי עובדה שעכשיו אני לא זוכרת כלום ממנו חוץ מזה שנהניתי מהאזכורים של "שיח אהבה"/ בארת ובבעיקר מהחלק שבו הדוברת היא מדלן - בגלל הדמיון בינינו? :).
ואפשר היה גם פחות (כלומר, לקצר במעט את הספר - "להדק" אותו כמו שאומרים האנינים).
אבל בסך הכל, באמת בסך הכל הוא ספר נחמד עד טוב.
ולכן, אני לא ממליצה לוותר עליו אבל גם ממש לא חושבת שהכרחי לקרוא אותו. נסגור על נחמד פלוס.

הנער האבוד הוא הספר השני שרואה אור בהוצאת "זיקית" העצמאית והייחודית בנוף ההוצאות המקומיות. הייחודיות של ההוצאה מתבטאת אל רק בבחירת הפורמט היפה (גודל של ספר כיס, דפים בצבע קרם, עיצוב עטיפה מינימליסטי) ובאופני ההפצה (רכישת ספרי ההוצאה אפשרית בחנויות פרטיות בלבד או באתר ההוצאה, תוך שמירה על מחיר אחיד – 50 ₪), אלא גם בבחירה התוכנית האמיצה; כמה הוצאות ספרים יוציאו היום נובלה שמתרחשת בתחילת המאה ה-20 בדרום ארה"ב ופורסמה ב-1937 ע"י מחבר לא ידוע שמת בדמי ימיו? מעט אם בכלל. אבל הנה, כאמור, קיבלנו את הוצאת "זיקית" בברכה (ובצמא) וכפי שהנובלה הזו קלעה הישר כחץ מפלח אל תוך לבי, אני מקווה שימצאו לה קוראים רבים נוספים. הם אולי לא יהיו רבים מספיק בכדי להזניק את הנובלה הזו אל צמרת רשימת רבי המכר אבל הם יהיו רבים מספיק בכדי להביע אמון ותמיכה בבחירות דומות עתידיות.

סיפור העלילה מצומצם יחסית והוא מחולק לארבעה פרקים, כל אחד מהם מסופר בקול אחר. ובכמו בכל "רשומון" טוב יש משמעות לא רק לזויות הראייה השונות אלא גם לסדר שבו הן נפרשות בפני הקורא – כמניפה הנפתחת לאיטה, מגלה עוד סוד ומוסיפה רבדים לסיפור. כמו בתנועת מניפה מהירה העלילה מזדעזעת לעיתים תכופות בין קצוות של אור וצל, הווה ועבר, הווייה והעדר. על ניגודים אלה ועל משמעותם הסמלית כבר נכתב בהרחבה בביקורת יפה שפרסמה רות אלמוג ב"הארץ" ובאחרית הדבר של עודד וולקשטיין, שגם תרגם ברוב קסם וכשרון את הנובלה. בהזדמנות זו ראוי להזכיר שוולקשטיין תרגם מיצירתה של פלאנרי אוקונור, מגדולות הסופרים האמריקאיים. אוקונור תיארה ביצירתה את הדרום האמריקאי ולכן זוהתה כ"סופרת דרומית" (למורת רוחה, מכמה סיבות ובראשן, להערכתי, המימד המקטין ואף מזלזל שיש בתיחום סופר כסופר איזורי). כך שבעבור אותם קוראים שחובבים את ספרות הדרום האמריקאי, כמוני, או לחלופין כאלה שנהנו מהנובלה הנוכחית מומלץ בחום להתוודע גם ליצירתה של סופרת דגולה זו. ואכן, ניגוד נוסף, פחות מונכח ובולט לכאורה (ודאי לקורא שאינו אמריקאי) הוא הניגוד שנפרש בנובלה בין הצפון והדרום. הביקורת נטתה להתרכז בתיאורי האור והזכרון ומשמעותם, אולם תהיה זו טעות להתעלם מהנוכחות הדרומית שאופפת את היצירה כולה ומוסיפה לה רובד משמעות עמוק ביותר – הרובד הגותי, אשר נוגע כמובן גם בהקשרים המדוברים יותר של עבר, זכרון, וניסיון נוסטלגי וטראומטי לשחזר חויה אשר לנצח תישאר, כמו גיבורהּ, אבודה.

באופן כללי, כאשר מדברים על גותיקה מודרנית בספרות מדברים על חזרת המודחק הטראומטי, אשר חוזר וצף ממעמקי הנפש בתמונות קבועות ומקוטעות, ללא רצף סיבתי מקשר. כאשר מדברים על גותיקה מודרנית בספרות האמריקאית במחצית הראשונה של המאה העשרים – לרוב מדברים על ספרות דרומית או כזו שמכילה יסודות דרומיים (למשל גיבור שמוצאו מהדרום). כזו היא לדוגמה הולי גולייטלי גיבורת "ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרומן קפוטה, שבורחת מעיירה דרומית נידחת אל מנהטן הנוצצת, ומחליפה את שמה מלולה מיי ברנס להולי גולייטלי (Go Lightly כמבטא משאת נפש, Holly עשוי לרמז לרוח רפאים, צל העבר – Holly Ghost, ואולי גם לחלל נפשי - Hole). (אגב, ב"סימניה" תוכלו למצוא פירוט בעניין זה בסקירה שפרסמתי אודות "ארוחת בוקר בטיפני'ס").

נהוג לומר כי הדרום הוא "לבה האמיתי של ארה"ב" וכך בעוד שהדרום הוא הנפש, שמכילה מטבעה איזורים בלתי נודעים ולעולם בלתי מושגים, הרי שהצפון הוא משאת הלב, פנטזיה מושלמת שמככבת בדמיונו של הנער גרובר (ואשר גם היא, כטיבה של פנטזיה, מתבררת בחלוף השנים ועם ההתבגרות כבלתי מושגת). כך מתואר הצפון ביצירה: "זה היה מקום שמעולם לא ראה, מקום ששם הדשא ירוק יותר, הלבנים אדומות יותר...זה היה הצפון, הצפון...הצפון המושלם, הקורן, השמח והסימטרי. זה היה הצפון, ארץ מוצאו של אביו, שאליו הוא יילך ביום מן הימים" (עמ' 13 – 14).

לעומתו, מתואר הדרום כך: "די לומר שזאת אמריקה, זה הדרום; מוכר כמו עצמך ובשרך – מוכר כמו רוחות הפרא של חודש מרס – כמו גרון מודלק או כמו אף דולף – חמר אדום בוצי ושיממון – או אפריל, אפריל ויופי פראי...פראי, גולמי, שומם, יפה, לירי, מלא בפלא – די להגיד שהיה קשה לבטא זאת – אמריקה, לבנה ישנה מתפוררת, מכולת ואפריל – והדרום. והדרום" (עמ' 25).

בעצם הפיסקה האחרונה מטיבה לתאר לא רק את סגנונה של הנובלה אלא גם את מהותה - "זאת אמריקה, זה הדרום". חֵמר גולמי, יפה, לירי ומלא בפלא. זוהי יצירה שהכח שלה טמון ביכולתה לעורר געגוע וכמיהה עזה, זכרונות של ריח ואור, של ימי קיץ חמים ויבשים. ואכן, במהלך הקריאה הוצפתי בזכרונות ילדות של ימי קיץ שטופי אור, ממש כמו עטיפתו הצהובה של הספר. האירועים הגדולים, אלה שעומדים במרכז העלילה לכאורה מתוארים באיפוק – הדגש מועתק מרצף סיבתי של אירועים לעבר יחס נפשי של ארבעת המספרים, וזכרון של כל אחד מהם את אותו נער אבוד, גרובר, שמבטא גם את העבר האבוד שלהם עצמם. המשמעות העמוקה מצויה בשוליים, בפרטים, בדברים שלא נאמרים, חסרי גבולות והגדרה, ברגשות שמעוררת הקריאה. הנובלה למעשה סבה סביב ניסיון חסר סיכוי ובכל זאת, כזה שלא ניתן להרפות ממנו, שבו כל אחת מהדמויות והקורא איתה, מנסות לאחוז בעבר, בזכרון ואגב כך התיאורים היפהפיים אורגים ומקימים בין הקורא לבין היצירה קשר של הזדהות וגעגוע לעבר של הקורא עצמו.

להמשך קריאה נא עברו לקישור הבא באתר "אנשי הספר":
http://peopleofthebook.co.il/books/280

היה לי קשה להתחיל לכתוב על הספר הזה מכמה סיבות. נתחיל מזה שזה ספר שהמלה "מדהים" קטנה עליו ולכן אנסה תחילה לזקק את החוויה הרגשית העוצמתית שהוא מעורר ולפרוט אותה למילים. לא בטוח שאצליח, לא רק בגלל הקושי הידוע לתרגם רגשות למילים, אלא גם בגלל שהספר הזה הותיר אותי בתחושה של הלם. גמעתי אותו בתוך ימים ספורים, ללא יכולת להרפות, למרות שהקריאה בו, סוחפת ככל שתהיה, היא גם קריאה קשה, מזעזעת, מטלטלת, כואבת מאוד, וכן – גם דומעת. ובכל זאת, יש בתוך כל הקושי הזה גם כ"כ הרבה חסד וחמלה, ותובנות שבחיים לא הייתי מוותרת על למידתן. כן, זוהי זכות לקרוא ספר כזה. וזוהי זכות מיוחדת לקרוא אותו בעברית ועל כך יש לשבח את ההוצאה "סיטרא אחרא" שהלכה כנגד כל השיקולים המסחריים והכלכליים "ההגיוניים" והוציאה לאור ספר כזה, שהוא יצירת מופת ויצירת חובה לכל אדם באשר הוא.

עוד סיבה שבגללה חששתי לכתוב על הספר הזה היתה שקראתי אותו בתוך כמה ימים ואז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, שישככו כל אותם רגשות סוערים שלופתים את הלב ואת הראש, הראש שמסרב לקלוט כי זוועות כאלה קרו ועוד קורות אי שם...כי לא ידעתי איך לגשת לכתיבת הביקורת עליו, כי תכננתי לקרוא עוד ועוד חומרים על לסלי ברשת, או במילים אחרות: היתה לי חרדת ביצוע. יראת קודש. איך אני, הקטנה, הרחוקה, הסטרייטית, הולכת לכתוב על עולם שעד עכשיו היה זר לי לחלוטין, על עוולות כה נוראיות, לתמצת חיים (!) של מישהו אחר, איך לא אטעה במושגים שעם חלקם נפגשתי לראשונה בספר זה (F to M, טרנסג'נדר, טרנסקסואל). תקשיבו, זה בכלל לא משנה. זה גם לא משנה מי אמר למי ומתי, זה לא משנה אם לא אדייק במושג כזה או אחר, זה לא משנה אם לא אמסור תיאור עלילה "אחד לאחד" ואם לא אגולל פה בדיוק את הסיפור של לסלי. בשביל זה יש את הספר (וגם את הביקורת הנפלאה שכתב על הספר דן לחמן באתר "אימגו"). אני פה בשביל לספר לכם למה אתם חייבים לעצמכם לקרוא אותו.

נתחיל מזה שכל חשיפה של תהומות הכאב והעוולות שבוצעו כלפי אוכלוסיה נרדפת היא חשובה בעיני. קריאתה של עדות, מימד ההזדהות, הסיפור בגוף ראשון (למרות שהגיבורה נקראת בסיפור ג'ס, ברור שמדובר בספר אוטוביוגרפי במידה רבה אם לא לחלוטין) – כל אלה מצליחים להעביר את החויה האיומה של להיות נרדף או נרדפת רק בגלל מי שאתה, בגלל איך שנולדת, איך זה מרגיש כשאין אף אחד בעולם שמבין אותך, גם ובעיקר לא המשפחה שלך (שבגדה באמונה של לסלי באכזריות בלתי נתפסת כאשר הערימה עליה ואישפזה אותה בכפיה במוסד סגור), כאשר מיום שעמדת על דעתך אתה נדרש להתמודד עם התביעה להיות מישהו אחר מכפי שאתה – כאשר ג'ס/ לסלי מתארת שמרבים לשאול אותה "האם את/ה בן או בת" כקורא ישראלי, בעל כורחך אתה נזרק לשורה הנפלאה של יונה וולך "עברית היא שפה סקסמניאקית, רוצה לדעת מי מדבר". תראו כמה כוח יש לשפה, למילים - אבני הבניין של היום יום שלנו, הן מאלצות אותנו לבחור, להגדיר ולקבע בכל יום מחדש – את או אתה ובצורה כה שרירותית וחסרת היגיון ("למה שולחן זה דוקא זכר ולא נקבה?" כמו ששאל אותי פעם חבר אמריקאי).

הספר הזה גם חידד אצלי עוד יותר את ההבנה מדוע חשוב להמשיך לפעול במימד הנראות של הקהילה הלהט"בית. בעבר היו לי ויכוחים על העניין הזה – גם עם אבי, ששייך ל"דור הישן" שאמנם תומך במתן זכויות שוויוניות לקהילה אך מתנגד למצעדי גאווה, וגם עם זוג חברים הומואים נשואים שלא מזדהים עם המצעד וסבורים שהוא רק מקבע את ההומואים בנישת ה"חריגים הצבעוניים". נזכרתי בויכוח הזה באחד מהרגעים (הרבים) שנחרתו בזכרוני מתוך הספר והוא הרגע שבו לסלי נקלע/ת להפגנת מחאה למען זכויות הומואים ולסביות ומחליטה לעלות על במה ולהציג עוד מימד אנושי/ נטייה/ בחירה...היותה ג'נדרקוויר, "HeShe", F to M. (שוב, אני מתנצלת מראש אם אני חוטאת למושגים המדוייקים, אבל אם יש משהו שלמדתי מהספר הזה זה עד כמה הגדרות יכולות להיות מקבעות, מדכאות, שוללות כל אפשרות אחרת – אנא קבלו בהבנה את בלבוליי). ג'ס (האלטר-אגו של לסלי) עולה על במה, נואם, ובקצה הקהל היא רואה כיצד אדם אחר, כמוה, מהנהנת בראשו (הטעות בהטייה מכוונת) לאות הזדהות, אולי תודה. ואט אט נוצר קשר עם עוד אדם במצבה, עוד אדם שמחפש מישהו שהוא כמותו, לא בערך ויחד הם מתאגדים לחבורה מחזקת, תומכת, אוהבת (כאשר ג'ס נמלאת אושר כשהיא שומעת לראשונה, במקרה, על המועדון שבו נשים רוקדות עם נשים אפשר לדמיין כיצד בתוך האפלה הנוראית שבה היא שרויה עד אז, נפתחת דלת אל מקום מואר - מתוך אותו מקום חשוך, בודד ומסכן שבו היא מחפשת את עצמה יש מי שאומר לה – אפשר גם אחרת, כמו שאת, בדיוק).

סיטואציה אחרת שנחרטה בזכרוני היתה כיצד ג'ס דוחה הצעה לקידום במקום עבודתה כאשר היא מבינה כיצד הצעה זו באמת נועדה לנצל את תמימותה לצורך התנגחות ופגיעה בעובדת אחרת. ההבנה שאת/ה חלק מקבוצה, ושיש לך מחוייבות מוסרית ואידיאולוגית לקבוצה הזו היתה משמעותית ביותר בספר וגם בעבורי.
אני מעריצה את לסלי. ואני גם אוהבת אותה. מאוד. על כל מה שהיא עברה, מנת הסבל והייסורים, על שאהבה עד כלות, עד אובדן נשימה, שלא ויתרה על רצונה לחיות בחופשיות, לאהוב, על שלא איבדה את אמונה במי שהיא ובבני אדם בכלל. שהאירה זרקור ענק על מי שהיא למען כל האחרים שנמצאים בחושך – בין אם הם כמוה, מחפשים את מקומם בעולם ובין אם הם כאלה שחושבים שהם יודעים הכל, שמרגישים בנוח בנעליהם, שמרגישים שהם יודעים הכל. לסלי ערערה את הגבולות, חצתה אותם (לא בכדי היא מכנה עצמה Transgender Warrior באתר האינטרנט שלה), וזאת אחרי שהיא ניסתה להילחם בעצמה ובמי שהיא (בין היתר באמצעות התחלה בתהליך של שינוי מין כדי שתרגיש בנוח יותר להיות גבר שמתלבש כגבר מאשר אשה שמבקשת שיתייחסו אליה כאל גבר), ולבסוף חזרה למקומה, חכמה, חזקה, בטוחה יותר.

סייג קטן לבסוף - למרות שאני חושבת שפיינברג טועה במימד הפוליטי של המזרח התיכון כפי שמופיע בהקדמה לספרה (ובאופן כללי, וכבת לאב שגדל במדינה קומוניסטית, יש לי בעיה לא פחות קטנה גם עם תמיכתה הנלהבת בקומוניזם...), אני אוהבת אותה על מה שהיא עשתה למען עצמה, למען הקהילה ולמען האנושות בכללה. על מי שהיא. ואני מפצירה בכם – אנא, קיראו את הספר הזה. הוא אחד הספרים המרגשים והבלתי נשכחים שקראתי בימי חיי ולנצח אשא אותו עמי בלבי וקרוב לשק הדמעות שלי.


הספר התקבל לסקירה באמצעות אתר "ספרות גאה" והביקורת התפרסמה בו בקישור הבא: http://sifrutgea.wix.com/sifrutgea1#!__lesbooks-index1/vstc2=stonebutch

אחד הז'אנרים הספרותיים האהובים עלי בילדותי היה ספרי העשרה מסוג Time line – ספרי העשרה שמציגים מקום מסויים לאורך תקופות שונות – רוב הספרים שהיו לי היו מתורגמים ועסקו במקומות כגון רומא, יוון, מצרים וכיו"ב.
ז'אנר נוסף שאהבתי היה מה שנודע בארץ כ"איפה אפי" – אני פשוט הכרתי אותו כ"ברווז הצהוב" שמסתתר בתוך הרבה מאוד פריטים ושעלי למצוא אותו.

על כן, שמחתי מאוד להיתקל בספר נפלא זה שיש בו שילוב של השניים ועוד במקום שכל כך קרוב ומרתק כמו ירושלים. וכמו כל ספר העשרה טוב (ולדעתי, המשפט הזה נכון גם לגבי כל ספר ילדים) – זה מסוג הספרים שגם מבוגרים ייהנו מאוד מקריאתו וכמובן, לקרוא אותו לילדיהם.

הפורמט של הספר מקסים ומהודר (כ-35 ס"מ רוחב ספר והכותרת באותיות זהב חגיגיות), האיורים של יבגני ברשקוב מרהיבים, העובדות ההיסטוריות מעניינות ומעשירות מבלי להכביד – בכל כפולה מופיעה פיסקה בת כחמש שורות המתארת את מה שהתרחש בעיר בתקופה המוצגת ומחוץ לתמונה, במסגרת שלה, מופיעות עובדות קצרות או משימות קצרות ומשעשעות שיעמיקו את היכרות הקורא עם המתואר בכפולה (כך למשל, בתקופה הצלבנית (המאה ה-12) על הילדים לחפש את המתפללים בבית התפילה הקטן (קפלה) ואילו בתקופת האבות (התקופה הכנענית, 3500 – 1000 לפנה"ס) שבה היתה ירושלים כפר שתושביו עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, לומדים כי "לאחר הקציר דשים את השיבולים במורג הבנוי מלוח עץ ורתום לבהמה. כך מפרידים את גרעיני החיטה מהקליפה הקשה שעוטפת אותם" או (בקפיצה ענקית להיסטוריה הקרובה) שבתקופת העיר החצויה (1948 – 1967) "מקצה אחד של העיר לקצה השני נוסעים באוטובוס "המקשר")).

כאמור, בספר מופיע גם מעין משחק בסגנון "איפה אפי" בדמות צמד חברים (נדב ואורי) שמשקיפים על כל תקופה ושעל הקורא למצוא בכל אחת מהכפולות ובין שלל הפריטים.

ניכר בספר שהושקעה בו מלאכת מחשבת מרובה ושהוא בהחלט חריג ומתבלט לטובה בתוך עושר ספרי הילדים המאויירים שרואים אור. זה מסוג הספרים שאני שמחה לשמור בבית, בין אם יש ילדים או אין, ושאשמח לתת במתנה לכל אחד, לא משנה מה גילו, מוצאו או דתו – לא בכל יום יוצא לאור ספר מיוחד כזה, שכל כולו פרי יוזמה מקורית ומרעננת של הוצאה בארץ והלוואי ויהיו עוד ספרים כאלה בעקבותיו.

לסיום, אביא מדבריו של חיים באר שפרסם היום (13.3.13) מאמר ביקורת נלהב אודות הספר ב"הארץ":
"12 צמדי עמודים שמתארים את חיי היום יום בירושלים בתקופות מרכזיות בתולדותיה, החל בתקופת האבות וכלה בהיום, ראו אור בספר... התוצאה מפתיעה, מעשירה ומאלפת. זו חגיגה אמיתית של ידע מגוון.
עיקר חשיבותו של הספר המקסים הזה בשני עניינים: ראשית, ההבנה שההיסטוריה איננה רצף של מלחמות ומשברים, ושנית הספר מלמד אותנו צניעות. המעבר בין הדפים מגלה עד כמה כל מה שנראה בעינינו יציב ועמיד ונצחי הוא פגיע וארעי וחולף. "דין הבתים לשקוע לא דין הבתים לעמוד", כמאמרו של אלתרמן.
זה מארז מקסים של תריסר קפסולות של זיכרון חזותי מרוכז, שהוכנו מתוך בקיאות רבה במרקמי החיים על גילוייהם השונים לאורך כ-5000 שנה".

מומלץ ביותר ול-כ-ו-ל-ם!

ליאם, גיבור ספרה החדש של קרן דהרי, כותב את שמו כך: ליM. ערב עצוב אחד הוא מקליד את שמו בגוגל ומוצא בצד השני של העולם עוד ליM אחד, ואחרי כמה שיחות אינטרנט חפוזות מחליט שאין לו מה להפסיד, סוחב את כרטיס האשראי של אביו ונוסע בעקבות השם.

הביוגרפיה של ליאם עשויה טלאים טלאים. אמו נעלמה, הוא לא יודע מדוע ולאן, קארי, המטפלת היחידה שהצליחה לפלס מסילות אל לבו, נהרגה בנסיבות מסתוריות, ואביו, האיש המקסים ובעל העושר האגדתי, חומק חדשות לבקרים לארצות רחוקות כדי לנהל את עסקיו. ליאם הוא נער זועם, אלים ובלתי נסבל ולכן הוא נשלח לפנימייה יוקרתית בשוויץ אבל נבעט משם אחרי שריסק את עצמותיו של אחד התלמידים.

הערב שבו הוא מוצא בגוגל את ליM האחר, הוא הערב הראשון שהוא מבלה בביתו אחרי שחזר משוויץ. זהו גם הערב האחרון שלו שם.
קרן דהרי היא קוסמת. היא בוראת עולם אחר, מסתורי, אפל ומושך שבו מתקיימים חיים שהם ספק מציאותיים, ספק פנטסטיים. לכאורה המציאות שדהרי מתארת אפשרית ומתקבלת על הדעת, אלא שהיא קיצונית ומחודדת מאוד. עושרו של האב, נסיבות ההיעלמות של האם ושל המטפלת ומעל לכל, המפגש שלא יאמן עם ליM נוסף הם צירופי מקרים כמעט בלתי אפשריים, אבל רק כמעט.

והמפגש עם הליM האחר הוא אכן מפגש מפתיע מאוד שמעלה מתהום הנשייה עוד סדרה של שאלות קשות, אבל גם תשובות ברורות, מדהימות, שיש בהם מידה של נחמה.
העברית של דהרי משוכללת ונקייה, תיאוריה נדיבים ומדויקים והיא מעמידה עלילה שיש בה ברק של גאונות ותהומות של עצב ושל יופי.

כמו בספרה הקודם (והראשון), "לשום מקום ובחזרה" גם ב"ליM" דהרי בוחרת לטפל בנושאים קשים של יתמות, אובדן, געגוע, נטישה. אך היא עושה זאת בעדינות ובתבונת לב. היא אינה נסחפת למחוזות של שמאלץ והתרגשות, נהפוך הוא. היא מתרחקת משם. בשפה מדויקת וצבעונית היא מזקקת רגשות סוערים ובוראת מציאות צלולה, אחרת, מופלאה.

ספר מקסים - מומלץ בחום רב.

דיוויד פוסטר וואלאס הוא מבחינתי כמו סושי, ערן צור ודיוויד לינץ' – או שאוהבים אותם עד כלות או שלא סובלים אותם. אין אמצע. אם יש חיבור, הוא טוטאלי ואם אין – הדחייה היא טוטאלית כמעט באותה המידה ואולי אף יותר (נקודה ששווה לחשוב עליה – למה יותר קל לנו לשנוא באופן קיצוני מאשר לאהוב באופן קיצוני, והנה אני מתחילה לדבר ב"וואלאסית" טיפוסית וגולשת להערות שוליים, שיופיעו כאן בסוגריים). אני חולה על סושי ועל שלושת היוצרים האלה. ולכן, לא הופתעתי כשקראתי ביקורות מקוטבות על הספרון הזה.

בביקורת על ספר אחר כתבתי שמחלוקת חריפה על ספר או יוצר היא כבר סיבה מספקת בעיני לקרוא אותו; כנראה שיש משהו מספיק חזק ביצירה הזו כדי שיעורר התנגדות או הזדהות קיצוניים כל כך (מכאן גזרתי כלל נוסף לחיים בנוגע לכתיבת עבודות אקדמיות או כל יצירה ספרותית ואמנותית באשר היא – "ראשית והכי חשוב - אל תשעמם", על משקל "ראשית, אל תזיק" של שבועת היפוקרטס). אודה ואתוודה - לא תמיד אני מיישמת את הכלל זה של קריאת ספרים מעוררי פולמוס (ר"ע "חמישים גוונים של אפור" שאין בכוונתי לקרוא). אולם גם כאשר מחליטים ליישם את הכלל הזה ולהתוודע ליצירתו של וואלאס, ראוי להוסיף המלצה נוספת – בעבור הקורא שאינו מכיר את יצירתו, הייתי ממליצה להתחיל דוקא בקריאת "ילדה עם שיער מוזר", קובץ של סיפורים ומסות שראה אור בעברית ב-2011, גם הוא בהוצאת "הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים". וזאת בעיקר בגלל המסה האחרונה שמופיעה בו "אלו הם מים", שהיא למעשה נאום שנשא וואלאס בפני בוגרים בטקס סיום בקולג' קניון בשנת 2005 –הנאום הזה הפך מאז לסוג של פולחן, הודפס כספרון והרבה מאוד חובבי וואלאס קעקעו על גופם כתובת קעקע של This is Water כתזכורת תמידית. תזכורת למה? כשתקראו את המסה, תבינו. רק על המסה הזו אפשר לכתוב ביקורת שלמה, שאחסוך מכם, אבל מי שרוצה לקרוא אותה יכול למצוא אותה ברשת (בעברית!) בקישור הבא: http://ideas.calcalist.co.il/?p=806 וגם להאזין לפוסטר וואלאס נושא אותה במלואה (חפשו ביוטיוב).

בכל מקרה, לדעתי, רק אחרי שקוראים מסה כזו אפשר לקרוא את "משהו כייפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" בפחות שיפוטיות ואנטגוניזם. "אלו הם מים" זו יצירה שמהדהדת ומלווה את חייו של מי שקרא אותה, היא מופיעה ברגעים בלתי צפויים והיא מחייבת לשוב ולשאול את עצמנו מהי חמלה, מהי אנושיות, מדוע יש כעס ושנאה בין בני אדם ומדוע יש מלחמות בעולם, כמאמר שירה של שולה חן, והאם למין האנושי יש תוחלת. הו כן, זה יכול להישמע הכי מתייפף, ילדותי ומעצבן, פלספני ומתחכם להכעיס לשאול את השאלות האלה אבל בסיכומו של דבר – האין אלה השאלות החשובות באמת, שאנו שואלים את עצמנו מדי יום בגרסאות כאלה או אחרות? הפעם האחרונה שבה נזכרתי ב"אלו הם מים" היתה בערב שקיימה ההוצאה לכבוד הוצאתו לאור של הספר החדש "משהו כייפי לכאורה...", שחנך במזל טוב גם את סדרת המסות של ההוצאה "קו אדום" (האירוע הוקלט וניתן להאזין לו ביוטיוב: http://www.youtube.com/watch?v=ERT_N1cLwn4).

שמחתי. אני אוהבת מסות ואוהבת את וואלאס. לאירוע הגעתי בגפי, ותפסתי מקום באחת השורות האחרונות. אתרע מזלי ורגע לפני שהחל האירוע התיישב לפני איש גבוה מאוד שהסתיר לי לחלוטין את הבמה. לאחר כמה דקות של מתיחות וסיבובי צוואר כואבים ובלתי מוצלחים בניסיון לראות את הבמה, שעליה גם הוקרנו קטעי וידאו מתוך ראיונות עם וואלאס (מומלצים מאוד ,חפשו ביוטיוב), שאלתי בעדינות את האיש האם יסכים לזוז למושב הפנוי שלימינו. אוסיף, שבשל גובהו הרב לא נשקפה לו שום בעיה מיוחדת לצפות בבמה גם ממקום המושב החלופי. אולם הוא, למרבה הפתעתי, סירב למחווה הפשוטה והאדיבה. בלי התנצלות ובלי סיבה, סתם כך. כשראה את פניי המופתעים, משך בכתפיו (בבחינת "אין מה לעשות, תסתדרי") והפנה לי את הגב. באותו הרגע התמלאתי כעס וטינה כלפי האיש, חיפשתי מסביבי ולבסוף מצאתי מקום בשורה אחרת רחוקה יותר, תוך שאני מתנצלת בפני יושבים אחרים על ההפרעה, מזיזה כסאות ומארגנת לעצמי מקום יש מאין. ואז נזכרתי ב"אלו הם מים" ובהתאם למתרחש בה ולתהיות שמעלה בה וואלאס, ניסיתי לשאול את עצמי, באמת ובתמים למצוא בתוכי, הסבר אפשרי להתנהגותו הגועלית של האיש במקום להתעצבן "סתם כך" ולרחם על עצמי. מודה, לא מצאתי הסבר כזה. ויותר מכך, התאכזבתי ואפילו כעסתי שאדם כזה, שסביר מאוד להניח שקרא את יצירתו של וואלאס ולכן הגיע לאירוע המוקדש לספרו וליצירתו, מתנהג כך לזולתו. זה אולי רגע טריוויאלי, לכאורה לא קשור בכלל לביקורת ספרותית, אבל תחשבו לרגע על הסיטואציה – רגע טהור של עצבים, של כעס ואפילו תיעוב כלפי אדם אחר, ושנייה לאחר שניצת רגש חזק כ"כ, אני חושבת על יצירה ספרותית. בכך, לדעתי, טמונה אחת מגדולותיו של וואלאס – הוא סופר שיש לו משהו להגיד על החיים שלנו ואת המשהו הזה אתה לוקח איתך. על כמה ספרים, כל שכן מסות, סיפורים קצרים או נובלות, אתם יכולים לומר זאת? יש לוואלאס דרכים מגוונות לגרום לך לחשוב על החיים שלך, בין אם זה באמצעות חיבור מסה כמו "משהו כייפי לכאורה..." על שיט פאר באניית תענוגות, או על אכילת לובסטרים, או על תליית דגלים אמריקאיים בימים שלאחר פיגועי ה- 11/9, ובין אם זה באמצעות טכניקה של הזרה (הפיכת המוכר לזר של אותם דברים שהפכו כה הרגליים, יומיומיים ואוטומטיים מבחינתנו, סמויים מעין למרות היותם מול עינינו כל הזמן).

ב"משהו כייפי לכאורה" הוא עושה זאת באמצעות אימוץ נקודת מבט של תינוק על המתרחש סביבו. מטאפורה זו של תינוק שמתבונן באופן ראשוני, משתומם, סקרני וחקרני על סביבתו, אשר חוזרת מספר פעמים לאורך המסה, הזכיר לי קטע בראיון ביוטיוב שבו שאלו את וואלאס מהו בשבילו "כשלון" והוא הסביר את דעתו באופן מרתק שמתבטא גם ב"משהו כייפי לכאורה" – "כל דבר שהוא כשלון הוא גם תמיד נצחון": http://www.youtube.com/watch?v=mVzhhvCRTCo בקטע זה אומר וואלאס שתחושת הכשלון לכאורה שהרגיש כשהגיע לכנס ספרותי באיטליה, והוא אינו יודע את השפה, ומתקשה להסביר באמצעות תנועות גוף למה הוא מתכוון, במקום לעורר אצלו תחושת כשלון עורר אצלו תחושת נצחון – שלילת השפה המילולית פינתה לו זמן ומקום רגשי להבחין בתנועות גוף, בהבעות פנים ובהרבה פרטים אחרים שאנו מפספסים בתקשורת היומיומית השוטפת. לאחר קריאת המסה הזו תיזכרו בוואלאס בפעם הבאה שתאכלו במסעדת מזון מהיר ותתלבטו האם לפנות את המגש בעצמכם או להשאיר אותו למנקה. המחווה הזו יכולה להיות קריטית – לכאורה מחווה של עזרה ורצון טוב, ההפך מפרזיטיות ואנוכיות. מאידך, החווה הזו עלולה גם לגרוע מנחיצות עבודתו של המנקה.

אירוע דומה קורה לסופר עצמו כשהוא מתעקש לשאת את מזוודתו בעצמו לתא האנייה שבו הוא מתאכסן, ובכך מחולל סערה רבתי בקרב שרשרת העובדים שמורכבת מהסבל הלבנוני שאת עבודתו הוא מייתר, סבל ראשי (גם הוא לבנוני), דייל ראשי אוסטרי, וקצין יווני במחלקת קשרי אורחים, שמגיע לתאו של וואלאס כדי להתנצל בפניו על תקרית סחיבת המזוודה.
תיזכרו בו כשתתקלו בהטיות שונות ומגוונות של השורש "פ.נ.ק.", בעיקר בפרסומות - ממה מורכב הפינוק הזה ומדוע המלה הזו כה משמעותית בחיים המערביים המודרניים ועל איזה חוסר היא מחפה, איזו תשוקה היא מנסה ליצור.
תיזכרו בו כשתצלמו ללא הרף ותתעדו את חופשתכם – וואלאס שמח לגלות שהוא התייר היחיד שלא הביא עמו מצלמה לשיט.

מכל הסיבות האלה אני ממליצה על יצירתו של וואלאס. הוא אינו דומה לאף סופר אחר שקראתי. הוא לעיתים נשמע מטרחן או מעצבן, כמו ילד חכם במיוחד שהוא גם נודניק – ותמיד, אבל תמיד, הוא גם יודע להצחיק וגם להעציב, לגרום לנו לגחך על עצמנו ועל חיינו וגם לבחון אותם מחדש.
השאלות והנושאים שהוא מעלה תמיד רלוונטים, מעוררי מחשבה ומלווים את הקורא הרבה לאחר סיום הקריאה. כולי תקווה כי ימשיכו לתרגם את יצירתו לעברית.

הספר התקבל לסקירה באמצעות אתר "אנשי הספר" - בינתיים האתר שודרג והביקורת נעלמה ממנו ולכן אני מרשה לעצמי לפרסם אותה במלואה פה

בוקובסקי כתב פעם משפט נפלא שהולך כך "טובי הסופרים אמרו מעט מדי והגרועים שבהם הרבה יותר מדי". המינגוויי כתב בצורה מזוקקת, רזה, נטולת רגשנות ותיאורים מפורטים - אך קריאה חוזרת בסיפוריו הקצרים מגלה עולם שלם של משמעויות נוספות רגשיות עמוקות ומטלטלות.
רעיונות אלה הדהדו בי כשהתחלתי לנסח בראשי את רשמיי מהנובלה היפה הזו.

את הסופר, חואן חוסה ארננדס, אינה מכירה. גם ה"גוגל" לא העלה תוצאות אינפורמטיביות, כך שכל מה שאני יודעת עליו לקוח מהשורה האחרונה בגב העטיפה: "חואן חוסה ארננדס (1932 – 1997)...משורר, מתרגם וסופר חשוב בארגנטינה". על הספר נכתב שהוא דיוקן של ארגנטינה בימי חואן פרון. באופן אישי, השם "חואן פרון" מעלה אצלי בצמידות אסוציאטיבית את השם "אווה (אויטה) פרון", אשתו היפה והידועה, שגם זכתה למחזמר מצליח של אנדרו לויד וובר, לסרט בכיכובה של מדונה ולשיר המפורסם מתוכו – Don't cry for me Argentina. ואכן, אויטה מאוזכרת פעמיים בלבד במהלך הנובלה, לכאורה כדמות היסטורית בלבד, פרט מידע שמיועד ליצור אצל הקורא תחושה של מלאות ריאליסטית ותו לא. אולם כפי שאראה בהמשך, קריאה זהירה מגלה שדמותה אופפת את הנובלה כולה ובאופן שעשוי לחמוק מעיניו של קורא שאינו מכיר את קורות חייה. זיהוי זה יכול להוסיף רובד נוסף לקריאת הנובלה – רובד שלדעתי מזמין את הקורא לדמיין כיצד חותה אויטה את ילדותה בפרובינציה שבה גדלה.

כאמור, על פניו מדובר בנובלה קטנה בהיקפה, שעוסקת בזמן ובמקום מסויימים מאוד. אך כאמור, דוקא היקפים קטנים מזמינים
קריאה קשובה ורחבה יותר, עם הדהודים שמתפשטים מעל לכאן ולעכשיו הסיפורי: הספר נפתח במעין זום אין קולנועי – "הבית של משפחת פיגרס, מרפסות הברזל הפונות אל הכיכר המרכזית המוקפת עצי תפוז" ומהמרפסות אנו עוברים אל החצר הפנימית, אל המבואה וכו'. המצלמה של הקורא משוטטת בין חדרי הבית ומקימה לנגד עיניו תמונה של בית טיפוסי בעיירה קטנה, עם חצר ועצי תפוז והזמן הוא שעת הסייסטה. מיקומו של הבית אל מול הכיכר המרכזית אינו מקרי, שכן במידה רבה המיקרוקוסמוס של דיירי הבית וקורותיהם, ישקף את התהליכים החברתיים הרחבים שתעבור החברה הארגנטינאית. כך למשל יחדור אל הבית קולה של אווה פרון בנאום שיבקע מתוך הרמקולים הממוקמים בכיכר העיר.

הנובלה מחולקת לשני חלקים – האחד, מתרחש ברובו בפרובינציה והשני, מתרחש ברובו בעיר. מלבד זאת היא מחולקת לקטעים כאשר כל קטע הוא קולה של דמות אחרת בנובלה. סגנון זה, של מעין ראשומון, מאפשר הצצה אל תוך ראשה של כמעט כל דמות, וממחיש את האופן השונה שבו כל אחת מהן רואה את החיים בארגנטינה. זאת ועוד, סגנון זה מכניס לנובלה קצב חיים עירוני שבו המבט והקשב משוטטים בתכיפות גדולה בין אנשים שונים ומגוונים. וכך עולה מבין דפיה של הנובלה העיר בואנוס איירס – זוהי אינה העיר הממשית, שנמסרת בתיאור אובייקטיבי לכאורה ע"י קולו של מספר אחד, אלא אותה עיר החלומות שהיא שם הספר – חלומותיה של מטילדה, אך גם של שאר הדמויות שמגיעות אליה, כל אחת וחלומותיה שלה.

מטילדה, הדמות המרכזית בנובלה, מתגוררת בעיירה קטנה ושכוחת אל בארגנטינה. עיר החלומות הנכספת היא עיר הבירה, בואנוס איירס, כפי שהיא מצטיירת בדימיונה של מטילדה. חלומותיה על העיר ועל ההבטחות לאושר שגלומות בה, החלו עוד בילדותה של מטילדה כאשר אהבה לפנטז כי אביה הנאה שכונה "האנגלי" בזכות צבע עיניו ולבושו המוקפד, הוא מלך או שגריר. בבגרותה, ולאחר מותו של אביה וההתדרדרות שחלה במצבה הכלכלי של משפחתה המיוחסת, חלומותיה ניזונים מהרומאנים שהיא קוראת (ביניהם "מאדאם בובארי", עוד דמות שהלכה שולל אחר פנטזיות רומנטיות מתוך ספרים שקראה), ממדורי הרכילות בירחוני נשים כמו "אליטה", ובעיקר ממכתביה של לְילה סיסנרוס, שגם מככבת מפעם לפעם במדורי הרכילות.
לילה היא הדמות הנערצת על מטילדה – חברת ילדות, שתמיד התבלטה ביופיה ובקסמים שהילכה על גברי העיירה. התנהגותה הפלרטטנית, פרי חיקוי מדוייק של שחקנית קולנוע, הביאה לסילוקה מהמנזר אולם גם סייעה לה להתחתן עם גבר אמיד, גרוש ומבוגר ממנה בשנים רבות, ולעזוב לתמיד את הפרובינציה החונקת, האפופה מוסרנות, שמרנות דתית וצרות עין שמפגינים התושבים כלפי נשים מסוגה של לילה.

זה המקום לציין ששתי הדמויות הנשיות הצעירות, מטילדה ולילה, המוצגות כשתי נשים שונות מאוד, כמעט הפכים, מגלמות למעשה צדדים שונים של אשה אחת וממשית מאוד, היא אווה פרון: קוי הדמיון מתבטאים בין היתר בכך שאווה נישאה לחואן פרון בהיותה בת 26, שהוא גם גילה של מטילדה כאשר הסיפור נפתח. אווה נולדה מחוץ לנישואין כבת לא חוקית של טבחית וחוואי נשוי. היא גדלה בעיירה וחוותה ניכור מצד משפחתו של אביה. באופן דומה, מטילדה זוכה ליחס צונן מצד אביה ומצד משפחתו (ובעיקר סבתה) בגלל שהם חושדים במוצאה ומתייחסים אליה כאל בת תערובת. כאשר נישאו, היה פרון גרוש וגילו היה כפול מגילה של אווה – כך גם נישואי לילה לפיצי. לפני שנישאו, היתה אווה שחקנית בינונית, שהיתה ידועה ביופיה ובשאפתנותה הרבה – כך מתוארת גם לילה, חובבת קולנוע וכמי שמיטיבה לחקות את דמותה של השחקנית קרול לומברד. אנשי הפרובינציה ואנשי הסדר הישן משמיצים הן את לילה והן את אווה כאשר חיצי הביקורת שלהם מופנים אל אותם הדברים – שערן הבלונדיני הצבוע וחושניותן המוחצנת.
סבתה של מטילדה מגלמת את הסדר הישן והשמרנות הדתית במלוא עוזם. היא הזכירה לי דמויות חמורות סבר עד כדי גיחוך כמו פרננדה מ"מאה שנים של בדידות". היא אלמנה לבושה שחורים, הסוגדת לא רק לסמלים הדתיים אלא גם לסמלי הייחוס של העבר המפואר של משפחתה ולא מסתירה את סלידתה ממוצאה המפוקפק של נכדתה, הנושאת כפי שניתן לשער מהמראה שלה (הדומה לזה של אמה), גנים של בת תערובת.

אלפרדו אורקיחו הוא בן העיירה שמחזר אחר מטילדה. הוא צעיר אינטלקטואל, חובב שירה, וחובב את הסדר הישן ואת המשפחות המיוחסות של האיזור, שאת אילנות היוחסין שלהן הוא נהנה לחקור. יחסו האוהד כלפי מטילדה שאוב מההערצה הרבה שהוא רוחש למשפחתה ובעיקר לסבתה. דמויות נוספות המופיעות בנובלה הן משרתת המשפחה פלורנסיה, חורחה פאס שהוא מעין דון ז'ואן עירוני, הג'ינג'ית העירונית המתוחכמת שעובדת עם מטילדה במערכת העיתון, וכן שני קטעי שיחה בין דמויות לא מזוהות – תושבות הפרובינציה ולאחר מכן תושבות העיר, שמרכלות על הדמויות ועל המתרחש בעיר.

על אף היקפה המצומצם יחסית הנובלה מצליחה להקים פסיפס מרהיב ואותנטי של דמויות ולשקף את המתחים שהתעוררו בחברה הארגנטינאית בשנות ה-40. כאמור, מתחים אלה אמנם מעוגנים בנובלה בזמן ובמקום מסויימים אולם משקפים גם קונפליקטים על-זמניים, בראשם הקונפליקט המודרני בין העיר ובין הכפר. כבר ב-1903 פרסם גאורג זימל, סוציולוג גרמני, מסה חשובה בשם "העיר הגדולה וחיי הנפש". נזכרתי במסה זו כשקראתי את האופן שבו מתוארת הפרובינציה כמאופיינת במחנק, שיגרה אפרורית, שמרנות, הוקעה חריפה של כל התנהגות חריגה, ותיוג עוצמתי שמקשה על תושביה לפרוץ את התדמית שהוצמדה להן. לעומתה, מאופיינת העיר בתחושות שחרור ובחופש, אך המחיר שהחיים בה גובים כנגד הלחצים והגירויים התדירים הוא בהקמתן של מגננות, מסננים וגדרות, אשר מובילים גם לתחושות של בדידות, ניכור וקושי ביצירת יחסים קרובים באמת. הבחירה בין שני אופני חיים אלה נראית כמעט בלתי אפשרית, שכן כל אחד מהם גובה מחיר נפשי כבד מאוד.

במהלך הקריאה תהיתי מה יהיה הקול שיקבל את הזכות לסיים את הנובלה ובכך אולי להיות בעל המלה האחרונה. לא הופתעתי כשהקטע האחרון חתם באופן סימטרי את פתיחת הנובלה – זום אאוט מתוך הבית אל החצר והרחוב. שכן, בסיכומו של דבר עיר החלומות היא לא רק העיר שבראשן של הדמויות, אלא גם העיר שעולה בדמיונו של הקורא שהוזמן להקים אותה בראשו שלו. אל דאגה, אין בכך משום ספויילר. את התהליך הנפשי שעוברת דמותה של מטילדה, המהגרת מהפרובינציה אל העיר, אשאיר לכם לגלות.
לסיום, ברצוני להעיר כמה מילים על בחירת העטיפה שלדעתי היתה לא מספיק מושכת ולא הצלחתי לקשר אותה לשום חלק בסיפור. יתכן ומדובר בתצלום מבנה בארגנטינה, יתכן והצבעים העזים של הדלת והעיגול לצידה לקוחים משם והשמים מעל משקפים אולי חלומות, אבל משהו בעטיפה הזו לא מספיק מושך בעיני ולא קשור לנובלה ובטח שלא לשנות ה-40. בעיני, מדובר בפספוס שמבליע את הנובלה במקום להבליט אותה בחנות הספרים.

עניין זה מתקשר גם לבעיה נוספת, שהיא העדר תשומת לב תקשורתית לספר. לצערי, לא מצאתי התייחסות אליו ברשת וגם פה התחושה היא של פספוס, שאולי קשור בהיקפה הקטן (גם קבצי סיפורים קצרים סובלים מכך ואולי מסיבות דומות). אני תוהה עד כמה יש מקום לנובלות יפות כאלה על מדף הספרים הכאוטי והתחרותי של ימינו. עד כמה המבקרים כמו גם הקהל יכולים ורוצים למצוא בתוכם את סוג הקשב המיוחד שמצריך ספר כזה. באופן אישי, אני נהנית מאוד מנובלות שהן מעין פנינים קטנות ונדירות, אפשר לקרוא בהן באיטיות, לעצור, לחשוב, וכמובן לקרוא שוב. כאמור, דוקא ההיקף המצומצם שלהן מזמין סוג כזה של קריאה. כולי תקווה שהקהל יגלה את הנובלה הזו וכן נובלות נפלאות נוספות שקראתי לאחרונה ואהבתי ובהן "בלעדיה" מאת אנטוניוס מוניוס מולינה, "חציית קיץ" ו"ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרומן קפוטה ועוד. כולן ראו אור בסדרת "נובלה" של הוצאת "כתר" ואולי היה כדאי להוציא לאור גם את "עיר החלומות" בפורמט יוקרתי ומושך זה ובכך לתרום להבלטתו.

בינתיים, כל שנותר לי הוא להמליץ לכם שלא לפספס את הנובלה המקסימה הזו - לקרוא אותה באיטיות, להתענג על המראות הרחוקים ועל הקולות המגוונים שהיא מקימה בראשו של הקורא וכן להקשיב לדמויות האבודות המשוטטות בין דפיה ובין חדרי הלב.


הספר התקבל לסקירה באמצעות אתר "אנשי הספר" - בינתיים האתר שודרג והביקורת נעלמה ממנו ולכן אני מרשה לעצמי לפרסם אותה במלואה פה