אני די אוהבת ספרי עיון. בעיקר כאלה שאינם בתחום ההתמחות הישיר שלי. אסטרופיזיקה, כלכלה, גנטיקה. הכל. או כמעט הכל. פעם אחת עשיתי ניסיון ולקחתי ספר בתחום מדעי הספרות. זה היה ספר של וולפגנג איזר בשם "מעשה הקריאה", וזאת היתה טעות. הטעות היתה כפולה, בגלל שגם התחייבתי מראש לכתוב סקירה על הספר. כשהתברר שהספר בלתי ניתן לקריאה, כבר היה מאוחר מדי.

"בשבוע הרביעי של הקורס זפרשטיין נתן להם לקרוא את 'תפקידו של

קצת קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה מכמה סיבות: 1. עבר הרבה זמן מאז שקראתי אותו 2. גם כשסיימתי אותו לא ממש הצלחתי לגבש החלטה לגביו 3. אני חושבת שאני נמנית על קהל הקוראים הטבעי של הספר הזה ולכן הדעה שלי מלכתחילה סלחנית יותר מזו של הקורא הממוצע (קרי: אני (עדיין) סטודנטית לספרות, חובבת ארה"ב/ אמריקנה, סאקרית של סיפורי אהבות מוחמצות וכן - אני לגמרי אוהבת שהספרות שלי מתובלת באנקדוטות פסאודו-אינלקטואליו

מאוד נהניתי מהספר הזה. הסיפור על הילדה/בת/נערה - דור שלישי למהגרים יוונים מבורסה שבתורכיה - שמגלה בשלב מוקדם בחייה - גיל ההתבגרות המינית, את העובדה שלא בטוח בכלל שהיא בת, יש גנים גבריים שמונעים ממנה מחזור, שהחזה לא גדל לה ושהיא שונה משאר הבנות הסובבות אותה. הסיפור מסופר בגוף ראשון כאשר המספר הוא מי שהיא הפכה להיות - גבר העובד במשרד החוץ ויוצא לשליחויות בארצות שונות מטעם המשרד. הצד החזק ביותר בסיפ

כמו רוב הגולשים ב "סימניה" אני אוהב לקרוא ספרים , למרות שאין לי תואר בספרות (ואני לא מתכוון לעשות בזמן הקרוב).
בהרבה ספרים שגבוריהם עשו(או עושים במהלך הספר) תואר כזה, קשה לי להתחבר אליהם.
גם ב "עלילת הנישואים" זה נראה שהמחבר רוצה להראות שהוא מאוד חכם והוא מתאר כל מיני ספרים איזוטריים או עבודות מוזרות שהאנשים והנשים בספר צריכים לעשות בכל מיני קורסים הזויים. (כנראה הוא חושב שאנשים הזויים לומדים את

משאיר הרהורי מחשבה...ילדות/נערות בגילאים כה רגישים,
סביבה כה חסרת רגישות והבנה אליהן ולמה שעובר עליהן - הורים שלא מצליחים (ולא מנסים)
לגעת אפילו לא בקליפה החיצונית.... בטח לא פנימה.
לא אצל האחת...לא השנייה...ומזל שה ן היו רק חמש.
וטוב שזהו רק פרי דמיונו הקודח של הסופר.
במקרה זה הסרט לא פחות טוב מהספר. שניהם חזקים.