“ספר זה הוא עוד אחד מסוגת ספרי המימוארים, הזיכרונות והביוגרפיות שפול אוסטר כתב על עצמו ספרים כגון: יומן חורף, מהיד אל הפה, דוח מן הפנים, מכונת הכתיבה שלי. המחברת האדומה מכילה קובץ סיפורים אמיתיים שקרו לפול אוסטר על פני תקופה הנפרשת בין השנים 1955 (כשפול היה בן 8) ועד סביבות שנת 2000 כשפול כבר כמעט באמצע שנות החמישים לחייו. אלו הם סיפורים קצרצרים ומלאי צירופי מקרים המתארים אירועים שגרתיים ואירועים מוזרים, שחלקם נשמעים אמינים וחלקם לא ממש חלקם מעניינים וחלקם לא. האנשים שפול בחר לספר את הסיפורים שלהם בחרו להישאר אנונימיים ופול אוסטר לא מזכיר את שמותיהם האמיתיים אלא משתמש רק בכינויים כמו ל' או ס' כדי להגן על פרטיותם. בסיפורים פול אוסטר מתאר את הנשים שהוא חלק איתן את חייו, סיפורים מילדותו, סיפורים על ידידיו וידידותיו הקרובים, כיצד הוא פגש את אשתו הנוכחית סירי הוסטוודט ועוד.

בסיפור אחד אוסטר מתאר באירוניה כיצד הוא כמעט גווע ברעב באיזו חווה בדרום צרפת ביחד עם בת זוגתו הצעירה הראשונה בה שניהם חיו בתור מתרגמים על חמישים דולר, שקיות בצל ושמן בישול. בסיפור אחר אוסטר מתאר כיצד קפא במשך יום אחד ביחד עם חבר מהקולג' בקוויבק קנדה, בסיפור אחר כיצד הוא נשלח למחנה קיץ בילדותו, בסיפור אחר אוסטר מתאר כיצד כתב את הרומן הראשון שלו וכדומה. הסיפור שאני אישית אהבתי, בו מסופר על ידידו הצרפתי של אוסטר שהוא משורר מוכשר רב-שיח שגדל בלי אבא ושכל מה שהוא ידע אודות אביו הועבר לו מידי אימו שהרבתה לגדף אותו עד שיום אחד אותו צרפתי החליט ליצור קשר עם אביו ולגלות בעצמו את מידת אמינותן של השמועות המפוקפות אודות אביו, לגלות האם האבא באמת זנח אותו או לא. השנים לימדו את אוסטר שאם יש לך עיפרון בכיס, יש סיכוי שיום אחד תרגיש פיתוי להתחיל להשתמש בו, ככה הוא נעשה להיות סופר. ספר טוב וקליל שאפשר לקרוא בשעתיים.”

“ארבעה סיפורים, המחולקים לסיפורים קצרים יותר, מהווים אוסף מקרי של מקריות בחייו של אוסטר. המוטיב העוסק במקריות חזק מאוד בספריו ואין זה פלא שהוא הקדיש לכך ספר קטן המורכב כולו מסיפורים אמתיים.
אוסטר יודע לספר סיפור, אבל כאן הסיפורים מפליאים בעצמם ואין צורך לקשטם יותר מעצם היותם הם. מה ניתן לומר יותר מחבר טוב, הבא לבקר ממרחקים, ובכל פעם שבא לבקר והם נסעו לאנשהו לקנות משהו, בכל פעם היה תקר בגלגל?
הספר חביב, חובבי אוסטר לבטח יהנו ממנו ואני חובב אוסטר משובע, אם כי הספר נטול כל ערך ספרותי.
אני לא מניח את הבחירה בידכם אם לקרוא את הספר או לא. ממילא ממתי אתם בוחרים ספרים? הספרים בוחרים אתכם.”

“צרוף מקרים הוביל אותי לקרוא את הספר הפיצפון הזה. הספר שאני בדיוק קורא נעלם באופן מסתורי... קורה. הבת הקטנה רצתה להשאר לארוחת ערב אצל חברה, נאלצתי לחכות טיפה. במקרה על המדף בכניסה היה מונח הספר, במקרה האבא של אותה חברה סיים לקרוא... תכלס כל המתאור מעלה לא ממש מקריות מרשימה. למעט העובדה שכשרצית להוציא את המחשב מהתיק כדי לכתוב שורות אלה, ראית את "מובי דיק" שוכב שם ומחייך אלי בפה מלא שיניים. נשבע שבדקתי בתיק של העבודה, והוא לא היה שם, בדקתי אפילו פעמיים, ומובי דיק איך לומר זה לא ספרון פצפון שניתן לפספס בקלות.... כאילו ספר צרופי המקרים הזה ארגן לי צרופי מקרים שיאפשרו לי לקרוא בו. וקראתי.
בהתחלה נחרתי לעצמי בבוז מסויים, כולנו יודעים (אלה מאתנו הבקיאים בספריו של אוסטר) כמה משמעות פול אוסטר מיחס לצרופי מקרים, ואיך הוא נהנה להשתעשע בהם ולהצביע עליהם (ולא רק בספר מוזיקת המקרה). השחזתי את סכין המבקרים שלי, ונסחתי לי בראש את אכזבתי, כדי לחלוק אותה אתכם בבוא הזמן. הסיפורים קטנים פצפונים, כאלה שיכלו לקרוא לכל אחד מאתנו, אז למה זה צריך לעניין אותי? סתם כי הם קרו למר פול אוסטר? give me a break. אבל מה לעשות שפול אוסטר יודע לעשות.
הספר פצפון, הסיפורים ברובם מינורים, חלקם אפילו לא באמת קרו למספר אלה לחבר/חברה... ובכל זאת הספר מהנה בדרכו המסתורית, תחושת הקרבה שמר אוסטר יודע לתת לקרואיו מיצרת אנטימיות נעימה. עכשיו חזרה לאחאב וטרופו.

מומלץ לחובבי אוסטר וגם כאלה שאינם.”

“במחברת אחת (אדומה), פשוטה למראה, מתגלגלים על הלשון סיפורי חיים שמרגישים אמִתיים (ממש כמו שמוצהר על הכריכה), בהם מתאר פול אוסטר את צרופי המקרים של חייו. חלקם, גדולים עד לא מובנים ואחרים, מרגישים לא יותר מטעות סטטיסטית (הסתברותית אולי?), לא ברורה, שאין באמת צורך להתעכב עליה.
אבל בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מופיע אותו רכיב מיסטי, יחודי, שכאילו לא מתאים לכותב ובכל זאת, אין מתאים ממנו לאוסטר ביצירתו.

זו לא אני (בחיי)
חשוב להבין שמעולם לא נמנתי עם חובביו של אוסטר ודווקא כאן, ביצירה שטוחה, כמעט סתמית למראה וקריאה, משהו ממנו תפס אותי, משך באוזן והכניס תחת מטרייתו הספרותית.
כי לפעמים ככה זה, המקריות שולטת בכל ופשוט אין לזה הסבר (ממש כמו שאוסטר מנסה לתאר).

זה קצר בינינו
מדובר בספר קצר, על גבול הספרון, שאפילו נובלה לא ניתן לקרוא לוֹ ולוּ בשל העובדה שעלילתו הלא סדורה, בנוייה קרעים, קרעים של סיפורים אנקדוטליים.
סביר להניח שהוא קצר, פשוט כי כמה כבר אפשר 'לגרד' סיפורי מקריות בחיים?
ובכל זאת, למרות עמודיו הקצרים וסיפוריו ה(כביכול) לא מחייבים, מצאתי את עצמי מחכה לחזור אל בין הדפים.


'המחברת האדומה', הוא ספר חמוד, קטן, עשוי טוב, לא יומרני ובנקודות מסויימות אפילו מקסים.”