בשנה שעברה היה לנו מיצ"ב [או מפמ"ר] בלשון, שהיה עתיר בטקסטים שהקשר ביניהם לבין המושג "עניין" הוא מקרי בהחלט. והטקסט הראשון היה על תנועות נוער. יותר נכון, זה היה עלון פרסומי לתנועות הנוער באשר הן. ונחשו מה הייתה השאלה האחרונה בפרק הזה של המפמ"ר/מיצ"ב/מבחןכלשה"ו?

"ישנם בני נוער הטוענים שהיום אין צורך אמיתי בתנועות נוער. חווה את דעתך על טענה זו ונמק אותה לפי הטקסט."

אני כבר פתחתי בנאום חוצב להבות על צדקת הטענה [אני ממש לא מעריצה של תנועות נוער, בלשון המעטה], אבל אז שמתי לב שאין בטקסט שום דבר שמאפשר לי להוכיח את זה, ושאני יכולה לפי ההוראות האלה רק להלל את תנועות הנוער ולהשמיץ את הנערים הנבערים וחסרי-האידיאלים שטענו טענה זו ובלה-בלה-בלה. אז כתבתי את מה שהממסד הרקוב רצה שאכתוב, אבל בתחתית הדף כתבתי פסקה ארוכה לא פחות למורה שלי ללשון, ובה התעקשתי שזה לא בסדר ששוטפים לי את המוח להשיב רק משהו מסוים, ושאני בטוחה שהאחראים על הצופים/הנוער העובד והלומד/בני עקיבא/התנועה לשימור חדי קרן ורודים, שילמו למי שכתב את הטקסט כדי שיכתוב עליהם רק דברים טובים.

המורה השנואה ללשון לא הגיבה ונתנה לי ציון 96.

כשסיפרתי על זה לידידי הסימניסט-לשעבר, אותו חלקכם מכירים בשם גווין, הוא צחק ואמר שבכיתה שלהם הם התחילו להתווכח עם המורה באמצע המפמשהו על שטיפת המוח המאוד לא סמויה שמתבצעת עליהם.

ולמה נזכרתי בזה? כי אני הגעתי למסקנה שה"ניו יורק טיימס", "דיילי טלגרף" וכל השאר מקבלים שוחד מכל סופר כושל כדי שהם ישבחו את הספר שלו בצורה שקרית בעליל. ובין הספרים האלה, נכלל גם הספר שעליו אני כותבת את ביקורתי זו.

***

הספר שומר הזמן הוא.. במילה אחת: מעניין.
בשתי מילים: לא מעניין.
בשלוש מילים: תרחיקו אותו ממני!

אני יודעת שהמוכרת בשבוע הספר מקבלת אחוזים על זה שהיא ממליצה לי על הספר שאף אחד לא קונה. אבל אני לא מאשימה אותה, לא הייתי רוצה לעמוד במקומה ב-11 בלילה בדוכן ספרים שאף אחד כנראה לא רוצה לקנות. השלמתי עם זה כשלא משנה איזה ספרים אמרתי שאני אוהבת, בדוכנים של ספרי הנוער תמיד המליצו לי על הספרים של ליאת רוטנר וסופרים ישראליים-ובלתי-נמכרים-כלשהם.
ובכל זאת, המוכרת הזאת גרמה לי לקנות את ה.. דבר הזה בכספי הפרטי ב-95 שקלים חדשים, ואני הולכת לתבוע אותה על זה שהיא מכרה לי ספר שאין בו כלום חוץ מחפירות נמרחות שחוזרות על עצמן ומנסות ליצור סיפור כלשהו ללא הצלחה ממשית. זאת אומרת... מיץ' אלבום היקר, אני יודעת שכתבת כמה ספרים פילוסופיים-אמוניים-הגותיים-רבי מכר וכולי. אפילו יש לנו אחד מהם בבית. אבל כנראה שסגנון הכתיבה הרגיל שלך הוא היחיד ששמעת עליו, כי בספר עלילתי, אתה יודע, צריכה להיות, אהמ, עלילה!

ברצינות, לא הבנתי מה הקטע של הספר חוץ ממסר "עמוק" ופשטני כלשהו על ניצול זמנך וחייך באופן נכון. ולמען השם, למה היה צריך את העלילה הקלושה ולא אמינה הזאת בשביל להעביר את המסר הזה? מיץ' אלבום, לא יכולת פשוט לכתוב עוד ספר פילוסופיה רגיל שלא יימכר לנערות [לא] תמימות ומסכנות כספר אמיתי?

ברצינות, מה שכתוב בספר הזה יכול להצטמצם מ-200 ומשהו עמודים ל-20 ומשהו. וגם זה בחסד. כי מה שקורה [או יותר נכון, לא קורה] בספר הזה פשוט לא ראוי להיכתב על דפים.
הכתיבה- פשוט חוזרת על עצמה שוב. ושוב. ושוב. עד שנראה לך שאתה צריך לאשפז את עצמך כי אתה רואה כפול. וחוץ מזה היא ממש רגשנית, כולם בוכים 24/7 כי מישהו שבר את ליבם או עומד לעשות את זה- וב"כולם" אני מתכוונת ל- 2.5 הדמויות שיש בספר.
הדמויות- פתטיות, רגשניות ולא אמינות! תמצאו לי את המיליונר שאוהב את אשתו אבל לא מספיק בשביל לספר לה שהוא עומד "לחיות לנצח", ושעוד מאמין באמת שזה יקרה אם יקפיאו אותו.
ועכשיו באמת- בבקשה תמצאו לי סופר שבאמת מכיר נוער ולא חושב שכל המתבגרות שונאות את הרגליים שלהן או מה שלא יהיה ורוצות שהבחור הכי חתיך בשכבה יתייחס אליהן.

אז כן, הספר הזה הוא בזבוז של זמן. וזה אירוני, כי דווקא הוא אמור ללמד אותך לנצל את הזמן באופן נכון. ולפי דעתי, הניצול הנכון של החיים שלכם הוא בשום פנים ואופן לא לקרוא אותו. בסוף תמצאו את עצמכם עובדים בשטיפת המוח של הנוער הקלוקל על ידי כתיבת שאלות מעצבנות מאוד למפמשהו בלשון.

15 ספרים!! 15!
וכל זה רק בשביל לעלות על כדור אידיוטי בטיילת!
כמעט נקרעתי בתוך עצמי.
כלומר, איך בן אדם שהוא תולעת ספרים גאה יכול לעצור בעד השוחד הזה??

אז כן, אם אתם מכירים את הכדור הענקי הזה באילת, שמעיף אתכם לשמיים ומחזיר אתכם למטה כשאתם רואים את כל הנוף - אז כן. זה זה.
וחבר של אמא החליט לסחוט אותי ולהבטיח שהוא יקנה לי 15 ספרים עד סוף השנה.
אלוהים, זה היה אירוע קשה והחלטה גורלית. מצד אחד... חמש עשרה ספרים.
צד שני?
יש לי פחד גבהים.
וכן, עליתי, וזה היה זוועתי. ואם אתם מחשיבים את זה בתור מתנה לביקורת... הממ... בודקת מספר ואה שבעים ושלוש, אז לקראת הביקורת המאתיים שלי כנראה יהיה משהו שקשור לבאנג'י.
(לא. לא יהיה. זה על בטוח לא. פיכסי!!)

את הספר הזה קניתי ביחד עם "הילדה בסוודר הירוק". התחלתי אותו היום, וסיימתי אותו היום.
המילה הכי מסכמת לגביי הספר הזה היא "נחמד". זה לא משהו מיוחד, ולא משהו מזעזע. פשוט... נחמד.
ידעתי את זה עוד באילת, לפני העסקה של אמא וחבר שלה, שהיינו בחנות הספרים והוא היה בשורת המבצעים של החודש לחברי מועדון בסטימצקי, ופשוט... לא רציתי בו. היה לו איזה משהו.. שנתן לי הרגשה מאכזבת.
עכשיו אני קצת מדוכאת, כי יכולתי לקחת שני ספרי שואה במקומו. אבל לא בא לי להחליף, כי זה סתם מעיק :/

המממממממ, התקציר מסופר בדרך הרבה יותר טובה מאשר אני איי פעם אוכל.
התקצירק מוציא אותו מדהים. וואווווווווו!! אב הזמן! נשמע טוב!
אמא שלי גרמה לי לקרוא את התקציר של הספר הזה.
אני מאשימה אותה.
עם אמא שלי וספרים שום דבר טוב לא יוצא, לעזאזל.

אז בגדול, הספר הזה הולך הלוך ושוב ומספר על תקופתינו. במקביל סיפוריהם של צורות חיים שונות מתאחדים - צורת נעורים עצובה של נערה דחויה ויש לה שם, כמובן, ששכחתי. וצורת אייל הון זקן במקביל, שגם את שמו שכחתי.
ואז עוד דמות, שהיא אב הזמן, שקוראים לו (אוליי זה ספויילר) דור, (וזכרתי את השם שלו רק בגלל שקראתי את השם שלו כל הזמן "דוד" מסיבה כלשהי, ולסבא שלי קוראים דוד^^) סוף-אולי-ספויילר והוא חיי כבר ששת אלפים שנה בתוך מיימד כלשהו בגלל שהוא המציא את הדרך לספור את הזמן. אבל בסוף מתברר ש...
עזבו, אני בגמילה מספויילרים.
אז זהו זה.

הרעיון על הכריכה הרבה יותר טוב.
הרבה הרבה יותר טוב.
אחד הדברים שהכי הפריעו לי, זה שהאקשן התחיל לקרוא רק לקראת הסוף. עד אז סופר על תקופת נעורים קשה (ומשעממת להחריד. היה יותר מידי חנוק מכל הדיכאון הזה), ועל הניסיון לקבל חיי נצח בידיו של אייל ההון.
וזה משעמם. כי כולם מבינים ויודעים מה הולך לקרות. אפשר לתמצת את הסיפור של חייהם כל אחד בפרק (אם לא, אז פחות) ופשוט להמשיך. העלילה נמרחת, וזה מורט עצבים.

ואגב, נכון הדמות של הבחורה?
היא עלתה לי על העצבים והרסה את השכל הישר. כל כך פתטית, כל כך לא הגיונית! כל כך תמימה. פשוט מגעיל. וכל הסיפור שלה היה צפוי מההתחלה עד הסוף.
היא מזכירה לי את הפקאצות מהשכבה שלי, חלקן ביישניות, אבל מטומטמות גמורות.
רק חסר שהיא תצבע את השיער בורוד ותאמר "חיימשלי" כל מילה שנייה והיא בדרך לזה -_-

ואייל ההון! כל כך אנוכי!
חושב על עצמו כל הזמן! ברור שמפעם לפעם יהיו לו מדקרות הזמן בנוגע לאשתו, הריי איך גורמים לקוראים לחבב אותו אם לא זה?
אבל לא נפלתי בזה. הוא פשוט אנוכי, ועוד הקטע עם אשתו, אדם מגעיל.

ואב הזמן.
הפתטיות ברמות חדשות.
הוא בכה כל כך הרבה.
הוא דמות שברירית להחריד. יותר מידי בכיין, ומצד שני הוא נראה כל כך אדיש לעולם שזה פשוט מוזר.
בא לי להקיא.

ובסוף! החיבור הכל כך קל בינו לבין הבחורה.
אלוהים, הספר הזה לא קיטשי, הוא פשוט ידוע מהסוף להתחלה ולהפך. ברגע שאתה קורא משפט ראשון מפרק אתה יודע איך הפסקה תסתיים ומה יקרה.
ועוד להוריש מליונים! ולממן מכללה טובה!
והסוף הטוב והדביק כל כך שזה כואב.
אני עומדת להקיא.

אז מסתבר שהביקורת הוציאה את כל הלכלוך מתחת לשטיח.
הספר הזה באמת נחמד, הכתיבה נחמדה, העלילה דפוקה. אבל הכתיבה ממש הצילה אותו.
אז הוא קיבל שלוש כוכבים.
הוא לא שווה קנייה. אני מאוכזבת מעצמי.

היא חשבה שהיא נכנסה לתוך גן-עדן, אך למעשה היא ראתה גיהינום
לואיזיאנה מנטש השקנאית היתה עסוקה בלקרוא את 'שומר הזמן' של אלבום.
היא חשבה שזה יהיה ספר יפהפה, קסום ומענג שילמד אותה את משמעות הזמן, אך למען האמת היא חשבה שהוא בזבוז של זמן.
אבל למרות זאת- כוח חיצוני כלשהו לא הרפה מידה את הספר.
במשך 3 פעמים רצופות איימה אמה שאם היא לא תצא מיד מהחדר, היא תקרא למשטרה.
בפעם הרביעית המשטרה באמת באה.
אבל היא לא הרפתה. היא רצתה להמשיך לקרוא. והיא אפילו לא ידעה למה.
היא קראה בשיעורים, היא קראה בהפסקות ולכן היא שילמה את המחיר: המורים הענישו אותה והתלמידים החרימו אותה.
'הרבה נזק נגרם כתוצאה מקריאת הספר הזה' היא חשבה בלבה ואז החליטה לזרוק את הספר לתהום.
'ביי ביי' היא אמרה, ופנתה ללכת לביתה מבלי להסתכל לאחור.
ורק כשהיא הגיעה היא הבינה שהיא עשתה טעות נוראית. היא הפסיקה לקרוא בעמוד 220, 10 עמודים בערך לפני הסוף.
היא לא ניצלה את הזמן כראוי.
אב הזמן צפה בה.

הוא נכנס למכרה פחם ומצא שם יהלום
אדון זה שאין לנקוב בשמו חיפש לקרוא לו ספר שיעביר וינעים את זמנו. לכן הספר המתאים ביותר לכך הוא שומר הזמן.
הכריכה המעניינת והעשויה היטב, התקציר המדהים והכתיבה הנהדרת- הוא לא עמד בפיתוי.
והוא קרא את הספר. והוא לא היה יכול להפסיק.
עם כל עמוד שהוא קרא, תשוקתו לכך שהספר יתארך ויתווסף לו עמוד נוסף, רק גברה.
'הספר נורא קצר' חשב בלבו. 'אמנם הוא מעולה אך הוא מאוד קצר. אני רוצה שהספר יתארך'
אב הזמן צפה גם בו. הוא יצטרך להחליט מי צודק. זה שאין לנקוב בשמו או לואיזיאנה מנטש השקנאית.
גם אתם יכולים להחליט. פשוט תקראו את הביקורת שלי.
או שפשוט תקראו את הספר. זו גם אופציה
***
אני מבקש מכם ברוב טובות לקרוא את הביקורת שלי על שומר הזמן. אמנם היא לא כזאתי קצרה אך אל דאגה, שומר הזמן יטרח בשביל כל מי שמוכן לקרוא את הביקורת ויעצור את הזמן במיוחד בשבילכם. במיוחד בשביל שלא תבזבזו את זמנכם, ועל הדרך גם תקראו ביקורת מוצלחת.
אז לפני שאתחיל בביקורת, יש לי דחף עז לבשר שאני גאה להיות שייך לצד השני.
כן כן, מה ששמעתם. אני חושב שהספר הזה הוא פנינה ספרותית.
הספר הזה בוחן את הדבר הכי פשוט והכי טבעי שיכול לקרות והופך אותו למשהו מיוחד. יקר ערך.
הדבר הזה נקרא במילה אחת:זמן
תקשיבו, אני לא הולך לחפור לכם עכשיו על זמן, כי הרבה לפני כבר די חפרו.
וגם מיץ' אלבום חפר על זה (אבל בצורה מרתקת ומעניינת כמובן!)
אני פשוט רוצה להגיד שהספר הזה הוא באמת פסיכי שמומלץ לכל אוהבי הפסיכיות.
חכו ותראו.

הספר מסופר בעצם מנקודת מבטם של 3 גיבורים יחודיים ביותר.
*אב הזמן
*שרה למון
*ויקטור דלמונט

-אב הזמן הוא הראשון שמדד את הזמן. הוא הראשון שמדד את השעות והוא הראשון שחי 6000 שנה בתוך מערה. זה יותר זמן אפילו מכל התקופה של האדם הקדמון.
והוא גם הראשון שעצר את הזמן ופגש את שתי הדמויות הבאות:
- שרה למון היא מסוג הנערות הסופר סופר טינייג'רית. אף אחד לא שם עליה, אף אחד לא אוהב אותה והיא ואמה כבר אינן חברות כמו שהיו פעם. היחיד שאוהב אותה זה איתן המקובל של השכבה.
וחייה תלויים בו.
בלעדיו, היא מתה. אין לה חיים.
שרה למון נואשת מחייה ואט אט מגלה שהדבר שהיא הכי רוצה הוא למות.
היא רוצה שייגמר.
- ויקטור דלמונט הוא איש עסקים עשיר ומצליח. הוא נחשב לאחד מן האנשים המשפיעים ביותר בעולם (בלי לקחת בחשבון את אב הזמן כמובן) ושום דבר לא יכול לעצור אותו.
מלבד המוות.
וכשהוא מגיע, ויקטור דלמונט שלנו לא משלים עם הגורל שנקבע לו ומבקש עוד חיים.

להגיד לכם את האמת, מי שמכיר אותי טוב טוב, יודע שאני לא אוהב ספרים קיטשיים.
אבל את הספר הזה דווקא אהבתי.
איך זה? פשוט מאוד, הוא לא קיטשי.
אמנם הוא מספר על הזמן (ואם כל הכבוד לזמן, זה נושא שדי מוצה) אך הזמן מתואר פה קצת אחרת ממה שאנו מכירים.
אמנם הוא מן אגדה, אך לכולם מדי פעם מותר לשקוע באגדות, לא?
אמנם הוא מספר על נערה מתבגרת שכל הזמן חושבת רק על בנים, אבל... מיץ' אלבום הוא סופר גדול שאיכשהו, עם הכישרון הפנטסטי שלו לתיאור דברים, מצליח לגרום לי להזדהות איתה (כן, זה הזוי 0.0)
ואמנם ויקטור הוא טיפוס די הממ אגואיסט אבל גם הוא הצליח להתחבב עליי.

אז הספר הזה הוא פשוט מדהים. אין לי מילים.
הוא מספר על דברים קיטשיים בצורה מעניינת וחכמה.
שווה את הזמן.

ברוח הביקורות על ספרים באתר בתקופה זו, אני ממליץ לכם על הספר החדש של מיץ' אלבום המוכר לכל כמי שכתב את "ימי שלישי עם מורי". התחלתי לקרוא אותו רק בחנות הספרים, אחרי שהבחנתי בו במדף של מועדון ההנחות של Y Y Y (מסיבה מובנת לא אזכיר את שם החנות), וכבר ידעתי שזה לא עוד ספר של אלבום שאוכל לוותר על הקניה שלו.

אני מוכרח להודות שמה שמרתיע אותי בדרך כלל הוא שהעניין שספר הופך לרב מכר (ואני בטוח שהספר הזה גם בשלב מסויים יצטרף לרשימה) לצערי לא בהכרח מעיד על האיכות שלו. אז מי שחושב שעניין הזמן לא מוצה בסידרה הספרים של מרסל פרוסט שיקרא את הספר הזה. נראה לי ששוב אאלץ לשנות את סדר הקריאה של הספרים שהצטברו אצלי ועוד לא קראתי אותם.

אז דיייייי עם ההנחות על ספרים (לא נאמר שספרים שיצאו לאור בשנה הראשונה שלהם ימכרו במחיר מלא?) במהלך התקופה הזאת תנו לנו זמן לבשל את המחשבה אם אנחנו באמת רוצים את הספרים האלה או סתם בוחרים אותם בגלל ההנחות שניתנות עליהם. חחחחחחחח ושלא חסרים ספרים ישנים ביד שניה שעוד לא קראנו.

*אזהרה - הביקורת הבאה נכתבה בספונטניות מוחלטת. אי לכך, הכותבת לא אחראית לתוצאות, ולא תיקח אחראיות על כל מקרה שמישהו ייפגע בכל צורה שהיא (גם גופנית) מהכתוב. אם תמצאו את עצמכם רצים במעגלים סביב ביתכם ומייללים לאור הירח - תדעו שהזהרתי אתכם.
ועכשיו ברצינות, אני לא נוהגת לכתוב ביקורות בלי לתכנן אותן לפחות קצת קודם, לפחות את ההתחלה שלהן, ואולי זאת הסיבה להתחלה של הביקורת הזאת, ואולי זו תהיה ביקורת מבולגנת ואולי לא ואין לי מושג למה לצפות אז פשוט - תהיו סבלניים איתי.
טומנת את הראש בין כפות ידיי זה היה ספר קשה.


בואו נעבור על הרשימה.
העלילה של הספר? ילדותית, צפויה, חסרת פואנטה, משעממת.
הדמויות? שטוחות, בנויות בצורה לא טובה, קלישאתיות, בלתי אפשרי להתחבר אליהן.
הרעיון? טוב
הביצוע? לא טוב
ולבסוף - הכתיבה? איפה אני אתחיל?
הכתיבה של הספר ילדותית, מזכירה לי ספרי ילדים שקראתי בגיל 8, מתאימה לעיתון או לסיפור שאנשים שלא יודעים לכתוב מפרסמים באינטרנט, חסרת ניצוץ, לא מיומנת, דרמטית, כתיבה שבשביל קטע קצר של כמה עמודים תתאים ותעשה אווירה קסומה, אבל בשביל ספר שלם היא פשוט, טוב, פשוט לא.
לא נשארו לי עוד נקודות, אבל אני מתעשת למצוא נקודות אור. הכריכה? טוב, לפחות הכריכה יפה (זה לא עוזר, הא?)

אני פשוט מנסה נואשות למצוא משהו טוב בספר הזה.
למה?
כי למרות כל הרשימה שלמעלה, עם כל המרכיבים שמרכיבים ספר טוב - והספר הזה נכשל בכולם, למרות שאין לי אפילו סיבה אחת - אני אוהבת את הספר הזה.
כן כן, אני בטוחה שכולכם שואלים כרגע - למה?!
אני לא יודעת!
אולי כי ב-40 העמודים האחרונים היה לי נחמד, אולי כי הוא העביר לי כמה שעות, אולי כי הוא היה שם כשהייתי חייבת - פשוט חייבת! - לקרוא משהו, והוא היה לי בתיק (ברור שהוא היה לי בתיק, הוא שם כבר חודש כי לא הצלחתי לקרוא אותו והוא נשאר שם וחיכה לי מלא זמן עד שהייתי נואשת מספיק).
אולי כי באמת אהבתי את הרעיון שלו.
מה שכן, אפשר להגיד עליו דבר אחד - הוא גרם לי לחשוב.
האם זה באמת לא בסדר למדוד את הזמן?
האם נהיה מאושרים יותר אם לא נמדוד אותו?
איך זה לחיות בעולם שבו לא מודדים אותו?
איך קוראים להומלס שביקש משרה תירס?
האם זה מוסרי או תואם את רוח הספר שמה שפתר את כל הבעיות היה לעצור את הזמן?
האם הזמן יימשך לנצח?
האם יש משהו חוץ ממנו?
איך בדיוק הוא עובר?
מי המציא אותו?
האם באמת אין דבר כזה "מאוחר מדי" או "מוקדם מדי" וכל רגע הוא הרגע הנכון?
אם כל הזמן שבעולם נמצא בשעון החול של דור, האם יגיע הרגע שהזמן ייגמר?
האם הזמן מוגבל בכמותו?
האם הוא קו ישר, או אולי משהו שדומה יותר ללולאה שחוזרת על עצמה? (אני חושבת שלולאה)


וכמובן, הסיפור של דור, נים, ואלי היה מתקתק וחמדמד. לא יודעת למה, אבל אהבתי אותו (למרות שגם הוא היה נדוש, צפוי (גאד, כל כך צפוי!) וקיטשי. יש לי בחילה).
והסוף של הספר היה סוגר ונחמד באופן נחמד.

אז הספר מקבל כוכב אחד על רעיון טוב, ועוד שניים כי אני נחמדה מדי. יותר מדי.

אהההה!!! בא לי לצעוק לתוך המחשב שלי!!!! נמאס לי נמאס לי!
כאשר ביקשתי ספרים עם פחות ערפדים\אנשי זאב\זומבים לא היתכוונתי לספרים פלצניים ו-"פילוסופים"

בספרו של מיץ' אלבום אנו נחשפים לסוג חדש של קיצ'יות שאני אוהבת לכנותה "פילוסופיה בגרוש". המובחרים שבסופרים יכולים לרקד על הקו העדין שבין חוכמת חיים לפילוסופיה בגרוש, וממה שקראתי מיץ' אלבום בהחלט אינו משתייך לסוג הזה.
לא אגלה מה העלילה, היא מסובכת ומעצבנת מדי. כהרגלי, אני אשליט טרור על הסופרים שקוראים את הביקורת שלי ואלמד אותם לקח לחיים.

ספרים קיצ'יים הם לא רק ספרים שמספרים על נערה יפייפיה אהמאלנהאהמ אמריקנית שרודפים אחריה קבוצת בנים המתברר שהם על טיבעיים, ערפדים, אנשי זאב.. תשפטו לבד. בכול מקרה, ספרים קיצ'יים הם ספרים שמנסים להיות, שמשדרים רגש אחד מאוד ברור. במקרה הזה הספר מנסה לעורר בנו תחושה שאנחנו קוראים את התנ"ך החדש והמושיע הוא דור (דור, כמה אירוני נכון?).

עלינו כקוראים לפקוח עינינו היטב ולהבדיל בין ספרים טובים לבין ספרים קיצ'יים. לצערנו הרב הספרים הלא איכותיים מתחילים להישתלט על עולם הספרות. ז'אנר העל טיבעי מתחיל להיות הז'אנר החם ואסור לנו לאפשר לזה לקרות!
אל תיכענו ללחץ החברתי ותרכשו ספרים זולים! עזרו להציל את הספרים הטובים מים הקיצ'יות שהם טובעים בו!

סנטה היקר, לחג המולד (אני יהודית!) הקרב ובה אני אשמח אם תנחית את המרכבת איילים שלך ישר על ראשה של אליסון נואל.

Angel סוף.

סיפור יפהפה, בעצם אגדה מופלאה. המספר על ראשית ימי האדם בארץ ועל המאה ה- 21 גם יחד.
דור היה אדם פשוט אך סקרן, בעולם לפני כ- 6,000 שנה. הוא אהב לחשוב ולחקור הכל וכך גם החל למדוד את הזמן והיה בעצם מי שגילה את משמעות הזמן ואת החוקיות של זריחת ושקיעת השמש. מדידותיו והתיחסותו לזמן גרמו לא-ל הבורא להענישו בחיי אלמוות כשהוא סגור במערה אלפי שנים. מקשיב לתחינות בני האדם שרוצים זמן נוסף. כעת לאחר כמעט 6,000 שנים הוא משוחרר מכלאו ומקבל משימה - עליו למצוא שני אנשים, נערה צעירה, ואיש עסקים עשיר זקן וחולה מאד, ולהציל אותם מעצמם ומבעייתם עם הזמן. רק עזרה לשניהם תציל גם את דור.
אגדה מופלאה המסופרת בכשרונו הרב של מיץ' אלבום, ונותנת משמעות מיוחדת לזמן שאנו חווים ולערכו של הזמן.

לאומת מה שכתוב בתקציר, גיבורי הספר הם אב הזמן, הנערה הצעירה ואיש העסקים הזקן והעשיר.


(ספוילרים מפה והלאה):
אבן הזמן, דור, חיי לפני מאות אלפי שנים והוא הראשון שחשב על הזמן כבתור דבר שאפשר לחשב ולספור וכך המציא את ספירת הזמן. בתמורה לכך, אלוהים דרך שליח כלא אותו במערה שבה שמע את תלונות כל האנשים לגבי הזמן במשך אלפי שנים.
הנערה, שרה, היא נערה שחייה חיים שמוכרים לפחות לכמה מאיתנו-חיי חננה, חכמים אבל דחויים על ידי המקובלים. יוצא לה להיות באותו המקלט עם איתן, בחור חתיך, שווה ומקובל.
לאומת זאת, האיש עסקים, ויקטור, היה חולה בסרטן ועמד למות ורצה לכלוא את עצמו בגליל בתוך מעבדה לשימור גופות(אני מקווה שהבנתי את זה נכון...)

המסר העיקרי של הספר זה מסר שכל אחד צריך להבין אותו, ואני אומנם למדתי אותו ממקורות אחרים אבל הספר הזה רק חידד לי את המסר.
המסר הוא שהזמן שלנו. נכון, קשה בחיים וקורים דברים מביכים ונוראים אבל אפשר להתמודד אתם ולהמשיך הלאה. אפשר לעמוד בזה!
לאומת זאת, יש גם את המסר של צריך לחיות לנצח כי אם נחייה לנצח-החיים יראו לנו חסרי משמעות לחלוטין וצריך לתת לדברים לעבור הלאה.

הבעיה היחידה בספר היא הפרקים הקצרים מידי. זה גרם לי לקרוא את הספר במהירות וסיימתי אותו בתוך שעתיים-שלוש בלבד. זאת בעייה היחידה שלי עם הספר.


לסיכום: ממליצה מאוד!

נדהמתי והושפעתי רבות מספריו הקודמים של מיץ אלבום,
ולכן שכשראיתי ספר שלו, ועוד על זמן, הייתי בטוחה שזו תהיה הצלחה מסחררת
ספר נוסף שילמד אותי דבר או שניים על החיים..
וכך גם הובטח לי על ידי המוכרת.

ואכן כגודל הציפיות- גודל האכזבה.

הספר לא קרוב אפילו במעט למה שחשבתי שהוא יהיה.
הוא לא מאוד ברור, לא מאוד מעניין, ואין פה שום דבר שמזכיר ולו במעט את האיכות של ספריו הקודמים.
התאכזבתי.