• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
התא

התא

מאת ג'ון גרישם

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
התא

התא

מאת ג'ון גרישם

הביקורת של בנצי גורן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של בנצי גורן
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 4 שנים

“# דעתי על מוות לא טבעי היא, שמותר להתאבד. אסור לרצוח. זו, מן הסתם, חשיבה פשטנית ולא מתוחכמת. אני שמ”

2/10
ביקורות על התא
הבאה
עדי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

קודם כל אני חייב בגילוי נאות: שנים ארוכות הייתי חבר בארגון אמנסטי אנטרנשיונל. במסגרת הארגון פעלתי בקבוצת Urgent Action שאחת ממטרותיה היא הצלתם של נידונים למוות. איזור הפעולה שלי היה ארה"ב מכאן נובע הענין הרב שגילית בסיפור הזה. עלילת הסיפור מתרחשת בארה"ב של שנות ה-60, שנים בהן ארה"ב בערה ולא רק במיסיסיפי. הספר דן בשאלות מוסריות בסיסיות כמו הזכות לחיים ועושה זאת בצורה עניינית ואינטלגנטית ע"פ מיטב המסורת של ג'ון גרישם. ספר חזק ומטלטל שנישאר במחשבתו של הקורא זמן רב לאחר שהקריאה בו הסתיימה. מומלץ בחום. לכו על זה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של משה
משה
תמונה של ג'יהאן
ג'יהאן
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של גלית
גלית
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של חגית
חגית
10קוראים|גיל ממוצע63|80%נשים

על המבקר

תמונה של בנצי גורן

בנצי גורן

ותיק
חבר מזה 14 שנים
278 ביקורות•12 נבחרות•5,551 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות278
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבל5,551
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת176ספרות מקורית56מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

3 תגובות
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 13 שנים
גלית, אני נוטה להסכים אתך בענין. yaelhar, תודה על ההמלצה. אחפש את "ההודאה".
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

אם עוד לא קראת -

ממליצה לך על "ההודאה". אותו נושא מזווית אחרת.
גלית
גלית•לפני 13 שנים

היי בנצי, התא היה הספר הראשון של גרישם שקראתי,נהנתי ממנו ברמות, לדעתי הוא הטוב של גרישם,

אחריו הספרים טובים אבל בשבלונה...
3 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בנצי גורן

רומן רוסי (6 הנבחרים)

רומן רוסי (6 הנבחרים)

מאיר שלו

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•בנצי גורן
צייתנית

צייתנית

פיודור דוסטויבסקי

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

לפני שבוע•
★★★★★
•בנצי גורן
הבמאי

הבמאי

דניאל קלמן

"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
עופו, ברבורי פרא

עופו, ברבורי פרא

ז'ונג (רונג) ג'אנג

יש ספרים שאי אפשר להבין באמת בלי להכיר את הסיפור שקדם להם. "עופו ברבורי פרא" הוא בדיוק ספר כזה.

לפני שנים קראתי את "ברבורי פרא" והיה זה אחד מספרי הזיכרונות המרשימים שקראתי. מדובר בסאגה משפחתית ושיעור היסטוריה מרתק על סין במאה ה-20, על התהפוכות שעברה המדינה, השינויים, האסונות, הקשיים אתם התמודדה משפחתה של הסופרת והרבה מאוד גם על הרוח האנושית ונפש האדם.

כאשר יצא לאחרונה ספרה "עופו ברבורי פרא", היה לי ברור כי אני חייב לקרוא גם אותו. כאן מספרת לנו רונג ג'אנג על חייה בממלכה המאוחדת, על הקשיים של מהגרת צעירה הנחשפת לתרבות שונה וזרה לה לחלוטין, על דרכה האקדמית, על אהבותיה, נישואיה להיסטוריון ג'ון הלידיי, ועל הדרך שבה הפכה את סיפורה האישי לקול ספרותי בעל השפעה עולמית.

במקביל, היא ממשיכה לעקוב אחר השינויים הדרמטיים שעוברת סין. גם כשהיא חיה בלונדון, מולדתה אינה מרפה ממנה. היא מתארת את ניסיונותיה לשמור על קשר עם בני משפחתה, את כאבה על כך שספריה אסורים לפרסום בסין, ואת המתח המתמיד שבין החופש שזכתה בו לבין הגעגועים למקום שממנו באה.
אני חושב שכאן גם טמון ההבדל הגדול בין שני הספרים.

אם "ברבורי פרא" יכול לרתק כמעט כל קורא, גם כזה שאינו יודע דבר על סין, הרי ש"עופו, ברבורי פרא" פונה בעיקר למי שכבר התאהב בספר הראשון ובמחברת עצמה. מי שלא קרא את "ברבורי פרא" עלול להתקשות להתחבר לספר ההמשך, משום שחלק גדול מן העוצמה הרגשית שלו נובע מההיכרות המוקדמת עם חייה של רונג ג'אנג ועם גורלה של משפחתה.

אין כאן את הדרמה הגדולה של מהפכת התרבות או של הרעב הגדול בסין. במקום זאת יש סיפור שקט יותר, אינטימי יותר, על אישה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים מבלי לאבד את הקשר לעברה. עבורי, דווקא משום שקראתי את "ברבורי פרא", היה מרתק לגלות כיצד התפתחה כסופרת וכחוקרת, וכיצד המשיכה לעסוק בסין גם כאשר חיה אלפי קילומטרים ממנה.

זו גם הסיבה שניתן לדעתי להתייחס אל שני הספרים כאל יצירה אחת. הראשון מספר כיצד רונג ג'אנג הצליחה לצאת מסין, והשני מספר כיצד למרות הכול, סין מעולם לא יצאה ממנה.

אני ממליץ על "ברבורי פרא" לכל מי שיש לו ענין בסין, בהיסטוריה שלה ובספרים העוסקים בנפש האדם. כל מי שאהב את ברבורי פרא, כדאי שימשיך לספר הזה לאחר מכן.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
הרהורים על הגיליוטינה

הרהורים על הגיליוטינה

אלבר קאמי

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לפני חודש•
★★★★★
•בנצי גורן
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סמטת השקדיות בעומריג'אן

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונים בטרפלגר

יונים בטרפלגר

סמי מיכאל

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן

ביקורות נוספות על "התא"

התא

התא

ג'ון גרישם

#
דעתי על מוות לא טבעי היא, שמותר להתאבד. אסור לרצוח. זו, מן הסתם, חשיבה פשטנית ולא מתוחכמת. אני שמחה שהדילמה לגבי עונש מוות אינה מתקיימת פה (בינתיים. עם ההקצנה וההתפעלות ממה שעושים "באמריקה", מי יודע...) לדעתי אף אחד – גם לא המדינה – אינו רשאי לסיים את חייו של אחר, משום סיבה. רצח, לדעתי, אסור על כולם. ועל המדינה יותר מאשר על סתם רוצח.

זה הנושא בספר הארוך, המקיף ומעורר המחשבה הזה. הסופר מספר סיפור על מדינות בארה"ב, בהן מובנה עונש מוות בחוקים, מגובה על ידי דת פונדמנטליסטית (במדינה בה יש חוקה מחייבת והדת, לכאורה, מופרדת מהמדינה). האזרחים חיים באמונה שהאל עצמו ציווה על הענשת חוטאים במוות. הפשעים עליהם חל עונש מוות הם מבחילים ביותר: רצח ואונס, הטלת מום, אכזריות, פגיעה בחפים מפשע ובחסרי אונים. גרישם בודק בספרו זה – וגם בספרים אחרים שלו שקראתי – את המשוואה שאינה יכולה להתאזן. לדעתו (וגם לדעתי הלא נחשבת) אי אפשר לתקן עוולה בעוולה אחרת. משפחות הקורבנות לא יקבלו אותם בחזרה אם יוציאו להורג את הרוצח. הוצאתו להורג לא תקל על הגעגועים הבלתי מסתיימים אליהם ולא תפצה חסרונם. היא רק תאפשר את "עין תחת עין". נקמת-דם עתיקה.

סם קייהול ממתין 10 שנים בכלא שמור במיסיסיפי להוצאתו להורג. כל הבקשות לדחייה, הערעורים ולהטוטי המשפט של עורכי הדין שלו – פירמה מכובדת של עורכי דין יהודים שמרנים – מוצו. סם פיטר את עורכי דינו הרגילים אבל ארבעה שבועות לפני ההוצאה להורג מכיר את, נכדו – עורך דין חדש במקצוע - ההופך לעורך דינו של הנידון למוות.
סם יושב בכלא על הנחת מטען נפץ במשרד של עורך דין ליברלי, יהודי, שבשנות השישים של המאה הקודמת התעקש לראות בשחורים אנשים רגילים. סם השתייך לקו קלוקס קלאן וגדל במשפחה בה כולם השתייכו לארגון. אף אחד לא עשה שם עניין מאיזה לינץ' קטן וחביב. דמם של שחורים, יהודים, ליברלים ו"צפוניים" הותר (אם כי יש להניח שאלה מבינהם שעורם לבן היו זוכים במחשבה שנייה) נכדו של סם גדל בקליפורניה הליברלית. הרבה צפרדעים הוא בלע תוך היכרות עם מורשתו.

הספר הזה ארוך, כאמור, עם פונט קטנטן שהיה מקובל ב 1995, השנה בה יצא לאור בארץ. העותק שלי אינו קיים בסימניה והכריכה – מעשה ידיה של ענת טורק – הולמת להפליא את המסופר בו.
למרות הפרטנות הקטנונית לפעמים, בה מתאר גרישם תהליכים שקרו, הוא לא שיעמם אותי. בחלקו כי גרישם הוא מספר מוכשר. בחלקו כי יש סיבה ספרותית לכל פירוט שהוא מפרט. הוא פורש בפני הקורא(ת) יריעה רחבה של התנהגויות, אמונות וגינונים הנפוצים במדינות הדרום של ארה"ב. הוא מתאר את הפוליטיקה, האמונות, הקבוצות השונות המרכיבות את האוכלוסיה וגם, בעיקר, את האכזריות אותה חווים הנדונים למוות. חבורה מאוסה של אנשים שהרשו לעצמם לקחת חיים של אחרים, להיות אכזריים לחסרי הישע. בהחלט חבורה דוחה אבל עדיין בני אדם שאסור לקחת את חייהם, למרות מה שעשו. בעיקר כדי שהשופטים והמוציאים לפועל לא יהפכו להיות הם.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•yaelhar
התא

התא

ג'ון גרישם

ג'ון גרישם אינו נמנה עם הסופרים האהובים עלי, והז'אנר הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי, ובכל זאת החלטתי לקרוא את הספר מכיוון שהנושא המרכזי ריתק אותי במיוחד.

עורך דין צעיר, מנסה בכל כוח להציל את חייו של נידון למוות, גזען הנאשם בפשעים נוראים, והדילמות העולות מהספר?
- קשות מנשוא.

כאשר שומעים על מקרה נורא, שהאכזריות שלו מונעת מאיתנו לחשוב בהיגיון יש כאלה שמעלים על הפרק את הנושא של גזר דין מוות, כביכול כדי לעורר הרתעה ולהשיב מידה כנגד מידה כלפי אלו שהאכזריות ניצחה את האנושיות שלהם.
במהלך הספר התחבטתי מאוד, מי הוא זה הרשאי ליטול חיי אדם, אפילו כאשר אותו אדם כבר איבד צלם אנוש?

מי הוא זה שיחליט מי לחיים ומי למוות? מלבד זה שבשמים?

והאם כאשר אנו מחליטים על עונש מסוג זה איננו נדמים לאותם חלאות אדם שנטילת החיים באה להם בקלות רבה כ"כ??
שאלות כואבות וקשות, שאנו מעדיפים לא לשאול אחרים, ובטח שלא את עצמינו.
לא פעם גיבורנו בספר מתחבט בשאלות אלו, מצד אחד ניצב מולו קשר הדם, עמוק ככל יהיה, ומצידו השני ניבטים אליו מבטי הנפגעים, ולא פעם מוצא עצמו הקורא נושם לרווחה שלא הוא זה המתלבט.

מעבר לסיפור העלילה, ישנה שאלה גדולה של מוסריות, אם זה מאותו מנהל בית סוהר, שמקווה בכל מאודו שלא על ידו תינתן פקודת המוות, אם באותו סוהר המביט בצער בחיים- מתים המהלכים לנגדו, או בקורבנות של מעשים נפשעים שמשוועים לצדק.
אינני חושבת כי עונש מוות הוא נכון או ראוי, הוכחה לכך שאפילו בימי סנהדרין שהייתה מורשת לגזור דיני נפשות שכאלו, עשו זאת לעיתים רחוקות מאוד, ואותה סנהדרין הייתה קרויה: "סנהדרים חובלנית" כגנאי.

תוך כדי העלילה נחשף הקורא לאמריקה של פעם, טרם קבלת זכויות האדם, הצבעת שחורים ונשים, ארה"ב של ה"לבנים", בעיקר חלקה הדרומי שאינו קיבל את השינוי בזרועות פתוחות, מדהים איך לפני לא כ"כ מעט שנים חייו אנשים עם דעות שכאלו, שנאה תהומית שכזו, ואולי ישנם כאלו עד היום?

אך למרות השאלות החשובות הללו הספר נגוע בכמה נגעים:
הרגשתי לאורך הקריאה כולה שגרישם מקטין בתיאוריו את הזוועות שחלאות האדם מבצעים ולעומת כך מגדיל בצערם של אותם אלו שיושבים בתאים ומחכים לזמנם, יש אמפתיה מוגזמת כלפי אנשים שאולי לא מתפקידנו לגזור עליהם מוות, אך בוודאי שאין להפוך אותם לקורבנות.

ספר טוב, שמעמיד את הקורא במצב מביך, מצב בו עליו לחשוב על עניין סבוך, מכמה היבטים, דבר שבחיי היום-יום כמעט ואיננו נדרשים לכך.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•עדי
התא

התא

ג'ון גרישם

כשנטלתי את הספר בידי, לא הייתי בטוחה אם קראתי אותו אי פעם, או לא. גם עכשיו, לאחר עלעול בדפים האחרונים, אינני בטוחה. וזה, איך לומר, לא ממש מעיד על גדולתו.
כמו רוב ספריו של גרישם, גם התא הוא ספר שעוסק בפן כלשהו של המשפט והפלילים.
הספר, למרות שהוא עב כרס, כתוב באופן מרתק למדי, וכדרכו, נכנס לעובי הקורה של סוגיה מסויימת, פורט אותה לפרוטות ויורד עד לניואנסים דקים. גרישם לא מחפף. בספר הזה בכל אופן לא. מי שחיפף קשות היא הוצאת מודן שהוציאה את ספרו לאור. ספר מתורגם נופל לעיתים במלכודת האי-הגהה. נדמה שלאף אחד לא ממש דחוף להגיה את הספר שוב ושוב, ולכן, בניגוד לסיפורת עברית, שבה יושב הסופר וקורא שוב ושוב את יריעות כתב היד כדי שלא יפספס אפילו מקף מיותר אחד, הספר המתורגם סובל מפספוסים. והתא, במקרה זה, סובל מכשלים רבים מדי.
שגיאות כתיב, משפטים לא ברורים (חלק מהמילים נשמטו בעריכה), מילים שהתחברו למילים שבאות אחריהן ואיבדו תוך כדי כך את סופיהן ועוד ועוד.
סמוקי העורף (רד-נקס בתרגום חוזר לאנגלית המקורית) שמככבים בספר, בוודאי הסמיקו קשות כשקראו את התרגום העברי. ומי אשם? להוצאת מודן ולעמנואל לוטם המרגם, פתרונים.
וחוץ מזה, הספר יעיל למדי. אל תצפו ליצירת מופת, לכתיבה ספרותית או לדמיון עשיר. הספר הוא מוצר טיסה מובהק, אך ורק לטיסות ארוכות (חבל שתנחתו בטורקיה עוד בטרם נודע גורלו של סם קייהול סמוק העורף). ואם טיסת היעד שלכם היא לארצות הברית ואתם פוגשים את מר גרישם במקרה, אל תגלו לו כי תרגום ספרו בעברית נעשה באופן כה שרלטני. הוא עלול לפנות לערכאות.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אפרתי
התא

התא

ג'ון גרישם

רומן משפטי מעניין ומוצלח נוסף של ג'ון גרישם, מהספרים היותר מוקדמים שלו (אם אני לא טועה זה ספרו החמישי משמת 1994, מתוך כשלושים שפרסם עד 2015).
סם קייהול היה חבר בקו קלקס קלאן, מגיל צעיר פעל נגד אפרו-אמריקנים, יהודים, ואחרים עד שבשנת 1967, בגיל 47, היה שותף להטמנת פצצה במשרדו של עו"ד יהודי פעיל זכויות אדם. שנים אח"כ, באמצע שנת 1989 סם שוהה כבר 9.5 שנים באגף הנידונים למוות וממתין לביצוע גזר הדין, כשיום אחד מגיע עו"ד צעיר חדש ופונה אליו כדי לייצגו. יש להם רק כ- 4 שבועות כי תאריך ההוצאה להורג נקבע וכל הערעורים והעיכובים מוצו והוסרו.
ספר מרתק הנוגע במספר נושאים טעונים ומשמעותיים כמו מוסר, אחריות הפרט, השפעת הסביבה והמשפחה על הפרט, עונש מוות, קשרי משפחה, ההתיחסות לנאשם ולקרוביו, המרתון הקשה של לפני ההוצאה להורג העובר על הנדון ועל פרקליטו ועוד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•אבי
התא

התא

ג'ון גרישם

חוויה ראשונה שלי עם ג'ון גרישם לאחר ששמעתי המון המלצות על ספריו.
התאכזבתי מאוד, הספר היה כבד, לא מעניין בעליל, משכתי עד עמוד 100 עד שלא יכולתי עוד.
ככל הנראה החוויה הזו הספיקה לי ולא אנסה עוד ספרים שלו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Tanya
התא

התא

ג'ון גרישם

ספר טוב כמיטב המסורת של גרישם, פצצה מתפוצצת במשרד עו"ד יהודי, 2 בניו נהרגים נאשם מוטל על אנשי כת הקו קלקס קאן, ההפתעה מגיעה לאחר ההרשעה וערעורים כאשר מגיע סיוע מכיוון מפתיע.
מומלץ

לפני 15 שנים•
★★★★★
•Eli.A
התא

התא

ג'ון גרישם

מעורר מחשבה הרבה אחרי שקוראים את הספר.
מזעזע מאוד ומעניין מאוד.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•דנידין
התא

התא

ג'ון גרישם

אחד הספרים שחושבים עליו הרבה אחרי שמסימים לקרוא ספר טוב מאוד

לפני 17 שנים•
★★★★★
•בובה 2
התא

התא

ג'ון גרישם

עדיף להיות ב"תא" במוסד סגור...

לפני 17 שנים•
★★★★★
•
דירוג
3.0
לפני 15 שנים

“ג'ון גרישם אינו נמנה עם הסופרים האהובים עלי, והז'אנר הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי, ובכל זאת החלטתי ל”