#
דעתי על מוות לא טבעי היא, שמותר להתאבד. אסור לרצוח. זו, מן הסתם, חשיבה פשטנית ולא מתוחכמת. אני שמחה שהדילמה לגבי עונש מוות אינה מתקיימת פה (בינתיים. עם ההקצנה וההתפעלות ממה שעושים "באמריקה", מי יודע...) לדעתי אף אחד – גם לא המדינה – אינו רשאי לסיים את חייו של אחר, משום סיבה. רצח, לדעתי, אסור על כולם. ועל המדינה יותר מאשר על סתם רוצח.

זה הנושא בספר הארוך, המקיף ומעורר המחשבה הזה. הסופר מספר סיפור על מדינות בארה"ב, בהן מובנה עונש מוות בחוקים, מגובה על ידי דת פונדמנטליסטית (במדינה בה יש חוקה מחייבת והדת, לכאורה, מופרדת מהמדינה). האזרחים חיים באמונה שהאל עצמו ציווה על הענשת חוטאים במוות. הפשעים עליהם חל עונש מוות הם מבחילים ביותר: רצח ואונס, הטלת מום, אכזריות, פגיעה בחפים מפשע ובחסרי אונים. גרישם בודק בספרו זה – וגם בספרים אחרים שלו שקראתי – את המשוואה שאינה יכולה להתאזן. לדעתו (וגם לדעתי הלא נחשבת) אי אפשר לתקן עוולה בעוולה אחרת. משפחות הקורבנות לא יקבלו אותם בחזרה אם יוציאו להורג את הרוצח. הוצאתו להורג לא תקל על הגעגועים הבלתי מסתיימים אליהם ולא תפצה חסרונם. היא רק תאפשר את "עין תחת עין". נקמת-דם עתיקה.

סם קייהול ממתין 10 שנים בכלא שמור במיסיסיפי להוצאתו להורג. כל הבקשות לדחייה, הערעורים ולהטוטי המשפט של עורכי הדין שלו – פירמה מכובדת של עורכי דין יהודים שמרנים – מוצו. סם פיטר את עורכי דינו הרגילים אבל ארבעה שבועות לפני ההוצאה להורג מכיר את, נכדו – עורך דין חדש במקצוע - ההופך לעורך דינו של הנידון למוות.
סם יושב בכלא על הנחת מטען נפץ במשרד של עורך דין ליברלי, יהודי, שבשנות השישים של המאה הקודמת התעקש לראות בשחורים אנשים רגילים. סם השתייך לקו קלוקס קלאן וגדל במשפחה בה כולם השתייכו לארגון. אף אחד לא עשה שם עניין מאיזה לינץ' קטן וחביב. דמם של שחורים, יהודים, ליברלים ו"צפוניים" הותר (אם כי יש להניח שאלה מבינהם שעורם לבן היו זוכים במחשבה שנייה) נכדו של סם גדל בקליפורניה הליברלית. הרבה צפרדעים הוא בלע תוך היכרות עם מורשתו.

הספר הזה ארוך, כאמור, עם פונט קטנטן שהיה מקובל ב 1995, השנה בה יצא לאור בארץ. העותק שלי אינו קיים בסימניה והכריכה – מעשה ידיה של ענת טורק – הולמת להפליא את המסופר בו.
למרות הפרטנות הקטנונית לפעמים, בה מתאר גרישם תהליכים שקרו, הוא לא שיעמם אותי. בחלקו כי גרישם הוא מספר מוכשר. בחלקו כי יש סיבה ספרותית לכל פירוט שהוא מפרט. הוא פורש בפני הקורא(ת) יריעה רחבה של התנהגויות, אמונות וגינונים הנפוצים במדינות הדרום של ארה"ב. הוא מתאר את הפוליטיקה, האמונות, הקבוצות השונות המרכיבות את האוכלוסיה וגם, בעיקר, את האכזריות אותה חווים הנדונים למוות. חבורה מאוסה של אנשים שהרשו לעצמם לקחת חיים של אחרים, להיות אכזריים לחסרי הישע. בהחלט חבורה דוחה אבל עדיין בני אדם שאסור לקחת את חייהם, למרות מה שעשו. בעיקר כדי שהשופטים והמוציאים לפועל לא יהפכו להיות הם.

קודם כל אני חייב בגילוי נאות: שנים ארוכות הייתי חבר בארגון אמנסטי אנטרנשיונל. במסגרת הארגון פעלתי בקבוצת Urgent Action שאחת ממטרותיה היא הצלתם של נידונים למוות. איזור הפעולה שלי היה ארה"ב מכאן נובע הענין הרב שגילית בסיפור הזה. עלילת הסיפור מתרחשת בארה"ב של שנות ה-60, שנים בהן ארה"ב בערה ולא רק במיסיסיפי. הספר דן בשאלות מוסריות בסיסיות כמו הזכות לחיים ועושה זאת בצורה עניינית ואינטלגנטית ע"פ מיטב המסורת של ג'ון גרישם. ספר חזק ומטלטל שנישאר במחשבתו של הקורא זמן רב לאחר שהקריאה בו הסתיימה. מומלץ בחום. לכו על זה.

ג'ון גרישם אינו נמנה עם הסופרים האהובים עלי, והז'אנר הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי, ובכל זאת החלטתי לקרוא את הספר מכיוון שהנושא המרכזי ריתק אותי במיוחד.

עורך דין צעיר, מנסה בכל כוח להציל את חייו של נידון למוות, גזען הנאשם בפשעים נוראים, והדילמות העולות מהספר?
- קשות מנשוא.

כאשר שומעים על מקרה נורא, שהאכזריות שלו מונעת מאיתנו לחשוב בהיגיון יש כאלה שמעלים על הפרק את הנושא של גזר דין מוות, כביכול כדי לעורר הרתעה ולהשיב מידה כנגד מידה כלפי אלו שהאכזריות ניצחה את האנושיות שלהם.
במהלך הספר התחבטתי מאוד, מי הוא זה הרשאי ליטול חיי אדם, אפילו כאשר אותו אדם כבר איבד צלם אנוש?

מי הוא זה שיחליט מי לחיים ומי למוות? מלבד זה שבשמים?

והאם כאשר אנו מחליטים על עונש מסוג זה איננו נדמים לאותם חלאות אדם שנטילת החיים באה להם בקלות רבה כ"כ??
שאלות כואבות וקשות, שאנו מעדיפים לא לשאול אחרים, ובטח שלא את עצמינו.
לא פעם גיבורנו בספר מתחבט בשאלות אלו, מצד אחד ניצב מולו קשר הדם, עמוק ככל יהיה, ומצידו השני ניבטים אליו מבטי הנפגעים, ולא פעם מוצא עצמו הקורא נושם לרווחה שלא הוא זה המתלבט.

מעבר לסיפור העלילה, ישנה שאלה גדולה של מוסריות, אם זה מאותו מנהל בית סוהר, שמקווה בכל מאודו שלא על ידו תינתן פקודת המוות, אם באותו סוהר המביט בצער בחיים- מתים המהלכים לנגדו, או בקורבנות של מעשים נפשעים שמשוועים לצדק.
אינני חושבת כי עונש מוות הוא נכון או ראוי, הוכחה לכך שאפילו בימי סנהדרין שהייתה מורשת לגזור דיני נפשות שכאלו, עשו זאת לעיתים רחוקות מאוד, ואותה סנהדרין הייתה קרויה: "סנהדרים חובלנית" כגנאי.

תוך כדי העלילה נחשף הקורא לאמריקה של פעם, טרם קבלת זכויות האדם, הצבעת שחורים ונשים, ארה"ב של ה"לבנים", בעיקר חלקה הדרומי שאינו קיבל את השינוי בזרועות פתוחות, מדהים איך לפני לא כ"כ מעט שנים חייו אנשים עם דעות שכאלו, שנאה תהומית שכזו, ואולי ישנם כאלו עד היום?

אך למרות השאלות החשובות הללו הספר נגוע בכמה נגעים:
הרגשתי לאורך הקריאה כולה שגרישם מקטין בתיאוריו את הזוועות שחלאות האדם מבצעים ולעומת כך מגדיל בצערם של אותם אלו שיושבים בתאים ומחכים לזמנם, יש אמפתיה מוגזמת כלפי אנשים שאולי לא מתפקידנו לגזור עליהם מוות, אך בוודאי שאין להפוך אותם לקורבנות.

ספר טוב, שמעמיד את הקורא במצב מביך, מצב בו עליו לחשוב על עניין סבוך, מכמה היבטים, דבר שבחיי היום-יום כמעט ואיננו נדרשים לכך.

כשנטלתי את הספר בידי, לא הייתי בטוחה אם קראתי אותו אי פעם, או לא. גם עכשיו, לאחר עלעול בדפים האחרונים, אינני בטוחה. וזה, איך לומר, לא ממש מעיד על גדולתו.
כמו רוב ספריו של גרישם, גם התא הוא ספר שעוסק בפן כלשהו של המשפט והפלילים.
הספר, למרות שהוא עב כרס, כתוב באופן מרתק למדי, וכדרכו, נכנס לעובי הקורה של סוגיה מסויימת, פורט אותה לפרוטות ויורד עד לניואנסים דקים. גרישם לא מחפף. בספר הזה בכל אופן לא. מי שחיפף קשות היא הוצאת מודן שהוציאה את ספרו לאור. ספר מתורגם נופל לעיתים במלכודת האי-הגהה. נדמה שלאף אחד לא ממש דחוף להגיה את הספר שוב ושוב, ולכן, בניגוד לסיפורת עברית, שבה יושב הסופר וקורא שוב ושוב את יריעות כתב היד כדי שלא יפספס אפילו מקף מיותר אחד, הספר המתורגם סובל מפספוסים. והתא, במקרה זה, סובל מכשלים רבים מדי.
שגיאות כתיב, משפטים לא ברורים (חלק מהמילים נשמטו בעריכה), מילים שהתחברו למילים שבאות אחריהן ואיבדו תוך כדי כך את סופיהן ועוד ועוד.
סמוקי העורף (רד-נקס בתרגום חוזר לאנגלית המקורית) שמככבים בספר, בוודאי הסמיקו קשות כשקראו את התרגום העברי. ומי אשם? להוצאת מודן ולעמנואל לוטם המרגם, פתרונים.
וחוץ מזה, הספר יעיל למדי. אל תצפו ליצירת מופת, לכתיבה ספרותית או לדמיון עשיר. הספר הוא מוצר טיסה מובהק, אך ורק לטיסות ארוכות (חבל שתנחתו בטורקיה עוד בטרם נודע גורלו של סם קייהול סמוק העורף). ואם טיסת היעד שלכם היא לארצות הברית ואתם פוגשים את מר גרישם במקרה, אל תגלו לו כי תרגום ספרו בעברית נעשה באופן כה שרלטני. הוא עלול לפנות לערכאות.

רומן משפטי מעניין ומוצלח נוסף של ג'ון גרישם, מהספרים היותר מוקדמים שלו (אם אני לא טועה זה ספרו החמישי משמת 1994, מתוך כשלושים שפרסם עד 2015).
סם קייהול היה חבר בקו קלקס קלאן, מגיל צעיר פעל נגד אפרו-אמריקנים, יהודים, ואחרים עד שבשנת 1967, בגיל 47, היה שותף להטמנת פצצה במשרדו של עו"ד יהודי פעיל זכויות אדם. שנים אח"כ, באמצע שנת 1989 סם שוהה כבר 9.5 שנים באגף הנידונים למוות וממתין לביצוע גזר הדין, כשיום אחד מגיע עו"ד צעיר חדש ופונה אליו כדי לייצגו. יש להם רק כ- 4 שבועות כי תאריך ההוצאה להורג נקבע וכל הערעורים והעיכובים מוצו והוסרו.
ספר מרתק הנוגע במספר נושאים טעונים ומשמעותיים כמו מוסר, אחריות הפרט, השפעת הסביבה והמשפחה על הפרט, עונש מוות, קשרי משפחה, ההתיחסות לנאשם ולקרוביו, המרתון הקשה של לפני ההוצאה להורג העובר על הנדון ועל פרקליטו ועוד.

חוויה ראשונה שלי עם ג'ון גרישם לאחר ששמעתי המון המלצות על ספריו.
התאכזבתי מאוד, הספר היה כבד, לא מעניין בעליל, משכתי עד עמוד 100 עד שלא יכולתי עוד.
ככל הנראה החוויה הזו הספיקה לי ולא אנסה עוד ספרים שלו.

ספר טוב כמיטב המסורת של גרישם, פצצה מתפוצצת במשרד עו"ד יהודי, 2 בניו נהרגים נאשם מוטל על אנשי כת הקו קלקס קאן, ההפתעה מגיעה לאחר ההרשעה וערעורים כאשר מגיע סיוע מכיוון מפתיע.
מומלץ

מעורר מחשבה הרבה אחרי שקוראים את הספר.
מזעזע מאוד ומעניין מאוד.

אחד הספרים שחושבים עליו הרבה אחרי שמסימים לקרוא ספר טוב מאוד