• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

מאת ארתור גולדן

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
דירוג
הוצאה לאור:ידיעות אחרונות
שנת הוצאה:2002
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
נלה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

"זכרונותיה של גיישה" היה עבורי כמו מסע במנהרת הזמן לאחור, אל יפן של שנות השלושים של המאה הקודמת. העלילה מתרחשת ברובע גיון שבקיוטו, עיר המקדשים. אנו יוצאים כאן למסע אל תרבות שונה בעלת כללי התנהגות שונים, וכל זאת תוך כדי סיפור אנושי רגיש ומקסים על ילדה הנמכרת (ביחד עם אחותה) על ידי אביה עקב מצב כלכלי קשה. זהו סיפור חייה של ניטה סאיורי באוקיה (בית הארחה) שמנוהל בידי ה"אמא" עד לסגירתם של האוקיות עקב מלחמת העולם השנייה וקורותיה עד אחרי המלחמה. כפי שכתב ארתור גולדן הסיפור אמנם דמיוני אך כל הפרטים והעובדות ההיסטוריות וכן תאור חייהן של הגיישות בשנות השלושים והארבעים, מדויקים ולקוחים מן המציאות של אותם ימים.
יש כאן את כל המרכיבים הדרושים כדי להפוך סיפור טוב לחוויית קריאה של ממש. נהניתי ואני בהחלט ממליץ.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של עולם
עולם
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אנקה
אנקה
6קוראים|גיל ממוצע65|67%נשים

על המבקר

תמונה של בנצי גורן

בנצי גורן

ותיק
חבר מזה 14 שנים
278 ביקורות•12 נבחרות•5,551 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות278
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבל5,551
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת176ספרות מקורית56מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

1 תגובה
עולם
עולם •לפני 13 שנים

ספר נפלא. הסיפור רחוק מלהיות דמיוני, דמות הגיישה מבוססת על אישה מסויימת.

ממה שקראתי בזמנו, היא תבעה את גולדן על כך שחשף פרטים שהבטיח שלא לחשוף ושגרמו למבוכה גדולה והם הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית-המשפט.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של בנצי גורן

רומן רוסי (6 הנבחרים)

רומן רוסי (6 הנבחרים)

מאיר שלו

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופנתי של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

לפני 3 ימים•
★★★★★
•בנצי גורן
צייתנית

צייתנית

פיודור דוסטויבסקי

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

לפני שבוע•
★★★★★
•בנצי גורן
הבמאי

הבמאי

דניאל קלמן

"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
עופו, ברבורי פרא

עופו, ברבורי פרא

ז'ונג (רונג) ג'אנג

יש ספרים שאי אפשר להבין באמת בלי להכיר את הסיפור שקדם להם. "עופו ברבורי פרא" הוא בדיוק ספר כזה.

לפני שנים קראתי את "ברבורי פרא" והיה זה אחד מספרי הזיכרונות המרשימים שקראתי. מדובר בסאגה משפחתית ושיעור היסטוריה מרתק על סין במאה ה-20, על התהפוכות שעברה המדינה, השינויים, האסונות, הקשיים אתם התמודדה משפחתה של הסופרת והרבה מאוד גם על הרוח האנושית ונפש האדם.

כאשר יצא לאחרונה ספרה "עופו ברבורי פרא", היה לי ברור כי אני חייב לקרוא גם אותו. כאן מספרת לנו רונג ג'אנג על חייה בממלכה המאוחדת, על הקשיים של מהגרת צעירה הנחשפת לתרבות שונה וזרה לה לחלוטין, על דרכה האקדמית, על אהבותיה, נישואיה להיסטוריון ג'ון הלידיי, ועל הדרך שבה הפכה את סיפורה האישי לקול ספרותי בעל השפעה עולמית.

במקביל, היא ממשיכה לעקוב אחר השינויים הדרמטיים שעוברת סין. גם כשהיא חיה בלונדון, מולדתה אינה מרפה ממנה. היא מתארת את ניסיונותיה לשמור על קשר עם בני משפחתה, את כאבה על כך שספריה אסורים לפרסום בסין, ואת המתח המתמיד שבין החופש שזכתה בו לבין הגעגועים למקום שממנו באה.
אני חושב שכאן גם טמון ההבדל הגדול בין שני הספרים.

אם "ברבורי פרא" יכול לרתק כמעט כל קורא, גם כזה שאינו יודע דבר על סין, הרי ש"עופו, ברבורי פרא" פונה בעיקר למי שכבר התאהב בספר הראשון ובמחברת עצמה. מי שלא קרא את "ברבורי פרא" עלול להתקשות להתחבר לספר ההמשך, משום שחלק גדול מן העוצמה הרגשית שלו נובע מההיכרות המוקדמת עם חייה של רונג ג'אנג ועם גורלה של משפחתה.

אין כאן את הדרמה הגדולה של מהפכת התרבות או של הרעב הגדול בסין. במקום זאת יש סיפור שקט יותר, אינטימי יותר, על אישה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים מבלי לאבד את הקשר לעברה. עבורי, דווקא משום שקראתי את "ברבורי פרא", היה מרתק לגלות כיצד התפתחה כסופרת וכחוקרת, וכיצד המשיכה לעסוק בסין גם כאשר חיה אלפי קילומטרים ממנה.

זו גם הסיבה שניתן לדעתי להתייחס אל שני הספרים כאל יצירה אחת. הראשון מספר כיצד רונג ג'אנג הצליחה לצאת מסין, והשני מספר כיצד למרות הכול, סין מעולם לא יצאה ממנה.

אני ממליץ על "ברבורי פרא" לכל מי שיש לו ענין בסין, בהיסטוריה שלה ובספרים העוסקים בנפש האדם. כל מי שאהב את ברבורי פרא, כדאי שימשיך לספר הזה לאחר מכן.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
הרהורים על הגיליוטינה

הרהורים על הגיליוטינה

אלבר קאמי

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לפני חודש•
★★★★★
•בנצי גורן
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סמטת השקדיות בעומריג'אן

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונים בטרפלגר

יונים בטרפלגר

סמי מיכאל

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן

ביקורות נוספות על "זכרונותיה של גיישה"

זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

"העולם הצף" כך היפנים כינו את אזורי התענוגות ביפן מהמאה ה-17.
"העולם הצף" היה שיבוש מכוון מהכתבים הבודהיסטים שמשמעותו הוא למעשה עולם הסבל.
כשהכוונה היא שתשוקות מובילות לסבל וזה שורש הבעיה בעולמינו.
הרעיון המרכזי של הקונספט החדש, העולם הצף, היה להתעלם מהבעיות והצרות בחברה בעלת רגולציה מחמירה ולמצוא את עצמך בעולם של תענוגות.
היו שני אתרים באדו כלומר טוקיו של העבר, אזור תיאטרון הקבוקי ואזור היושיווארה כלומר אזור הזנות.
אבל אותו עולם של תענוגות היה עבור הגברים בלבד, הוא בוודאי לא היה עבור הזונות שחיו שם בניגוד למה שמצויר בציורים שצוירו ע"י גברים.
אין בידינו עדויות כתובות על המחשבות וההתנסויות של הזונות ומסיבה טובה, הן בוודאי לא היו משפיעות לטובה על העסקים.
הציורים שצוירו על אזורי התענוגות לא היו השתקפות של המציאות אלא דרך לשווק ולפרסם את המקום.
רוב הנשים שעסקו בזנות לא עשו זאת מתוך בחירה. נולדו לתוך עוני איום בכפר חקלאי או כפר דייגים, הן נמכרו לבתי זונות ע"י הורים נואשים וגוועים ברעב, כשהן בגילאי 7-8.
מתוך המסורת שילדים חייבים לדאוג להוריהם נעשה חוזה עבודה לעשר שנים לפעמים בסיועו של מתווך עם בעלי בתי הזונות.
הילדות היו עושות מטלות כמו לנקות ולשלוח הודעות עבור "אחיותיהן" זונות הצמרת.
הילדות למדו איך העסק עובד, איך להמתיק את הקול ולהשתמש בשפה שמוצאת חן בעיני גברים, איך לכתוב "מכתבי אהבה", ואיך לזייף בכי.
אם הילדה גדלה להיות יפה ופיקחית בגיל 11-12, אז זונת צמרת הייתה בוחרת לאמן אותה, בהתנהגות, נימוסים ובאמנות כולל איך לנגן בחליל, או גיטרה יפנית בעלת 3 מיתרים שנקראת שמיסן, לשיר, לצייר, לכתוב שירים, כתיבת קליגרפיה, לרקוד, לבצע את טקס התה, ואיך לשחק משחקים.
עליה להתמצא בספרות על מנת שהגברים לא ישתעממו מבורותה.
עלינו לזכור שכל הלימוד הזה לא נועד עבור הגשמה עצמית אלא כדי שהן יהיו מושכות יותר בעיניי הגברים.
הן אומנו לתרבות על מנת שיוכלו להשתוות לנשות העשירים. הרעיון היה לאמן אותן כדי שלא יפלו בכישוריהן התרבותיים מהנשים שנשואות לגברים העשירים.
היה מוטל על זונות הצמרת לדעת את כל כישורי הנשיות. רמת המיומנות שלהן הייתה המפתח לסטטוס שלהן בבתי הזונות, ואילו בגדים יוקרתיים הן יקבלו. זה היה עולם היררכי עד לפרטים הקטנים.
כאשר ילדה הייתה מתקבלת לאימון על ידי זונת צמרת בתוליה של הילדה היו נמכרים ללקוח עבור סכום גדול.
כנערה מתלמדת היה מוטל עליה לבדר את הספונסר או הספונסרים שמחכים לזונת הצמרת שלהם.
ככל שהנערה התמקצעה יותר כך חובותיה גדלו. האוכל, תשלום לרופאים, הבגדים היקרים, וגם מלוויה, כמו המלביש והספר, שומר הראש, והטבח, היא גם הייתה צריכה לשלם לזונת הצמרת עבור הלימוד ועבור כל המיומנויות שהיא למדה אצל המורות השונות.
שעות לימוד ועבודה רבות היו לה, גם כשהיא הייתה חולה או במחזור, אם היא לא עמדה בקצב היו מטילים עליה קנסות והן היו גבוהות יותר בימי חג.
זה היה כמעט בלתי אפשרי להיפטר מהחוזה שהן היו משועבדות לו, כי החובות שלהן רק גדלו עם הזמן, כי הן היו צריכות לשלם על הכל.
הסיכוי היחיד שלהן לצאת מהחוזה הוא אם הן היו מוצאות ספונסר שישלם את חובותיהן ושרוצה אותן לעצמו.
התחרות על הלקוחות, והסטטוס שלהן, היה מאבק אכזרי בין זונות הצמרת.
הן היו צריכות להשתמש בעורמה ואכזריות על מנת לנצח את היריבות שלהן וכמובן לסבול את כל השיגיונות של הספונסרים שלהן.
לאחר שהן ננטשו בילדותן ע"י המשפחות שלהן היו להן "משפחות חדשות" והצלחה הייתה הדרך היחידה שידאגו לך.
אף על פי כן נכון הדבר שרבות מנערות אלו זכו באספקטים מסוימים לחיים טובים יותר מאשר היו צפויים להן בכפרים שלהן, בבית.
הן לא רעבו לאוכל, הבגדים שלהן היו נקיים, הן זכו להשכלה, והזדמנות לחיים נוצצים.
בתקופת ימי הביניים של יפן הפקרות הייתה בכל מקום ובעיקר במעמדות הנמוכים.
אפילו במיתולוגיה היפנית העולם נברא מזיווג של אלים. ההפקרות המינית לא הייתה רק עם נשים אלא גם עם נערים והיא נחשבה לנורמלית.
בית הקברות באדו (טוקיו) מכיל שרידים של 21 אלף זונות, רבות מהן בשנות העשרים לחייהן שלאף אחד לא היה כסף לשלם עבור ההלוויה שלהן.
בתקופת האדו (1603-1868) הדיקטטורה הצבאית, שוגונות טוקוגאווה, כפתה את אמות המוסר הקונפוציאניים על האוכלוסייה שקשרה כל אזרח אל חובת משפחתו ואל החברה כולה.
אך תרבות התפנוקים המינית של הגברים הייתה מבוססת היטב ובתי הזונות היו עסקים רווחיים.
מפעיל בית זונות ערמומי אחד שתכנן מונופול על הזנות הציע שאם הממשלה תיתן לו פיסת אדמה ליד המפקדה החדשה באדו, הממשלה תוכל לפקח על הזנות וליהנות מהטלת מיסים עליהן.
ב-1617 חוקים חדשים הגבילו את אזורי הזנות למקומות ספציפיים כולל אלו בטוקיו קיוטו ואוסקה, אלו פרחו לשכונות מבודדות שמציעות מסעדות ויין, מופעי שירה וריקוד, וקזינו.
בשנת 1642 היו בערך אלף זונות בטוקיו.
הגברים היפנים גם עשו שימוש בחומרים מעוררי חשק וציורים ארוטיים, אלו מוזכרים בכתביו של דיפלומט קוריאני מהמאה ה-18. דבר שגרם לו להיות מופתע.
ככל הנראה התרבות הקונפוציאנית של המעמדות הגבוהים בקוריאה העדיפה לשמור עניינים אלה מתחת לשטיח.
האליטה השלטת הייתה מורכבת מ-200 אדונים פיאודלים שנדרשו לגור בטוקיו.
סמוראים שנשכרו בעבר להגן על האדמות של האדונים הפיאודלים נהפכו לאצולה צבאית שבתורם נהפכו לבירוקרטים שמנהלים את הממשל.
כשהיו מיליון תושבים בטוקיו ב-1700 כשמספר הגברים כפול מהנשים כך גם העושר של מעמד הסוחרים.
כדי לשרת את האליטה הצבאית ואת ההתעשרות של מעמד הסוחרים סוג חדש של זונה הופיע, כזאת שתיתן לעיסוק כיסוי פולחני מכובד ועידון תרבותי, זונת הצמרת.
אחרי השריפה הגדולה בטוקיו 1657 אזור זנות גדול מוקף בתעלה נבנה מחדש בפרברי העיר. כדי להגיע לשם אחרי 1657 היה צורך ללכת זמן מה ברגל ובסירה ואם אדם היה מאוד עשיר הוא היה נישא באפריון על ידי מספר בני אדם.
המסע הזה רק הפך את העניין ליותר מעניין מושך ומלא בציפייה.
למרות שזה נחשב לא מכובד עבור סמוראים שהיו אחוז ניכר מהאוכלוסייה להתרועע עם זונות הם ראו במקום זה כמפלט מהמציאות האפורה שלהם, מציאות בה הם תמיד היו נשלטים על ידי הבוסים והמנהלים שלהם.
גם הם עשו את המסע לאזור הזונות, מסתירים את פניהם בכובעי קש גדולים.
מעמד הביניים בטוקיו החל לפתח טעם לאופנה לפורנוגרפיה ולרכילות עסיסית שקשורה לסקס.
וכרזות על ידי אנשי פרסום שמפרסמים את המקום והופעות תיאטרון.
ב-1800 כבר היו באזור הזנות בפאתי טוקיו כ-4000 זונות ובנוסף גם פועלי מטבח, משרתות, ואנשי שירות אחרים.
בבתי הזונות הגדולים היו 50 זונות. הכסף שאזור הזנות הרוויח היה לא נתפס.
נשים לעומת זאת לא נהנו מהגישה הליברלית של יפן כלפי מין.
נשות האדונים הפיאודלים ונשות הסמוראים הבכירים שהתנהגו על פי תכתיבי המוסר של קונפוציוס התלבשו בצניעות ושירתו את בעליהן בזמן שהאדונים הפיאודלים פנו אל זונות הצמרת למצוא תשוקה וקסם.
הלקוחות רצו להאמין שזונת הצמרת האהובה עליהן מאוהבת בהם, וכך שיווקו אותן. אך הנשים שעבדו בבתי הזונות האלו לא פעלו מטעמי אהבה או תשוקה.
זונת הצמרת רק לעיתים נדירות הצליחה להימלט מעולם זה של זנות אלא אם כן היא מצאה לה ספונסר שיוציא אותה משם.
הציורים מהתקופה ההיא מציירים נשים יפות הכמהות לאוהב, וספרי הדרכה כותבים על נשים תחמניות שמזייפות אהבה ועונג, וערמומיות של נשים במניפולציות על גברים תמימים.
בספרי ההדרכה מסבירים איך נשים מזייפות אורגזמות ואיך הן נפטרות מהנוכחות של גברים לא נחמדים, כביכול סיפורי זונות אך מנקודת מבט גברית.
כך הובילו גברים לחשוב על נשים שיש להן כל מיני מזימות ללכוד אותך.
"הן משחקות אותה שהן מאוהבות בך אך הן לא באמת מאוהבות בך".
מהספרים האלה יש תמונה שיש משהו מאוד מפתה בנשים. אתה באמת רוצה ליהנות מחברתן, אך באותו הזמן אתה צריך להיזהר מהן, שרק עושה את כל הסיפור ליותר מושך.
סיפורים אלו חזרו על עצמם שוב ושוב בספרים במשך מאות שנים כאילו שמדובר בסיפור חדש.
אך כאשר אתה בוחן את המציאות הם היו רחוקים ממה שסופר.
זה פשוט סיפורים על רובע הזונות.
במציאות גם זונות הצמרת וגם הזונות הפשוטות כולן סבלו ממחלות מין והתמודדות עם ילדים שבאו לעולם מהריונות לא רצויים.
זונות הצמרת במיוחד סבלו מאיפור עופרת רעיל שמלבינות את פניהן צוואריהן ידיהן ורגליהן. זונות רבות מתו לפני שהספיקו להגיע לגיל 20.
אחד מהאיורים בספרי ההדרכה על רובע הזונות מראה זונה בוכה בזמן שהיא נותנת כסף לאיש דת עבור ההלוויה, מאוד יכול להיות שזה כסף עבור שתי "אחיותיה" למקצוע.
בתי זונות ברובע הזונות דירגו את הזונות על פי איכותיות וזולות.
הזונות היפות והמפורסמות זכו לחיים נוחים והיו להן בגדים יקרים ומצעי מיטה איכותיים והן אפילו קיבלו השכלה מרשימה למדי.
אך רוב הזונות לא היו כאלו ברות מזל. בשנת 1642 רשום שהיו 106 זונות צמרת ו-880 זונות פשוטות.
לפני 1761 הזונות הפשוטות ביותר והרבות ביותר נקראו "אשי" שעשו ככל יכולתן להתלבש יפה למרות העובדה שהן חיו בתנאים הגרועים ביותר, הן נשלחו לבתי זונות בקצה הרובע.
הזונות בדרגה מעליהן נקראו "טסובון" שעבדו בבתי הזונות הקטנים, היה ניתן לראות אותן בקבוצה בחדר גדול עשוי מעץ שנראה כמו כלוב.
מעליהן בדרגה היו "המלצריות המאופרות" "בבתי התה".
מעליהן בדרגה היו "קושי" הזונות היפות בעלות המראה האריסטוקרטי.
הדרגה הגבוהה ביותר היו "טאיו" שהיו זונות צמרת ומאוד מפורסמות. הן גרו בבתים יוקרתיים, היו להן חפצי אומנות בבית, מדפים שהציגו חפצים יקרים, פינת קריאה, וגינה יפה.
לא ניתן היה לגשת אליהן ישירות, אדם היה צריך דרך מתווך לבקש מפגשים לשם שיחות בלבד כשהוא מנסה להרשים אותה ואת עובדיה.
בפגישה הראשונה זונת הצמרת תתעלם מעושרו ותסרב להצעתו לארוחה.
בפגישה השנייה היא אולי תשב קרוב יותר אליו אך עדיין תסרב לכל משקה או אוכל.
רק בפגישה השלישית שהיא תשב לאכול אתו.
היא והפטרון (הלקוח, הספונסר המיועד) יבצעו טקס לשתיית משקה אלכוהולי, לפני שהם עוברים למיטה.
בתי הזונות היו עורכים מסיבות יקרות עם תשלומים יקרים על מזון אלכוהול וזונות רגילות. רק המאוד עשירים יכלו להרשות לעצמם מסיבות כאלה ורק עשירית מהרווחים הגיע אל הכיס של זונת הצמרת.
אם זונת צמרת מצאה חן בעיני לקוח עשיר במיוחד, היה עליו לקנות לה סט יוקרתי של בגדים 4 פעמים בשנה. זונת הצמרת הייתה משווקת את עצמה באזור הזנות על ידי הליכה איטית וטווסית כשהיא הולכת על נעליים גבוהות במיוחד. פניה מאופרות לבן ושערה מעוצב על פי האופנה החדשה. היא הייתה מתהלכת ברברבנות כשהיא מציגה את בגדיה היקרים שמכריזים על הצלחתה, כמו כן את עושרו של הספונסר שהיא תפסה.
בנוסף לבגדים הספונסר קנה לה מזרון וציפויי מיטה מיוחדים כדי להבהיר את טיב היחסים ביניהם.
אלו ישומשו רק בעת ביקורו ויוצגו לראווה בביתה כדי להראות לכולם את עושרו של הספונסר ולדרבן אחרות לפעול כמוה.
במחצית המאה ה-18 זונות הצמרת שנקראו "טאיו" הוחלפו בסוג שונה של זונות צמרת שנקראו "אוריאן". כאשר זונה צעירה הגיע למעמד זה היא הייתה מקבלת תיבה מצופה לכה, שידת מראה וכלי קוסמטיקה. אותם מתנות שהיתה מקבלת אשת אריסטוקרט לחתונה.
בשלב זה זונת הצמרת הייתה כזאת סמל אופנה שנשות העשירים החלו לבקר בעצמן ברובע הזונות רק כדי לראות את התהלוכה בה זונת הצמרת הולכת.
זונות הצמרת הנערצות ביותר הציגו מראה של נערה מושלמת והגוף האידאלי היה רזה וחמוד. לגברים היפנים היה טעם מאוד ייחודי לגבי הגוף האידיאלי עד לצורת האוזניים. האידאל גם היה שפתיים קטנות. היפנים העדיפו נשים בעלי פני ירח עגולים מושלמים, בעלי מראה נשי רך.
היפניות השחירו והבליטו את הגבות שלהן. ציצים גדולים ומחשופים לא נחשבו סקסיים.
במקום זאת כף רגל קטנה וחשופה או בגד תחתון אדום "שבמקרה" נחשף לו מבעד לחלוק החיצוני נחשב למעורר חשק.
מעט העור שנחשף היה צבוע במייק-אפ לבן על מנת להבדיל בינה לבין האיכרות הפשוטות שעבדו כל היום תחת השמש.
הקימונו, הבגד שהיא לבשה, תפקידו היה לטשטש ולגלות באותו הזמן את גזרת גופה, ואילו החגורה העבה שהיא לבשה נועדה להדגיש את קטנות ממדיה. רק זונה הייתה קושרת את החגורה שלה מקדימה כדי שיהיה לה קל לקבל לקוחות, אך זונות צמרת היו כל כך מפורסמות שאפילו נשות חיילים בכירים קשרו את החגורה מלפנים כסמל אופנתי.
התשוקה של הגברים התבססה בעיקרה על הלא נגלה. הדרך שבא הלכה זונת הצמרת בתהלוכה על מנת להתרברב בשכבות בגדיה ולגרות לקוחות פוטנציאלים. על אף שציירי אותה תקופה אכן ציירו ציורים אירוטיים של סמוראים וזונות משתגלים בעירום בתנועות שונות, הרבה ממגילות הציור שנתלו על הקיר תיארו את הזונות בלבוש מלא עם רמז דק לגבי עיסוקן.
אפשר לדעת לפי הציורים שמדובר בזונות כי הפירוט היה אסור לגבי נשים אריסטוקרטיות.
שחקנים שהתחפשו לנשים בתיאטרון הקאבוקי קיבלו אפילו יותר פרסום מנשים.
תיאטרון הקאבוקי נולד בתקופה הקדומה מתוך עולם הזנות בו זונות העלו הופעות מוזיקליות מלאות בגסויות מיניות והומור עבור סמוראים שיכורים ועייפים, שזו גם הייתה דרך למצוא לקוחות חדשים.
אבל מופעים אלו גרמו ליותר מדי בעיות עבור המשטר שלא אהב לראות אנשים ממעמדות שונים מתערבבים זה בזה.
חיילים שיכורים היו פעמים רבות מתחילים מכות במקומות צפופים אלו, היכן ששחקנים מתלבשים כמו נשים ושחקניות כמו גברים ועולם תחתון של מהמרים וסרסורים חגגו.
בסוג אחר של קאבוקי נערים צעירים שיחקו וגם סיפקו שירותי מין.
הרעיון של "העולם הצף" היה לאבד את עצמך ולזרום בהנאה.
במחצית המאה ה-17 המשטר פעל נגד התיאטרון והחרים נשים ונערים מלהופיע.
בעקבות זאת גברים בלבד מילאו את התפקידים. אך המשטר לא יכל למנוע מהם לעסוק בזנות. נערים מתלמדים לתפקידי המשחק גם הציעו שירותי מין "בבתי תה" מיוחדים.
נערים שעסקו בזנות קיבלו ציונים על פי מראה וכישורים וחלקם אפילו היו יקרים יותר מזונות מצליחות.
המעמד הבינוני בתקופה ההיא מאוד אהב את הטשטוש בין גברים לנשים, והתעניין בהופעות ומעשיות שעסקו בהתחפשויות, זהויות נסתרות ומזימות חשאיות.
סיפורים ומיתולוגיות על זונות ושדים נזירים ואלים, בתחפושת.
בגלל שנשים נחשבו פחות מגברים הנשים בציורים נראו חסרות ייחודיות ודווקא הגברים המחופשים לנשים צוירו באופן ייחודי. הנשים בציורים נראו פחות או יותר אותו הדבר.
במאה ה-18 זונות הצמרת רכשו מיומנויות מאוד מתוחכמות כך שבתי הזונות הוסיפו בידור מסוג שונה, גברים שנקראו גיישה, שתפקידם היה לבדר את הספונסרים בזמן שהם מחכים לזונות הצמרת שלהם, הגברים היו על תקן אמנים שרקדו שרו וניגנו.
מאוחר יותר הגברים הוחלפו בנשים. על גיישות אלה נאסר להציע שירותי מין כדי שלא יהוו מתחרות לזונות הצמרת.
הגיישות התמחו באומנויות העדינות כמו נגינה בגיטרה יפנית, שירה וריקוד, והן גם התמחו באומנות השיחה האינטלקטואלית.
על הגיישות נאסר גם ללבוש בגדים מרהיבים ולהיות בעלות תסרוקות אופנתיות כדי שלא יתחרו עם זונות הצמרת.
דבר זה נתן להן מראה קצת עצוב שהפך עם הזמן למסתורי ומופנם יותר, ומעניין יותר.
גם זונות הצמרת וגם הגיישות היו מוכרות את בתוליהן במחירים מאוד גבוהים אך דבר זה לא נחשב לזנות.
גיישות נהפכו ליותר פופולריות במאה ה-19 עד כי הן התעלו על זונות הצמרת.
זה אומר רבות על העם היפני שיש לו משהו עם יופי עצוב, שחש משהו כלפי הבחורה השקטה והמרוסנת והלא מוחצנת.
העובדה שהגיישה לא עסקה בזנות למרות פלירטוטיה וכישוריה האומנותיים קסם להם.
איכרים ודייגים המשיכו למכור את בנותיהן, היפות מביניהן נמכרו למסלול שיוביל אותן להיות גיישות, ואילו הפחות יפות נמכרו לזנות.
וכמו זונות הצמרת שלפניהן כך גם הגיישות קיבלו ציוני יופי וכישרון.
גם הן נאלצו לקנות בגדים יקרים והיו מלמדים אותן גינונים ונימוסים, איך לדבר בחברה הגבוהה, ותרבות אליטיסטית.
בתי הגיישות היו בבעלות נשים והן גם ניהלו אותן.
בחברה היפנית סגדו למתינות, ועל מותרות והתרברבות כלכלית היה אפשר לקבל עונש כבד.
לכן אזור הזנות היה מקום מפלט מעולם זה. אזור שבו משוררים, אינטלקטואלים, שחקנים, סלבריטאים, ואפילו אדונים פיאודלים, יכלו למצוא את מקומם גם אם לזמן קצר. אך היו אלו הנשים ששילמו את המחיר.
למקום היה דימוי שמח ונוצץ אך זה רק היה על פני השטח. המציאות הייתה שונה לגמרי, מציאות עגומה עבור הנשים.

לפני שנה•דוד
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

הסיפור הוא ביוגרפיה דמיונית והמספרת היא הדמות הראשית צ'יו. היא מספרת לנו את סיפור חייה וחושפת בפנינו את המציאות אליה נשלחה נגד רצונה. לאחר שנמכרו היא ואחותה השתיים עזבו את הכפר בו גדלו והמשיכו לקיוטו שם נאלצו להפרד. ציו תגיע לאוקייה, בית הארחה שם תהיה למשרתת קודם כל, במטרה להפוך לגיישה.
ציו עוברת מסע ארוך רצוף מכשולים תלאות והשפלות בדרכה להפוך לגיישה. זה לא עולם קל וציו מתארת לנו מנקודת מבט של ילדה תמימה את החיים באוקייה ואת החינוך הנוקשה שקיבלה תחת חסותן של האמא, הדודה, הסבתא והגיישה הראשית והאכזרית של האוקייה הצומומו שממש לא אהבה אותה והתעללה בה רבות.

ציו תהפוך לגיישה מתלמדת, היא תתחיל להתלבש בלבוש המסורתי, הקימונו, ולו מספר רב של בדים בשלל צבעים, להתאפר ולצבוע את פניה בלבן.
שמה נלקח ממנה ומוחלף באחר, סאיורי, ואת עברה הכואב נדמה ושכחה, ולא מתוך רצון אלא בלית ברירה, מאחר ואין מקום בעולמן של הגיישות לשקוע בעבר אלא לחשוב רק על ההווה ועל שעתיד להיות, אם לא תדאג לעצמה ותעשה כל שביכולתה להיות הגיישה שכולם מצפים ממנה להיות חייה לא יהיו שווים דבר, היא תהיה למשרתת אומללה כל חייה.

“אנחנו לא הופכות לגיישות בגלל שאנחנו רוצות חיים מאושרים. אנחנו הופכות לגיישות בגלל שאין לנו ברירה אחרת…”

מסורת מגעילה שאיכשהו מצטיירת בעין יפה יותר, קלאסית, אך היא רחוקה מלהיות כזאת ומתחת לכל הצבעים היפים, התלבושות היקרות, ה"כבוד", מסתתר עולם אכזר ואנוכי, קר אפור ובודד. ברגע אחד אישה צעירה, ילדה, מאבדת את שהיתה ואת כל מה שאי פעם חלמה להיות, את התשוקות והעצמאות שלה, והופכת למיצג אמנותי, לא שונה ממוצג במוזיאון או בעל חיים בקרקס, שכל מטרתה זה לבדר גברים שתויים.

הנושא מרתק, הספר מעניין, מסעיר וכתוב היטב, לעתים קצת הכביד עליי. התיאורים יפים וחדים שמעוררים אצל הקורא מגוון רחב של רגשות, שמשתוללים כמו ים סוער, ומצליחים להעביר בקלות את תחושותיה של סאיורי וכמובן לצייר תמונה של אותה תקופה, של עולמן הקשה של הגיישות והתרבות היפנית בפרט.
סיפור חייה של סאיורי מרגש, עצוב וכואב, אמנם בדוי אך כנראה שלא רחוק מהמציאות באותם שנים, מציאות שבה התדמית ומעמד הם מעל הכל, תאוות בצע מזעזעת ומציאות בה בתוליה של נערה נמכרים למרבה במחיר. זהו סיפור על גורל ועל בחירות, על תשוקות ורצונות וגם סיפור אהבה עם סוף טוב, סוף אמריקאי קלאסי, בו גיבורת הספר, והיא בהחלט גיבורה לאחר שצלחה את המציאות הטראומטית שהיתה חייה, זכתה לשמוע את המילים שכה השתוקקה להם מהאדם היחיד שהיה חשוב לה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Rasta
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

"אנחנו בני אדם רק חלק ממשהו גדול מאתנו בהרבה. כאשר אנחנו זזים. אנחנו עלולים למעוך חיפושית או אולי להניע את האוויר כך שזבוב יעוף למקום מסויים. "

הפעם הראשונה ששמעתי על גיישות היה כשטסתי לתאילנד איפה שהוא בשנות ה 90, הכרתי בחורה בגסט האווס שביקשה שאבוא אתה לשוק ברחוב ליד כדי לקנות תכשיטים זולים. שאלתי למה היא צריכה תכשיטים מזויפים בכמות. ענתה בהתרגשות שהיא טסה ליפן כדי להיות גיישה ולהרוויח כסף ולכן היא צריכה להיות מאובזרת למשעי. עם חוסר הבנה משווע בעניין שאלתי אם גיישה זו לו מילה נרדפת ליצאנית. היא אמרה שבכלל לא. גיישות מספקות דיון או שיחה מעניינת ומרתקת עם גבר יפני שחוזר מעבודה ורוצה קצת להירגע מהלחץ המתמיד. הוא אפילו מוכן לשלם על זה כסף והרבה. זה לא "תהיי אישה יפה ותשתקי", אלא תהיי יפה חכמה ומעניינת. אז קנינו שקית לפי משקל עם שרשראות וצמידים וטבעות ואבנים בכל מני צבעים. נראה תמוהה כל העניין אך איחלתי לה בהצלחה.

******************************


זה היה במאה הקודמת . צ'וי ואחותה נמכרו לגיישות כשהיו קטנטנות לאחר שאמם חלתה ואביהם דייג באחד החופים ביפן לא יכל לכלכל ולטפל בהם. בתוך זמן קצר הגיעו לקיוטו. ואם יש בעולם פרפרים ציפורים וחלומות הם הודחקו לפינה חשוכה של הישרדות יומיומית קשה ואכזרית.בדרך כלל בספרים כאלה נופלים לקיטשיות וקלישאיתיות אך כאן פשוט זרימה טובה של סיפור נוגע ללב.
הספר הרגיש הזה נגמע די מהר, רותקתי גם כשלא קראתי, המחשבות הסתובבו לי בראש ללא הרף היות והסיפור הוא ממקור ראשון וגם סיפור אמיתי עם דמויות בדויות . אז מה כל הרעש הגדול שאלתי את עצמי. הרעש הגדול בא מכאב ומכעס על התנהלות העניינים על חשבון ילדות קטנות שנמכרות כמו אבטיחים בשוק. כמו חקלאי שמחכה שהפירות יבשילו ואז ימכור את סחורתו בסכום נאה. המסחרה הזו תולדה של עוני והשרדות. היא בנויה על רווח והפסד בצורה קרה ומחושבת. גיישות הופכות להיות גיישות מחוסר ברירה.

אז לכל עניין ודבר, גיישה היא אשת אמנות וידע בנושאים רבים . ( לזה היא חונכה, זו הסיבה שגישות לומדות בבית ספר לגיישות, ללמוד איך לענג גבר בתחבולות של העין ) בדומה לקורטיזנות בכל העולם איטלקית, צרפתית או יפנית. לאחר שקראתי את הספר אני מבינה שגיישה היא אם כל התחבולות כי בעזרתן היא שורדת. שורדת גברים שמנסים לרמוס אותן, שורדת תחרות קשה ביין גיישות אחרות. שורדת מכות וענישות. החלום הכי גדול שגיישה יכולה לשאוף אליו הוא להרוויח מספיק כסף ולמצוא גבר עשיר ולהיות לו כבת לוויה. העניין הוא בעייתי מכל סיבה אפשרית.
מתחת לבגדים יקרים ממשי, איפור של בובה , תסרוקות מפונפנות , ריקוד ושיחה מתוחכמת ישנה ילדה קטנה בפנים עם חלומות צנועים. עם אהבה של אמא ואבא שישמרו עלייה כל החיים. בעצם לאן ילדים יכולים להגיע כשהאדם שהכי סמכו עליו בחיים מוכר אותם. כמה גבוה אפשר להגביה עוף כשמקצצים לך את הכנפיים .?

זהו שיר ערש יפני דקה לפני שנמכרו שתי האחיות לעולם שאי אפשר לצאת ממנו חי בלי להיות חזקים.

" לך לישון דג סנדל טוב!
כאשר כולם יישנו –
גם הציפורים והכבשים
בשדות ובגנים
כוכבי הערב
ימזגו אור זהב
מבעד לחלון"



ספר מומלץ כי הוא כתוב נפלא, כי הוא אותנטי, מרתק לכל אורכו.
תודה למחשבות וגם לאסיה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•חני
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

ההפסקה עומדת להסתיים, הפעמון יצלצל בעוד רגע, תלמידים מתחילים לשוב למסדרונות, נוטשים את החום המדכא של חצר בית הספר, את הדיונים על פוליטיקה, על להקות בנים, על החופשה הבאה מהלימודים, על תנועת הנוער. אני נמצאת בחצר בית הספר, עם כולם. החום הכבד מטשטש את הראיה שלי ומותיר שובל דק של זיעה לאורך גבי. אני מחזיקה ספר בעל כריכה שחורה ובתוכי מתנהל ויכוח. האם עליי להיכנס לשיעור הבא או שעליי להמשיך לקרוא את היצירה המרשימה שבה אני אוחזת? אני בוחרת באפשרות השנייה, ורצה לפינה מוצלת יותר בחצר. לא מפריע לי שהספר מבוגר ממני, לבינתיים אני אוהבת אותו בכל נוכחתי הגוצית. אני לא מבינה מדוע היה זרוק באופן חסר ביטחון על אחד ממדפי הספרייה, אבל כל זה רק הקסים אותי עוד יותר.

בשנת 1929 בכפר דייגים קטן שביפן, נמכרות שתי אחיות בשל העוני באותה התקופה. האחת - סאצו, נמכרת לעבודה בזנות. ואילו השנייה - צ'יו, הילדה עם העיניים הכי נדירות שתפגשו, נמכרת לבית הארחה (שנקרא אוקייה) שמנוהל על ידי אישה זקנה ורעה. באותו בית הארחה נתקלת צ'יו בגיישה בשם הצומומו, שהייתה פופלרית ומעמדה באוקייה גבוה כיוון שהיא הייתה המקור הפרנסה היחיד. צ'יו משמשת כמשרתת פשוטה באוקייה ותוך כדי לומד כיצד להיות גיישה, אך הצמומו מתנכלת לה בשל קנאתה ליופייה הנדיר ולכן היא מחבלת בסיכויים שלה לסיים את הכשרתה בתור גיישה. צ'יו מגיעה לנקודת שפל בחייה והיא מרגישה מובסת ומושפלת. אבל אז, בעקבות מפגש מיקרי אחד עם אדם אחד, חייה מקבלים תפנית שונה שמפיחה בה תקווה ורצון להצליח. כעבור מספר חודשים מאז המפגש עם אותו אדם, דמות נוספת נכנסת לחייה של צ'יו ומחוללת בהם שינוי אדיר, שאפילו שמה לא נשאר כפי שהיה אלא משתנה ל- סאיורי.

הספר הזה חצה מחסומים אל לבי כמו ענן שחולף דרך מסננת. היה משהו כל כך עדין ומרתק בדרך שבה ניטה סאיורי סיפרה את הסיפור שלה, עד שלא הותירה ברירה אלא להיכבש בקסמה. קראתי את הספר בהתרגשות ובעצב. האישה היפנית הזאת חוללה בלבי סערה, הרצון של סאיורי להצליח העביר בי רטט. הסיפור יפהפה, פיצוי על תקופה ארוכה עם ספרים קרירים ובינוניים. הכתיבה שובת לב, מפתה להמשיך מהמילה הראשונה. התיאורים רחבים ובירורים, בוראים עולם חדש ורבגוני. הרגשתי כאילו אני מבלה שעות באחד מבתי התה שבגיון, מבודרת על ידי גיישה אמתית. התאהבתי בדמויות, במקום בו התרחש הסיפור ובתקופה. התאהבתי בריחות, בצבעים, בנופים ובמנהגים. סיימתי את הספר בתחושה טובה ובטעם של עוד.

הלוואי שהספר הזה היה אינסופי על הנייר כמו שהוא אינסופי בדמיון שלי.

לפני 7 שנים•אַסְיָה
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

סיפור יפה רקח לנו גולדן. סיפור? סיפור, ועוד איזה סיפור. העובדות סביב הסיפור נכונות, הסיפור בדוי, יפה ונוגע ללב.
הסיפור הוא סיפורה של ניטה סאיורי, גיישה שפעלה בקיוטו (עיר הבירה הישנה של יפן) והחיסרון הגדול של הספר היפה הזה הוא חוסר בהקדמה המפרטת מהי למעשה גיישה. וכדי שלא להלאות אתכם ולשלוח אתכם לחפש באינטרנט מהי גיישה, הרי שלפחות בכל הנוגע לתקופה המדוברת בספר, גיישה היא נערת/אשת האמנויות (למרות שבעבר הרחוק היו גם גיישה זכרים), כזו האמורה לארח גברים בבתי תה בזמר, במחול, בסיפור מבדר ובשיחה מלבבת.
ולמקרה שלפנינו.
סאיורי נולדה בכלל כצ'יו בכפר דייגים עני, נמכרה/נלקחה בגיל 9 להיות משרתת באוקייה, אותו בית בו גרות גיישות. אביה מכר אותה לאחר שאשתו חלתה ועמדה למות. גם האחות הגדולה יותר נמכרה מאחר והאב היה עני מרוד ובטח לא יכול היה להרשות לעצמו שתי ילדות.
באוקייה אליה הגיע צ'יו גרה גיישה מצליחה בשם הצומומו, שרדתה בה, ירדה לחייה, לעגה לה והבטיחה לה רק רע. הצומומו היתה גיישה יפה, מבוקשת וההכנסות ממנה החזיקו את האוקייה, המשרתות הקימונו המהודרים והיקרים וחומרי הקוסמטיקה הרבים הנחוצים ללבוש ולאיפור המיוחד האופייני.
בעוד סאיורי הולכת יום אחד לשליחות קניות ונשענת על גשר מעל הנחל בעודה בוכה על מר גורלה, ניגש אליה היושב ראש, המתפלא על בכיה. היושב ראש הוא לא אחר מאשר בעליו של מפעל גדול למוצרי חשמל, אותו היא תשוב ותפגוש שוב ושוב כגיישה מתלמדת ובוגרת, בלי שהוא ממש יזכור שפגש אותה כילדה ונתן לה את מטפחתו.
מפה לשם, גורלה כמתלמדת משתנה כשהיא עוברת לחסותה של גיישה בשם מאמהה, המנסה לגרום לכך שסאיורי "תאומץ" ע"י ה"אמא" של האוקייה בה היא גרה עם הצומומו ותהפוך לגיישה הרשמית שם. זה אכן מתרחש וזו נקודת המפנה השניה ומכאן נפרש לפנינו סיפור מרהיב של פעילותן של הגיישות דרך בתי התה המרהיבים, הקימונו היקרים והמיוחדים, האיפור המיוחד, המפגש עם שמנה וסולתה של יפן השבעה והעשירה.
מעייניה של סאיורי נתונים ליושב ראש, אותו גבר בלתי נשכח מאותו מפגש בהיותה בת 9. אלא שבדרך היא צריכה לעבור את טקס המיזואַגֶה, אותו טקס שאנו כבני המערב נראה אותו כדוחה ובלי מתקבל על הדעת, אבל שם מדובר היה בקניית בתוליה של גיישה צעירה בהגיעה לגיל 15. אם שעת אירוח של גיישה עמדה על 4 ין, ומדובר בגיישה מבוקשת, קניית בתוליה של גיישה מתלמדת בת 15 היו יכולים להגיע לכדי כמה אלפי ין, כשהתשלום מגיע בעיקר לאוקייה ממנה מגיעה הגיישה, לבעלת בית התה המנהלת את תחרות הקניה הזו ולעוד כמה העוסקים בסיוע לגיישות.
במסע אל לבו של היושב ראש נתקלת סאיורי גם בנובו, מנהל מפעלו של היושב ראש, אדם מכובד בפני עצמו, ששרד בשריפה ואיבד יד. גם הוא חושק בסאיורי. ברקע קיים גם מושג הדאנה, כשדאנה הוא פטרון של גיישה והיא משמשת למעשה כמאהבת שלו, מה שלא מתנגש כלל עם היותו של אותו פטרון נשוי. ביפן של אז גבר נשוי מחזיק אשה שתנהל את ביתו ומאהבת לצרכיו האחרים.
האם תהפוך סאיורי למאהבת של היושב ראש? האם נובו יישאר בתחרות? האם יהיה פטרון אחר? איך זה מתיישב עם מגוריה של סאיורי בארה"ב, כשהיא פורסת את "סיפורה" הבדיוני לארתור גולדן? ומה קורה בזמן מלחמת העולם השניה, כשיפן נכתשת ע"י האמריקאים ובתי התה והאוקייות נסגרים?
זכרונותיה של גיישה הוא למעשה סיפור של תופעה יפנית ייחודית, הדומה רק לקורטיזנות האיטלקיות מהמאה ה-16 והלאה, ולנשים הנתמכות הפריזאיות מהמאה ה-17 והלאה.
מומלץ בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מורי
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

תופעת הזנות בזויה ומתועבת בעיניי. [גם תופעת הפורנו ותעשיית המין באופן כללי אך אין זה שייך לביקורת ולכן לא אתעכב על כך]
בכל פעם ופעם אשר אני שומעת על כך בחדשות, על עוד אישה נורמטיבית שנפלה למלתעות העולם הסרסורי והאכזר, ליבי מנתר ממקומו במחאה.
עצבותי כה רבה מכיוון שישנם גברים ונשים רבים שמסיבות כאלה ואחרות נאלצים לרדת אל שפל המדרגה ולבחור במקצוע העתיק בעולם- הזנות.
ואני תוהה בליבי היכן הממשלה? במקום לשחק משחקי חתול ועכבר פוליטיים, להדוף את כל אוייבך ולחבק את כל עמיתייך הפוליטיים ולהשתעשע בגנון שממומן בידי הכנסת שיצמיחו לעצמם עמוד שדרה, יניחו את האגו בצד ויטפלו בנושאים בוערים כמו עוני, רווחה, טרור ובעיית הזנות.

לפני מספר שנים צפיתי בסדרה ברזילאית בויוה אודות חטיפת נשים נורמטיביות לחלוטין הבאות מבית טוב [ אחת מאורסת ואמא לילד קטן, השניה יצאה אל הטיול הגדול, השלישית חשבה שמדובר בהצעת עבודה] למטרות נערות ליווי וזנות. הסדרה אומנם בדיונית אך מתעתדת, פרט אחר פרט, את כניסתן בעל כורחן לעולם נוראי, משפיל, מדכא, מכה ובעיקר מבזה את האדם באשר הוא. מתואר כיצד רומסים את כבודן והופכים אותן לכלים מיניים שכל ייעודן לספק גחמותיהם של גברים עשירים..אולם אחת מהנשים מנסה לברוח אך כניסה לעולם זה היא מחילה ללא אפשרות מילוט. גורלן של הנשים אחד הוא: להישאר במעגל האנסופי ולהיות בובות מין מרירות מבלי לראות את בני משפחתן.
אני מודה: הסדרה, על אף היותה מרתקת ביותר וגרמה לי לא פעם לכסוס ציפורניי לבאות, נבעתתי ממנה ומהאמת שהיא חושפת בפניי, בעולם המודרני, המתקדם, הנאור, המתרעם על הכאתו של השונה ומייחל לשיוויון עדיין קיימים דברים שכאלה, תופעות שמקטינות האדם ומגדרות אותו למטרות ספציפיות כאילו היה עבד ולא יצור אנוש עם רגשות, תחושות ומחשבות. עיניי נפקחו והבועה הורודה נופצה לה בעזרת מחט חדה במיוחד.

כאשר נזכרתי בסדרה אוטומטית נזכרתי בספר זה העוסק בעולם הגיישות לפני מלחמת העולם השניה ובמהלכה. הגיישות הן נשים יפניות שכל ייעודן לשעשע גברים ולהציג בפניהם את כישרונותיהן שלא יסולאו בפז: נגינה, שירה ואפילו תאטרון.
אשת בידור צבועת פנים שכל מטרתה להפגין כישורים מילוליים, תנועותיות ולבדר את אורחיה שהפלא ופלא, כולם עד האחרון שבהם, גברים? האם מדובר בנערת ליווי מתוחכמת, האומנם? אולי הספר אינו מדויק עובדתית?

ישנה נטייה לעין ואוזן מערביות להתבלבל ולחשוב שמדובר בפרוצה יפנית אבל אין זה נכון מכיוון שהגיישה לא חייבת לספק את הגברים מינית ואפילו לא להתערטל בפניהם ולהשתמש בתנוחות מיניות שכל מטרתן לגרות גברים כמו נערות ליווי רגילות.
עם זאת, לאחר שקראתי אותו בזמנו, בגיל 15, תהיתי בליבי: האם באמת יש הבדל כה מהותי בין גיישה לזונה?

למרות שהגיישה נחשבת למכובדת בעולם היפני ונשים רבות נלחמות להגיע לדרגות גיישה בחירות והדבר מתואר בצורה נרחבת, מנומקת ומניחה את הדעת בספר, האם אין זה פשוט מושג מכובס של אותו התפקיד?

סאיורי היא גיישה כזאת והיא גיבורת הספר. היא נמכרת להיות עוזרת בבית הארחה בעוד אחותה נמכרת לזנות. מאותו רגע יד חסונה מנתבת את חייה של סאיורי ומקפידה לשמור עליה על ידי השארתה תחת חסותה של גיישה מפורסמת ומכובדת שפרשה מהתחום ומקדישה את שארית חייה ללימוד צעירות אחרות...
במהלך קריאתו של הספר זכורות לי מגוון שאלות שעלו במוחי ועוררו את חוסר מנוחתי: האם החיים כגיישה הם בהכרח אטרקטיבים יותר מחייה של זונה רגילה? או של עוזרת?
האם הדחיפה של סאיורי למרומיה של הפירמידה היא ההחלטה הנכונה והיחידה? האם זהו הפתרון הלגיטימי היחיד שיש בנמצא?

הספר קריא, מרתק אבל גם מעורר בי סלידה רבה. אחת הסצנות שלעולם לא אשכח ומבחינתי היא מגעילה לא רק בשל הארוטיקה הרבה שבה אלא גם בדרך בה היא מתוארת, בצורה מחפצנת המוציאה את האישה ככלי עינוגיו של הגבר ותו לא. סאיורי, בהיותה בת 15, נאלצת לשכב עם גבר מבוגר ממנה בשנים רבות, רופא, שלצערה [או שמא שמחתה?] שם עינו בה. הגיישה הבכירה מכינה את סאיורי לקראת המעמד והיא שוטפת את מוחה בסיסמאות שונות, כגון: נפל בחלקך מזל גדול...זהו צעד משמעותי...
היום הגורלי והמיוחל מגיע. סאיורי מתכוננת למעמד והאקט מתחיל, היא מבותקת מבתולייה, בעוד הדם ניגר על המחצלת וניכר שסאיורי כלל אינה מרוצה ואף מבינה מה לעזאזל קורה...
הרופא ממשיך בשלו, והתיאור שבא לאחר מכן עורר בי אנטיגוניזם וסלידה כה רבים שהיה ברצוני להשליך את הספר הצידה...ובתור חובבת יפן אדוקה זה לא היה דבר של מה בכך...
על מנת לבאר ולפשט לסאיורי את מה שהולך לקרות לה, האקט המיני תואר מפי הגיישה הבכירה כצלופח הנכנס אל תוך מערה חמימה...
עם כל הכבוד, אין דבר יותר שובניסטי מזה! מה שסאיורי עברה שם גובל באונס! גבר בשנות ה-60 לחייו שוכב עם נערה בת 15...קטינה ותמימה...הסכמתה לשכב היה מכורח הנסיבות...הדפוה בכוח לעולם שאינה מכירה ושלטעמי יש להתכונן אליו כיאות...הוליכוה שולל! כל מה שהיא נאלצה לעשות זה לשכב בעוד הגבר מבצע בה את זממו...כאילו הייתה מזרן ולא בן אדם...איזו חוויה מהודרת ונפלאה נפלה בחלקה של סאיורי המסכנה! ממש פאר שבפארים!

הסצנה הזאת פעם נוספת גרמה לי לחשוב על השאלה: האם באמת אין הבדל בין גיישה לזונה רגילה? האם אין המושג המכובס הוא סתם התייפיפות בכדי להציג את הגיישות כנעלות? כמעין אשליה בשביל להותיר לגיישות לעשות ככל העולה על רוחן? שלא יהיה צורך של הרשויות להתמודד? מאפשר להן להעלים עין ולדבוק בגישה המוצגת בתמונה המפורסמת של שלושת הקופים- לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי? או אולי מאפשר לגברים העובדים ברשויות להצטרף אל החגיגה ללא נקיפות מצפון?

ואולי תפקידה של הגיישה הוא גרוע אף יותר מכיוון שהוא אשלייה אחת גדולה? הרי הגיישה בעלת הדרגה הגבוהה כל הזמן קרקרה סביב סאיורי וטענה כיצד היא בת מזל וכיצד נפל בחלקה אוצר גדול שיש לקחתו בשתי הידיים ולהשתמש בו בתבונה...לאבד את ביתולייך לאדם שעלול להיות אביך במקום לאהוב ליבך היא הזדמנות פז?! אני גורסת בעמדה חריפה מאוד בעניין איבוד בתולים: אני חושבת שהכרחי לאבד ביתולים לאדם שהנך אוהב. לאבד בתולים סתם כך זה עלול להיות טראומטי ולכן יש לנהוג בפיקחות ולבצע קיום יחסי מין רק כאשר אתה בשל לכך נפשית, רגשית וגופנית ועם פרטנר מתאים. סאיורי לחלוטין לא נמנתה עם שום עקרון שאיזכרתי ולכן אין פלא שהרושם שקיבלתי מהמעמד הוא נטו של אונס ולא קיום יחסי מין שגרתיים. למרות נסיונותיו של הרופא לנהוג בסאיורי בעדינות, בקשב רב לכל מענותיה וצורכיה, הסתכלותי ובחינתי את האקט המיני היה עדיין נוקשה שכן " דאגתו" הייתה למעשה מזויפת. הוא, להרגשתי, לא באמת היה אכפתי כלפיה אלא בכדי לצאת ידי חובה ולהמשיך לממש את תאוותו החולנית, על גבול הפדופילית!

אני חייבת לומר בשיא הכנות שלמרות שהספר היה מעניין וגרם לי לאחר מכן גם לצפות בסרט שהיה טוב ממנו פי כמה, נותרתי מבולבלת. מחד גיסא הוא עורר בי רגשות שליליים כה רבים אך מאידך, הוא חשף אותי לעולם אחר שמעולם לא הכרתי [וכולי תקווה שגם לא אכיר]

לכן אחרוג ממנהגי ולא אדרגו. אינני מצליחה למצוא דירוג מתאים מכיוון שהוא אינו בזבוז זמן מוחלט אך גם לא העלית שבספרות.
נותרתי עם טעם מר בפה בתום הקריאה ולא הייתי שותפה לשמחתה של סאיורי בסופו של הספר.

לפני 7 שנים•סקאוט
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

ספר מעולה! מעניק הצצה לתרבות ולחייהן של הגיישות. העלילה סוחפת ומעניינת.

לפני 3 שנים•יובל
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר הטוב הזה קראתי לראשונה כשיצא לאור, אני חושבת,
הייתי אז צעירה מאוד, עוד לא ביקרתי ביפן אז ועוד לא הכרתי את ההיסטוריה היפנית ואת האופי האכזר שמסתתר מאחורי אסתטיקה מרטיטה ומוקפדת.
ומצאתי בו אז סיפור אקזוטי מופלא מלמד ומרתק. לבי יצא אל סאיורי וסיפורה בהערכה. אל הנופים המקסימים המתוארים.
כך זכרתי אותו.
חזרתי לקרוא אותו בימים אלה בהתקף נוסטלגי
וממרומי בגרותי כך מצאתי אותו ולא רק - אמנם מצאתי בו סיפור טוב מאוד. עודו אקזוטי, מופלא מלמד ומרתק - אך גם קשה.
קשה מאוד.
האכזריות היפנית כאופי וכדפוס באה לידי ביטוי כמעט אצל כל הדמויות בסיפור.
הגיישות (של קיוטו של אז) הן יצירות אמנות (הן פלסטית הן בימתית) אסתטיות חיות מהלכות ומבדרות ומשכרות ומעוררות רחמים. לבי יצא אל סאיורי בחמלה.
הן נשים מתחתית החברה המנוצלות בצורה צינית ונוראית לשמש יצירות אמנות ואסתטיקה חיה ושאם שיחק למי מיהן מזלה (וזכתה בין השאר, בהיותה מאיקו [חניכה] להיות בת חסותה של גיישה 'אחות גדולה' מתוחכמת ורעה מספיק וברת מזל לשעבר) יכלה ברת המזל לחיות גם ברווחה כלכלית - אך במחיר כבד של מכירת גופה למרבה במחיר - בהתאם להחלטת מנהלת האוקיה אצלה היא חיה והחלטת האחות הגדולה.
סיפור יפה מאוד, אקזוטי, מלמד ומרתק ואמיתי שמביא תמונה אחת מההיסטוריה של העם האכזר והאסתטי.

לפני 6 שנים•אנוק
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

ארתור גולדן

את הספר התחלתי לקרוא יום לפני יום הולדתי, ובחיי, לא יכולתי להעניק לעצמי מתנה יותר טובה מהטלטלה הרגשית והזכות המרתקת להציץ, באמצעות סיפורה של סאיורי, למנהגים יפנים נושנים בני מאות בשנים. לא, אפילו הספא שהייתי בו באותו היום לא השתווה לשעות השלמות שקראתי אותו לפני כן.
זה מדהים איך ארתור גולדן, גבר אמריקאי הצליח לתאר במדויק חיים של גיישה ביפן של שנות השלושים-ארבעים, וכמובן שהוא הצליח לעשות זאת רק באמצעות שנים של מחקר מעמיק, ועזרה מידידת משפחה שהייתה אחת מהגיישות החשובות ביותר ביפן של שנות השישים והשבעים.
אז מה בעצם כזה מושך בספר הזה? קודם כל, הוא גורם לנו להיסחף לעולם שבו אנשים מעירים לך על זה שיש לך המון מים או עץ באישיות, מעיינים באלמנך (כמו הורוסקופ, רק הרבה יותר מפורט) שלהם ומתייעצים עם מגד העתידות שלהם לפני ביצוע כל החלטה חשובה. עולם בו בנות 15, כאשר הן גיישות מתלמדות, מוכרות את בתוליהן למרבה במחיר במין טקס משונה הנקרא "מיזואגה", בו "הצלופח של הגבר מוצא את המערה של האישה בה אף צלופח אחר לא ביקר, ומסמן בה את ביתו" לפי דבריה של האחות הגדולה של סאיורי. לא, היא לא באמת אחותה, היא גיישה מבוגרת ש"אמצה" את סאיורי כ"אחותה" בעוד אחד מן הטקסים המשונים האלה. עולם בו גבר מחזיק אישה רק כדי שתדאג למשק הבית ותהיה צנועה, ופונה לגיישות מאהבות לסיפוק שאר צרכיו (תמורת תשלום סמלי של מימון כל הוצאותיהן של הגיישות). כך הוא נהייה ה"דאנה" שלהן, ושוב, כרוך טקס תה מוזר בתהליך.
מעבר להצצה לעולם הביזארי והמקסים הזה, אנו זוכים להצצה לעולמה של סאיורי, הילדה בעלת האישיות רבת-המים, והמורדות והעליות של חייה הארוכים. האנשים בגיון (רובע הגיישות של קיוטו) אשר נדהמים מיופייה של סאיורי תמיד נדהמים מעיניה האפורות, אשר ביפן נחשבות למראה חריג, כמובן. בתור בעלת עיניים אפורות בעצמי, אני קצת מקנאה בה על זה ששלה נחשבות מיוחדות בארצה, אבל פייר. בקיצור, עולמה של סאיורי, הילדה שיועדה להיות משרתת לאחר שזכתה לשנאתה של הצומומו, הגיישה המובילה באוקייה בה גרה סאיורי, ובסוף הצליחה בגדול למרות כל הקשיים. אותה הילדה שבגיל 9 קרעו מביתה לאחר שאביה מכר אותה, שחיה חיים אומללים בתור משרתת צנועה באוקייה, גדלה להיות אחת מהגיישות הגדולות בגיון. מאבקה של סאיורי ותקוותיה הגדולות מרתקות ומעוררות תקווה.
מעבר לזה, אנו זוכים להצצה לעולם של יפן בזמן מלחמת העולם השנייה. את השנים של מלחמת העולם השנייה היפנים חיו בגיא צלמוות. הרעב היה עצום, וכל אזרח חויב לעזור למדינה במאבק המלחמתי בדרך זו או אחרת. כל הגיישות, שהיו רגילות לחיי תפנוקים, לפתע נזרקות מרובעיהן ונאלצות לעבוד במפעלים שונים, בעוני, ורובן לא שורדות את המלחמה, כמובן. סאיורי שלנו כן שורדת אותה, ושבה לגיון, אף על פי שהיא כבר לא חייבת.
אם אפרט עוד מעבר למה שאמרתי כבר אגלה לכם פרטים ניכרים מהעלילה, אך לדעתי זו קריאת חובה. השילוב בין ההצצה לתרבות הגיישות היפנית המסורתית שכבר לא קיימת היום, לבין ההצצה לעולם בו נישואים הם תמיד חסרי אהבה, ונשים אשר רוצות לזכות בעצמאותן נאלצות לפתות גברים בעלי סמכות תמורת ממון כקריירה, מרתק.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•may
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
זכרונותיה של גיישה

זכרונותיה של גיישה

מאת ארתור גולדן

הביקורת של בנצי גורן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של בנצי גורן
דירוג
5.0
לפני 9 שנים

“תתכוננו למערבולת ציקלונית שתשאב אתכם עמוק אל תוך נבכי עולמן של הגיישות בקיוטו. למרות שהכתיבה היא לא”

20/106
ביקורות על זכרונותיה של גיישה
הבאה
אורית
לפני 15 שנים

“הספר מספר על סיוארי הקטנה בעלת עינים מדהימות כמי הנהר , היא מגיעה להיות משרתת ובבוא הזמן להפוך לגייש”