• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המרד בסוריה

המרד בסוריה

מאת פואד עג'מי

הביקורת של רון.א

תמונה של רון.א
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
המרד בסוריה

המרד בסוריה

מאת פואד עג'מי

הביקורת של רון.א

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של רון.א
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2013
סדרה:ספריית אופקים #294
קטגוריה:פוליטיקה - מזרח תיכון
הקודמת
ניר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“שרוצים להציק למתמטיקאים, מספרים על איך הם פותרים בעיות. למשל מספרים שאם מתמטיקאי נמצא עם עוד משהו”

6/8
ביקורות על המרד בסוריה
הבאה
עופר
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•2 דקות קריאה

טוב, למען ההגינות עלי לציין שכאשר ראיתי את הספר לראשונה בחנות הספרים המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "הנה עוד ספר פלצני שחושב שהוא מציע ניתוח היסטורי מבריק וחדשני לעוד מרד ערבי שעדיין רחוק שנות דור מלעבור למצב צבירה היסטורי (נכון לעכשיו הוא עדיין במצב הווה), לכן אין פלא שפטרתי את הספר כלאחר יד. כך היה גם בחודש שאחריו, ובזה שאחריו, עד שלבסוף אמרתי לעצמי אולי בכל זאת?

לכן לבסוף איכשהו מצאתי את עצמי בשבת בבסיס (ברמת הגולן לרמת האירוניה) יושב מול הספר וקורא אותו מרותק.

איך ייתכן? הרי זה בטח ספר פלצני ש"חושב שהוא מציע ניתוח היסטורי מבריק וחדשני לעוד מרד ערבי שעדיין רחוק שנות דור מלעבור למצב צבירה היסטורי"? אז זהו שלא. מה שהפך את הספר לכ"כ מרתק בעיני היא העובדה שבמקום לנסות ולחזות את העתיד (משימה מפתה אך נידונה לכישלון מראש) הוא מתמקד בהסבר מרתק של העבר (מי הם העלווים, איך הם הגיעו לשלטון וכו') ובסקירה ברורה של ההווה (מאזן הכוחות, עדויות של מנהיגים מכל הצדדים ועוד), כל זאת מבלי להתיימר לספר לנו מה יהיה בסופו של דבר.

ונוסף על הכל עוד נקודה חשובה לקורא הישראלי מהווה המחבר (מי שלא מבין למה אני מתכוון שיעיף מבט על התמונה של הכריכה). לי באופן כבר נמאס להסתכל על המרד מנקודת המבט הישראלית. נכון לתוצאות המרד יש חשיבות קריטית עבורנו, והנקודה הכי בוערת היא ההשלכות שעוד יהיו למרד על בטחון המדינה (ואת זה אני אומר בלי שמץ של ציניות). אבל יש חשיבות גדולה להסתכל על הדברים גם מהצד השני של המתרס (למרות שהמחבר עצמו חי הרחק משם). לנקודת מבט זו יש חסרונות שהבולט שביניהם היא הנאיוויות שבה הוא מציג את הצד המורד תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהגורמים הקיצוניים והמוכנים שבו. אבל היי, אנחנו ישראלים קצת נאיוויות בענייני המזה"ת לא יכולה להיות דבר רע, נכון?

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רץ
רץ
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של עולם
עולם
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של גלית
גלית
תמונה של ניר
ניר
תמונה של yaelhar
yaelhar
8קוראים|גיל ממוצע60|50%נשים

על המבקר

תמונה של רון.א

רון.א

חבר מזה 16 שנים
8 ביקורות•56 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
יחסי ישראל ערב•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מתורגמת
תמונה של רון.א
רון.א
חבר באתר מזה 16 שנים
ביקורות8
לייקים שקיבל56
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
יחסי ישראל ערב2מתח ריגול והרפתקאות1ספרות מתורגמת1

דיון על הביקורת

2 תגובות
רון.א
רון.א•לפני 13 שנים

אני מצטער אם לא הבהרתי את זה מספיק טוב...

אבל המשפט האחרון נאמר בציניות כמובן
tuvia
tuvia•לפני 13 שנים

נאיביות היא אולי התכונה המסוכנת ביותר למנהיגים ולעמים שחיים באזור שניתן בקלות להגדיר אותו כג׳ונגל.

והמצב עוד יותר גרוע שזהו ג׳ונגל שמתקיים בו מצב של כאוס תמידי. יש שהיו קוראים למצב ״ חבית חומר מפץ אשר הפתיל שלה הודלק והיא יכולה להתפוצץ כל רגע. בקיצור להיות נאיבי באיזור כל כך חסר יציבות זאת מתקונת ברורה לאיבוד עצמך לדעת. טיביה
2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של רון.א

סיפוח עכשיו

סיפוח עכשיו

קרולין גליק

טוב, אז חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת לספר כלשהו שקראתי. למען האמת עלי לציין שבדרך כלל הספרים שאני קורא, גם אם מרתקים, אין את המשהו הזה שיגרום לי להשחיז מילים כדי לשכנע את כל העולם ואשתו ש"זהו הספר שישנה את חייכם" או ש"אם - הייתם - יכולים - לקחת - ספר - אחד - לאי- בודד - אז - זה -זה". המשהו הזה, שמוביל לדברים הנ"ל אינו קשור דווקא לצורת כתיבה, ניסוח וכו', המשהו הזה עשוי להיות בסך הכול זווית הראיה אותה מחדש הספר, ערעור על קונספציה מוסכמת בשדה בו יש מונופול אינטלקטואלי של צד אחד בלבד.

כזה הוא בדיוק ספרה של קרוליין גליק.

מחקרים אומרים שבהעברת מסרים בעל פה, ובתוכם מן הסתם גם הרצאות פרונטליות, ראיונות תקשורתיים וכו', לאופן ההעברה (המושפע מכריזמה, יכולת רטורית ועוד) קיים משקל עדיף בהרבה על פניו של התוכן המועבר עצמו. עדיפות זו, אשר עשויה להגיע גם ליחס של תשעים מול עשרה אחוזים מיתרת את חשיבות העובדות כמעט לחלוטין והופכת זירות דיבייט מנומסות למראה למסווה של קרבות היאבקות בנוסח חופשי. בזירות כאלו, הטקטיקה הטובה ביותר היא לאוו דווקא התבססות על עובדות וטענות מוצקות אלא שימוש בדמגוגיה של הגזמה, הפחדה ודה - לגיטימציה אינטלקטואלית. בדיוק מסיבה זו, כאשר הזירות מנוהלות לרוב על פי טון מוגדר מראש, אשר קובע את תנאי השטח של הנאבקים בהם, בהתאם להשתייכותם הפוליטית, קשה עד בלתי אפשרי לצאת כנגד התפיסה השלטת. לכן, ספרה של קרוליין גליק, ספר אשר יוצא למאבק כנגד הקונספציה השלטת של "שתי מדינות לשני עמים", ראוי לכל ההערכה על כך, ואין זה משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית אתם קוראים אותו.

ובדיוק בשל כך אני ממליץ לכם עליו.

אין טעם לנסות ליפות את המצב, הקיבעון בתפיסה המדינית בישראל מהווה איום ארוך טווח. אחד מהטיעונים השגורים בפי חסידיה של תכנית שתי המדינות הוא ש"אומנם הפתרון אינו מושלם אך הוא הכי טוב שניתן להגיע אליו". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק - העם היצירתי בעולם, אשר באמתחתו כמתאים פרסי נובל, צועד בבטחה אל פי פחת רק כיוון שהוא מתעצל לחשוב מחוץ לקופסא. ובמובן הזה הספר "סיפוח עכשיו" מהווה זריקת אדרנלין לכל אלו שטרם התעוררו מזריקות ההרדמה של תומכי אוסלו ושות'. אומנם יש להיות כנים ולהודות שהספר לא מושלם. הטענות המוצעות בו, על אף היותן מעוררות עניין וברובן חזקות מאוד ומבוססות, לא תמיד היו מבוססות מספיק לטעמי. על חלקן הקטן אף היו לי השגות מסוימות. אך כפי שציינתי למעלה, תרומתו הגדולה של הספר היא בכך שהוא מראה שאפשר אחרת. אפשר להיות אינטלקטואל, להציג טיעונים מנומקים ועדיין לא לתמוך בקונספציה השלטת (שאגב, הרבה פעמים לוקה בעצמה בחוסר ביסוס חמור בהרבה). יתרה מכך, למרות שכאמור כמה מן הטיעונים אינם מבוססים דיים, הקורא החושב יוכל לקחת אותם כמקור השראה, ולמנף אותם למסכת טיעונים משופרת, חזקה למדי (חשיבה מחוץ לקופסא כבר אמרנו?). מסכת זו עשויה להוות בבוא העת אלטרנטיבה אינטלקטואלית של ממש לאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה. אין לדעת.

ועוד הערה לסיום - בכוונה לא התייחסתי בדברי לטיעונים ספציפיים שמעלה גליק כדי לא להפוך את הדיון בהם לעיקר בבמה זו. אני מזמין בחום את הקורא הביקורתי - גם מימין וגם משמאל לקרוא אותם ולהתרשם בעצמו. מי יודע, אולי נזכה בקולות נוספים שיצבעו את השיח הציבורי האפור שלנו בצבע רענן. הוא ראוי לכך ללא ספק.

לפני 9 שנים•רון.א
מים שאין להם סוף

מים שאין להם סוף

מיכאל שיינפלד

במשפט אחת שיקלע לרושם שהותיר בי הספר- מים שקטים חודרים עמוק.

קצת יותר בהרחבה:
היום בשעות הערביים של השבת עמדתי בחוץ מול הנוף הנפרש של רמת הגולן וניסיתי לסכם לעצמי את התחושות שעלו בי בעקבות הספר. אבל לפני זה קצת רקע, על הספר ועל הסיטואציה שבה קראתי אותו:

אז ככה: המקום- מוצב בראש החרמון. הזמן- ערב ראש השנה תשע"ה. אני- חייל מתוסכל מהעובדה שעלי לסגור שנה שנייה ברציפות את ראש השנה בצבא. לאחר ארוחת ערב טובה (אבל עדין לא אוכל של בית) מגיע חבר מחדר סמוך ודוחף לי את הספר. קראתי את התקציר- ברגע שהבנתי שזמן ההתרחשות הוא כמה ימים לפני ראש השנה חייכתי בלב על התזמון המוצלח, מה כבר יש לי להפסיד?

ועכשיו על הספר- הספר מתאר מסכת רחבה של תהיות והרהורים של יאיר, בן ישיבה שחווה תאונה כמה ימים לפני ראש השנה וכעת נותר בבית החולים להרהר בשתי החלטות גורליות לפני ראש השנה: האם להמשיך בלימודיו בישיבה או לעבור ללימודים גבוהים בטכניון, והאם הגיע סוף סוף הזמן להציע נישואין לחברתו נורית. את התשובה לשאלות האלו הוא מחפש דרך התבוננות מעמיקה בעברו מחמש השנים האחרונות ודרך מפגשים אשר הוא חווה בהווה עם באי בית החולים.

אז מה ההתרשמות שלי מהספר?
קשה לי לחשוב על ספר מוצלח יותר שהייתי יכול לקרוא במהלך ראש השנה. הספר הותיר בי רושם עמוק לאו דווקא בגלל עלילה מותחת (בכלל לא) או בגלל סצנות מרגשות וקורעות לב (היו כמה כאלו, אבל למי שציפה לטלנובלה בסגנון מודרני מצפה אכזבה). מה שהותיר בי את הרושם הייתה האווירה העמוקה של חשבון הנפש והתבוננות שאופפת את הספר. הדבר דומה לצפייה ממושכת בתמונת נוף מרהיבה- אתה לאו דווקא מרגיש נסער מהמראה אבל אתה לא מסוגל להינתק ממנו.

את סגנון הכתיבה של הספר עצמו מצאתי פיוטי למדי, לפעמים מעט יותר מידי אבל ברוב המכריע של המקומות זה פשוט תרם משמעותית. מיכאל שיינפלד מרבה לשלב בספר ציטוטים מהמקורות היהודיים באופן שהזכיר לי קצת את הספר "תיאום כוונות" של חיים סבתו. כבר הזכרי את העומק של הספר, מה שלא הזכרתי הוא את המוטיבים הספרותיים הרבים שמשתלבים זה בזה בצורה מרשימה. לא אפרט עליהם כאן, אבל מספיק לציין שיכולתי לדמיין את המורה שלי לספרות ואת כמות השיעורים שהוא היה יוכל לדבר על הספר.

הערה אחרונה: דווקא בגלל החיבור האישי שמצאתי בספר בתור אדם דתי ותלמיד ישיבה לשעבר, אני מתאר לעצמי שקוראים שיגיעו מעולם שונה במקצת עשויים ללכת לאיבוד בסבך הציטטים והמושגים האופייניים כל כך לעולם של הדמויות. אבל מי יודע? אולי קורא\ת שיגיעו עם ראש פתוח ונכונות ללמוד דברים חדשים עשויים למצוא בו צוהר לעולם שונה במקצת... קשה לי לדעת בעצמי.

נשארה רק שאלה אחרונה- למה החיפזון להעלות את הביקורת הזאת מיד במוצאי שבת שבמוצאי ראש השנה? הסיבה מאוד פשוטה- גם עם ראש השנה עבר כבר עדיין, יש כמעט שבוע ליום כיפור, יש לכם עוד זמן לקרוא....

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רון.א
שומרי הסף : שישה ראשי שב"כ מדברים

שומרי הסף : שישה ראשי שב"כ מדברים

דרור מורה

אז ככה: אם אני צריך לסכם במשפט אחד את הספר "שומרי הסף", אז אני יכול להגיד שבתור אחד שאחוז ניכר מרשימת הקריאה שלו (במסגרת המגבלות שלי- חייל בכל זאת) עוסקת בז'אנר, עוד לא נתקלתי בספר שעורר בי כל כך הרבה נקודות למחשבה. עדין רוצים לשמוע עוד? טוב, תעברו לפסקה הבאה...
קצת יותר בהרחבה: הספר שומרי הסף מלקט בתוכו אוסף של ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר שנוגעים בנקודות הבוערות ביותר בכל הקשור לביטחון הישראלי (לאו דווקא בתור ראשי שב"כ) מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. בין הפרשות בהם עוסק הספר: קו 300, רצח רבין, הסכם אוסלו ועוד. יש לציין שהספר אינו מתיימר לייצג אג'נדה פוליטית כזו או אחרת, לפחות לא במוצהר. (אפשר אולי לראות נטייה סמויה מתוך השאלות עצמן והכיוון אליו נוטה הדיון, אבל זה כבר נתון לפרשנות אישית) ראשי השב"כ עצמם מציגים קשת רחבה של דעות (למרות שבחלק מהמקרים אפשר לומר שיש ביניהם תמימות דעים). בספר מועלת לעיתים קרובות ביקורת נוקבת כלפינו, בתור חברה. המנהיגות הפוליטית גם היא לא יוצאת נקייה מהספר, בין אם אלו מנהיגים מכהנים או כאלו בדימוס (למרות שכשצריך ראשי השב"כ יודעים גם לפרגן על החלטות שלפי תפיסתם היו נכונות).
אז בשורה התחתונה, למה הספר טלטל אותי כל כך? אני לא יודע, אולי זה לאו דווקא התוכן עצמו (שבכל מקרה חריג מבחינת עושר המידע והאותנתיות) אלא התזמון, אבל הספר פתח לי שאלות מהותיות לגבי עצם ההתנהלות שלנו בהווה, והדרך שבה עלינו ללכת בעתיד. שאלות שכולנו צריכים לבחון בכנות מבלי קשר לעמדה פוליטית כזו או אחרת. אגב- שלי לא השתנתה לאחר קריאת הספר (תומך הבית היהודי למי ששואל את עצמו).
קיצור- אתם עדין שואלים? מומלץ!

ואם לא, אז לפחות תעשו לעצמכם טובה ותראו את הסרט...

לפני 11 שנים•רון.א
ספינת הגורל

ספינת הגורל

רובין הוב

ראשית כל כדי להסיר אשמה עתידית- אזהרה! יתכנו ספולרים! (למי שלא קרא את הספרים הראשונים בסדרה כמובן)

אז ככה,
הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שמצאתי את עצמי יושב וכותב ביקורת על ספר כלשהוא שקראתי (ולא שעד עכשיו כתבתי הרבה כאלו). הסיבה לכך היא לא שלא קראתי מאז (מה פתאום) אלא העצלנות שדחפה אותי בכל פעם להשתמט מהעניין בטיעונים שונים...
אז למה הפעם המצב שונה? אלף- כיוון שהפעם מדובר בספר אשר התאפיין בשילוב מיוחד של עלילה הנארגת בקלילות זורמת ובאומנות אמיתית מצד אחד, ומהצד השני במסר שפשוט נגע בי במקום עמוק ובית- אין לי מושג.
אז מה יש לנו?
ספינת הגורל הוא הספר השלישי בטרילוגיית סוחרי הספינות החיות של רובין הוב (לכל מי שלא קרא את שני הספרים הראשונים- ראו את הביקורת על כל סעיפיה כמתייחסת גם אליהם) אשר בה למעשה נסגרים (בחן רב לעניות דעתי) כל הקצוות הפתוחים הרבים אשר נוצרו במשך הספרים הקודמים. העלילה נמשכת מהנקודה שבה הסתיים הספר השני "הספינה המטורפת" ושוזרת דרכה את סיפורם של הפירט הנערץ והשנוי במחלוקת קניט על סיפונה של "הויואסיה", הצוות הנואש אך מלא התקווה של אליתאה וקפטן טרל על ה"פאראגון", הרפתקאותיהם המוזרות של מלטה והמושל המפונק, וכמובן סוף סיפורם של הנחשים ובראשם "זאת אשר זוכרת"
אז כן- למי ששם לב בספר ובעצם בסדרה כולה יש מספר רב (אולי יש שיגידו רב מידי) של עלילות משנה. למרות זאת, רובין הוב מגלה יכולת מופלאה של להטוטנות בעודה מצרפת את חלקי הפאזל אט –אט אחד אל השני תוך כדי שמירה על ייחודה של כל דמות כדמות עגולה ומשתנה בתדירות גבוהה לאורך העלילה. מעטות הדמויות שאני, באופן אישי נותרתי אדיש אליהם (בין אם זה התבטא באמפטיה נלהבת או בבוז עמוק). יחד עם זאת יש לציין שהעומק הכמעט מופלא הזה המצוי בכל כך הרבה דמויות מאפיל במקצת על העולם שבו מתרחש הסיפור אשר לנוכח ההשקעה הרבה בעולמם הפנימי של הדמויות נותר חיוור במקצת (אם כי אי אפשר לטעון כנגדו על שטחיות)
אבל מה שהרשים אותי יותר מכל היה השורה התחתונה- המסר העולה מהטרילוגיה- אפילו מהדרך שבה היא נרקמת לה. אני לא יודע מה הייתה בדיוק כוונת המחברת אך לי באופן אישי עלו מספר מחשבות פילוסופיות על יעוד ובחירה חופשית כאשר לקראת סוף הספר התחלתי להבין שגורלם של הדמיות מתמרן אותם בגאוניות חרף רצונם למטרה אחת ויחידה (אני לא אהרוס לכם את הסוף, פשוט תקראו ותבינו על מה אני מדבר) אין מה לומר- שמו של הספר לחלוטין הולם אותו...
אתם עדיין שואלים אם אני ממליץ לקרוא? בואו נגיד שאלמלא פסקאות בוטות מידי שצצות בספר מידי ועליהם נאלצתי לדלג הייתי נותן לספר דירוג של חמש, בפועל הוא מקבל ממני ארבע-
תסיקו בעצמכם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רון.א
1948

1948

בני מוריס

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל!" (את מחיאות הכפיים תשלימו בעצמכם)

ברוכים הבאים למנהרת הזמן, היעד שנת 1948 אורך הנסיעה בערך כשנה וחצי- שנתיים. חולים, נשים בהריון ואנשים הסובלים מרגישות קלה עד חמורה להיסטוריה מתבקשים שלא לעלות. אנו מאחלים לכם נסיעה נעימה ותודה שבחרתם לקרוא את 1948.

ועכשיו בנימה רצינית יותר...
השנה היא 1947 ארץ ישראל לאחר החלטת החלוקה באום על סף מלחמת אזרחים בערים המעורבות ובישובים הכפרים נערכים היהודים וארגון "ההגנה" למלחמה שתקבע את גורל הישוב היהודי בארץ ישראל ולמעשה את גורל המדינה היהודית שעוד לא נולדה. הערבים נחושים בדעתם למנוע מהיהודים לממש את חלומם ההיסטורי של הקמת בית יהודי בארץ ישראל לאחר אלפיים שנות גלות גלות ומגייסים לשם כך בעזרת דמגוגיה בעלת אופי מוסלמי ג'יהדיסטי מתנדבים מהארץ ומחוץ לה כדי להכרית את הישוב היהודי הצעיר. כיצד אם כן הצליח ישוב יהודי של כחצי מליון להביס מליונים רבים של ערבים (ערבי א"י ובשלב מאוחר יותר צבאותיהם הסדירים של מדינות ערב)?.

לא אלאה אותכם יותר מידי בפרטים (לשם כך יש את הספר) רק אציין שהתשובה מורכבת, מרתקת בשורה התחתונה דורשת 450 עמודים רצופים פרטים ועובדות היסטוריות כדי לענות עליה. הדבר שיפה פה ושעוד לא הזכרתי אותו היא שכמה שהספר ארוך (והוא ארוך, ראיתם כמה עמודים רשמתי שהוא?) הוא לא מייגע כמו שספר היסטוריה עשוי להיות. לאורך כל הספר מציג בני מוריס ניתוח היסטורי מיומן וברור להפליא תוך כדי התייחסות לשלל הגורמים במערכה הראשונה על מדינת ישראל: מלחמת האזרחים, הזירה המדינית, תרומתם של יהודי חו"ל בלחץ על הבינ"ל (בעיקר בארה"ב) ומנגד הלחץ הכלל ערבי, שגם לו הייתה השפעה לא מבוטלת ועוד, וכל זה מבלי לחזור על עצמו או "לטחון מים" כמו שאומרים. אין מה לומר, ספר מרתק, אומנם קצת כבד (בכל זאת ספר היסטוריה) אבל מחכים ממש (לי אישית הספר חידש המון, אבל ממש המון בסוגיות שנמצאות היום בלב הקונצנזוס הישראלי והבין לאומי כמו סוגיית הגבולות או הפליטים.)

לסיכום, אין מה להוסיף. אחלה ספר, אין מילים, מרתק!

(דרך אגב, מיותר לציין שכל האמור נכתב בהנחה שהקורא\ת חובב היסטוירה או לפחות מתעניין בנושא המדובר כיוון והיה ולא כך, אני מסיר כל אחריות במקרה של הרדמות כרונית או השתעממות למוות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רון.א
בית העלמין של פראג

בית העלמין של פראג

אומברטו אקו

הזמן- המאה ה19

המקום- אפוא שהוא באירופה (בעיקר איטליה וצרפת)

הגיבור- יצור נאלח

האווירה- מלאה גואל וסיאוב בצורה אמנותית

כן כן, אובמרטו אקו הצליח לקחת את מיטב החסרונות האנושיים (שנאה, דעות קדומות תאוות שונות) וליצור מהם תמונת מצב מפורטת של אירופה האנטישמית שתי מאות לפני. אומנם התמונה אינה בדיוק משובבת, אבל מי אמר שאי אפשר להיות אומן שמתחה בציור רפש? גיבור הסיפור, סימונה סימונני התחיל את דרכו כאחד הטיפוסים המתועבים שיכולים להיות, כילד המטופל ע"י סבו שהיה נוצרי אדוק, ואנטישמי קיצוני. הילד (שאביו מת במהלך מלחמת האזרחים שפקדה את איטליה) הלך בעקבות סבו הן באנטישמיות והן בתאוות האכילה ההזויה שלו (שמתוארת בספר בצורה חולנית באופן מושלם). אך לא רק אל היהודים מפנה סימונני את שנאתו. גם הבונים החופשיים וקבוצות מיעוטים שונות סבלו מנחת זרועו (או עטו ליתר דיוק) כאשר הוא בוחר לעסוק לפרנסתו בזיוף מסמכים אשר מטרתם הרס חייהם של אחרים, לעתים רק לשם השעשוע. המצב רק מסתבך כאשר אל דמותו החולנית מצטרף פיצול אישיות של כומר אדוק ומתחסד.
נשמע פשוט? ממש לא. כמה שהרעיון המרכזי פשוט (עוד גוי שטוען "היהודים הם הבעיה של העולם, רוצחי חזירים, אוכלי ילדים וכו' וכו') אוברטו אקו נחוש לסבך לנו את החיים כאשר הוא מלעיט אותנו בפרטים הסטורים שונים ורבים (ממולץ להריץ בגוגל לפני את גריבלדי, נפוליאון, ובונים חופשיים. גם מחקר מקדים על הקומונה הצרפתית, ועל הישועים לא יזיקו) ומסבך אותנו עם דמויות שונות ושמות רבים עד שבסוף הקורא המסכן מנסה נואשות להבין מי הדמות הראשית ומי הפיצול ומי זה לעזעזל דלה פיקולה?

למרות האמור לעיל, הספר הוא מרתק, ומהווה חוויה לכל חובבי ההיסטוריה (ובתוכם אני) אומנם לעתים קצת קשה לעקוב, אבל מי אמר שספר טוב צריך להבין עד הסוף?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רון.א
הסנדלר מכוכבאן

הסנדלר מכוכבאן

ארז צדוק

מה קורה שברוקר מצליח מניו-יורק פוגש בסנדלר זקן ועני באמצע כפר תימני שכאילו נשאב מהמאה ה18? נשמע כמו התחלה של בדיחה מוצלחת במיוחד לא? אז זהו, שלא בדיוק.

הסנדלר מכוכבאן הוא ספר מרגש ומפתיע אשר במרכזו עומד איש הבורסה והסוחר המצליח רוברט סאל. רוברט, הוא אומנם איש עסקים מצליח, אפילו מצליח מאוד, לומד בדרך הקשה שהקלישאה "עושר לא קונה אושר" רחוקה מלהיות עוד סתם משפט.
וכך, כאשר חייו הפרטיים עולים על שירטון מכל בחינה אפשרית מבקש רוברט מפלט במסע בלתי שגרתי בעקבות גילוי מפתיע שהשאירה לו אמו לפני מותה. מסע זה לוקח את הברוקר המליונר, איש המאה ה21 ומצניח אותו במקום לא אחר מאשר תימן. ושם בכפר קטן שעדיין מדשדש לאטו במילניום הקודם, מתוודע רוברט (או בועז, בשמו העברי) לבני משפחתו, תימנים אדוקים החיים בחמולה משפחתית בבקתת חמר בת שלוש קומות, וכל כולם צפייה לגאולה ולמשיח שיביא אותם חזרה לארץ ישראל.
לא צריך להיות חד אבחנה במיוחד כדי להבחין בהבדלים שבין שני העולמות, אותם הבדלים שעושים את הספר כל כך מהנה לקריאה כאשר הקורא עוקב בשעשוע, ולעיתים גם באהדה בדו- שיח החירשים אשר מתנהל בין רוברט וקרוביו התימניים כאשר כל אחד מהם דובק בעקשנות בעולמו המוכר.

"הסנדלר מכוכבאן" הוא ספר מרתק לקריאה, אשר מעבר לשעשוע שהוא מספק למראה האמריקאי הנבוך שמנסה להבין כיצד אפשר לחיות במקום ללא חשמל, או גרוע יותר מחשב נייד ופלאפון לוויני, מספר על מסע פנימי עמוק שעובר רוברט פרט למסע הגאוגרפי, מסע שבסופו הוא חווה תהליך של ריפוי נפשי, וחושף גילויים מפתיעים על משפחתו. הספר עצמו כתוב בצורה קלילה וזורמת המאפשרת לקרוא אותו בנשימה אחת (אני סיימתי אותו בסופ"ש בודד שסגרתי בבסיס), כמו כן הוא מאופיין באותנטיות רבה ומאפשר לנו הצצה מרתקת על עולמם של יהודי תימן, מה שנקרא- לקרוא ולא להאמין.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•רון.א

ביקורות נוספות על "המרד בסוריה "

המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

אני לא אוהב לקרוא ספרי אקטואליה;
ספרים שנכתבים מהרגע להרגע, כי כולם מחפשים לקרוא משהו על אירוע משמעותי שקרה.
אבל כן רציתי לקרוא על סוריה,
כי בכל זאת קרה כאן משהו דרמטי.

על פואד עג'מי שמעתי לא מעט, אבל זה הספר הראשון שלו שאני קורא מכריכה לכריכה.
(אגב, הספר הזה הוא לא ממש "ספר אקטואליה", הוא לא נכתב מיד כשפרץ המרד)
הספר כתוב טוב. פשוט כתוב מעניין.

לגבי התוכן?
אני לא מומחה לסוריה אז אני יכול לתת רק את התחושה שלי:
ספר מצויין שמסביר היטב,
הסביר לי קצת את הרקע של מה זה עלוואים, מסביר שהמרד מצד אחד לא היה מלחמת דת ומצד שני לא מלחמת חירות כדוגמת מלחמת העצמאות האמריקאית.
זו הייתה מלחמה בין עדתית.
העלוואים - כ10% - שלטו בכוח ועריצות על כל השאר.
מה שחבל, שהספר קצת קצר.
קיוויתי למצוא ספר (אם יש למישהו המלצה - אשמח!) מעמיק,
כי אני לא אתפלא אם עוד נראה בתקופה הקרובה תנודות אצל שכנתנו מצפון, ואני רוצה להבין מה קורה שם.

לפני שנה•
★★★★★
•אשר
המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

סולטן!!!

אילו שלומי היה מובטח לי,
אילו יכולתי לפגוש בסולטן
הייתי אומר לו: או אדוני הסולטן!
גלימתי שסועה ביד כלביך המשחרים לטרף,
מרגליך עוקבים אחרי כל הזמן.
עיניהם
חטמם
רגליהם רודפות אותי
כמו גזֵרה, כמו גורל
הם חוקרים את אשתי
ורושמים את שמות חברי כולם
או סולטן!
על שהעזתי לגעת בחומותיך החרשות,
על שנסיתי לחשוף את יגוני ואת
סבלותי,
הוכיתי בנעלַי.
או אדוני הסולטן!
פעמַים הובסת במלחמה הזאת
כי למחצית מאנשינו
אין לשון.

כותב השיר הנו המשורר הסורי -ניזאר תאופיק קבאני שגלה ללונדון וכתב את השיר הזה ביוני 2011.

המרד בסוריה או שמה מלחמת האזרחים המתחוללת מזה שנתיים מסוקרת מידי יום בעיתונות ובמדיה היומית .מכאן שלא אשים את הדגש על סיקור המרד כלשונו של המחבר בספר שכתיבתו הסתיימה בנוב' 2012.

כל מי שסקרן לגרד את פני השטח האינטלקטואלי ולדעת יותר על ההיסטוריה המודרנית של סוריה -ימצא ניתוח אינטלקטואלי מרתק .
את סוריה כמדינת לאום , על מערכות היחסים והשסעים בין העדות ,בעיקר בין המיעוט העלווי{10%} השולט על שאר העדות: רוב סוני, שיעי, כורדי ודרוזי . בעוד שהרוב הסוני אף לא מכיר שהעלווים הנם חלק מהדת המוסלמית עד שחפאז אל אסאד האב היה צריך להשיג פתואה מאיש -דת לבנוני בכיר שיצהיר על כך ,כדי לבסס את שלטונו ומעמדו .

הספר מאיר באופן רהוט ומעניין את מערכות היחסים בין המעמדות בסוריה .בין הכפריים העניים לבין אנשי הערים הגדולות העשירות: דמשק וחלב שמכרו את נשמתם לביטחון וכלכלה האישית שלהם .


בין המיעוט העלווי שרובו הפך להיות במעמד עשיר כלכלי ,חברתי והנמצא בכל דרגי השלטון ,הצבא וכוחות הביטחון -המוחבראת,לבין שאר העדות, אם כי בקרב מעמד הביניים והעשירים יש גם בקרבם ולא מעט .
ומכאן השלכותיהם על המרד במאפייניו הגאוגרפיים, הדתיים, והסיוצו-אקונומיים.

המחבר מספר את חייהן ומעמדן הנחות וחוסר הזכויות של הנשים בסוריה. את רדיפת האינטלקטואלים, המשוררים ואנשי הספר שהעזו להביע ביקורת ולו מינורית על שלטון האב והבן.


אין ספק שזאת שאלה של זמן ומספר קורבנות אזרחיים עד שיופל בשאר אל אסאד הבן מהשלטון,שהמחבר אינו מסתיר את תחושות הבוז והקבאס הגדולים שלו מהרודן.

הספר רהוט בשפתו,מעניין בניתוחיו של המחבר ,אם כי לא תמיד הסכמתי עמו ,ואנושי כל כך בהצגת הטרגדיה של העם הסורי כיום.

בתמונת עטיפת הספר מופיעה דמות ילד סורי הנושא את דגל סוריה הקדם -עלווית ,ולא בכדי. כך רוצה להביע המחבר את תקוותו שהדור הצעיר יקים את סוריה המשוחררת, האסלאמית במהותה תוך יחסי שלום וגומלין עם שאר העדות, והמערבית ושוות הזכויות של המאה ה-21.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חמדת
המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

פואד עג׳מי, לבנוני יליד הכפר ארנון, שמול הבופור, הוא מזרחן בעל שם באקדמיה האמריקנית.
הוא אדם פתוח ומקובל על ידידיו אנשי האקדמיה, ואשר בניגוד לאנשי אקדמיה ערבים רבים, לא הסתגר באיבתו כלפי אנשי האקדמיה הישראלית, ומדבר על חבריה בחיבה והערצה רבים.
בין ידידיו ניתן למצוא את איתמר רבינוביץ, מרטין קרמר, ואיל זיסר.
בספרו המרד בסוריה, פואד עג׳מי , לא מנסה להסתיר כלל למי נתונה אהדתו.
ועל כך הוא כותב. ״ מיותר לומר שאיני מסתיר את אהדתי בספר זה. סופר אינו בבחינת שופט מוסרי במשחק, ואיני מעמיד פנים שאני משתתף במאמץ הזה. מעולם לא פקפקתי ביכולות של העם בסוריה לכונן סדר אנושי יותר מהמשטר הנורא הזה. איני שותף לחששות מפני ״ אי - השקיפות״ של האופוזיציה או מהאפשרות שסוריה תהפוך לדיסטופיה איסלאמית. העם בסוריה ידע גיהנום, ואין לי ספק שכל סדר שהם יגיעו אליו יכבד את קורבנו״.

חוות דעתו זו של עג׳מי מגלה יותר מטפח לגבי מהותו של הספר ומדרך פיתוח התובנות בו.
לישראלי ( כמוני), קל להזדהות עם התובנות שאליהן מגיע המחבר, אבל בראיה קצת יותר מרוחקת, של בלתי מעורב, וממרחק פיזי ומנטאלי שלי ( ואני חושב של עוד טובים ורבים), אינני יכול להסכים עם דבריו בפסקה שאותה הבאתי לעיל.
קודם כל, הנסיון האקטואלי של האביב הערבי, הוכיח שהחברה הערבית בכללותה, איננה מוכנה מנטלית לסוג של משטר דמוקרטי .
בכל מדינה ערבית שנערכו בה בחירות דמוקרטיות נבחרה מפלגה איסלאמית, קיצונית או מאוד פונדמנטליסטית, שאפילו חשיפתה לקשיי היום יום של האוכלוסיה האזרחית לא הביאו להתגשמותה של המדיניות הפנים והחוץ, וניתן להמר בביטחון רב, שבחירות ראשונות אלה יהיה גם האחרונות.
ברור שכל ההבנות האלה לא מורידות כהו זה ממאבקו ההרואי של העם הסורי לחופש, ושיחרור משלטונה של משפחת אסאד האיומה.

המצב הפנימי במדינה, על פי תאורו של המחבר, מצביע על שסעים חברתיים שנפערו , שאינני יודע כיצד יהיו המנצחים, באשר הם, מסוגלים לגשר עליהם.
ברור שבעזרת החרב , האש והדם, ניתן יהיה להשתלט על העם, אבל המחיר לעתיד יהיה איום ויהיה אך ורק כמשפט אשר חלה בו דחייה לזמן בלתי מוגדר, ואשר האיבה שנוצרה בחברה הסורית, תשוב ותפרוץ במועד מאוחר יותר.
עובדה נוספת, ואשר עליה עמד עג׳מי לאורך כל הספר, הוא העובדה שסוריה איננה מורכבת מעם אחד
אלא היא הרכב מלאכותי של עמים ועממים, ושבטים, שהשלטון הקולוניאלי הצרפתי כרך באגד אחד
ורק התנועה הלאומית הסורית ( שהתבטאה בעיקר בפעולתה של מפלגת הבעת׳), ניסתה להכניס בה רוח חיה, ואשר למרבה הצער , לאחר מהפכות ושפיכות דם, היתה בסיס לעלייתם של טיראנים מהסוג של משפחת אסאד.
כאשר גורם זה יסתלק, או יסולק, מטבע הדברים תפרוץ בארץ מלחמת הכל בכל, כאשר כל עם , ושבט ינסה לתפוס מקום טוב יותר בסדר החברתי החדש.
ברור שראיה זאת איננה מוזכרת בספר, אבל תאור השינאה הפנימית שקיימת בין הסונים, העלווים, הנוצרים, הדרוזים, הכורדים , המתואלים וכך הלאה, תפרוץ על פני השטח וכו שאומרים אצלינו, הדבר יגמר ברע.
חוסר ההתייחסות של עג׳מי לתובנה זאת איננה מפתיע אותי. עג׳מי, שהוא שיעי במוצאו, נמנע במכוון מלהניח את האצבע על העתיד העצוב של סוריה שלאחר באשאר.
אבל ניתן למצוא פה ושם התייחסות לעובדה שמעצמות המערב אינן מתערבות בנעשה בסוריה מכוון שהמצב בה עדיין לא הגיע למצב הקטסטרופלי שהיה לדוגמה באקס - יוגוסלביה , ולטבח שעשו הסרבים במוסלמים.
מצד שני השאלה שכל אדם נורמלי שחש רגשות אנושיים צריך לשאול: למה ומדוע לחכות שמעשים כאלה יקרו בסוריה ? האם לא היה לעולם מספיק עם הג׳נוסידים האחרים שקרו בשלושים השנים האחרונות בכל מיני מקומות בעולם?
ספר כתוב היטב, מאוד מהודק וקריא, ומיועד לקהל הרחב ולא רק למתעניינים ביחב״ל או בהיסטוריה.
טוביה

לפני 13 שנים•
★★★★★
•tuvia
המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

בספר "עורבני חקיין" של סדרת "משחקי הרעב", מציירת סוזן קולינס מצב מעניין. לאחר עשרות רבות של שנות שלטון עריץ מתנער העם המדוכא ועורך מהפכה. במקום לסיים את הספר בסוף טוב שכולו טוב לחיי עולמים, כפי שהיינו רוצים ושואפים במיטב סיפורי האגדה, הסוף של קולינס אחר. בסוף ה"טובים" מנצחים, שזה יופי, אבל לא נשארים טובים. הכוח, או אם תרצו השלטון, השחית אותם. במהלך הקריאה של "המרד בסוריה" חשבתי הרבה על משחקי הרעב. פואד עג'מי, המחבר, אינו מסתיר את הצד שבו הוא מצדד. שלא כמו בכתיבה היסטוריונית-מדעית, הוא לא אובייקטיבי, לא מתיימר להיות כזה, ובכלל לא מנסה להיות. שנאתו שמורה לאסד, אהדתו הטהורה נתונה לכוחות המורדים, ותקוותו הרבה היא שבסופו של דבר המרד יביא לסוריה משטר דמוקרטי, שיוויוני ונאור.

הספר הגיע לידי בזכות הבנות שלי, שוחרות האקטואליה והמזרחנות. אלה לא תחומי העניין הטבעיים שלי, ולכן אני ממעטת בקריאת עיתונים. אם ככה, בראש ובראשונה הספר סיפק לי מידע שכמעט לא היה בידי, היות ולא קראתי את מאמרי העומק בעיתונות המודפסת והאלקטרונית. נכון שחלק מהמידע קיבלתי במהלך סעודות השבת בשנתיים האחרונות, אבל הוא לא היה מסודר. וזהו יתרונו הראשון של הספר - מידע וסדר. המידע מגיע ממגוון מקורות, כולל עיתונות, פרסומים אישיים בבלוגים ובסרטונים באינטרנט, שיחות עם סורים גולים וכדומה. הסדר, אני מניחה, הוא יתרונו הגדול של הכותב, בכך הוא עולה על כתבים ועיתונאים, ונותן את הנופך האקדמי לספר.

עג'מי מנתח את המרד בסוריה מנקודות מבט היסטוריות, גיאוגרפיות, סוציולוגיות ואתניות. הוא מגיע לשורשים: העלאווים, מיעוט קטן, כעשרה אחוזים מכלל אזרחי סוריה השולטים במדינה, ויותר מזה, בצבא. לדעתו הנושא האתני הוא המפריד בין המרד בסוריה לשאר המרידות שהביאה התקופה שאוהבים לקרוא לה "האביב הערבי". בסוריה אין מדובר בהחלפת השלטון בלבד, החלוקה האתנית היא הגורמת למלחמת אזרחים במדינה. הוא גם מנתח את הערים השונות, ומסביר מדוע המרד פרץ באלה ולא באחרות. בשלב הזה הרגשתי עומס בפרטים, ולכן דילגתי על ההבנה הפרטנית, לטובת ניסיון לראות את התמונה הכללית.

אלא שעג'מי מתקשה לצייר תמונה כללית. אין זו אשמתו. הספר פורסם בנובמבר 2012. הלחימה בסוריה טרם הסתיימה באותה נקודת זמן, ובדיעבד אפילו לא הגיעה לשיאה. אין אפשרות להגיע לידי פרספקטיבה היסטורית במצב כזה. אפשר לצייר את האירועים, לנסות למצוא קווים מנחים, ולתעד. ואולי זו הנקודה העיקרית בספר, התיעוד. האם יכול להיות שהמרד המתרחש כעת בסוריה יעבור תהליך כמו בסוף משחקי הרעב? עג'מי לא מצליח להעלות תסריט כזה בדמיונו. ימים יגידו אם הוא צודק.


ואיפה אנחנו? ישאל הקורא הישראלי. אני יודעת, אנחנו מאוד חשובים, ולכן בכל מקום נחפש, ונמצא את נקודת המבט הישראלית. עג'מי, לבנוני במקורו, אך מתגאה בידידותו עם איתמר רבינוביץ', לא מרגיש צורך להתייחס רבות לישראל. השנאה לישראל היתה אולי הנשק שסייע לאסאד האב לחזק את משטרו העריץ, וללכד את העם הסורי מאחוריו. "רחמו על העם הסורי" אומר עג'מי, "לימדו אותם שמטוסי הקרב בארסנל המדינה, מטוסי המיג מתוצרת רוסיה שבעבר התקבלו ברוב גאווה, נועדו לעימות עם ישראל. בסוף הקיץ השני של ההתקוממות הם כבר ידעו את האמת לאשורה. מטוסי הקרב נשלחו לשמי אידלב וחלב". את הנקודה "שלנו", מה אומר המרד בסוריה, חילופי השלטון האפשריים והעתיד העלום, לנו כאזרחי ישראל, יביאו אולי אחרים. אבל אותם אחרים, אם יחפשו מידע מסודר על תהליך המרד בסוריה, יקראו לבטח את עג'מי.

לפני 12 שנים•נצחיה
המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

שרוצים להציק למתמטיקאים, מספרים על איך הם פותרים בעיות.
למשל מספרים שאם מתמטיקאי נמצא עם עוד משהו בחדר עם קומקום חשמלי ומבקשים מהם להרתיח מים, האיש הרגיל ימלא את הקומקום במים, ופשוט יחבר את הקומקום לחשמל כדי להרתיח את המים, ואילו המתמטיקאי כדי לפתור את הבעיה ייקח את הקומקום עם המים הרותחים, ינתק אותו מהחשמל, ירוקן אותו מהמים ויגיד שעכשיו זה כבר פתור.
המתמטיקאי תמיד ינסה לפתור בעיות ע"י בעיות אחרות שאת פתרון הוא כבר ראה, כך שלא יצטרך כלל לחשוב על פתרון עם תנאים אחרים.

צחוק צחוק אולם נראה שהבדיחה היא על האנשים כולם ולא רק על מתמטיקאים.
כך נדמה האביב הערבי, נראה שחלק מהעמים חשבו לעצמם שהינה במקומות שונים פתרו את הבעיה. נצא לרחוב, נלחם קצת נגד העריץ, נקריב קצת אנשים, והעולם יעזור לנו להפיל את הרודנות – רק שהבעיה היא לא זהה בכל מקום, והעולם והאנשים שבו, לא צפויים וממש לא תמיד בא להם להתערב, ביחוד אם אין שם נפט.

כך בסוריה, כבר כמעט שנתיים מתחוללת שם מלחמת אזרחים, שלהגיד את האמת מבחוץ אין ממש מושג מה קורה שם, מי נגד מי, ולמה בעצם.
כמו בפרשת הרפז-אשכנזי-ברק, שנראה שמשהו צוחק עלינו ואף אחד לא מבין מה קורה שם, כך גם ששומעים את החדשות על סוריה. "מומחים" ו"פרשנים" טלוויזיוניים אוהבים לדקלם שמות בערבית, ונבואות חסרות שחר שבמקום להבהיר מה קורה, רק גורמות לבלבול ובסוף אפתיה.

כשראיתי את הספר על המדפים לפני מספר חודשים, חשבתי לעצמי (ממש כמו רון בביקורתו) שהינה משהו רוצה לעשות קצת כסף, ומיהר לכתוב משהו על המרד בסוריה. אבל משהו תפס אותי, ההוצאה (עם עובד) מוציאה ספרי היסטוריה ועיון מעולים, פואד עג'מי צלצל לי מוכר מספרים אחרים ברשימת המשאלות שלי, וחשוב מכל, אני חייב אבל ממש להבין מה קורה בבלגאן הזה.

לא התאכזבתי – "המרד בסוריה" הוא מסמך מעולה, שמתמקד בהיסטוריה המודרנית של סוריה, מימי המנדט הצרפתי ועד לימינו. ספר המפזר את ענני הבלבול ומסביר בדיוק מה שחיפשתי, מי נגד מי, ולמה.
המלחמה כמו תמיד היא תוצאה של תהליכים היסטוריים, ומשקעים של עשרות שנים, ורק שחוזרים אחורה בזמן אפשר להבין מה קורה היום ולמה.
למה המיעוטים מעדיפים דיקטטור עריץ? למה העלווים לא יכולים אחרת? למה המדינה הזאת לא יכולה להיות ביחד אבל גם לא לחוד? – כל זאת ועוד המון שאלות ששאלתי את עצמי, ובטח כל סקרן שהוא, קיבלו מענה.

המחבר מפליא בניתוח של העבר וההווה, תוך הבאת דוגמאות, אנשים, אמונות וביאורים שמסבירים כמה מורכב הסכסוך הזה, ולמה הוא לא נפתר כמו בלוב, במצרים או תימן – וזה חוזקו ויופיו של הספר.
בחלק החלש יותר שבו, פואד עג'מי מביע דעתו, ולא מתנצל על כך, באהדתו את המורדים הסונים איסלמיסטים, ובצורה פשטנית ותמימה משהו (כנראה פשוט כי אינו יכול לדמיין אחרת), מאמין כי האסלאם הסוני ינהל משטר טוב יותר (בשכחו היסטוריה של מקומות אחרים, וגורלות של מיעוטים אחרים תחת ממשלתו) – מעניין לקרוא את דעותיו, למרות שאני חושב שהוא לוקה בעיוות תפיסה לגבי הפתרון שבראשו.
מה שאני כן מסכים אתו, ועם עוד אנשי אופוזיציה שהוא מביא מדבריהם שהפתרון ייקח כנראה אותו מספר שנים כמו משך הדיקטטורה בסוריה, שקיימת כבר עשרות שנים.

אפשר ללמוד מההיסטוריה! תהליכי דמוקרטיה אחרי שלטון עריצות לוקחים זמן, הרבה זמן, המהפכה בצרפת היא רק דוגמא אחת למטוטלת שעם ומדינה עוברים עד שהדמוקרטיה מכה שורש והעריצות נעלמת.
התרגלנו לחיים בקצב מהיר, זבנג וגמרנו, מהפכה וזהו – אבל להיסטוריה קצב משלה.

אני מודה, הספר לא לכולם, אבל לסקרנים, שמתעצבנים שהם לא מבינים עד הסוף, זה ספר מעולה, שעוזר להבין יותר מה שקורה שם מעבר לגולן.
אני למדתי המון! ממליץ בחום.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•ניר
המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

לא מדובר בספר ארוך כל כך ומתוך 186 הדפים שלו ה-20 הראשונים נעלמים בהכרת תורדה, דברי פתיחה על המחבר פואד עג'מי שנחשב לעילוי בכתיבתו ובתחומו.
עג'מי יליד לבנון בכלל - כפר ארנון למי שמכיר את המפה הלבנונית מטיב לתאר את ההסטוריה של סוריה שבעצם הייתה אמורה להיות מחולקת ל-4 חבלי ארץ - בעת קבלת המנדט על סוריה מצד צרפת (1920) - שאחד מהם היה אמור להיות ארץ ההעלווים (הנוסיירים לשעבר).

אז מיהם העלווים - העלווים הם חקלאים למעשה, בעבר הם נקראו נוסיירים, הם התמקמו בהרים, ואח"כ עברו לערי החוף (לטקיה וכו') , אך בערים הם נחשבים למיעוט. בעת שהצרפתים הציעו את חלוקתה של סוריה ל-4 העלווים שמחו והיו מאושרים והסונים (הפלג הגדול באסלאם) כמובן התנגד. הסונים בסוריה הם העילית והאליטה. אך בעת שהסונים ראו בצבא דבר מיותר , העלווים החקלאים שמחו לעבור לצבא וכך קמו מתוכם המון קצינים צעירים שגם הקימו את הבעת' עם הסונים
חאפז אל אסד , אביו של בשאר והמנהיג השלט בפועל משנת 1970 כרודן היה מתוחכם מאד והצליח ליצור לגיטימציה לעלווים , הנחשבים ספק כופרים ספק לא ברור.... ועוד ממי ? ממוסא צאדר - האמאם הלבנוני שכל שיעי בלבנון מכיר גם כאמאם הנעלם - בשל היעלמותו בעת טיסה.

אז כן העלווים המיעוט שרצה רק חבל ארץ משלו עלו לשלטון ב-1968 וביססו את שלטונם ב-1970, והצליחו להשליט את כל מרותם על כל סוריה - אירוניה של ממש? וכל עוד הבטיחו לאוכלוסייה כלכלה לחם וכו' - האוכלוסייה הסכימה לעמוד בעקרון הציות למנהיג - עקרון שמקובל באסלאם.

אך לאסד האב אוייבים רבים מבית - האחים המוסלמים שביססו עצמם בערים - מרידתם דוכאה בשנית ה-80 ביד קשה ונוראית ע"י אסד האב.


עם מותו תפס את מקומו בשאר, רופא עיניים שלמד בלונדון והיה אמור לפתוח את סורייה לעולם- אך מהר מאד הבין שיאבד את שלטונו אם
יפתח צוהר ואכזריותו לא מביישת את אביו.
האירונייה הנוספת שהמרד התחיל בעיירות כמו דרעא , בניאס וכפרים נוספים שדווקא בהם לעלווים יש נוכחות והם אינם מיעוט, ודווקא חלב ודמשק סירבו להצטרף למרד.

ספר מעניין מאד

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עופר
המרד בסוריה

המרד בסוריה

פואד עג'מי

ספר מצוין.
סוקר את כל הגורמים לפרוץ המרד בסוריה - החל מהצרפתים דרך שלטון הבעת' והאופטימיות במינויו של אסד הבן שהיה אמור לחבר את הארץ למערב. לכל אלה ששואלים: כן, הספר עוסק במרד שעכשיו, אבל מרביתו יותר סוקר מבוא לקראת המרד ובפרקים האחרונים הוא ממש נוגע באירועי המרד ובמשמעות שלהם.

לי אישית הספר נתן תקווה. אמנם פואד עג'מי ידוע כידיד ישראל, ועדין, קיבלתי את ההרגשה שבסוף מלחמת האזרחים, לטווח הארוך זה הולך להיות משתלם למדינת ישראל ובעיקר צודק לאזרחים הסוריים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Pukman
דירוג
4.0
לפני 12 שנים

“לא מדובר בספר ארוך כל כך ומתוך 186 הדפים שלו ה-20 הראשונים נעלמים בהכרת תורדה, דברי פתיחה על המחבר פ”