אני לא אוהב לקרוא ספרי אקטואליה;
ספרים שנכתבים מהרגע להרגע, כי כולם מחפשים לקרוא משהו על אירוע משמעותי שקרה.
אבל כן רציתי לקרוא על סוריה,
כי בכל זאת קרה כאן משהו דרמטי.

על פואד עג'מי שמעתי לא מעט, אבל זה הספר הראשון שלו שאני קורא מכריכה לכריכה.
(אגב, הספר הזה הוא לא ממש "ספר אקטואליה", הוא לא נכתב מיד כשפרץ המרד)
הספר כתוב טוב. פשוט כתוב מעניין.

לגבי התוכן?
אני לא מומחה לסוריה אז אני יכול לתת רק את התחושה שלי:
ספר מצויין שמסביר היטב,
הסביר לי קצת את הרקע של מה זה עלוואים, מסביר שהמרד מצד אחד לא היה מלחמת דת ומצד שני לא מלחמת חירות כדוגמת מלחמת העצמאות האמריקאית.
זו הייתה מלחמה בין עדתית.
העלוואים - כ10% - שלטו בכוח ועריצות על כל השאר.
מה שחבל, שהספר קצת קצר.
קיוויתי למצוא ספר (אם יש למישהו המלצה - אשמח!) מעמיק,
כי אני לא אתפלא אם עוד נראה בתקופה הקרובה תנודות אצל שכנתנו מצפון, ואני רוצה להבין מה קורה שם.

סולטן!!!

אילו שלומי היה מובטח לי,
אילו יכולתי לפגוש בסולטן
הייתי אומר לו: או אדוני הסולטן!
גלימתי שסועה ביד כלביך המשחרים לטרף,
מרגליך עוקבים אחרי כל הזמן.
עיניהם
חטמם
רגליהם רודפות אותי
כמו גזֵרה, כמו גורל
הם חוקרים את אשתי
ורושמים את שמות חברי כולם
או סולטן!
על שהעזתי לגעת בחומותיך החרשות,
על שנסיתי לחשוף את יגוני ואת
סבלותי,
הוכיתי בנעלַי.
או אדוני הסולטן!
פעמַים הובסת במלחמה הזאת
כי למחצית מאנשינו
אין לשון.

כותב השיר הנו המשורר הסורי -ניזאר תאופיק קבאני שגלה ללונדון וכתב את השיר הזה ביוני 2011.

המרד בסוריה או שמה מלחמת האזרחים המתחוללת מזה שנתיים מסוקרת מידי יום בעיתונות ובמדיה היומית .מכאן שלא אשים את הדגש על סיקור המרד כלשונו של המחבר בספר שכתיבתו הסתיימה בנוב' 2012.

כל מי שסקרן לגרד את פני השטח האינטלקטואלי ולדעת יותר על ההיסטוריה המודרנית של סוריה -ימצא ניתוח אינטלקטואלי מרתק .
את סוריה כמדינת לאום , על מערכות היחסים והשסעים בין העדות ,בעיקר בין המיעוט העלווי{10%} השולט על שאר העדות: רוב סוני, שיעי, כורדי ודרוזי . בעוד שהרוב הסוני אף לא מכיר שהעלווים הנם חלק מהדת המוסלמית עד שחפאז אל אסאד האב היה צריך להשיג פתואה מאיש -דת לבנוני בכיר שיצהיר על כך ,כדי לבסס את שלטונו ומעמדו .

הספר מאיר באופן רהוט ומעניין את מערכות היחסים בין המעמדות בסוריה .בין הכפריים העניים לבין אנשי הערים הגדולות העשירות: דמשק וחלב שמכרו את נשמתם לביטחון וכלכלה האישית שלהם .


בין המיעוט העלווי שרובו הפך להיות במעמד עשיר כלכלי ,חברתי והנמצא בכל דרגי השלטון ,הצבא וכוחות הביטחון -המוחבראת,לבין שאר העדות, אם כי בקרב מעמד הביניים והעשירים יש גם בקרבם ולא מעט .
ומכאן השלכותיהם על המרד במאפייניו הגאוגרפיים, הדתיים, והסיוצו-אקונומיים.

המחבר מספר את חייהן ומעמדן הנחות וחוסר הזכויות של הנשים בסוריה. את רדיפת האינטלקטואלים, המשוררים ואנשי הספר שהעזו להביע ביקורת ולו מינורית על שלטון האב והבן.


אין ספק שזאת שאלה של זמן ומספר קורבנות אזרחיים עד שיופל בשאר אל אסאד הבן מהשלטון,שהמחבר אינו מסתיר את תחושות הבוז והקבאס הגדולים שלו מהרודן.

הספר רהוט בשפתו,מעניין בניתוחיו של המחבר ,אם כי לא תמיד הסכמתי עמו ,ואנושי כל כך בהצגת הטרגדיה של העם הסורי כיום.

בתמונת עטיפת הספר מופיעה דמות ילד סורי הנושא את דגל סוריה הקדם -עלווית ,ולא בכדי. כך רוצה להביע המחבר את תקוותו שהדור הצעיר יקים את סוריה המשוחררת, האסלאמית במהותה תוך יחסי שלום וגומלין עם שאר העדות, והמערבית ושוות הזכויות של המאה ה-21.

פואד עג׳מי, לבנוני יליד הכפר ארנון, שמול הבופור, הוא מזרחן בעל שם באקדמיה האמריקנית.
הוא אדם פתוח ומקובל על ידידיו אנשי האקדמיה, ואשר בניגוד לאנשי אקדמיה ערבים רבים, לא הסתגר באיבתו כלפי אנשי האקדמיה הישראלית, ומדבר על חבריה בחיבה והערצה רבים.
בין ידידיו ניתן למצוא את איתמר רבינוביץ, מרטין קרמר, ואיל זיסר.
בספרו המרד בסוריה, פואד עג׳מי , לא מנסה להסתיר כלל למי נתונה אהדתו.
ועל כך הוא כותב. ״ מיותר לומר שאיני מסתיר את אהדתי בספר זה. סופר אינו בבחינת שופט מוסרי במשחק, ואיני מעמיד פנים שאני משתתף במאמץ הזה. מעולם לא פקפקתי ביכולות של העם בסוריה לכונן סדר אנושי יותר מהמשטר הנורא הזה. איני שותף לחששות מפני ״ אי - השקיפות״ של האופוזיציה או מהאפשרות שסוריה תהפוך לדיסטופיה איסלאמית. העם בסוריה ידע גיהנום, ואין לי ספק שכל סדר שהם יגיעו אליו יכבד את קורבנו״.

חוות דעתו זו של עג׳מי מגלה יותר מטפח לגבי מהותו של הספר ומדרך פיתוח התובנות בו.
לישראלי ( כמוני), קל להזדהות עם התובנות שאליהן מגיע המחבר, אבל בראיה קצת יותר מרוחקת, של בלתי מעורב, וממרחק פיזי ומנטאלי שלי ( ואני חושב של עוד טובים ורבים), אינני יכול להסכים עם דבריו בפסקה שאותה הבאתי לעיל.
קודם כל, הנסיון האקטואלי של האביב הערבי, הוכיח שהחברה הערבית בכללותה, איננה מוכנה מנטלית לסוג של משטר דמוקרטי .
בכל מדינה ערבית שנערכו בה בחירות דמוקרטיות נבחרה מפלגה איסלאמית, קיצונית או מאוד פונדמנטליסטית, שאפילו חשיפתה לקשיי היום יום של האוכלוסיה האזרחית לא הביאו להתגשמותה של המדיניות הפנים והחוץ, וניתן להמר בביטחון רב, שבחירות ראשונות אלה יהיה גם האחרונות.
ברור שכל ההבנות האלה לא מורידות כהו זה ממאבקו ההרואי של העם הסורי לחופש, ושיחרור משלטונה של משפחת אסאד האיומה.

המצב הפנימי במדינה, על פי תאורו של המחבר, מצביע על שסעים חברתיים שנפערו , שאינני יודע כיצד יהיו המנצחים, באשר הם, מסוגלים לגשר עליהם.
ברור שבעזרת החרב , האש והדם, ניתן יהיה להשתלט על העם, אבל המחיר לעתיד יהיה איום ויהיה אך ורק כמשפט אשר חלה בו דחייה לזמן בלתי מוגדר, ואשר האיבה שנוצרה בחברה הסורית, תשוב ותפרוץ במועד מאוחר יותר.
עובדה נוספת, ואשר עליה עמד עג׳מי לאורך כל הספר, הוא העובדה שסוריה איננה מורכבת מעם אחד
אלא היא הרכב מלאכותי של עמים ועממים, ושבטים, שהשלטון הקולוניאלי הצרפתי כרך באגד אחד
ורק התנועה הלאומית הסורית ( שהתבטאה בעיקר בפעולתה של מפלגת הבעת׳), ניסתה להכניס בה רוח חיה, ואשר למרבה הצער , לאחר מהפכות ושפיכות דם, היתה בסיס לעלייתם של טיראנים מהסוג של משפחת אסאד.
כאשר גורם זה יסתלק, או יסולק, מטבע הדברים תפרוץ בארץ מלחמת הכל בכל, כאשר כל עם , ושבט ינסה לתפוס מקום טוב יותר בסדר החברתי החדש.
ברור שראיה זאת איננה מוזכרת בספר, אבל תאור השינאה הפנימית שקיימת בין הסונים, העלווים, הנוצרים, הדרוזים, הכורדים , המתואלים וכך הלאה, תפרוץ על פני השטח וכו שאומרים אצלינו, הדבר יגמר ברע.
חוסר ההתייחסות של עג׳מי לתובנה זאת איננה מפתיע אותי. עג׳מי, שהוא שיעי במוצאו, נמנע במכוון מלהניח את האצבע על העתיד העצוב של סוריה שלאחר באשאר.
אבל ניתן למצוא פה ושם התייחסות לעובדה שמעצמות המערב אינן מתערבות בנעשה בסוריה מכוון שהמצב בה עדיין לא הגיע למצב הקטסטרופלי שהיה לדוגמה באקס - יוגוסלביה , ולטבח שעשו הסרבים במוסלמים.
מצד שני השאלה שכל אדם נורמלי שחש רגשות אנושיים צריך לשאול: למה ומדוע לחכות שמעשים כאלה יקרו בסוריה ? האם לא היה לעולם מספיק עם הג׳נוסידים האחרים שקרו בשלושים השנים האחרונות בכל מיני מקומות בעולם?
ספר כתוב היטב, מאוד מהודק וקריא, ומיועד לקהל הרחב ולא רק למתעניינים ביחב״ל או בהיסטוריה.
טוביה

בספר "עורבני חקיין" של סדרת "משחקי הרעב", מציירת סוזן קולינס מצב מעניין. לאחר עשרות רבות של שנות שלטון עריץ מתנער העם המדוכא ועורך מהפכה. במקום לסיים את הספר בסוף טוב שכולו טוב לחיי עולמים, כפי שהיינו רוצים ושואפים במיטב סיפורי האגדה, הסוף של קולינס אחר. בסוף ה"טובים" מנצחים, שזה יופי, אבל לא נשארים טובים. הכוח, או אם תרצו השלטון, השחית אותם. במהלך הקריאה של "המרד בסוריה" חשבתי הרבה על משחקי הרעב. פואד עג'מי, המחבר, אינו מסתיר את הצד שבו הוא מצדד. שלא כמו בכתיבה היסטוריונית-מדעית, הוא לא אובייקטיבי, לא מתיימר להיות כזה, ובכלל לא מנסה להיות. שנאתו שמורה לאסד, אהדתו הטהורה נתונה לכוחות המורדים, ותקוותו הרבה היא שבסופו של דבר המרד יביא לסוריה משטר דמוקרטי, שיוויוני ונאור.

הספר הגיע לידי בזכות הבנות שלי, שוחרות האקטואליה והמזרחנות. אלה לא תחומי העניין הטבעיים שלי, ולכן אני ממעטת בקריאת עיתונים. אם ככה, בראש ובראשונה הספר סיפק לי מידע שכמעט לא היה בידי, היות ולא קראתי את מאמרי העומק בעיתונות המודפסת והאלקטרונית. נכון שחלק מהמידע קיבלתי במהלך סעודות השבת בשנתיים האחרונות, אבל הוא לא היה מסודר. וזהו יתרונו הראשון של הספר - מידע וסדר. המידע מגיע ממגוון מקורות, כולל עיתונות, פרסומים אישיים בבלוגים ובסרטונים באינטרנט, שיחות עם סורים גולים וכדומה. הסדר, אני מניחה, הוא יתרונו הגדול של הכותב, בכך הוא עולה על כתבים ועיתונאים, ונותן את הנופך האקדמי לספר.

עג'מי מנתח את המרד בסוריה מנקודות מבט היסטוריות, גיאוגרפיות, סוציולוגיות ואתניות. הוא מגיע לשורשים: העלאווים, מיעוט קטן, כעשרה אחוזים מכלל אזרחי סוריה השולטים במדינה, ויותר מזה, בצבא. לדעתו הנושא האתני הוא המפריד בין המרד בסוריה לשאר המרידות שהביאה התקופה שאוהבים לקרוא לה "האביב הערבי". בסוריה אין מדובר בהחלפת השלטון בלבד, החלוקה האתנית היא הגורמת למלחמת אזרחים במדינה. הוא גם מנתח את הערים השונות, ומסביר מדוע המרד פרץ באלה ולא באחרות. בשלב הזה הרגשתי עומס בפרטים, ולכן דילגתי על ההבנה הפרטנית, לטובת ניסיון לראות את התמונה הכללית.

אלא שעג'מי מתקשה לצייר תמונה כללית. אין זו אשמתו. הספר פורסם בנובמבר 2012. הלחימה בסוריה טרם הסתיימה באותה נקודת זמן, ובדיעבד אפילו לא הגיעה לשיאה. אין אפשרות להגיע לידי פרספקטיבה היסטורית במצב כזה. אפשר לצייר את האירועים, לנסות למצוא קווים מנחים, ולתעד. ואולי זו הנקודה העיקרית בספר, התיעוד. האם יכול להיות שהמרד המתרחש כעת בסוריה יעבור תהליך כמו בסוף משחקי הרעב? עג'מי לא מצליח להעלות תסריט כזה בדמיונו. ימים יגידו אם הוא צודק.


ואיפה אנחנו? ישאל הקורא הישראלי. אני יודעת, אנחנו מאוד חשובים, ולכן בכל מקום נחפש, ונמצא את נקודת המבט הישראלית. עג'מי, לבנוני במקורו, אך מתגאה בידידותו עם איתמר רבינוביץ', לא מרגיש צורך להתייחס רבות לישראל. השנאה לישראל היתה אולי הנשק שסייע לאסאד האב לחזק את משטרו העריץ, וללכד את העם הסורי מאחוריו. "רחמו על העם הסורי" אומר עג'מי, "לימדו אותם שמטוסי הקרב בארסנל המדינה, מטוסי המיג מתוצרת רוסיה שבעבר התקבלו ברוב גאווה, נועדו לעימות עם ישראל. בסוף הקיץ השני של ההתקוממות הם כבר ידעו את האמת לאשורה. מטוסי הקרב נשלחו לשמי אידלב וחלב". את הנקודה "שלנו", מה אומר המרד בסוריה, חילופי השלטון האפשריים והעתיד העלום, לנו כאזרחי ישראל, יביאו אולי אחרים. אבל אותם אחרים, אם יחפשו מידע מסודר על תהליך המרד בסוריה, יקראו לבטח את עג'מי.

שרוצים להציק למתמטיקאים, מספרים על איך הם פותרים בעיות.
למשל מספרים שאם מתמטיקאי נמצא עם עוד משהו בחדר עם קומקום חשמלי ומבקשים מהם להרתיח מים, האיש הרגיל ימלא את הקומקום במים, ופשוט יחבר את הקומקום לחשמל כדי להרתיח את המים, ואילו המתמטיקאי כדי לפתור את הבעיה ייקח את הקומקום עם המים הרותחים, ינתק אותו מהחשמל, ירוקן אותו מהמים ויגיד שעכשיו זה כבר פתור.
המתמטיקאי תמיד ינסה לפתור בעיות ע"י בעיות אחרות שאת פתרון הוא כבר ראה, כך שלא יצטרך כלל לחשוב על פתרון עם תנאים אחרים.

צחוק צחוק אולם נראה שהבדיחה היא על האנשים כולם ולא רק על מתמטיקאים.
כך נדמה האביב הערבי, נראה שחלק מהעמים חשבו לעצמם שהינה במקומות שונים פתרו את הבעיה. נצא לרחוב, נלחם קצת נגד העריץ, נקריב קצת אנשים, והעולם יעזור לנו להפיל את הרודנות – רק שהבעיה היא לא זהה בכל מקום, והעולם והאנשים שבו, לא צפויים וממש לא תמיד בא להם להתערב, ביחוד אם אין שם נפט.

כך בסוריה, כבר כמעט שנתיים מתחוללת שם מלחמת אזרחים, שלהגיד את האמת מבחוץ אין ממש מושג מה קורה שם, מי נגד מי, ולמה בעצם.
כמו בפרשת הרפז-אשכנזי-ברק, שנראה שמשהו צוחק עלינו ואף אחד לא מבין מה קורה שם, כך גם ששומעים את החדשות על סוריה. "מומחים" ו"פרשנים" טלוויזיוניים אוהבים לדקלם שמות בערבית, ונבואות חסרות שחר שבמקום להבהיר מה קורה, רק גורמות לבלבול ובסוף אפתיה.

כשראיתי את הספר על המדפים לפני מספר חודשים, חשבתי לעצמי (ממש כמו רון בביקורתו) שהינה משהו רוצה לעשות קצת כסף, ומיהר לכתוב משהו על המרד בסוריה. אבל משהו תפס אותי, ההוצאה (עם עובד) מוציאה ספרי היסטוריה ועיון מעולים, פואד עג'מי צלצל לי מוכר מספרים אחרים ברשימת המשאלות שלי, וחשוב מכל, אני חייב אבל ממש להבין מה קורה בבלגאן הזה.

לא התאכזבתי – "המרד בסוריה" הוא מסמך מעולה, שמתמקד בהיסטוריה המודרנית של סוריה, מימי המנדט הצרפתי ועד לימינו. ספר המפזר את ענני הבלבול ומסביר בדיוק מה שחיפשתי, מי נגד מי, ולמה.
המלחמה כמו תמיד היא תוצאה של תהליכים היסטוריים, ומשקעים של עשרות שנים, ורק שחוזרים אחורה בזמן אפשר להבין מה קורה היום ולמה.
למה המיעוטים מעדיפים דיקטטור עריץ? למה העלווים לא יכולים אחרת? למה המדינה הזאת לא יכולה להיות ביחד אבל גם לא לחוד? – כל זאת ועוד המון שאלות ששאלתי את עצמי, ובטח כל סקרן שהוא, קיבלו מענה.

המחבר מפליא בניתוח של העבר וההווה, תוך הבאת דוגמאות, אנשים, אמונות וביאורים שמסבירים כמה מורכב הסכסוך הזה, ולמה הוא לא נפתר כמו בלוב, במצרים או תימן – וזה חוזקו ויופיו של הספר.
בחלק החלש יותר שבו, פואד עג'מי מביע דעתו, ולא מתנצל על כך, באהדתו את המורדים הסונים איסלמיסטים, ובצורה פשטנית ותמימה משהו (כנראה פשוט כי אינו יכול לדמיין אחרת), מאמין כי האסלאם הסוני ינהל משטר טוב יותר (בשכחו היסטוריה של מקומות אחרים, וגורלות של מיעוטים אחרים תחת ממשלתו) – מעניין לקרוא את דעותיו, למרות שאני חושב שהוא לוקה בעיוות תפיסה לגבי הפתרון שבראשו.
מה שאני כן מסכים אתו, ועם עוד אנשי אופוזיציה שהוא מביא מדבריהם שהפתרון ייקח כנראה אותו מספר שנים כמו משך הדיקטטורה בסוריה, שקיימת כבר עשרות שנים.

אפשר ללמוד מההיסטוריה! תהליכי דמוקרטיה אחרי שלטון עריצות לוקחים זמן, הרבה זמן, המהפכה בצרפת היא רק דוגמא אחת למטוטלת שעם ומדינה עוברים עד שהדמוקרטיה מכה שורש והעריצות נעלמת.
התרגלנו לחיים בקצב מהיר, זבנג וגמרנו, מהפכה וזהו – אבל להיסטוריה קצב משלה.

אני מודה, הספר לא לכולם, אבל לסקרנים, שמתעצבנים שהם לא מבינים עד הסוף, זה ספר מעולה, שעוזר להבין יותר מה שקורה שם מעבר לגולן.
אני למדתי המון! ממליץ בחום.

טוב, למען ההגינות עלי לציין שכאשר ראיתי את הספר לראשונה בחנות הספרים המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "הנה עוד ספר פלצני שחושב שהוא מציע ניתוח היסטורי מבריק וחדשני לעוד מרד ערבי שעדיין רחוק שנות דור מלעבור למצב צבירה היסטורי (נכון לעכשיו הוא עדיין במצב הווה), לכן אין פלא שפטרתי את הספר כלאחר יד. כך היה גם בחודש שאחריו, ובזה שאחריו, עד שלבסוף אמרתי לעצמי אולי בכל זאת?

לכן לבסוף איכשהו מצאתי את עצמי בשבת בבסיס (ברמת הגולן לרמת האירוניה) יושב מול הספר וקורא אותו מרותק.

איך ייתכן? הרי זה בטח ספר פלצני ש"חושב שהוא מציע ניתוח היסטורי מבריק וחדשני לעוד מרד ערבי שעדיין רחוק שנות דור מלעבור למצב צבירה היסטורי"? אז זהו שלא. מה שהפך את הספר לכ"כ מרתק בעיני היא העובדה שבמקום לנסות ולחזות את העתיד (משימה מפתה אך נידונה לכישלון מראש) הוא מתמקד בהסבר מרתק של העבר (מי הם העלווים, איך הם הגיעו לשלטון וכו') ובסקירה ברורה של ההווה (מאזן הכוחות, עדויות של מנהיגים מכל הצדדים ועוד), כל זאת מבלי להתיימר לספר לנו מה יהיה בסופו של דבר.

ונוסף על הכל עוד נקודה חשובה לקורא הישראלי מהווה המחבר (מי שלא מבין למה אני מתכוון שיעיף מבט על התמונה של הכריכה). לי באופן כבר נמאס להסתכל על המרד מנקודת המבט הישראלית. נכון לתוצאות המרד יש חשיבות קריטית עבורנו, והנקודה הכי בוערת היא ההשלכות שעוד יהיו למרד על בטחון המדינה (ואת זה אני אומר בלי שמץ של ציניות). אבל יש חשיבות גדולה להסתכל על הדברים גם מהצד השני של המתרס (למרות שהמחבר עצמו חי הרחק משם). לנקודת מבט זו יש חסרונות שהבולט שביניהם היא הנאיוויות שבה הוא מציג את הצד המורד תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהגורמים הקיצוניים והמוכנים שבו. אבל היי, אנחנו ישראלים קצת נאיוויות בענייני המזה"ת לא יכולה להיות דבר רע, נכון?

ספר מצוין.
סוקר את כל הגורמים לפרוץ המרד בסוריה - החל מהצרפתים דרך שלטון הבעת' והאופטימיות במינויו של אסד הבן שהיה אמור לחבר את הארץ למערב. לכל אלה ששואלים: כן, הספר עוסק במרד שעכשיו, אבל מרביתו יותר סוקר מבוא לקראת המרד ובפרקים האחרונים הוא ממש נוגע באירועי המרד ובמשמעות שלהם.

לי אישית הספר נתן תקווה. אמנם פואד עג'מי ידוע כידיד ישראל, ועדין, קיבלתי את ההרגשה שבסוף מלחמת האזרחים, לטווח הארוך זה הולך להיות משתלם למדינת ישראל ובעיקר צודק לאזרחים הסוריים.