בפסגה שבורה

בודדה בים עננים,

בעמקי הים,

בין הלהבות,

שאגות דם ליבי –

היא נמצאת שם,

מכווצת בבדידותה

בעמידה איתנה,

גבורה אגדית,

נקודת אור קטנה,

נבלעת בסופה אדירה של צללים.

וכל נהרות לא ישטפוה,

כל דמעות לא יכבוה,

וישטמוה בעלי חיצים

וימררוה.

כי מתהומות נשמעת זעקתה –

תפילה לא- לוקיה

שממרום ישלח ידו,

יסר כל תעיותיה.

היא קוראת לי

ארוכה ומפותלת

יפה כזריחה,

כניצן רענן מתוך שלג,

כולה מרוצפת

בקרנים שבירות של שמש

ויופיים לעת ערב

גורם לי לדמוע,

לפסוע בדרכה.

כי בשעות הקרות של הלילה

אובדות הדרכים הסלולות

ונשארת רק היא לבדה,

מבזיקה באור כוכבים,

מפלט מהשדה החשוך.

קוראת לי לצעוד בדרכה,

ודרכה כתב חידה -

זוהי דרכה,

דרכה של הרוח.

מעלה מעלה,

פנימה.

הבט לתוכך,

לשקט שבך,

וחוש את העוצמה

המוצקה שבשלווה.

מעל פסגת העולם,

אל מול

נתיבי החיים כולם,

האזן ליופי

שבקול הדממה הדקה.

ודע -

כי מתוך הדממה,

רק צליל אחד

עולה נוקב,

מתוך התהום

עמוק מיני ים

זהו צליל בלתי נשמע

הצליל שמעל הנגינה.

והוא חורז את חייך,

סוף תכלית ותחילה,

ממעיינות תהום

לגשם הדמעות,

סיבת השירים,

שורש נשמתך,

נשימתך הראשונה.