• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קלאס

קלאס

מאת חוליו קורטאסר

הביקורת של sveta oaky

תמונה של sveta oaky
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
1.0
קלאס

קלאס

מאת חוליו קורטאסר

הביקורת של sveta oaky

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
תמונה של sveta oaky
הוצאה לאור:כרמל
שנת הוצאה:2013
סדרה:אלדורדו #13
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
תמיד קוראת
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
1.0
לפני 12 שנים

“הפעם אכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי לקרוא ואני כנראה לא אסיים אותו. הספר הופיע ברשימת 10 הספרים המת”

5/5
ביקורות על קלאס
הבאה
אין ביקורת הבאה

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•1 דקות קריאה

אני כותב את הביקורת הזאת בידיעה שאני פחות או יותר מניח את צווארי על הגיליוטינה. אני גם אפתח בגילוי נאות: לא סיימתי את הספר. לא כ"כ הבנתי אם אפשר לסיים את הספר הזה. מדובר ביצירה מביכה מאוד, בעיקר מביכה כי נראה שאף אחד לא מצביע פה על המלך העירום. עד כמה שאני יכול להעריך הספר משתייך לסוגה של זרם התודעה, עניין שכבר מציב תמרור עצור לגבי רוב הקוראים (ואני ביניהם). מילא זרם התודעה, שכביכול לא אמור להיות בגנות הספר, אבל הנחות היסוד מאחורי הספר הן מעצבנות ומתנשאות. הנחת היסוד שבכל הספרים האחרים הקורא לא מקדיש "מאמץ" בקריאת הספר, ורק קורטאסר גילה את הדרך לאמץ את הקורא. הנחת היסוד שעולם הקוראים מתחלק לאנשים נישאים מעם, להם שמור העונג הרב שבקפיצה מעמוד לעמוד (לא הצלחתי להבין באיזו צורה זה יותר יצירתי מספרי משחקי התפקידים בהם אתה נדרש לעבור לעמוד מסוים לפי האופציות שהספר נותן לך), לבין ה"פשוטים", להם קורטאסר שמר את העוגייה הרכה של לקרוא חלק קטן מאוד מהספר ביחס. בכל אופן, מביך.

על טעם ועל ריח.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של עולם
עולם
מ
מתוקה
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של סוריקטה
סוריקטה
תמונה של yaelhar
yaelhar
6קוראים|גיל ממוצע64|83%נשים

על המבקר

תמונה של sveta oaky

sveta oaky

חבר מזה 15 שנים
17 ביקורות•4 נבחרות•179 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית•מודעות עצמית
תמונה של sveta oaky
sveta oaky
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות17
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל179
דירוג ממוצע3.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת8ספרות קלאסית2מודעות עצמית1

דיון על הביקורת

1 תגובה
חמדת
חמדת•לפני 13 שנים

דעתי כדעתך. לא הצלחתי לפענח את הספר והסופר .

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של sveta oaky

ישמעאל

ישמעאל

דניאל קווין

מהספרים השטחיים שקראתי, ובהתאם גם הביקורת עליו תהיה שטחית (עיקר חוזקו הוא במיעוט המלל וקוצר היריעה, מה שאיפשר את קריאתו בנסיעה אחת ארוכה לירושלים). מעבר לכך שהוא אינו מחדש דבר, חורה לי במיוחד שאי החידוש שלו נובעים דוקא ממה שהכותב מזלזל בו מלכתחילה וקורה לו "אגואיזם" כמו הבודהיזם, ובעיקר הזן. דווקא הספר נראה כמפעל אגואיסטי של השקטת מצפון. כמו כן, חורה לי הקפיצות מהכיסא של הגיבור בכל פעם שהגורילה מייצרת קלשיאה, וקריאות בסגנון "שמעתי את זה אלף פעם, אבל רק עכשיו אני מבין." שוב, זה קצת מזכיר התנהגות של כת (שגם אותה הכותב מבקר עם פתיחת הספר - ובצדק). לא יודע אם ניתן לאומר שהספר הוא בזבוז זמן (פשוט כי הוא לא דורש הרבה זמן, ולמרות שהוא נופח מבחינת דפים, הוא מכיל מעט מאוד מלל), אבל הוא בהחלט בזבוז של כסף. הייתי משאיל עותק שלו מהספריה או מחבר/ה. בעניין האקולוגי היתי ממליץ על "התמוטטות", בעניין הרוח הייתי ממליץ עך הטאו-טה-צ'ינג או על מאמרי הזן של הסוזוקים, ובעיקר "תודעת הזן, תודעת המתחיל" ביניהם.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
התמוטטות

התמוטטות

ג'ארד דיימונד

גם אם אתה מאלו, כמוני, שמעמידים פנים שהם לא בבית כשנציגים של העירייה באים לדבר איתם על הפרדת אשפה, ספרו של דיימונד הוא ספר חובה בשבילכם. לא צריך להיות בעל תודעה ירוקה מפותחת, עם רגישות מוגברת לנכות ניוונית ביונים או עם נטייה ליצירת היסטריה המונית בהתבסס על ראיות חלקיות, בשביל להבין ולהפנים את המסר של הספר הזה: החגיגה לא יכולה להימשך.

אחרי ששינה את תפיסת עולמי באמצעות "רובים, חיידקים ופלדה", מצליח דיימונד בספרו "התמוטטות" ל"האיר" אותי באשר לשכבת הקרח הדקה עליה אנחנו מנהלים את אורח חיינו הרהבתני והזבזבני. ולא זה לא בגלל שדיימונד מוכיח את ההטפות המתחסדות של מי שהפך את האפוקליפסה האקולוגית למקצוע, וזה לא בגלל שהוא מגביר את חשיבות עצות כוסות הרוח למת של אקו-99-אף-אמ. דווקא ההתרחקות המכוונת מהעיסוק בתחומים אלו, והפניה להצגת המחיר הנורא שאנחנו משלמים כבר היום, המחיר שנשלם בהעתיד הקרוב מאוד, והמחירים שכבר שילמנו (כחברה אנושית), על התכונה שכל אדם כנה מכיר בעצמו, ושמאפיינת גם את האנושות כגוף היסטורי: חוסר היכולת לדחות סיפוקים. כלומר, הקושי האנושי להזדהות עם מטרות ארוכות טווח, כשלפני אפו מונחים, כביכול, הצרכים המיידים - העכשיו.

ייחודו של הספר של דיימונד הוא בכך שאינו מתחמק משאלתו של גראוצ'ו מרקס: "למען הדורות הבאים? מה בדיוק הדורות הבאים עשו בשבילי?". באמצעות דוגמאות בנאליות ודוגמאות מזעזעות מהעבר, ובודגמאות בנאליות ומזעזעות מההווה, תשובתו של דיימונד על השאלה היא שהמחשבה שההשפעה של מעשינו עכשיו תבוא לידי ביטוי רק בעתם של הדורות הבאים היא טעות במקרה הטוב (או הטעיה פסיכולוגית מכוונת במקרה הרע). אנשים שהסביבה מזהמת אותם מבפנים ומבחוץ (אפילו אם לא נכליל במשוואה דברים במחלוקת, כגון השפעת הקרינה הסלולרית), שהמשאבים עליהם מבוססים חייהם זולגים להם במהירות מבעד לאצבעות, ואינם מוצאים גג לגדל תחתיו את ילדיהם, אינם יכולים לחיות באשליית הדורות הבאים. התוצאות של מעשינו מופיעות כבר היום, והתוצאות המזוויעות ביותר כבר התרחשו במקומות אחרים בעולם, או יתרחשו בהקדם. גם המבוגרים מבינינו יחזו זאת על בשרם, לא רק ילדי גן.

פרק אחר פרק מפרק דיימונד כל אופטימיות שבאמצעותה אפשר לחוג בחוסר מעשה באוויר. אין לנו דרך לנקות את המים, האוויר והקרקע שלנו במהירות שבה אנחנו צורכים את המוצרים שמזהמים אותם (גם שיפור טכנולוגי יוצא דופן לא יציל אותנו, במידה ונמשיך כך). כנ"ל לגבי כמות המזון שנוכל לייצר בעתיד, השטח המינימלי שבו הפרט והמשפחה יכולו לקיים את חייהם, ושינוי במגמת העיור, שזה 200 שנים רק הולכת ומאיצה. זה לא שאין טענות נגד שניתן להעלות כנגד חלק מהטיעונים של דיימונד, ולא שאי אפשר להפריך באופן אמפירי חלק אחר מהן. עם זאת, טיעוני נגד יאלצו לעמוד בסטנדרט גבוה מאוד של הוכחה, שכן כמות ההוכחות המדעיות שמספק דיימונד היא אדירה. כאן נכנס כישרון הכתיבה המושחז של דיימונד, המשלב כמות עצומה של מחקרים ואסמכתאות מדעיות, ובדרך שהיא לדעתי כמעט מעשה נס, מצליח שלא לשעמם כמעט באף שלב של הספר. ובאשר ל"פתחים" האמפירים שמשאיר דיימונד לאורך הספר, הרי שאלו הם שמייחדים את דיימונד משאר נביאי הזעם, בכל התחומים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
זורבה היווני (2011)

זורבה היווני (2011)

ניקוס קאזאנצאקיס

זורבה היווני הוא ספר טוב. הוא קולח, הוא לוקח אותך למרחקים אדירים (כמה מטרים מפה בכרתים), ויש בו פה ושם שנינה ששווה להכניס אותה לתיק העמוס של החיים. שנינות שכשתצטרך אותן, ותנסה לחטט בתיק הזה, לא תמצא אותם לעולם. עוד פוטנציאל לצאת חכם שהתפקשש. אבל אין הרבה מעבר לזה. ואני דן כאן את הספר לא כיצירה רגילה, אלא כיצירה שזכתה לשבחים ותארים רחוקים ממנה מרחק שמיים וארץ. הספר הוא תוצר של שלושה זרמים חזקים שהלכו והתפתחו עד שנת ה-60 באירופה: הלאומיות, הקיומיות והערצה המפתיעה לתרבות המזרח, טרם הוגי המערב עשו ממנה קציצות. את השם "בודהה" בחר המחבר לשלב כל עמוד שני, כשמדי פעם (לא יותר מדי פעמים) הוא גם זורק משהו על עקרונות הבודהיזם. רק אז הם ניצבים עירומים ומעוררי חמלה כפי שהם נראים כיום (לדעתי).

בניגוד לאלכימאי (אותו אני משייך לאותה סוגה), ספר זה מצליח לשלב את שלושת הזרמים בצורה פחות או יותר מעניינית. פחות או יותר אני אומר, משום שיהיו שלבים שתקללו את כל עצי הזיתים והתאנים על שנוצרו, רק על מנת שהמחבר יצביע עליהם שוב ושוב (וזה בקצת יותר מ-300 עמודים). זורבה, שאת מועד ודרך היכרותו עם המספר לא הבנתי מבליל המילים שתיאר את האירוע, הוא איש ארצי כביכול, שכל מה שמעניין אותו הם "ים,נשים, אוכל ועבודה". אני מניח שזה ממלא את הראש של רובנו, אבל אפס, אנחנו כביכול מתנשאים, וכשיש לנו אוכל בבטן, אז עולות וצצות השאלות הסרוגות לאורך הספר. ודווקא בגלל היומרה, שאני חשתי לפחות, שיש לספר לפצח חלקים מהשאלות הללו, הן שהפחיתו את ערכו בעייני.

זורבה היא דמות שטוחה למדי. היא למודת קרבות וניסיון חיים, אבל הם מוצגים כביוגרפיה חיוורת. את המשפטים שמוציא זורבה מהפה, לעתים כשלשול מילולי (סליחה על התיאור הגס), אפשר לשמוע בכל מקום שבו מגישים איזו כוסית עארק או אוזו. כפי שאמרתי, פה ושם ישנם משפטים שקורעים את הלב (ורובם, ד"א, מראשו של המחבר ולא מפיו של זורבה), אבל גם הם די רדודים. כשבן אדם קורא סיכומים רדודים על החיים הוא צריך לקבל בחילה. וסיכומים רדודים על החיים הם ההפך מקיומיות, ובזה הספר נכשל. ברור מבין הדברים שהסופר קרא את כתביו את ניטשה ולמד כזית על העקרונות הבודהיזם, אבל הכל נשאר כל כך שטוח. כאילו מאבקו של אדם זה לחפש גדולות או לרבוץ על חוף הים.

אינני רואה עצמי פמיניסט פנאט (למרות שאני כן מגדיר את עצמי כפמיניסט), ואני לא מקבל צמרמורת מכל עקיצה ספרותית על נשים, אבל הספר הזה נראה לפעמים כ"פרוטוקולים של זקני ציון" על נשים. אני מתקשה להבין איך נשים מתחברות לספר הזה. אפילו אצל לואי פרדינן סלין לא נתקלתי בתיאורים כאלו כלפי המין הנשי (ולו עוד היה תירוץ - הוא שנא את כל בני האדם, לא משנה מה יש להם בין הרגליים). יש לקחת בחשבון שהספר יצא במחצית המאה ה-20, ולא באיזה עידן חשוך. והסופר, המכריז על עצמו כמשכיל, מחריף את הגזרה הזאת כל הזמן, כשערכה של האישה יורד מעמוד לעמוד (למרות שזורבה המושלם מגלה חמלה כלפי "המין הנשי" מדי פעם). אני חושב שמשפט סיכום טוב לספר הזה (שלגבהים פילוסופים הוא בהחלט לא מגיע), יהיה: "ברוך שלא עשני אישה" (משפט שגם מופיע בספר עצמו). יש שיאמרו שכל זה אירוני. יכול להיות. אבל כשכשליש ספר מתעסק רק בזה, אז האירוניה מאבדת מטעמה.

ספר קולח, כמה משפטי חכמה, הרבה יאסו, שמן זית, כבש שמתבשל בשומן שלו, אוזו וים. אולי באמת לא צריך יותר מזה. בגלל זה יש לו שלושה כוכבים מבחינתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
אדם וביתו

אדם וביתו

יוסף דוב הלוי סולוביצ`יק

בדעתי לעסוק יום אחד בדיני משפחה, ולעסוק בזה באופן בונה ולא הרסני. בסיליבוס של הקורס בדיני משפחה הופיעה דרישה לקרוא מספר עמודים מהספר הזה. אציין מראש שגם הקורס במשפט העברי ש"נאלצתי" לקחת, וגם דיני המשפחה, ריככו מאוד את מה שהיה עד אז התכחשות מוחלטת שלי לחכמת ההלכה. מכאן, ששמחתי לקרוא את דעתו של הרב סולוביצ'יק, שמזמן התעניינתי מאוד בספריו. אחרי קריאת הקטע החלטתי לרכוש את הספר ולקרוא אותו במלואו.

הספר מורכב ממספר מאמרים (או שיעורים), העוסקים במוסד הנישואין, במקומו החברתי, ובעיקר (תופתעו, או שלא) בנפשות הפועלות בו - הגבר והאישה. אני אינני נשוי (וכנראה גם לא אהיה), ואין ספק שקטונתי להגיב או לבקר את גישותיו ההילכתיות, אבל בכל מקרה הרב אינו דורש מקוראיו ידיעה ושינון בגמרא. הרעיונות הפילוסופים שלו, והתפיסות המקוריות שלו (לדעתי) באשר למהות הזוגיות (ששיאה, לדעתו, הוא באיחוד הנישואין), אינן דורשות אפילו ידע פילוסופי נרחב. מעלי הספר עולים דבריו של אדם חכם מאוד - הן בהלכה, הן בהילכות העולם הזה והן ב"חוכמת הגויים". גם מי שמתקשה לראות את המילה אלוהים בכל שני משפטים ימצא בספר הזה הרבה תובנות מעניינות על זוגיות, ההבדלים שבין גברים ונשים (והאם בכלל רצוי להבליט אותם), ולמורכבות של מוסד הנישואין. הנישואין הם בבחינת איחוד קדוש, אליבא דסולוביץ', אבל הם גם מצב קיומי קשה לשימור וטיפוח (כלומר תפיסתו כלפי הנישואים היא ריאלית - ודווקא מתוך הריאליה הזאת הוא מבקש את ה"קדושה"). ספר בהחלט מעניין, שכתוב בצורה שוטפת, עם רעיונות מסובכים (לפחות לי) המוסברים בפשטות.

החסרונות בספר הן האפולוגטיקה שהרב נמשך אחריה לעתים - כנגד תרבויות גויות בעיקר, אבל גם כלפי הציבור החילוני. יש לציין, עם זאת, שהדבר נעשה באופן עדין ולא מתריס, כך שאין בכך לקלקל את מה שהוא בסופו של דבר מסמך מקסים, שהרבה דיינים בבתי הדין הרבניים היו יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים. חסרון נוסף הוא שלעיתים קצת התבלבל לו לרב בין עקרונות היהדות, ועם המונחים בלטינית הוא מציג (בחלקים בודדים של הספר) משנה תיאולוגית שדומה יותר לזו הקתולית. אך כמו שאמרתי, קטונתי.

מומלץ

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
ריק ללא שובע

ריק ללא שובע

שלמה גיורא שוהם

אפתח בגילוי נאות: אינני חובב, בלשון המעטה, של הפסיכואנליטיקה. מיד יקפצו אלו שיגידו שאיך אני יכול בכלל להכליל, והאם בכלל קראתי מספיק דברים שנכתבו על ועל ידי פסיכואנליטיקאים. אז כן, ולא. כן, אפשר להכליל. הפסיכואנליטיקיה, על מיליוני מעריציה, הייתה ותשאר סוג של מיתולוגיה (ולא בכדי המוטיבים שלה לקוחים, כמעט באופן מוחלט, מהמיתולוגיות - בעיקר היוונית). האם היא מיתולוגיה טובה או לא, זה כבר נתון לוויכוח. ולא, קראתי כמה ספרים (יש גבול כמה אפשר לערבל אותי). אבל אני לא רוצה להתווכח עם הפסיכואנליטיקה, אלא רק עם הספר הזה. אתם שואלים את עצמכם (או שלא) למה בכלל קניתי את הספר מלכתחילה, אם אני כזה לא מעריץ גדול של פסיכואנליטיקה. שלוש הן הסיבות: העיקרית, בגלל שאחד מכותבי הספר הוא לא פחות משלמה שוהם, מגדולי הקרימינולוגים בעולם. כשאחד כמו שוהם מדבר, אתה עוצר להקשיב. שנית, עשרות העמודים הראשונים של הספר לא חושפים את אופיו הפסיכואנליטי. בפרק הראשון מתוארת זוועה משפחתית של מכורים, והנחתי שהספר יתכתב עם תצוגה כל כך זוועתית וחד-ממדית של תופעת ההתמכרות. תופעה שלוכדת בקירבה ילדי רחוב, עקרות בית, עובדי משרד, ובעצם כל אדם. היא, מפלצת (או מלאך) ההתמכרות, מחכה לה שם בחוץ. ולמפלצת הזאת מספיק גרגרים קטנים על מנת לגדול ולהתכער. אז בלי בולשיט, אני מרגיש קצת מרומה. שלישית, העטיפה סופר מגניבה. למרות שגם היא בסך הכל קריקטורה חד-ממדית של נרקומן.

אפילו בשביל ספר של הז'אנר שלו, "ריק ללא שובע" מלא בכשלים לוגים. המחפש לא יתאמץ, וגם מי שלא מחפש ייחשף אליהם לאחר עמוד או שניים. לעתים נכתב דבר והיפוכו באותו עמוד. בנוסף, ובדומה לספרים אחרים בז'אנר, יש שימוש לא נכון ומבלבל במושגים שנלקחו מדיסיפלינות אחרות - כגון "אומניפוטנטיות". בכל בסיסו המתודולוגי של הספר (חלקו הראשון), אין ולו הפנייה אחת למחקר כלשהו בנושא כלשהו, וזה צועק לשמיים לאור הקביעות החזקות של כותבי הספר באשר לנפש האדם, אישיותו, וכמובן אישיות המתמכר. אין קשר רציף בין הנחות היסוד של הספר (שהן פסיכואנליטיות) לגישת הטיפול (שהיא אקזיסטנציאליסטית). לדעתי, שתיהן תרתי-דסתרי (על זה אפשר להתווכח). וכמובן שעל שתי רגליים כל כך עקומות לא יכולה לעמוד שיטת טיפול מבוססת. אך אין חשש, משום ששיטת הטיפול שמציעים הכותבים המלומדים מוכרת לנו היטב (למעט כמה שיפוצים אסתטים) מארגוני מכורים אנונימיים למיניהם. גם על שיטה טיפולית זו אפשר להתווכח, אבל אני בדעה שאם אדם שהתמכר לחומר או לכל דבר אחר, ומוצא בשיטה זו את הפתרון, אז מה שנשאר זה רק לשמוח בשבילו. אבל את השיטה הזאת לא המציאו הכותבים.

הסיבה שכתבתי את הביקורת הזאת היא שאינני יודע למי מיועד הספר. אם הוא מיועד לפסיכואנליטקאים אחרים - אז שיהנו. אבל אם הוא מיועד למתמודדים עם התמכרות, ובעיקר למשפחותיהם, הייתי נזהר מאוד בקריאת הספר הזה. הוא מספיק מעורפל בשביל שלא תוכל לרדת ממש לסוף דעתם, אך מספיק ברור בשביל לגרום נזק בקביעותיו הבלתי מבוססות לבני משפחה או אנשים שמתמודדים עם התמכרות.

הערה אחרונה: הספר גם לא עבר הגהה כמו שצריך, והוא מלא לכל אורכו בשגיאות כתיב והקלדה (עד כדי אובדן המשמעות המקורית של המשפט). עכשיו, אני האחרון שאטיף למישהו על שגיאות כתיב והקלדה, ואם הבעיה הייתה רק שגיאות כתיב והקלדה הייתי סותם את פי הגדול. אבל יחד עם המבנה הבעייתי של הספר, והיותו של הספר בעייתי בכלל, עולה השאלה: מה היה כל כך דחוף לפרסם אותו, עד כדי שלא הוקדש זמן מספיק להגות אותו?

לפני 12 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
בית העלמין של פראג

בית העלמין של פראג

אומברטו אקו

אקו, אקו, אקו... לקחת סיפור תמים ועשית אותו פוז'ע. לאקו יש בעיה דו-קוטבית (ואני מתנצל מראש בפני הסובלים מהמחלה, זאת לא הקוטביות שאני מדבר עליה). מצד אחד, אקו מוצא את הנושאים המרתקים ביותר שיש בספרות. כל ספר שלו מושך את עינייך בסיפור החדשני שאקו שולף מהשרוול, ושולח אותך ממורמר - למה אני לא חשבתי על זה קודם? בקוטב השני אקו ממלא את תוכן העלילה בפרטים כל כך אזוטריים, כל כך לא חשובים (אפילו לקידום העלילה עצמה), מה שהופך את הקריאה בספר למעין "מי רוצה להיות מיליונר" למתקדמים. כאשר אתה נדרש לנדוד מהסיפור להערות השוליים המצויות בסוף הספר, ולא בכל עמוד ( אני יודע שבעניין זה לא אקו האדם להפנות אליו אצבע מאשימה, משום שמדובר כנראה בהחלטה של העורך בארץ). אני שואל את עצמי האם במהדורה האיטלקית גם ישנן הערות שוליים. בכל אופן, חזרה לקו המחשבה: אקו מיבש את תוכן הסיפור יבוש עמוק שהופך את הספר לפרווה חסר טעם. חבל. הרעיונות מבריקים, אבל הביצוע כושל

ההבטחה הגדולה מאחורי הספר, על חשיפתם של הפרוטוקולים לזקני ציון (והמחבר האנונימי שלהם), נופלת בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר שאקו הקדיש מחקר ענף על מנת לכתוב את הספר הזה, והוא לא מפספס אף הזדמנות להשחיל כל פרט מידע שלמד במהלך המחקר. עם זאת, אי אפשר לומר שמדובר במחקר היסטורי. אקו בעצמו מתריע על כך ביותר ממקום אחד בספר. מצד שני, אי אפשר להגדירו כרומן היסטורי, משום שלמעשה אין בו שום אווירה של רומן היסטורי. בעצם, למעט זה שהתאריך מופיע בראשי העמודים, ושעסקינן בפרוטוקולים של זקני ציון (והרב ששכח לגרוס אותם אחרי הפגישה), לא הייתי יכול להבחין במימד הכרונולוגי של הסיפור. למעשה, מרבית הסיפור מורכב מהתכתבויות ומדיאלוגים עם כל מיני אנשים (אזוטריים כמובן). וכמובן, איך אפשר בלי לחפור חצי ספר על הבונים החופשיים.

לסיכום: "צופן דה ווינצ'י" רק בלי המתח.

יצא אקו והחליט לכתוב עלילה "לא לינארית". הוא החליט גם "לרדת" על אותם אנשים שזקוקים לסיפור לינארי ("החכמים יותר" - במילותיו של אקו - "להם שמור הסיפור הלא לינארי"). טוב, אקו, הסיפור שלך לינארי מאוד. יותר לינארי מרוב הספרים שיוצאים היום. לא אפרט משום שפה אנחנו נכנסים לשדה המוקשים של הספוילר. רק אומר שלמעט קפיצות פה ושם, העלילה נותרת לינארית וברורה. וגם אם לא הייתה לינארית, לא הייתה לכך חשיבות גדולה, שכן, כאמור, רובו של הספר מורכב ממפגשים עם אנשים והדיאלוגים ביניהם. על קונסטרוקציה רעועה זו מרכיב אקו סיפור לא משכנע של פיצול אישיות. סיפור לא משכנע על דמות לא משכנעת.

נקודות האור: ראשית, מי שמתעניין במיסטיקה (או לחלופין - בהיסטוריה של המיסטיקה), תהיה לו הנאה צרופה מספר זה. דבר נוסף, אקו כותב מיומן מאוד. הוא ניחן, כאמור, בראש שמוליד סיפורים שאנשים אחרים יכולים רק לקנא בהם. הוא כותב בחסד ובמיומנות. יש לו הומור עצמי (ככה לפחות עולה מהערות השוליים).

באופן כללי אני לא ממליץ. מדובר על ספר ארוך וסיזיפי, על דמויות לא מעניינות ועל אירועים לא מעניינים (אותי! - שכחתי לציין - אותי!).

א.א

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

את הספר קראתי מזמן, הפרטים מתוכו מטושטשים בראשי, ואני לא בטוח מתי ואיפה התרחשו הדברים בספר, או אם היה בכלל ספר. יורם קניוק צועד בספר הזה על הגבול הדק שבין השראה להעתקה מהספר "בית מטבחיים 5" מאת וונגוט. אני ספרתי לפחות ארבע "מחוות" ישירות בתוך הספר. הוא עובר על רוב הצ'ק-ליסט של בית מטבחיים: החייל המבולבל, שגדל בבית מבולבל, שנלחם בלחימה מבולבלת. זאת תוך כדי שהוא מצליח לשמור על עלילה מעניינת מספיק בשביל המאמץ להבין מי נגד מי (אומנם לא ברמתו של וונגוט, אבל עדיין כתוב טוב). בניגוד ל"בית מטבחיים", ובדיוק כמו ב"עיטים ונבלות" (שמאז שקראתי אותו אני נמנע מלפנות אל בן דור תש"ח בלי להתחמש באלת בייסבול לשם הגנה עצמית), הוא מתבכיין על הדור "הזה" שעסוק רק בבולשיט, והנשים והגברים שבו מתלבשים (ובעיקר מתפשטים) כמו זונות וסרסורים. כלומר, כל דור שהוא לא הדור שלו. ולמען האמת, גם רוב רובו של הדור שלו. וונגוט, בניגוד לקניוק, לא שטוף שיפוטיות על אף אחד. בכל אופן, הספר כתוב מצוין, ושלח אותי ללמוד יותר לעומק את הנושא. הוא מעניק עוד הצצה אל הדור שידע לכתוב יצירות שייקספיריות באמצעות מחוגה בטלפון, אבל מתקשה להתמודד עם לחצן בגודל אצבע בינונית, שמתנוסס עליו: "ענה".

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
מלך עכברוש

מלך עכברוש

ג'יימס קלאוול

מה כבר יכול להיאמר על הספר הזה שלא נאמר? אני אנסה להעביר את התחושה תוך כדי הליכה בין הטיפות של הספויילר. גם אעיר הערת אגב, שהספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להגיד תודה לאל שלא התברכתי בזיכרון צילומי - כעבור שנתיים מהקריאה הראשונה אני יכול לקרוא אותו כאילו מחדש, ולהנות ממנו כאילו זו הפעם הראשונה. פשוט שכחתי את המאורעות, ואת הזיכרון העלוב שלי, שבדרך כלל אני מרביץ בו, כמה הוא עלוב, אני מחשיב פתאום כחבר טוב.
זה מתחיל מהציור מעורר הפלצות שמעטר את הכריכה, זה מתחיל ישר מההתחלה, ולא עוזב עד הסוף. "מלך עכברוש" (ללא ה"א הידיעה - מלך שהוא עכברוש, ולא מלך העכברושים -שכן הוא שולט גם על מי שאינו רואה עצמו עכברוש) הוא היצירה הטובה ביותר של קאלוול, שאת שאר ספריו אני מוצא ארכניים ולקקנים מעט. כתיבת זוועות היא עסק די פשוט, בדיוק כמו ליצור אפקטים ידניים או ממוחשבים של התפוצצות גופות, איבוד גפים ואיברים - זה פשוט, וזה מוכר ולרוב זה מוגזם בכוונה. אבל משהו בכנות ובישירות שבו כותב קאלוול על הזוועות שנאלצו לעבור אותם גיבורים נכאי רוח בגיהנום טרופי אומר: היו דברים בגו.
קאלוול פורש בפניך את השאלה: "האם רק החזקים שורדים בג'ונגל?". ולא, פה זה לא דימוי לרחובות האספלט הלוהטים המלאים אנשים ממהרים, מנוכרים, עייפים ואכזריים. זה גם זה. אבל פה אין מטאפורות, פה השאלה היא פשוטה. יש ג'ונגל, ובתוך הג'ונגל עוד ג'ונגל אכזרי יותר מהג'ונגל שבחוץ. מי ישרוד בו? החזקים? ומה יהיה על החזקים כשהכול יגמר? מי מוסמך לשפוט אותם? הרעבים? מה באמת יותר חשוב, המוסר או ההישרדות? האם יותר חשוב לשמור על קוד כבוד שנכתב והועבר בצמוד לכוס קוניאק וסיגר, או שהשמירה עליו היא בעצמה התנשאות ומגננה נלוזה השמורה כנחמה כלפי אלו החזקים, הלא גוועים מרעב. ניטשה אמר, כמדומני (בפשטנות יתר), שמוסר של עבדים אינו מוסר אמיתי, אלא נחמת טיפשים. מוסר שהוא מסוכן יותר מכל העדר מוסר, לכאורה. הספר הזה מעמיד את הקביעה הזאת במבחן עליון. האם הספר מנסה להעניק תשובה, והאם היא מוצלחת, הדבר שמור לשיפוטו הבלעדי של כל קורא. האם צמד הלכים במדבר ראוי שיחלקו את מנת השתייה וימותו יחדיו, או שעל אחד מהם לשרוד על חשבון האחר ולחיות לראות את היישוב? לכל אחד יש תשובה נחרצת בעניין (לפחות למי שיצא לי לדון אתו על השאלה). דווקא קלאוול לא כל כך נחרץ. בקיצור ולעניין, פשוט קראו את הספר.

לעניין הצד השלילי (הרי לא הייתי חי אם לא הייתי רואה את הצד השלילי). לעתים קאלוול מרשה לעצמו דווקא להיסחף אל אותו קוד כבוד ולנתח את הדברים על פיו. קרי, לפעמים נראים התיאורים על החברות ההדדית, על הכבוד ועל "האחים לדם" קלישאתיות מעט. אבל: ראשית, מעולם לא הייתי במחנה שבויים ניפוני (או בכל מחנה שבויים), כך שאני לא יכול לומר: זאת קלישאה, הנכתבת הרחק מהזוהמה של המחנה, או שמא אני פשוט ציניקן מפונק. שנית, מה שבטוח שהדבר גורע מהספר כל כך מעט, שאין לזה חשיבות.

הערה סופית (ויתכן שגם סופיילר קטן מאוד): בספר לא נכתבה הערה בעניין הסיבה לכך שהבריטים מכונים בפי השאר "ליימים". הסיבה לכך (לפחות כך נאמר) נעוצה באותם ימים קשים של מחלת הצפדינה, שמקורה במחסור בפירות טריים (בעיקר פירות הדר), שהטילה שמות בימאים של פעם, וגבתה יותר קורבנות מלחים מאשר כל סיבה אחרת. היו אלה הבריטים (וכמדומני קפטן קוק המפורסם) ששמו לב לראשונה לקשר שבין מחסור בפירות הדר למחלה. בעקבות הגילוי, החלו לחלק לכל מלח בריטי מנות קצובות של ליים (הלימון הקטן), גם בגלל העושר בויטמין סי (אם אני לא טועה) שבו, וגם בגלל שהוא יכול להישמר בהפלגות ארוכות. ימאים אחרים היו רואים את המלחים הבריטים כשהם מוצצים את חצי הליים בין שיניהם. מכאן הדרך הייתה קצרה לכנותם "ליימים", גם שנים רבות לאחר מכן.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky
זאב הערבה [מהדורת 1977]

זאב הערבה [מהדורת 1977]

הרמן הסה

לקרת הביקורת האחרונה החלטתי לנסות להעביר את תחושותי לגבי הספר הזה. הספר אינו קל לקריאה, לעתים הסופר הופך ממשיח, מבחינתי, של החוכמה החברתית, וחוטא למעט ברבורי מוח. אבל הספר הזה שינה את חיי. בתהחלה חשתי שהוא מתאר את מלחמתי הבלתי נגמרת בין אור (המתיימר להיות משכיל, הבז לזאב בערבה) לבין זאב הערבה שבא ומלגלג על אור, התופס את פעילותו של אור כיומרנית ופטאטליסטית. מצבים רבם שמתוארים בספר עברו אצלי אדיפטציה: מי שולט במי באותה סיטואציה חברתית, או בשעת חשבון נפש, שלעתים רבות באות ביחד. אבל התגלית הגדולה, זו שבעצם מנעה ממני לאמץ הגישה הנ"ל, היא זו המסכמת את הספר (לא ארחיב מטעמי ספויילר). הסיפור עצמו מאוד מעניין, הדמויות בהתחלה מייצגות את מה שהוא בז לו, ולאחר מכן כובשות את ליבו. הכתיבה גם היא נעשית במיומנות. כאמור, יש רגעים שהחשתי שהוא מעט חזר על עצמו, אבל מעטים, ואני מקווה שלא תחפשו אותם :)
היאמתנצל אם מישהו כתב דברים דומים בביקורות שקדמו לזו.

זהו :) בתקווה להתראות בעתיד (תקווה של מי אינני יודע) והאתר הנפלא הזה ימשיך להתפתח.


*כל המוצא שגיאת כתיב או טעות הקלדה, שישמור זאת לעצמו בבקשה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•sveta oaky

ביקורות נוספות על "קלאס"

קלאס

קלאס

חוליו קורטאסר

כשהתחלתי ללמוד לנגן בגיטרה וכבר תפסתי את עניין האקורדים ונגינתם לצורך שירים, בכל זאת הייתי משתעמם מהר בלמצות את המבנה למרות האהבה לשירים שרציתי ללמוד. אז ככה בגיל 12, הייתי מזגזג בין ביטלס, לפלויד, לקווין, לקרימזון, לזפלין. וככה כשגדלתי, כבר לא עניין אותי להישאר בטריטוריית הרוק וככה עד היום אני מחליף בין סגנונות וגישות. וככה נראה לי בחיינו, כולנו תמיד מזגזגים. מי בתור ילד לא היה מקפץ ממקום למקום תוך כדי הליכת מסלול ישר? נכון שהחיים שלנו בנויים במסלול ספציפי שמעצב את חייו וחייה של כל אחד ואחת בדרך ייחודית, אבל החיים הם לא דבר סטטי. לכן לפעמים אני מופתע מרוב הביקורות על "קלאס" פה של קורטאסר שאינן מחמיאות. אבל זה רק סיקרן אותי יותר ויותר.

"קלאס" הוא יותר מספר ממש טוב. הוא ממש מציאה. ולא רק בגלל הקונספט שמאחוריו. כי זה סיפור טוב שמומחש באמצעות דינמיות החיים. קורטאסר, מחלוצי הבום הלטינו אמריקאי, יצר ספר שבניגוד לעמיתיו, לא מביא פה את החיים הנורמטיביים עם כל מיני סטיות לפנטזיה. לא ריאליזם מאגי שמשלב את החיים הנורמטיביים על מקרים על טבעיים ודמיון עשיר. ב"קלאס" מקבלים פה סיפור שרבים יכולים להזדהות איתו. מהגרים מנותקים מביתם החיים בפריז. אבל אפשר לקרוא אותו איך שתרצו. קורטאסר אמר ככה: אפשר לקרוא את הספר במובן המסורתי: את כל 155 הפרקים לפי הסדר. אווווו שאפשר לפי הסדר שהוא בעצמו ארגן לכם, ככה שתוכלו לקפץ מפרק לפרק כמו במשחק קלאס: מפרק 72, לפרק 1 וכן הלאה. אוווו שתוכלו ליצור את הסיפור והלינאריות שלכם איך שבא לכם.

והאמת, אחרי קריאה לפי הסדר של קורטאסר, זה יכול לעבוד ביג טיים. הקורא הופך לסופר עצמו. כמו דוכן הרכבת פרוזן יוגורט או מה לשים לך בפלאפל, אנחנו האדונים לגורלם של אוליביירה, לה מאגה וחבריהם. וקצת על הסיפור, אם תקראו אותו במובן המסורתי כנראה שאולי תלכו לאיבוד וזה ייראה לכם כמו תרגיל אוונגרד משונה שנועד לשבור את הכלים. אבל לא כך הדבר. הורסיו אוליביירה הוא אינטלקטואל ארגנטינאי שחי בפריז. הוא לא מרגיש שייך. כמו רבים מחבריו האינטלקטואלים. אטיין הצייר, אוסיפ בן לשושלת מזרח אירופאית, וונג המאונן הכפייתי והזוג המשונה רונלד ובאבס. אבל גם הורסיו ואהבתו לה מאגה עם בנם רוקמאדור, הם לא סיפור אהבה מהסרטים.

כולם מהגרים, שותפים לזרותם, בכך שהם חייזרים במקום שהם נמצאים, אבל גם לא יכולים לחזור לביתם. לא משנה כמה רונלד ואוליביירה ידעו להגיד מה שובה בנגינה של תלוניוס מונק, מה מיוחד בציורים של קנדינסקי או יעסקו וידברו על הגל או ויטגנשטיין, הם לא יודעים איך לתקשר בחברה ולהתייחס לבנות זוג שלהן כמו שצריך. אוליביירה, מנסה להגיע לאיזושהי שלוות נפש, אבל הוא מתאכזר אל לה מאגה במערכת יחסים די רעילה ולא יציבה, מנתק קשר מחבריו בשל האופי הבלתי נסבל שלו, מסתובב בודד, עוזב וחוזר לארגנטינה ובה גם לא מתקשר אצלו. תוך כדי, אנחנו מקפצים ממקום למקום בנקודה ספציפית בחייו של אוליביירה ותוך כדי גם הגיגים מסוימים, זרם תודעה, הומור מטאפיזי ומקור בלתי נדלה של ידע בתחומי האמנות הנרחבים.

קורטאסר כותב ספר שהוא כמו הנגינה של מונק על פסנתר. מנגינה פשוטה וקליטה שעוברת פילטר דרך הידיים המתופפות על הקלידים. ומשם, אפשר להרגיש כאילו אנחנו בקונצרט של שנברג או וברן או בציורים של גלז ומצינגר בהם המציאות מתפרקת והכל קורה בבת אחת. חוליו יודע הכל, על הספרות, על המוזיקה, פילוסופיה, ציור, קולנוע, אדריכלות, פיזיקה ומה לא? בלי קשר לסיפור, יש פה יופי של שמות להכיר שרק מעשירים את הידע. והידע והכוח אצלנו בלשנות את סופו של אוליביירה וחבריו. אם "קלאס" היה רק גימיק, הוא לא היה שווה קריאה. אבל יש פה צורת קריאה חדשה שכמותה עד היום אני לא חושב שיש. והסיפור נוגע להרבה. בסך הכל, אנשים רוצים להרגיש שייכות וחום ואהבה. אבל הם לא מקבלים ולא יודעים לתת את התחושות האלה. וזה מסופר בצורה שבא לך ללכת לאיבוד בתוך כל הדיבורים והבלבולים.

חלק מהפרקים כל כך קצרים שבניגוד לשיטה המסורתית בה קוראים לפי הסדר, לא מחפשים מתי פרק מתחיל ומתי נגמר. לפעמים לא שמים לב שמסיימים חצי ספר. אבל אני לא אדבר בשבח טוטאלי. כי זה לא ספר קל לקריאה, אפילו אני חושב שהוא די פגום. כבר בחלק השני המתרחש בארגנטינה, קשה לעקוב אחרי מה שהולך והסגנון נהיה די מתיש. אבל כמו הרבה יצירות גדולות, לא כל מסלול הליכה קשה לצלוח בקלות. ובסוף, זה שווה את זה. לא משנה איך קראתם.

קורטסאר מעיף לנו מיליוני צבעים ובסך הכול מבקש שנתייחס לאמנות כמו שאנחנו מתייחסים לחיים. תסכימו איתי שיהיה מבאס עם החיים שלכם יחולקו לפרקים ויקראו אותם לפי הסדר. "קלאס" הוא יופי של אבן חן. תנו לו צ'אנס. ואם לא לסיפור, לפחות לכל הכתבות המומצאות שיש שם בחצי השני.

לפני 4 שנים•tHeDUDE
קלאס

קלאס

חוליו קורטאסר

אין בכוונתי לדרג את הספר או לומר עליו ממילה טובה או רעה,מהסיבה הפשוטה לדעתי -שאני בגילי -כנראה "איחרתי "- בקריאת הספר שלא באשמתי -ומשום כך הספר מפוספס אצלי ובגללי .

אבל אני חושבת שהוא ימצא חן בעיני קוראים אחרים באתר. ראשית, הצעירים בגילם שעדיין מחשבות המהפכה והאידאלים זורמים בעורקיהם ,שנית -למי שאוהב ספרות לטינו־אמריקאי בעיקר דור ה"בום" של שנות ה-60 שנטלו בו חלק גם גרסיה מרקס, קרלוס פואנטס, ורגס יוסה וחוסה דונוסו, ובעיקר -למי שאהב את ספרו של רוברטו בולניו -"בלשי הפרא"{ הוצאת עם עובד}.


להלן מספר עובדות: הספר Rayuela (קלאס)פורסם ב-1963 בארגנטינה. הסופר בתקופה הזאת כבר היה מושפע מהקומוניזם של קסטרו וקובה ,והיה פעיל פוליטית נגד משטרי העריצות בארגנטינה, צ'ילה וניקרגואה.

הספר נחשב אחד הרומנים החשובים והאגדיים של המאה העשרים בספרות הלטינו־אמריקאי משתי סיבות:

הראשונה והעיקרית היא תצורת הכתיבה .הספר מיוחד בכך שהוא ניתן לקריאה ביותר מדרך אחת "בדרכו,הספר הזה הוא ספרים רבים, אבל בעיקר הוא שני ספרים".שכן בדיקטטורה אין,כידוע, בחירות. ואילו ב-“קלאס” אפשר היה לבחור בין שתי אפשרויות -קריאה.

אפשרות הקריאה הראשונה: לקרוא את הטקסט באופן רציף מפרק 1 עד פרק 56{עמ' 388},ולהיות בכך "קוראים סבילים".

אפשרות הקריאה השנייה: להתחיל לקרוא מפרק 73-{ע"מ 423}ואחריו הפרקים 1, 2, 116, 3, 84, 71, 5, וכו', בהתאם ל"טבלת התמצאות" המופיעה בעמוד הראשון בספר.
צורת הקריאה הזאת הופכת את הקריאה ל"קוראים פעילים", והדילוגים הלא סדירים מפרק לפרק (מ-128 ל-24) מזכירים את הדילוגים שמדלגים ילדים במשחק קלאס. זוהי הסיבה הישירה לכך שאני חושבת שהספר יהווה בתצורת הקריאה השנייה מעין מסע הרפתקאה ואתגור לקוראים הצעירים,דבר שאני מראש לא עמדתי בו .
בעיקרו רצה המחבר ליצור סוג חדש של קורא, קורא פעיל ומעורב, עשיר בקישורים ובאפשרויות של פירוק והרכבה מילים ומשפטים . אכן כמו במשחק ה- "קלאס".

יחד עם זאת הספר פחות או יותר קונבנציונלי -כלומר, יש בו סיפור, מספר, דמויות מרובות ופחות עלילה .הוא גם מעין אנציקלופדיה של התרבות המערבית. במאות עמודיו מתקיימת רשימת מצאי של ציטוטים והפניות למקורות אמנותיים ותרבותיים של עולמות ויוצרים כגון: ג'ורג' בטאי, ויטולד גומברוביץ', אוקטביו פס, קפקא, פול קליי, ג'קסון פולוק, אלבן ברג, פרלינגטי, יונג, גרדל, א”א קמינגס, לוי שטראוס, לסמה לימה, תלוניוס מונק, לואיס בוניואל וכו'.{הרשימה הזאת נועדה לקוראים הצעירים וגם לסקרנים שבנינו}.

הסיבה השנייה מדוע הרומן נחשב לחשוב ולאגדי הוא תוכנו. לכאורה סיפור - מסגרת פשוט. על זוג אוהבים וגורל אהבתם...
אולם הסיפור האמיתי הנו על הארגנטינאים הגולים ,חסרי השורשים החיים בפריז בשנות ה -60 של המאה שעברה ועל השיבה לארגנטינה .

הגיבור הראשי ברומן - אורסיו אוליבֵירַה- ארגנטיני משכיל,מיוסר, כובש הלבבות,ויחד עם זאת טיפוס ציני,אנוכי, ואכזר כלפי הסובבים אותו ,חבורת ידידיו הגולים בפריז - זרים, בוהמיינים, אמנים, הולכי בטל, מתבודדים, שיכורים, ידענים גדולים בספרות, במוסיקה-גא'ז, בציור, בפילוסופיה, בהיסטוריה ובשפות.

בת זוגו האלמותית המכונה -"לה מאגָה" ומערכת היחסית ביניהם שהינה מורכבת , אדיפלית וביזארית. שכן אורסיו אוליבֵירַה מתנהל כדמות גברית יודעת כמעט הכל ושולטת בעיקר על "לה מאגה" שהפכה בעיני יותר ויותר לדמות נשית כנועה,מרחפת בספירות גבוהות וגם צפויה מדי, קצת טיפשה והרבה בורה. אוליבֵירַה מנסה בכל מהלך דפי רומן ללמד ולהשכיל את "לה מאגה" בהשלמות השכלה כללית -"אנציקלופדיה".

{אתם בוודאי תצחקו עלי ,אבל בשלב זה עלתה בי האסוציאציה של הספר -"50 גוונים" -ללא תיאורי המין המודגשים,אם כי בספר הם נועזים יחסית לתקופה שבה הספר פורסם }.

עד כאן ממה שקראתי ,הבנתי, חשתי וזנחתי בשליש הספר שנקרא על ידי .

אולם לאחר שהרחבתי את קריאתי אודות ההשפעה הגדולה והממגנטת של הספר על דורות צעירים מהיבשת שגלשו לתחומי הפוליטיקה ,החברה וגם בספרות- הגעתי למסקנה שאולי הפספוס הזה הוא אצלי- {ולא חשובות הסיבות כרגע } ויש מקום לחשוף את הספר לקהל קוראים רחב יותר כיום.

לדעתי המתרגם -יורם מלצר -עשה עבודת תרגום לעילא ולעילא לאור אופיו העלילתי והתחבירי של הספר שאינו מבין הקלים לקריאה ולתרגום בעברית.

לפני 13 שנים•חמדת
קלאס

קלאס

חוליו קורטאסר

הפעם אכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי לקרוא ואני כנראה לא אסיים אותו.
הספר הופיע ברשימת 10 הספרים המתורגמים המעולים של 2013.
על הכריכה בגב הספר ישנם סופרלטיבים מפה ועד לשם.. "הרומן הארגנטינאי הגדול של המאה ה-20,הצליח לשנות באופן רדיקלי את הרגלי הקריאה שלנו ", "ההשפעה של 'קלאס' היתה כשל רעש אדמה." ובכן , אני לצערי לא הצלחתי לשחק ב'קלאס' הזה.
זהו ספר סוריאליסטי, שונה ,ללא הגיון ורציפות. הסופר קורטאסר, מזמין את הקוראים לקרוא בספר שלא בצורה הרגילה והרציפה, מעמוד 1 עד הסוף, אלא להתחיל בפרק 73 ,לחזור לפרק 1 ושוב לפרק 116 ,,,ועוד ועוד. בקיצור קריאה לא קונבנציונלית סדורה ,אלא בדילוגים שהרסה לי את הנינוחות בקריאה רגילה.
הסיבה לחידוש שהכניס הסופר בגלל אופיו של הספר, שאין בו עלילה מתפתחת, אין נושא אחד ואין רעיון אחד ,אלא שלל מחשבות והגיגים קופצים, אסוציאטיביים כאילו נכתבו מתוך ערפול חושים או הזיות של הדמויות השיכורות, התפלספות !
מוזכרים שמות של שירים ,נושא המוסיקה על גווניה ,קלאסיקנים למינהם, נזרקים תיאורים ללא קשר ביניהם , מובאים פרטים חסר חשיבות (לדעתי) . .רובם איני מכירה, ולא אומרים לי כלום וכנראה לקוראים רבים אחרים. הספר נכתב בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
ההרגשה שלי כאילו הסופר שופך לתוך הספר את כל הידע האינטלקטואלי שלו.
קורטאסר מניח שישנם שני סוגי קוראים לספר : זה שמקבל את המשחק המורכב שהוא יצר בכתיבת הספר ויש הקורא-נקבה,עמ' 438 "מי שלא יגיע אל מעבר לעמודים הראשונים,אבוד ונרעש באופן גס, מקלל על כמה שהספר עלה לו", כנראה שכיוון אלי.....
תשאלו על מה הספר , לפחות תחילתו על מספר דמויות נשים וגברים שהולכים לבתים של חבריהם ומדברים ,שיכורים וכו'.
עטיפת הספר כבר רומזת על ה"בלאגן" שיש בספר : משחק קלאס , רחוב פריזאי או אולי רחוב בארגנטינה. דמויות ועצמים קופצים כלי נגינה ,תקליט, יד עם סיגריה וכלי נגינה, בחורה ועוד.

נעזרתי רבות בהקדמת העורך לספר ושל אדם גיא בסוף הספר. אלו היו החלקים המענינים והמובנים היחידים בספר. אני תוהה : על מה המהומה , מה עורר את ההתרגשות הרבה מהספר?
אני התאכזבתי מהספר

לפני 12 שנים•
★★★★★
•תמיד קוראת
קלאס

קלאס

חוליו קורטאסר

ספר שלא דומה לשום ספר שקראתי מעולם ואני קורא כבר מגיל 5 הרי ,בליל של מצבים, אינספור ביטויים שלא קיימים במילון
בדיון ומציאות שמתערבבים ביחד ללא קשר ללא פשר
ענייני זן, אהבה שינאה אמנות, סקס. רשע, טוב לב, ושיתוף הקורא והוצאתו מן המצב הפסיבי של המעיין למצב אקטיבי של הצורך להגיב ולהיות מעורב בעלילה
אולי שייך לומר גם על הספר הזה
ספר לכל אחד ולאף אחד

לפני 12 שנים•יוסלה