מהספרים השטחיים שקראתי, ובהתאם גם הביקורת עליו תהיה שטחית (עיקר חוזקו הוא במיעוט המלל וקוצר היריעה, מה שאיפשר את קריאתו בנסיעה אחת ארוכה לירושלים). מעבר לכך שהוא אינו מחדש דבר, חורה לי במיוחד שאי החידוש שלו נובעים דוקא ממה שהכותב מזלזל בו מלכתחילה וקורה לו "אגואיזם" כמו הבודהיזם, ובעיקר הזן. דווקא הספר נראה כמפעל אגואיסטי של השקטת מצפון. כמו כן, חורה לי הקפיצות מהכיסא של הגיבור בכל פעם שהגורילה מייצרת קלשיאה, וקריאות בסגנון "שמעתי את זה אלף פעם, אבל רק עכשיו אני מבין." שוב, זה קצת מזכיר התנהגות של כת (שגם אותה הכותב מבקר עם פתיחת הספר - ובצדק). לא יודע אם ניתן לאומר שהספר הוא בזבוז זמן (פשוט כי הוא לא דורש הרבה זמן, ולמרות שהוא נופח מבחינת דפים, הוא מכיל מעט מאוד מלל), אבל הוא בהחלט בזבוז של כסף. הייתי משאיל עותק שלו מהספריה או מחבר/ה. בעניין האקולוגי היתי ממליץ על "התמוטטות", בעניין הרוח הייתי ממליץ עך הטאו-טה-צ'ינג או על מאמרי הזן של הסוזוקים, ובעיקר "תודעת הזן, תודעת המתחיל" ביניהם.

גם אם אתה מאלו, כמוני, שמעמידים פנים שהם לא בבית כשנציגים של העירייה באים לדבר איתם על הפרדת אשפה, ספרו של דיימונד הוא ספר חובה בשבילכם. לא צריך להיות בעל תודעה ירוקה מפותחת, עם רגישות מוגברת לנכות ניוונית ביונים או עם נטייה ליצירת היסטריה המונית בהתבסס על ראיות חלקיות, בשביל להבין ולהפנים את המסר של הספר הזה: החגיגה לא יכולה להימשך.

אחרי ששינה את תפיסת עולמי באמצעות "רובים, חיידקים ופלדה", מצליח דיימונד בספרו "התמוטטות" ל"האיר" אותי באשר לשכבת הקרח הדקה עליה אנחנו מנהלים את אורח חיינו הרהבתני והזבזבני. ולא זה לא בגלל שדיימונד מוכיח את ההטפות המתחסדות של מי שהפך את האפוקליפסה האקולוגית למקצוע, וזה לא בגלל שהוא מגביר את חשיבות עצות כוסות הרוח למת של אקו-99-אף-אמ. דווקא ההתרחקות המכוונת מהעיסוק בתחומים אלו, והפניה להצגת המחיר הנורא שאנחנו משלמים כבר היום, המחיר שנשלם בהעתיד הקרוב מאוד, והמחירים שכבר שילמנו (כחברה אנושית), על התכונה שכל אדם כנה מכיר בעצמו, ושמאפיינת גם את האנושות כגוף היסטורי: חוסר היכולת לדחות סיפוקים. כלומר, הקושי האנושי להזדהות עם מטרות ארוכות טווח, כשלפני אפו מונחים, כביכול, הצרכים המיידים - העכשיו.

ייחודו של הספר של דיימונד הוא בכך שאינו מתחמק משאלתו של גראוצ'ו מרקס: "למען הדורות הבאים? מה בדיוק הדורות הבאים עשו בשבילי?". באמצעות דוגמאות בנאליות ודוגמאות מזעזעות מהעבר, ובודגמאות בנאליות ומזעזעות מההווה, תשובתו של דיימונד על השאלה היא שהמחשבה שההשפעה של מעשינו עכשיו תבוא לידי ביטוי רק בעתם של הדורות הבאים היא טעות במקרה הטוב (או הטעיה פסיכולוגית מכוונת במקרה הרע). אנשים שהסביבה מזהמת אותם מבפנים ומבחוץ (אפילו אם לא נכליל במשוואה דברים במחלוקת, כגון השפעת הקרינה הסלולרית), שהמשאבים עליהם מבוססים חייהם זולגים להם במהירות מבעד לאצבעות, ואינם מוצאים גג לגדל תחתיו את ילדיהם, אינם יכולים לחיות באשליית הדורות הבאים. התוצאות של מעשינו מופיעות כבר היום, והתוצאות המזוויעות ביותר כבר התרחשו במקומות אחרים בעולם, או יתרחשו בהקדם. גם המבוגרים מבינינו יחזו זאת על בשרם, לא רק ילדי גן.

פרק אחר פרק מפרק דיימונד כל אופטימיות שבאמצעותה אפשר לחוג בחוסר מעשה באוויר. אין לנו דרך לנקות את המים, האוויר והקרקע שלנו במהירות שבה אנחנו צורכים את המוצרים שמזהמים אותם (גם שיפור טכנולוגי יוצא דופן לא יציל אותנו, במידה ונמשיך כך). כנ"ל לגבי כמות המזון שנוכל לייצר בעתיד, השטח המינימלי שבו הפרט והמשפחה יכולו לקיים את חייהם, ושינוי במגמת העיור, שזה 200 שנים רק הולכת ומאיצה. זה לא שאין טענות נגד שניתן להעלות כנגד חלק מהטיעונים של דיימונד, ולא שאי אפשר להפריך באופן אמפירי חלק אחר מהן. עם זאת, טיעוני נגד יאלצו לעמוד בסטנדרט גבוה מאוד של הוכחה, שכן כמות ההוכחות המדעיות שמספק דיימונד היא אדירה. כאן נכנס כישרון הכתיבה המושחז של דיימונד, המשלב כמות עצומה של מחקרים ואסמכתאות מדעיות, ובדרך שהיא לדעתי כמעט מעשה נס, מצליח שלא לשעמם כמעט באף שלב של הספר. ובאשר ל"פתחים" האמפירים שמשאיר דיימונד לאורך הספר, הרי שאלו הם שמייחדים את דיימונד משאר נביאי הזעם, בכל התחומים.

זורבה היווני הוא ספר טוב. הוא קולח, הוא לוקח אותך למרחקים אדירים (כמה מטרים מפה בכרתים), ויש בו פה ושם שנינה ששווה להכניס אותה לתיק העמוס של החיים. שנינות שכשתצטרך אותן, ותנסה לחטט בתיק הזה, לא תמצא אותם לעולם. עוד פוטנציאל לצאת חכם שהתפקשש. אבל אין הרבה מעבר לזה. ואני דן כאן את הספר לא כיצירה רגילה, אלא כיצירה שזכתה לשבחים ותארים רחוקים ממנה מרחק שמיים וארץ. הספר הוא תוצר של שלושה זרמים חזקים שהלכו והתפתחו עד שנת ה-60 באירופה: הלאומיות, הקיומיות והערצה המפתיעה לתרבות המזרח, טרם הוגי המערב עשו ממנה קציצות. את השם "בודהה" בחר המחבר לשלב כל עמוד שני, כשמדי פעם (לא יותר מדי פעמים) הוא גם זורק משהו על עקרונות הבודהיזם. רק אז הם ניצבים עירומים ומעוררי חמלה כפי שהם נראים כיום (לדעתי).

בניגוד לאלכימאי (אותו אני משייך לאותה סוגה), ספר זה מצליח לשלב את שלושת הזרמים בצורה פחות או יותר מעניינית. פחות או יותר אני אומר, משום שיהיו שלבים שתקללו את כל עצי הזיתים והתאנים על שנוצרו, רק על מנת שהמחבר יצביע עליהם שוב ושוב (וזה בקצת יותר מ-300 עמודים). זורבה, שאת מועד ודרך היכרותו עם המספר לא הבנתי מבליל המילים שתיאר את האירוע, הוא איש ארצי כביכול, שכל מה שמעניין אותו הם "ים,נשים, אוכל ועבודה". אני מניח שזה ממלא את הראש של רובנו, אבל אפס, אנחנו כביכול מתנשאים, וכשיש לנו אוכל בבטן, אז עולות וצצות השאלות הסרוגות לאורך הספר. ודווקא בגלל היומרה, שאני חשתי לפחות, שיש לספר לפצח חלקים מהשאלות הללו, הן שהפחיתו את ערכו בעייני.

זורבה היא דמות שטוחה למדי. היא למודת קרבות וניסיון חיים, אבל הם מוצגים כביוגרפיה חיוורת. את המשפטים שמוציא זורבה מהפה, לעתים כשלשול מילולי (סליחה על התיאור הגס), אפשר לשמוע בכל מקום שבו מגישים איזו כוסית עארק או אוזו. כפי שאמרתי, פה ושם ישנם משפטים שקורעים את הלב (ורובם, ד"א, מראשו של המחבר ולא מפיו של זורבה), אבל גם הם די רדודים. כשבן אדם קורא סיכומים רדודים על החיים הוא צריך לקבל בחילה. וסיכומים רדודים על החיים הם ההפך מקיומיות, ובזה הספר נכשל. ברור מבין הדברים שהסופר קרא את כתביו את ניטשה ולמד כזית על העקרונות הבודהיזם, אבל הכל נשאר כל כך שטוח. כאילו מאבקו של אדם זה לחפש גדולות או לרבוץ על חוף הים.

אינני רואה עצמי פמיניסט פנאט (למרות שאני כן מגדיר את עצמי כפמיניסט), ואני לא מקבל צמרמורת מכל עקיצה ספרותית על נשים, אבל הספר הזה נראה לפעמים כ"פרוטוקולים של זקני ציון" על נשים. אני מתקשה להבין איך נשים מתחברות לספר הזה. אפילו אצל לואי פרדינן סלין לא נתקלתי בתיאורים כאלו כלפי המין הנשי (ולו עוד היה תירוץ - הוא שנא את כל בני האדם, לא משנה מה יש להם בין הרגליים). יש לקחת בחשבון שהספר יצא במחצית המאה ה-20, ולא באיזה עידן חשוך. והסופר, המכריז על עצמו כמשכיל, מחריף את הגזרה הזאת כל הזמן, כשערכה של האישה יורד מעמוד לעמוד (למרות שזורבה המושלם מגלה חמלה כלפי "המין הנשי" מדי פעם). אני חושב שמשפט סיכום טוב לספר הזה (שלגבהים פילוסופים הוא בהחלט לא מגיע), יהיה: "ברוך שלא עשני אישה" (משפט שגם מופיע בספר עצמו). יש שיאמרו שכל זה אירוני. יכול להיות. אבל כשכשליש ספר מתעסק רק בזה, אז האירוניה מאבדת מטעמה.

ספר קולח, כמה משפטי חכמה, הרבה יאסו, שמן זית, כבש שמתבשל בשומן שלו, אוזו וים. אולי באמת לא צריך יותר מזה. בגלל זה יש לו שלושה כוכבים מבחינתי.

אפתח בגילוי נאות: אינני חובב, בלשון המעטה, של הפסיכואנליטיקה. מיד יקפצו אלו שיגידו שאיך אני יכול בכלל להכליל, והאם בכלל קראתי מספיק דברים שנכתבו על ועל ידי פסיכואנליטיקאים. אז כן, ולא. כן, אפשר להכליל. הפסיכואנליטיקיה, על מיליוני מעריציה, הייתה ותשאר סוג של מיתולוגיה (ולא בכדי המוטיבים שלה לקוחים, כמעט באופן מוחלט, מהמיתולוגיות - בעיקר היוונית). האם היא מיתולוגיה טובה או לא, זה כבר נתון לוויכוח. ולא, קראתי כמה ספרים (יש גבול כמה אפשר לערבל אותי). אבל אני לא רוצה להתווכח עם הפסיכואנליטיקה, אלא רק עם הספר הזה. אתם שואלים את עצמכם (או שלא) למה בכלל קניתי את הספר מלכתחילה, אם אני כזה לא מעריץ גדול של פסיכואנליטיקה. שלוש הן הסיבות: העיקרית, בגלל שאחד מכותבי הספר הוא לא פחות משלמה שוהם, מגדולי הקרימינולוגים בעולם. כשאחד כמו שוהם מדבר, אתה עוצר להקשיב. שנית, עשרות העמודים הראשונים של הספר לא חושפים את אופיו הפסיכואנליטי. בפרק הראשון מתוארת זוועה משפחתית של מכורים, והנחתי שהספר יתכתב עם תצוגה כל כך זוועתית וחד-ממדית של תופעת ההתמכרות. תופעה שלוכדת בקירבה ילדי רחוב, עקרות בית, עובדי משרד, ובעצם כל אדם. היא, מפלצת (או מלאך) ההתמכרות, מחכה לה שם בחוץ. ולמפלצת הזאת מספיק גרגרים קטנים על מנת לגדול ולהתכער. אז בלי בולשיט, אני מרגיש קצת מרומה. שלישית, העטיפה סופר מגניבה. למרות שגם היא בסך הכל קריקטורה חד-ממדית של נרקומן.

אפילו בשביל ספר של הז'אנר שלו, "ריק ללא שובע" מלא בכשלים לוגים. המחפש לא יתאמץ, וגם מי שלא מחפש ייחשף אליהם לאחר עמוד או שניים. לעתים נכתב דבר והיפוכו באותו עמוד. בנוסף, ובדומה לספרים אחרים בז'אנר, יש שימוש לא נכון ומבלבל במושגים שנלקחו מדיסיפלינות אחרות - כגון "אומניפוטנטיות". בכל בסיסו המתודולוגי של הספר (חלקו הראשון), אין ולו הפנייה אחת למחקר כלשהו בנושא כלשהו, וזה צועק לשמיים לאור הקביעות החזקות של כותבי הספר באשר לנפש האדם, אישיותו, וכמובן אישיות המתמכר. אין קשר רציף בין הנחות היסוד של הספר (שהן פסיכואנליטיות) לגישת הטיפול (שהיא אקזיסטנציאליסטית). לדעתי, שתיהן תרתי-דסתרי (על זה אפשר להתווכח). וכמובן שעל שתי רגליים כל כך עקומות לא יכולה לעמוד שיטת טיפול מבוססת. אך אין חשש, משום ששיטת הטיפול שמציעים הכותבים המלומדים מוכרת לנו היטב (למעט כמה שיפוצים אסתטים) מארגוני מכורים אנונימיים למיניהם. גם על שיטה טיפולית זו אפשר להתווכח, אבל אני בדעה שאם אדם שהתמכר לחומר או לכל דבר אחר, ומוצא בשיטה זו את הפתרון, אז מה שנשאר זה רק לשמוח בשבילו. אבל את השיטה הזאת לא המציאו הכותבים.

הסיבה שכתבתי את הביקורת הזאת היא שאינני יודע למי מיועד הספר. אם הוא מיועד לפסיכואנליטקאים אחרים - אז שיהנו. אבל אם הוא מיועד למתמודדים עם התמכרות, ובעיקר למשפחותיהם, הייתי נזהר מאוד בקריאת הספר הזה. הוא מספיק מעורפל בשביל שלא תוכל לרדת ממש לסוף דעתם, אך מספיק ברור בשביל לגרום נזק בקביעותיו הבלתי מבוססות לבני משפחה או אנשים שמתמודדים עם התמכרות.

הערה אחרונה: הספר גם לא עבר הגהה כמו שצריך, והוא מלא לכל אורכו בשגיאות כתיב והקלדה (עד כדי אובדן המשמעות המקורית של המשפט). עכשיו, אני האחרון שאטיף למישהו על שגיאות כתיב והקלדה, ואם הבעיה הייתה רק שגיאות כתיב והקלדה הייתי סותם את פי הגדול. אבל יחד עם המבנה הבעייתי של הספר, והיותו של הספר בעייתי בכלל, עולה השאלה: מה היה כל כך דחוף לפרסם אותו, עד כדי שלא הוקדש זמן מספיק להגות אותו?

אקו, אקו, אקו... לקחת סיפור תמים ועשית אותו פוז'ע. לאקו יש בעיה דו-קוטבית (ואני מתנצל מראש בפני הסובלים מהמחלה, זאת לא הקוטביות שאני מדבר עליה). מצד אחד, אקו מוצא את הנושאים המרתקים ביותר שיש בספרות. כל ספר שלו מושך את עינייך בסיפור החדשני שאקו שולף מהשרוול, ושולח אותך ממורמר - למה אני לא חשבתי על זה קודם? בקוטב השני אקו ממלא את תוכן העלילה בפרטים כל כך אזוטריים, כל כך לא חשובים (אפילו לקידום העלילה עצמה), מה שהופך את הקריאה בספר למעין "מי רוצה להיות מיליונר" למתקדמים. כאשר אתה נדרש לנדוד מהסיפור להערות השוליים המצויות בסוף הספר, ולא בכל עמוד ( אני יודע שבעניין זה לא אקו האדם להפנות אליו אצבע מאשימה, משום שמדובר כנראה בהחלטה של העורך בארץ). אני שואל את עצמי האם במהדורה האיטלקית גם ישנן הערות שוליים. בכל אופן, חזרה לקו המחשבה: אקו מיבש את תוכן הסיפור יבוש עמוק שהופך את הספר לפרווה חסר טעם. חבל. הרעיונות מבריקים, אבל הביצוע כושל

ההבטחה הגדולה מאחורי הספר, על חשיפתם של הפרוטוקולים לזקני ציון (והמחבר האנונימי שלהם), נופלת בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר שאקו הקדיש מחקר ענף על מנת לכתוב את הספר הזה, והוא לא מפספס אף הזדמנות להשחיל כל פרט מידע שלמד במהלך המחקר. עם זאת, אי אפשר לומר שמדובר במחקר היסטורי. אקו בעצמו מתריע על כך ביותר ממקום אחד בספר. מצד שני, אי אפשר להגדירו כרומן היסטורי, משום שלמעשה אין בו שום אווירה של רומן היסטורי. בעצם, למעט זה שהתאריך מופיע בראשי העמודים, ושעסקינן בפרוטוקולים של זקני ציון (והרב ששכח לגרוס אותם אחרי הפגישה), לא הייתי יכול להבחין במימד הכרונולוגי של הסיפור. למעשה, מרבית הסיפור מורכב מהתכתבויות ומדיאלוגים עם כל מיני אנשים (אזוטריים כמובן). וכמובן, איך אפשר בלי לחפור חצי ספר על הבונים החופשיים.

לסיכום: "צופן דה ווינצ'י" רק בלי המתח.

יצא אקו והחליט לכתוב עלילה "לא לינארית". הוא החליט גם "לרדת" על אותם אנשים שזקוקים לסיפור לינארי ("החכמים יותר" - במילותיו של אקו - "להם שמור הסיפור הלא לינארי"). טוב, אקו, הסיפור שלך לינארי מאוד. יותר לינארי מרוב הספרים שיוצאים היום. לא אפרט משום שפה אנחנו נכנסים לשדה המוקשים של הספוילר. רק אומר שלמעט קפיצות פה ושם, העלילה נותרת לינארית וברורה. וגם אם לא הייתה לינארית, לא הייתה לכך חשיבות גדולה, שכן, כאמור, רובו של הספר מורכב ממפגשים עם אנשים והדיאלוגים ביניהם. על קונסטרוקציה רעועה זו מרכיב אקו סיפור לא משכנע של פיצול אישיות. סיפור לא משכנע על דמות לא משכנעת.

נקודות האור: ראשית, מי שמתעניין במיסטיקה (או לחלופין - בהיסטוריה של המיסטיקה), תהיה לו הנאה צרופה מספר זה. דבר נוסף, אקו כותב מיומן מאוד. הוא ניחן, כאמור, בראש שמוליד סיפורים שאנשים אחרים יכולים רק לקנא בהם. הוא כותב בחסד ובמיומנות. יש לו הומור עצמי (ככה לפחות עולה מהערות השוליים).

באופן כללי אני לא ממליץ. מדובר על ספר ארוך וסיזיפי, על דמויות לא מעניינות ועל אירועים לא מעניינים (אותי! - שכחתי לציין - אותי!).

א.א

את הספר קראתי מזמן, הפרטים מתוכו מטושטשים בראשי, ואני לא בטוח מתי ואיפה התרחשו הדברים בספר, או אם היה בכלל ספר. יורם קניוק צועד בספר הזה על הגבול הדק שבין השראה להעתקה מהספר "בית מטבחיים 5" מאת וונגוט. אני ספרתי לפחות ארבע "מחוות" ישירות בתוך הספר. הוא עובר על רוב הצ'ק-ליסט של בית מטבחיים: החייל המבולבל, שגדל בבית מבולבל, שנלחם בלחימה מבולבלת. זאת תוך כדי שהוא מצליח לשמור על עלילה מעניינת מספיק בשביל המאמץ להבין מי נגד מי (אומנם לא ברמתו של וונגוט, אבל עדיין כתוב טוב). בניגוד ל"בית מטבחיים", ובדיוק כמו ב"עיטים ונבלות" (שמאז שקראתי אותו אני נמנע מלפנות אל בן דור תש"ח בלי להתחמש באלת בייסבול לשם הגנה עצמית), הוא מתבכיין על הדור "הזה" שעסוק רק בבולשיט, והנשים והגברים שבו מתלבשים (ובעיקר מתפשטים) כמו זונות וסרסורים. כלומר, כל דור שהוא לא הדור שלו. ולמען האמת, גם רוב רובו של הדור שלו. וונגוט, בניגוד לקניוק, לא שטוף שיפוטיות על אף אחד. בכל אופן, הספר כתוב מצוין, ושלח אותי ללמוד יותר לעומק את הנושא. הוא מעניק עוד הצצה אל הדור שידע לכתוב יצירות שייקספיריות באמצעות מחוגה בטלפון, אבל מתקשה להתמודד עם לחצן בגודל אצבע בינונית, שמתנוסס עליו: "ענה".

מה כבר יכול להיאמר על הספר הזה שלא נאמר? אני אנסה להעביר את התחושה תוך כדי הליכה בין הטיפות של הספויילר. גם אעיר הערת אגב, שהספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להגיד תודה לאל שלא התברכתי בזיכרון צילומי - כעבור שנתיים מהקריאה הראשונה אני יכול לקרוא אותו כאילו מחדש, ולהנות ממנו כאילו זו הפעם הראשונה. פשוט שכחתי את המאורעות, ואת הזיכרון העלוב שלי, שבדרך כלל אני מרביץ בו, כמה הוא עלוב, אני מחשיב פתאום כחבר טוב.
זה מתחיל מהציור מעורר הפלצות שמעטר את הכריכה, זה מתחיל ישר מההתחלה, ולא עוזב עד הסוף. "מלך עכברוש" (ללא ה"א הידיעה - מלך שהוא עכברוש, ולא מלך העכברושים -שכן הוא שולט גם על מי שאינו רואה עצמו עכברוש) הוא היצירה הטובה ביותר של קאלוול, שאת שאר ספריו אני מוצא ארכניים ולקקנים מעט. כתיבת זוועות היא עסק די פשוט, בדיוק כמו ליצור אפקטים ידניים או ממוחשבים של התפוצצות גופות, איבוד גפים ואיברים - זה פשוט, וזה מוכר ולרוב זה מוגזם בכוונה. אבל משהו בכנות ובישירות שבו כותב קאלוול על הזוועות שנאלצו לעבור אותם גיבורים נכאי רוח בגיהנום טרופי אומר: היו דברים בגו.
קאלוול פורש בפניך את השאלה: "האם רק החזקים שורדים בג'ונגל?". ולא, פה זה לא דימוי לרחובות האספלט הלוהטים המלאים אנשים ממהרים, מנוכרים, עייפים ואכזריים. זה גם זה. אבל פה אין מטאפורות, פה השאלה היא פשוטה. יש ג'ונגל, ובתוך הג'ונגל עוד ג'ונגל אכזרי יותר מהג'ונגל שבחוץ. מי ישרוד בו? החזקים? ומה יהיה על החזקים כשהכול יגמר? מי מוסמך לשפוט אותם? הרעבים? מה באמת יותר חשוב, המוסר או ההישרדות? האם יותר חשוב לשמור על קוד כבוד שנכתב והועבר בצמוד לכוס קוניאק וסיגר, או שהשמירה עליו היא בעצמה התנשאות ומגננה נלוזה השמורה כנחמה כלפי אלו החזקים, הלא גוועים מרעב. ניטשה אמר, כמדומני (בפשטנות יתר), שמוסר של עבדים אינו מוסר אמיתי, אלא נחמת טיפשים. מוסר שהוא מסוכן יותר מכל העדר מוסר, לכאורה. הספר הזה מעמיד את הקביעה הזאת במבחן עליון. האם הספר מנסה להעניק תשובה, והאם היא מוצלחת, הדבר שמור לשיפוטו הבלעדי של כל קורא. האם צמד הלכים במדבר ראוי שיחלקו את מנת השתייה וימותו יחדיו, או שעל אחד מהם לשרוד על חשבון האחר ולחיות לראות את היישוב? לכל אחד יש תשובה נחרצת בעניין (לפחות למי שיצא לי לדון אתו על השאלה). דווקא קלאוול לא כל כך נחרץ. בקיצור ולעניין, פשוט קראו את הספר.

לעניין הצד השלילי (הרי לא הייתי חי אם לא הייתי רואה את הצד השלילי). לעתים קאלוול מרשה לעצמו דווקא להיסחף אל אותו קוד כבוד ולנתח את הדברים על פיו. קרי, לפעמים נראים התיאורים על החברות ההדדית, על הכבוד ועל "האחים לדם" קלישאתיות מעט. אבל: ראשית, מעולם לא הייתי במחנה שבויים ניפוני (או בכל מחנה שבויים), כך שאני לא יכול לומר: זאת קלישאה, הנכתבת הרחק מהזוהמה של המחנה, או שמא אני פשוט ציניקן מפונק. שנית, מה שבטוח שהדבר גורע מהספר כל כך מעט, שאין לזה חשיבות.

הערה סופית (ויתכן שגם סופיילר קטן מאוד): בספר לא נכתבה הערה בעניין הסיבה לכך שהבריטים מכונים בפי השאר "ליימים". הסיבה לכך (לפחות כך נאמר) נעוצה באותם ימים קשים של מחלת הצפדינה, שמקורה במחסור בפירות טריים (בעיקר פירות הדר), שהטילה שמות בימאים של פעם, וגבתה יותר קורבנות מלחים מאשר כל סיבה אחרת. היו אלה הבריטים (וכמדומני קפטן קוק המפורסם) ששמו לב לראשונה לקשר שבין מחסור בפירות הדר למחלה. בעקבות הגילוי, החלו לחלק לכל מלח בריטי מנות קצובות של ליים (הלימון הקטן), גם בגלל העושר בויטמין סי (אם אני לא טועה) שבו, וגם בגלל שהוא יכול להישמר בהפלגות ארוכות. ימאים אחרים היו רואים את המלחים הבריטים כשהם מוצצים את חצי הליים בין שיניהם. מכאן הדרך הייתה קצרה לכנותם "ליימים", גם שנים רבות לאחר מכן.

לקרת הביקורת האחרונה החלטתי לנסות להעביר את תחושותי לגבי הספר הזה. הספר אינו קל לקריאה, לעתים הסופר הופך ממשיח, מבחינתי, של החוכמה החברתית, וחוטא למעט ברבורי מוח. אבל הספר הזה שינה את חיי. בתהחלה חשתי שהוא מתאר את מלחמתי הבלתי נגמרת בין אור (המתיימר להיות משכיל, הבז לזאב בערבה) לבין זאב הערבה שבא ומלגלג על אור, התופס את פעילותו של אור כיומרנית ופטאטליסטית. מצבים רבם שמתוארים בספר עברו אצלי אדיפטציה: מי שולט במי באותה סיטואציה חברתית, או בשעת חשבון נפש, שלעתים רבות באות ביחד. אבל התגלית הגדולה, זו שבעצם מנעה ממני לאמץ הגישה הנ"ל, היא זו המסכמת את הספר (לא ארחיב מטעמי ספויילר). הסיפור עצמו מאוד מעניין, הדמויות בהתחלה מייצגות את מה שהוא בז לו, ולאחר מכן כובשות את ליבו. הכתיבה גם היא נעשית במיומנות. כאמור, יש רגעים שהחשתי שהוא מעט חזר על עצמו, אבל מעטים, ואני מקווה שלא תחפשו אותם :)
היאמתנצל אם מישהו כתב דברים דומים בביקורות שקדמו לזו.

זהו :) בתקווה להתראות בעתיד (תקווה של מי אינני יודע) והאתר הנפלא הזה ימשיך להתפתח.


*כל המוצא שגיאת כתיב או טעות הקלדה, שישמור זאת לעצמו בבקשה.

הרבה מאוד אנשים חושבים שסטיינבק הולך ומתיישן, והספרים שלו נשמרים רק בגלל שהם נחשבים כקלאסיקה. הרבה אנשים גם חושבים שקשה למצוא בספרים שלו דמויות להזדהות איתם. יכול מאוד להיות שהם צודקים. אישית, אני חולה על סטיינבק, וחולה על הכתיבה שלו. סטיינבק נחשב כסופר הלאומי של ארה"ב, והוא אכן מקדיש בספריו חלק גדול לתיאור נופיה של ארה"ב (בעיקר קליפורניה) והווי החיים שהיה בה. בתור מעריץ גדול של ארה"ב (כן, אני יודע שאני מיעוט הולך ונעלם), אני מתרגש לקרוא את הספרים שלו. קדמת עדן הוא, לדעתי, שיא היצירה שלו. נלכדתי מהרגע הראשון וחשתי מועקה כשגיליתי שעוד עמודים בודדים אני עומד לסיים אותו (למרות שבהתחלה נבהלתי מאורכו). אני חושב שבספר הזה דווקא כן אפשר למצוא דמויות (אפילו נוגדות באופיין) להזדהות איתן. מי שקרא ספר או סיפור של סטיינבק ונהנה, צפויה לו חוויה של פעם בחיים. מי שלא, אולי שווה לו לנסות בכל זאת (כאמור, זה שיא היצירה שלו, וקשה להשוות לספרים/סיפורים אחרים שלו מבחינת הרמה).

אני ממליץ החום