כשהתחלתי ללמוד לנגן בגיטרה וכבר תפסתי את עניין האקורדים ונגינתם לצורך שירים, בכל זאת הייתי משתעמם מהר בלמצות את המבנה למרות האהבה לשירים שרציתי ללמוד. אז ככה בגיל 12, הייתי מזגזג בין ביטלס, לפלויד, לקווין, לקרימזון, לזפלין. וככה כשגדלתי, כבר לא עניין אותי להישאר בטריטוריית הרוק וככה עד היום אני מחליף בין סגנונות וגישות. וככה נראה לי בחיינו, כולנו תמיד מזגזגים. מי בתור ילד לא היה מקפץ ממקום למקום תוך כדי הליכת מסלול ישר? נכון שהחיים שלנו בנויים במסלול ספציפי שמעצב את חייו וחייה של כל אחד ואחת בדרך ייחודית, אבל החיים הם לא דבר סטטי. לכן לפעמים אני מופתע מרוב הביקורות על "קלאס" פה של קורטאסר שאינן מחמיאות. אבל זה רק סיקרן אותי יותר ויותר.

"קלאס" הוא יותר מספר ממש טוב. הוא ממש מציאה. ולא רק בגלל הקונספט שמאחוריו. כי זה סיפור טוב שמומחש באמצעות דינמיות החיים. קורטאסר, מחלוצי הבום הלטינו אמריקאי, יצר ספר שבניגוד לעמיתיו, לא מביא פה את החיים הנורמטיביים עם כל מיני סטיות לפנטזיה. לא ריאליזם מאגי שמשלב את החיים הנורמטיביים על מקרים על טבעיים ודמיון עשיר. ב"קלאס" מקבלים פה סיפור שרבים יכולים להזדהות איתו. מהגרים מנותקים מביתם החיים בפריז. אבל אפשר לקרוא אותו איך שתרצו. קורטאסר אמר ככה: אפשר לקרוא את הספר במובן המסורתי: את כל 155 הפרקים לפי הסדר. אווווו שאפשר לפי הסדר שהוא בעצמו ארגן לכם, ככה שתוכלו לקפץ מפרק לפרק כמו במשחק קלאס: מפרק 72, לפרק 1 וכן הלאה. אוווו שתוכלו ליצור את הסיפור והלינאריות שלכם איך שבא לכם.

והאמת, אחרי קריאה לפי הסדר של קורטאסר, זה יכול לעבוד ביג טיים. הקורא הופך לסופר עצמו. כמו דוכן הרכבת פרוזן יוגורט או מה לשים לך בפלאפל, אנחנו האדונים לגורלם של אוליביירה, לה מאגה וחבריהם. וקצת על הסיפור, אם תקראו אותו במובן המסורתי כנראה שאולי תלכו לאיבוד וזה ייראה לכם כמו תרגיל אוונגרד משונה שנועד לשבור את הכלים. אבל לא כך הדבר. הורסיו אוליביירה הוא אינטלקטואל ארגנטינאי שחי בפריז. הוא לא מרגיש שייך. כמו רבים מחבריו האינטלקטואלים. אטיין הצייר, אוסיפ בן לשושלת מזרח אירופאית, וונג המאונן הכפייתי והזוג המשונה רונלד ובאבס. אבל גם הורסיו ואהבתו לה מאגה עם בנם רוקמאדור, הם לא סיפור אהבה מהסרטים.

כולם מהגרים, שותפים לזרותם, בכך שהם חייזרים במקום שהם נמצאים, אבל גם לא יכולים לחזור לביתם. לא משנה כמה רונלד ואוליביירה ידעו להגיד מה שובה בנגינה של תלוניוס מונק, מה מיוחד בציורים של קנדינסקי או יעסקו וידברו על הגל או ויטגנשטיין, הם לא יודעים איך לתקשר בחברה ולהתייחס לבנות זוג שלהן כמו שצריך. אוליביירה, מנסה להגיע לאיזושהי שלוות נפש, אבל הוא מתאכזר אל לה מאגה במערכת יחסים די רעילה ולא יציבה, מנתק קשר מחבריו בשל האופי הבלתי נסבל שלו, מסתובב בודד, עוזב וחוזר לארגנטינה ובה גם לא מתקשר אצלו. תוך כדי, אנחנו מקפצים ממקום למקום בנקודה ספציפית בחייו של אוליביירה ותוך כדי גם הגיגים מסוימים, זרם תודעה, הומור מטאפיזי ומקור בלתי נדלה של ידע בתחומי האמנות הנרחבים.

קורטאסר כותב ספר שהוא כמו הנגינה של מונק על פסנתר. מנגינה פשוטה וקליטה שעוברת פילטר דרך הידיים המתופפות על הקלידים. ומשם, אפשר להרגיש כאילו אנחנו בקונצרט של שנברג או וברן או בציורים של גלז ומצינגר בהם המציאות מתפרקת והכל קורה בבת אחת. חוליו יודע הכל, על הספרות, על המוזיקה, פילוסופיה, ציור, קולנוע, אדריכלות, פיזיקה ומה לא? בלי קשר לסיפור, יש פה יופי של שמות להכיר שרק מעשירים את הידע. והידע והכוח אצלנו בלשנות את סופו של אוליביירה וחבריו. אם "קלאס" היה רק גימיק, הוא לא היה שווה קריאה. אבל יש פה צורת קריאה חדשה שכמותה עד היום אני לא חושב שיש. והסיפור נוגע להרבה. בסך הכל, אנשים רוצים להרגיש שייכות וחום ואהבה. אבל הם לא מקבלים ולא יודעים לתת את התחושות האלה. וזה מסופר בצורה שבא לך ללכת לאיבוד בתוך כל הדיבורים והבלבולים.

חלק מהפרקים כל כך קצרים שבניגוד לשיטה המסורתית בה קוראים לפי הסדר, לא מחפשים מתי פרק מתחיל ומתי נגמר. לפעמים לא שמים לב שמסיימים חצי ספר. אבל אני לא אדבר בשבח טוטאלי. כי זה לא ספר קל לקריאה, אפילו אני חושב שהוא די פגום. כבר בחלק השני המתרחש בארגנטינה, קשה לעקוב אחרי מה שהולך והסגנון נהיה די מתיש. אבל כמו הרבה יצירות גדולות, לא כל מסלול הליכה קשה לצלוח בקלות. ובסוף, זה שווה את זה. לא משנה איך קראתם.

קורטסאר מעיף לנו מיליוני צבעים ובסך הכול מבקש שנתייחס לאמנות כמו שאנחנו מתייחסים לחיים. תסכימו איתי שיהיה מבאס עם החיים שלכם יחולקו לפרקים ויקראו אותם לפי הסדר. "קלאס" הוא יופי של אבן חן. תנו לו צ'אנס. ואם לא לסיפור, לפחות לכל הכתבות המומצאות שיש שם בחצי השני.

אין בכוונתי לדרג את הספר או לומר עליו ממילה טובה או רעה,מהסיבה הפשוטה לדעתי -שאני בגילי -כנראה "איחרתי "- בקריאת הספר שלא באשמתי -ומשום כך הספר מפוספס אצלי ובגללי .

אבל אני חושבת שהוא ימצא חן בעיני קוראים אחרים באתר. ראשית, הצעירים בגילם שעדיין מחשבות המהפכה והאידאלים זורמים בעורקיהם ,שנית -למי שאוהב ספרות לטינו־אמריקאי בעיקר דור ה"בום" של שנות ה-60 שנטלו בו חלק גם גרסיה מרקס, קרלוס פואנטס, ורגס יוסה וחוסה דונוסו, ובעיקר -למי שאהב את ספרו של רוברטו בולניו -"בלשי הפרא"{ הוצאת עם עובד}.


להלן מספר עובדות: הספר Rayuela (קלאס)פורסם ב-1963 בארגנטינה. הסופר בתקופה הזאת כבר היה מושפע מהקומוניזם של קסטרו וקובה ,והיה פעיל פוליטית נגד משטרי העריצות בארגנטינה, צ'ילה וניקרגואה.

הספר נחשב אחד הרומנים החשובים והאגדיים של המאה העשרים בספרות הלטינו־אמריקאי משתי סיבות:

הראשונה והעיקרית היא תצורת הכתיבה .הספר מיוחד בכך שהוא ניתן לקריאה ביותר מדרך אחת "בדרכו,הספר הזה הוא ספרים רבים, אבל בעיקר הוא שני ספרים".שכן בדיקטטורה אין,כידוע, בחירות. ואילו ב-“קלאס” אפשר היה לבחור בין שתי אפשרויות -קריאה.

אפשרות הקריאה הראשונה: לקרוא את הטקסט באופן רציף מפרק 1 עד פרק 56{עמ' 388},ולהיות בכך "קוראים סבילים".

אפשרות הקריאה השנייה: להתחיל לקרוא מפרק 73-{ע"מ 423}ואחריו הפרקים 1, 2, 116, 3, 84, 71, 5, וכו', בהתאם ל"טבלת התמצאות" המופיעה בעמוד הראשון בספר.
צורת הקריאה הזאת הופכת את הקריאה ל"קוראים פעילים", והדילוגים הלא סדירים מפרק לפרק (מ-128 ל-24) מזכירים את הדילוגים שמדלגים ילדים במשחק קלאס. זוהי הסיבה הישירה לכך שאני חושבת שהספר יהווה בתצורת הקריאה השנייה מעין מסע הרפתקאה ואתגור לקוראים הצעירים,דבר שאני מראש לא עמדתי בו .
בעיקרו רצה המחבר ליצור סוג חדש של קורא, קורא פעיל ומעורב, עשיר בקישורים ובאפשרויות של פירוק והרכבה מילים ומשפטים . אכן כמו במשחק ה- "קלאס".

יחד עם זאת הספר פחות או יותר קונבנציונלי -כלומר, יש בו סיפור, מספר, דמויות מרובות ופחות עלילה .הוא גם מעין אנציקלופדיה של התרבות המערבית. במאות עמודיו מתקיימת רשימת מצאי של ציטוטים והפניות למקורות אמנותיים ותרבותיים של עולמות ויוצרים כגון: ג'ורג' בטאי, ויטולד גומברוביץ', אוקטביו פס, קפקא, פול קליי, ג'קסון פולוק, אלבן ברג, פרלינגטי, יונג, גרדל, א”א קמינגס, לוי שטראוס, לסמה לימה, תלוניוס מונק, לואיס בוניואל וכו'.{הרשימה הזאת נועדה לקוראים הצעירים וגם לסקרנים שבנינו}.

הסיבה השנייה מדוע הרומן נחשב לחשוב ולאגדי הוא תוכנו. לכאורה סיפור - מסגרת פשוט. על זוג אוהבים וגורל אהבתם...
אולם הסיפור האמיתי הנו על הארגנטינאים הגולים ,חסרי השורשים החיים בפריז בשנות ה -60 של המאה שעברה ועל השיבה לארגנטינה .

הגיבור הראשי ברומן - אורסיו אוליבֵירַה- ארגנטיני משכיל,מיוסר, כובש הלבבות,ויחד עם זאת טיפוס ציני,אנוכי, ואכזר כלפי הסובבים אותו ,חבורת ידידיו הגולים בפריז - זרים, בוהמיינים, אמנים, הולכי בטל, מתבודדים, שיכורים, ידענים גדולים בספרות, במוסיקה-גא'ז, בציור, בפילוסופיה, בהיסטוריה ובשפות.

בת זוגו האלמותית המכונה -"לה מאגָה" ומערכת היחסית ביניהם שהינה מורכבת , אדיפלית וביזארית. שכן אורסיו אוליבֵירַה מתנהל כדמות גברית יודעת כמעט הכל ושולטת בעיקר על "לה מאגה" שהפכה בעיני יותר ויותר לדמות נשית כנועה,מרחפת בספירות גבוהות וגם צפויה מדי, קצת טיפשה והרבה בורה. אוליבֵירַה מנסה בכל מהלך דפי רומן ללמד ולהשכיל את "לה מאגה" בהשלמות השכלה כללית -"אנציקלופדיה".

{אתם בוודאי תצחקו עלי ,אבל בשלב זה עלתה בי האסוציאציה של הספר -"50 גוונים" -ללא תיאורי המין המודגשים,אם כי בספר הם נועזים יחסית לתקופה שבה הספר פורסם }.

עד כאן ממה שקראתי ,הבנתי, חשתי וזנחתי בשליש הספר שנקרא על ידי .

אולם לאחר שהרחבתי את קריאתי אודות ההשפעה הגדולה והממגנטת של הספר על דורות צעירים מהיבשת שגלשו לתחומי הפוליטיקה ,החברה וגם בספרות- הגעתי למסקנה שאולי הפספוס הזה הוא אצלי- {ולא חשובות הסיבות כרגע } ויש מקום לחשוף את הספר לקהל קוראים רחב יותר כיום.

לדעתי המתרגם -יורם מלצר -עשה עבודת תרגום לעילא ולעילא לאור אופיו העלילתי והתחבירי של הספר שאינו מבין הקלים לקריאה ולתרגום בעברית.

הפעם אכתוב ביקורת על ספר שלא סיימתי לקרוא ואני כנראה לא אסיים אותו.
הספר הופיע ברשימת 10 הספרים המתורגמים המעולים של 2013.
על הכריכה בגב הספר ישנם סופרלטיבים מפה ועד לשם.. "הרומן הארגנטינאי הגדול של המאה ה-20,הצליח לשנות באופן רדיקלי את הרגלי הקריאה שלנו ", "ההשפעה של 'קלאס' היתה כשל רעש אדמה." ובכן , אני לצערי לא הצלחתי לשחק ב'קלאס' הזה.
זהו ספר סוריאליסטי, שונה ,ללא הגיון ורציפות. הסופר קורטאסר, מזמין את הקוראים לקרוא בספר שלא בצורה הרגילה והרציפה, מעמוד 1 עד הסוף, אלא להתחיל בפרק 73 ,לחזור לפרק 1 ושוב לפרק 116 ,,,ועוד ועוד. בקיצור קריאה לא קונבנציונלית סדורה ,אלא בדילוגים שהרסה לי את הנינוחות בקריאה רגילה.
הסיבה לחידוש שהכניס הסופר בגלל אופיו של הספר, שאין בו עלילה מתפתחת, אין נושא אחד ואין רעיון אחד ,אלא שלל מחשבות והגיגים קופצים, אסוציאטיביים כאילו נכתבו מתוך ערפול חושים או הזיות של הדמויות השיכורות, התפלספות !
מוזכרים שמות של שירים ,נושא המוסיקה על גווניה ,קלאסיקנים למינהם, נזרקים תיאורים ללא קשר ביניהם , מובאים פרטים חסר חשיבות (לדעתי) . .רובם איני מכירה, ולא אומרים לי כלום וכנראה לקוראים רבים אחרים. הספר נכתב בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
ההרגשה שלי כאילו הסופר שופך לתוך הספר את כל הידע האינטלקטואלי שלו.
קורטאסר מניח שישנם שני סוגי קוראים לספר : זה שמקבל את המשחק המורכב שהוא יצר בכתיבת הספר ויש הקורא-נקבה,עמ' 438 "מי שלא יגיע אל מעבר לעמודים הראשונים,אבוד ונרעש באופן גס, מקלל על כמה שהספר עלה לו", כנראה שכיוון אלי.....
תשאלו על מה הספר , לפחות תחילתו על מספר דמויות נשים וגברים שהולכים לבתים של חבריהם ומדברים ,שיכורים וכו'.
עטיפת הספר כבר רומזת על ה"בלאגן" שיש בספר : משחק קלאס , רחוב פריזאי או אולי רחוב בארגנטינה. דמויות ועצמים קופצים כלי נגינה ,תקליט, יד עם סיגריה וכלי נגינה, בחורה ועוד.

נעזרתי רבות בהקדמת העורך לספר ושל אדם גיא בסוף הספר. אלו היו החלקים המענינים והמובנים היחידים בספר. אני תוהה : על מה המהומה , מה עורר את ההתרגשות הרבה מהספר?
אני התאכזבתי מהספר

אני כותב את הביקורת הזאת בידיעה שאני פחות או יותר מניח את צווארי על הגיליוטינה. אני גם אפתח בגילוי נאות: לא סיימתי את הספר. לא כ"כ הבנתי אם אפשר לסיים את הספר הזה. מדובר ביצירה מביכה מאוד, בעיקר מביכה כי נראה שאף אחד לא מצביע פה על המלך העירום. עד כמה שאני יכול להעריך הספר משתייך לסוגה של זרם התודעה, עניין שכבר מציב תמרור עצור לגבי רוב הקוראים (ואני ביניהם). מילא זרם התודעה, שכביכול לא אמור להיות בגנות הספר, אבל הנחות היסוד מאחורי הספר הן מעצבנות ומתנשאות. הנחת היסוד שבכל הספרים האחרים הקורא לא מקדיש "מאמץ" בקריאת הספר, ורק קורטאסר גילה את הדרך לאמץ את הקורא. הנחת היסוד שעולם הקוראים מתחלק לאנשים נישאים מעם, להם שמור העונג הרב שבקפיצה מעמוד לעמוד (לא הצלחתי להבין באיזו צורה זה יותר יצירתי מספרי משחקי התפקידים בהם אתה נדרש לעבור לעמוד מסוים לפי האופציות שהספר נותן לך), לבין ה"פשוטים", להם קורטאסר שמר את העוגייה הרכה של לקרוא חלק קטן מאוד מהספר ביחס. בכל אופן, מביך.

על טעם ועל ריח.