ספר טוב והפתעה נעימה.
הספר הזה האיר לי והכיר לי את אחד המקומות היותר מפורסמים אבל פחות ידועים בעולם. ארץ האש כפי שהיא נראתה בעיני ילידיה ובעיני האימפריאליסטים האנגלים.
מעבר לתיאורי הנוף, יש כאן "כניסה יפה מאד לדמות" של התושב המקומי שנולד לתרבות ולמקום מול תפיסת העולם והתרבות של "המספר" שאמורה להיות מאוזנת אבל נוטה לצד האימפריאליסטי. המפגש בין התרבויות, שאולי אין מרחק גדול יותר מהמרחק בין שתיהן, יוצר סיפור מרתק והבנה טובה יותר של תפישת העולם האימפריאליסטית. שווה לקרוא למי שמכבד עמים מקומיים שנפסלים על ידי התרבות האירופית כ"נחשלים", "בורים" ו"מפגרים". שווה לקרוא למי שרוצה ללמוד את ההיסטוריה "קצת אחרת" ואולי להבין טוב יותר את העולם שסביבנו היום.
הספר הזה איננו יצירת מופת אבל הוא בהחלט ספר טוב מאד, והסופרת שכתבה אותו - עשתה עבודה מעולה. מומלץ!

ארץ האש, סילביה איפרגירה (2011)
הספר המרתק "ארץ האש" מוקדש, בעצם, להעלאת המודעות לעובדות היסטוריות של השתלטות הכתר הבריטי (או, הממלכה הבריטית) על האיים הדרומיים ביותר של אמריקה הלטינית, הקמת מיסיון בשטח הכבוש, וניסיון לחנך מחדש ולנצר את הילידים.
שתי הדמויות המרכזיות הן נערים – האחד, ג'ק הוא אירופאי למחצה והשני, ג'מי באטון – בן של שבט עתיק יומין שחי באיים של דרום אמריקה הלטינית.
לאחר תקופה של ארבע שנים בלונדון הצעירים/ילידים, שהכתר הבריטי חטף מהאיים, יוחזרו אל האיים ויהוו גרעין שממנו אפשר יהיה להתחיל בהצלחה בחינוך מחדש של שאר הילידים. השאלה המנקרת בראש לאורך כל הספר - האם עלה בידי הכתר הבריטי להשיג את מטרתו? כבר בתחילת הספר מתברר שג'מי באטון נחשד בארגון טבח באנשי המיסיון ושהוא הועמד למשפט. (בויקיפדיה יש ערך על שם ג'מי באטון). אלא שהספר ממחיש בשפה קולחת של הסופרת הלטינו-אמריקאית את "הלם התרבות" של ילידי ארץ האש ותוצאותיו.
ציטוט "עם הגעת היאמנים – בני שבט הילידים - ללונדון, התעוררה שאלה בלתי נמנעת: לשם מה הובאו?" ג'ק מגיע למסקנה ש"...הם הובאו לשֵם לא-כלום. העבירו אותם דרך האוקיינוס מתוך גחמה וכדי לבצע ניסוי שאינני מצליח לרדת לעומקו.... השנים הביאו אותי לידי ההבנה שמטרת נוכחותו של באטון בלונדון נקבעה רחוק מאוד משם, הרבה מעבר לרחובות המלוכלכים של הנמל... בחוגים הזוהרים והבלתי נגישים של הכוח, שבהם הבשילו תוכניותיה של אנגליה בעולם. יאמנים תפסו מקום חיוני מאוד בתצרף מסובך, שאחד מחלקיו היה ארץ האש מעוררת החמדה על תעלותיה הנפתחות אל האוקיאנוס השקט." ע' 100.
ג'ק הוא יליד ארגנטינה, בנו של אנגלי שהשתקע שם ופגש אישה מקומית. במובן זה ג'ק הוא בן כלאיים – לא אנגלי ולא לטינו אמריקאי. אביו מחליט יום אחד ללמד אותו קרא וכתוב בשפת מולדתו, אנגליה. הנסיבות מזמנות מפגש אקראי לא מתוכנן מראש, בין ג'ק וה"פרא" – יליד פטגוניה שנחטף על ידי קברניט הספינה "ביגל" מהאיים הדרומיים וקיבל את השם הידידותי – ג'מי באטון. לאנגליה של ראשית המאה ה- 19 הייתה מטרה אסטרטגית – ליישב את החלק הדרומי ביותר של אמריקה "הפראית". מאחר שחיו שם שבטים יאמנים מזה אלפי שנים נולדה תוכנית נוספת, חינוך הילידים בהתאם לציביליזציה תוך העברתם אל חיק הנצרות.
מי שהעניק את השם "ארץ האש" לארכיפלג באזור דרומי זה של אמריקה, היה קפטן מגלן, שהתרשמותו הראשונה הייתה המדורות שהילידים הבעירו באיים.
המפגש בין ג'ק לג'מי באטון, יליד האיים, מתרחש באקראי אחרי שג'ק מתייתם הן מאמו והן מאביו, וכבחור צעיר הוא נחוש בדעתו לנסות את מזלו כיורד ים. הודות לשפה האנגלית השגורה בפיו הוא מציע את עצמו כעוזר על גבי הספינה "ביגל". ספינה של הכתר הבריטי העושה את דרכה בתחילת המאה ה- 19 חזרה לאנגליה כשעל סיפונה ארבעה ילידים שנחטפו על ידי הקפטן האנגלי במטרה להביאם ללונדון. אחד החטופים, נער כבן 14, מקבל את השם ג'מי באטון. על סיפון הספינה מצטלבות הדרכים של שני הנערים, ג'ק וג'מי.
ציטוט התרשמותו של ג'ק מהנער ג'מי באטון:
"האם ראית אי-פעם, פנים-אל-פנים, מה שהספרים מכנים פרא; אדם עירום, צלעותיו גלויות, מכוסה בשומן, אברי מינו מודלקים בשל המחלה, פניו צבועים בפסים לבנים, קווצות שערו קשות? קשה היה לגלות את האדם בייצור הזה, שיש באופיו אמון של תינוק היכול להתחלף מיד בזעם עיוור, חסר היגיון.... היצור המוזר הזה המדלג מעל הזמן ומציג אותנו במצב חסרי הישע של מוצא מיננו; הוא אדם כמוני וכמוך, הממציא אלים, צד ועושה מלחמות, מאלף כלבים ומדליק את האש... מהרגע שראית אותו, לא תשכח אותו לעולם....
בצורה הזאת הכרתי את ג'מי באטון, אבל זה היה בגללו שמצאתי, תחת מראית העין, את האדם שחשבתי שאינו קיים. ואחרי האדם, עם, שיש לו אמונות ורוח, וכבוד לחיים בכל צורותיהם שלא הכרתי לפני כן וגם לא אכיר אחרי כן." ע' 36.
סילביה איפרגידה נולדה ליד בואנוס איירס. היא שמה בפיו של ג'ק את התרשמותו מה"ניסוי" של האנגלים.
הניסוי נועד מראש לכישלון. אחת הסיבות העיקריות: הכתר הבריטי מעולם לא בחן את הסיכויי שלהם מול הילידים. נהפוך הוא - הם דמיינו תמונה פסטורלית מדי לגבי ההתיישבות בפוקלנד. הכתר לא הקדיש מחשבה לסיכוי של המיסיון שהוקם באי קפל שבפוקלנד לנצר את הילידים ולהחדיר בהם מערכת ערכים זרה השאובה מן הציביליזציה, הנורמות והכללים של הממלכה המאוחדת.
מכישלונם של האנגלים באיים הדרומיים של אמריקה הדרומית ניתן ללמוד לקח חשוב: התיישבות בחבל ארץ המיושב מזה אלפי שנים על ידי ילידי המקום, הדבקים בערכים שהטמיעו בהם מזה דורות על גבי דורות, מחייבת בראש ובראשונה דבר אחד: להתכונן היטב להתנקשות בין ציוויליזציות – המערבית והילידית. ולא – התוצאה תהיה כישלון ועימותים אינסופיים בין המערביים, שזה עתה הגיעו, והמקומיים הנטועים במקום דורות על גבי דורות.
ספר סוחף. אני הוצפתי ברגשות עזים במהלך הקריאה.

פתחתי את הספר בהרגשה שאין סיכוי שאצליח לסיים אותו, מהרגע שפתחתי קראתי את הספר כמעט ברצף. עלילה מדהימה כתובה ברגישות רבה ובטוב טעם. נהניתי מאוד וממליץ בחום.

כשהתחלתי ללמוד לנגן בגיטרה וכבר תפסתי את עניין האקורדים ונגינתם לצורך שירים, בכל זאת הייתי משתעמם מהר בלמצות את המבנה למרות האהבה לשירים שרציתי ללמוד. אז ככה בגיל 12, הייתי מזגזג בין ביטלס, לפלויד, לקווין, לקרימזון, לזפלין. וככה כשגדלתי, כבר לא עניין אותי להישאר בטריטוריית הרוק וככה עד היום אני מחליף בין סגנונות וגישות. וככה נראה לי בחיינו, כולנו תמיד מזגזגים. מי בתור ילד לא היה מקפץ ממקום למקום תוך כדי הליכת מסלול ישר? נכון שהחיים שלנו בנויים במסלול ספציפי שמעצב את חייו וחייה של כל אחד ואחת בדרך ייחודית, אבל החיים הם לא דבר סטטי. לכן לפעמים אני מופתע מרוב הביקורות על "קלאס" פה של קורטאסר שאינן מחמיאות. אבל זה רק סיקרן אותי יותר ויותר.

"קלאס" הוא יותר מספר ממש טוב. הוא ממש מציאה. ולא רק בגלל הקונספט שמאחוריו. כי זה סיפור טוב שמומחש באמצעות דינמיות החיים. קורטאסר, מחלוצי הבום הלטינו אמריקאי, יצר ספר שבניגוד לעמיתיו, לא מביא פה את החיים הנורמטיביים עם כל מיני סטיות לפנטזיה. לא ריאליזם מאגי שמשלב את החיים הנורמטיביים על מקרים על טבעיים ודמיון עשיר. ב"קלאס" מקבלים פה סיפור שרבים יכולים להזדהות איתו. מהגרים מנותקים מביתם החיים בפריז. אבל אפשר לקרוא אותו איך שתרצו. קורטאסר אמר ככה: אפשר לקרוא את הספר במובן המסורתי: את כל 155 הפרקים לפי הסדר. אווווו שאפשר לפי הסדר שהוא בעצמו ארגן לכם, ככה שתוכלו לקפץ מפרק לפרק כמו במשחק קלאס: מפרק 72, לפרק 1 וכן הלאה. אוווו שתוכלו ליצור את הסיפור והלינאריות שלכם איך שבא לכם.

והאמת, אחרי קריאה לפי הסדר של קורטאסר, זה יכול לעבוד ביג טיים. הקורא הופך לסופר עצמו. כמו דוכן הרכבת פרוזן יוגורט או מה לשים לך בפלאפל, אנחנו האדונים לגורלם של אוליביירה, לה מאגה וחבריהם. וקצת על הסיפור, אם תקראו אותו במובן המסורתי כנראה שאולי תלכו לאיבוד וזה ייראה לכם כמו תרגיל אוונגרד משונה שנועד לשבור את הכלים. אבל לא כך הדבר. הורסיו אוליביירה הוא אינטלקטואל ארגנטינאי שחי בפריז. הוא לא מרגיש שייך. כמו רבים מחבריו האינטלקטואלים. אטיין הצייר, אוסיפ בן לשושלת מזרח אירופאית, וונג המאונן הכפייתי והזוג המשונה רונלד ובאבס. אבל גם הורסיו ואהבתו לה מאגה עם בנם רוקמאדור, הם לא סיפור אהבה מהסרטים.

כולם מהגרים, שותפים לזרותם, בכך שהם חייזרים במקום שהם נמצאים, אבל גם לא יכולים לחזור לביתם. לא משנה כמה רונלד ואוליביירה ידעו להגיד מה שובה בנגינה של תלוניוס מונק, מה מיוחד בציורים של קנדינסקי או יעסקו וידברו על הגל או ויטגנשטיין, הם לא יודעים איך לתקשר בחברה ולהתייחס לבנות זוג שלהן כמו שצריך. אוליביירה, מנסה להגיע לאיזושהי שלוות נפש, אבל הוא מתאכזר אל לה מאגה במערכת יחסים די רעילה ולא יציבה, מנתק קשר מחבריו בשל האופי הבלתי נסבל שלו, מסתובב בודד, עוזב וחוזר לארגנטינה ובה גם לא מתקשר אצלו. תוך כדי, אנחנו מקפצים ממקום למקום בנקודה ספציפית בחייו של אוליביירה ותוך כדי גם הגיגים מסוימים, זרם תודעה, הומור מטאפיזי ומקור בלתי נדלה של ידע בתחומי האמנות הנרחבים.

קורטאסר כותב ספר שהוא כמו הנגינה של מונק על פסנתר. מנגינה פשוטה וקליטה שעוברת פילטר דרך הידיים המתופפות על הקלידים. ומשם, אפשר להרגיש כאילו אנחנו בקונצרט של שנברג או וברן או בציורים של גלז ומצינגר בהם המציאות מתפרקת והכל קורה בבת אחת. חוליו יודע הכל, על הספרות, על המוזיקה, פילוסופיה, ציור, קולנוע, אדריכלות, פיזיקה ומה לא? בלי קשר לסיפור, יש פה יופי של שמות להכיר שרק מעשירים את הידע. והידע והכוח אצלנו בלשנות את סופו של אוליביירה וחבריו. אם "קלאס" היה רק גימיק, הוא לא היה שווה קריאה. אבל יש פה צורת קריאה חדשה שכמותה עד היום אני לא חושב שיש. והסיפור נוגע להרבה. בסך הכל, אנשים רוצים להרגיש שייכות וחום ואהבה. אבל הם לא מקבלים ולא יודעים לתת את התחושות האלה. וזה מסופר בצורה שבא לך ללכת לאיבוד בתוך כל הדיבורים והבלבולים.

חלק מהפרקים כל כך קצרים שבניגוד לשיטה המסורתית בה קוראים לפי הסדר, לא מחפשים מתי פרק מתחיל ומתי נגמר. לפעמים לא שמים לב שמסיימים חצי ספר. אבל אני לא אדבר בשבח טוטאלי. כי זה לא ספר קל לקריאה, אפילו אני חושב שהוא די פגום. כבר בחלק השני המתרחש בארגנטינה, קשה לעקוב אחרי מה שהולך והסגנון נהיה די מתיש. אבל כמו הרבה יצירות גדולות, לא כל מסלול הליכה קשה לצלוח בקלות. ובסוף, זה שווה את זה. לא משנה איך קראתם.

קורטסאר מעיף לנו מיליוני צבעים ובסך הכול מבקש שנתייחס לאמנות כמו שאנחנו מתייחסים לחיים. תסכימו איתי שיהיה מבאס עם החיים שלכם יחולקו לפרקים ויקראו אותם לפי הסדר. "קלאס" הוא יופי של אבן חן. תנו לו צ'אנס. ואם לא לסיפור, לפחות לכל הכתבות המומצאות שיש שם בחצי השני.

אכתוב בקיצור. וראמו הוא ספר מושלם בעיני. כל מה שאני אוהב ומחפש בספרות נמצא בו. לדעתי הוא גאוני, דחוס, אך נקרא בקלילות ואפשר לקרוא אותו ברצף.
יש בו דברים שנראים ארעיים אך ככל שמתקדמת העלילה שום דבר לא מקרי. לדעתי איירה כתב פה יצירה מרתקת, מוזרה, פשוטה ומסובכת בו זמנית. יש בספר תזמון, קצב, מצב תודעה מוזר מסתורי ומעניין.
מומלץ מאוד לאנשים שאוהבים ספרות קצת שונה שעדיין לא כל כך מקובלת אולי בארץ.
ובעצם מומלץ לכל מי שאוהב לקרוא ספרים.
את הספר תרגמה מספרדית רינת שניידובר והוא יצא בהוצאת תשע נשמות וכרמל.
בספר אחרית דבר מעניינת של אנטוניו חימנס מורטו ויש בו 134 עמודים.

זה הוא הספר השני של ססר איירה שאני קורא לאחר שלפני כמה ימים קראתי את וראמו.
בספר זה כבר ממריא איירה אל מחוזות אחרים משלב מדע בדיוני ואפילו חייזרים שהופכים לבני אדם ולהפך.
הספר נפתח בכך שגיבור העלילה מפשיל את מכנסיו וסוקר את רגליו ומבושיו את הירכיים שלו ונמלא סיפוק לראות שהם קיימים. אך לפתע קורה דבר מוזר הוא נזכר שעשה זאת באור יום לא בביתו בעודו יושב על שיש.
בהמשך העלילה מתקדמת במהירות בקצב עקבי,אך מוזר, מסעיר, מרתק ומפתיע עד הסוף שבו לגיבור מתבהר הכל והוא מבין מדוע קרה מה שקרה.
אני חייב לומר שלאיירה יש כישרון ספרותי שלא נתקלתי בו לפני כן אצל שום סופר.
כיף לקרוא את הספר וכמו בוארמו גם בשיש איירה מרחיב את גבולות התודעה ומספק חווית קריאה מהנה ומיוחדת שגורמת לי לאושר רב.
הספר יצא בהוצאות תשע נשמות וכרמל בתרגום מספרדית של רינת שניידובר.
הספר מכיל 158 עמודים ובסופו אחרית דבר של אנטוניו חימנס מורטו.
מומלץ מאוד לכולם.

הספר הזה מבוסס על סיפור אמיתי, ספר שכולו מלא רגש וסימפטיה לילידים של ארץ האש שנוצלו בכפייה ואכזריות רבה בידי האדם הלבן בתחילת המאה ה-19.
לסיפור ממדים אפיים המקיפים היסטוריה של 50 שנים וסיפור חוצה יבשות. זהו סיפורה ההיסטורי של האניה 'בייגל' שיצאה ב-1830 לגלות את האזור הדרומי ביותר של יבשת אמריקה- ארץ האש. הספינה כללה משלחת בריטית של חוקרים ואנשי דת. שנים אלו היו שיא הקולוניאליזם הבריטי והם עשו בכל חלקי העולם ככל העולה על רוחם ללא כל נקיפות מצפון.
הספינה מגיעה לחופי פטגוניה וחוטפת ארבעה ילידים ומביאה אותם לאנגליה לצורך חינוך מחדש ובצפייה שלכשיחזירו אותם לאדמתם הם ישפיעו על שאר המקומיים לאמץ את תרבות המערב ויקבלו עליהם את עול הכנסייה.
זהו סיפורו של ג'ימי בטונס בן שבט הילידים הפווגי (Fuegian) המקומי שהיה אחד מארבעת הילידים שהובאו לאנגליה, הוא המוכר מארבעתם מכיוון שהצליח ללמוד לדבר אנגלית בסיסית. הוא נפגש עם מלך אנגליה וזכה לתמריצים. לאחר מספר שנים באנגליה הוחזר לארץ האש בציפיה שישפיע על חבריו לקבל את תרבות המערב.
הספר עוסק בניצול עם, נסיון להרוס את תרבותו ומנהגיו לטובת תרבות כביכול טובה יותר.
לילידים המקומיים הייתה תרבות ומנהגים שהתפתחו כדי שיוכלו לשרוד באזור ארץ האש שנחשב לאחד האזורים הקשים ביותר להשרדות בעולם עקב הקור המקפיא במקום, סופות בלתי פוסקות וסערות ימיות לא צפויות. לדוגמא בתרבותם הארץ ובעלי החיים שלה שייכים לכולם ומותר לקחת רק מה שצריך לצורך מאכל, אסור להרוג חיות צעירות וולדות, אסור להרוג יותר ממה שצריך לאכול, תרבותם עוברת מדור לדור בצורה אוראלית על ידי זקני השבט, הם אינם יודעים קרוא וכתוב.
הנסיון לכפות תרבות ומנהגים שאינם מתאימים ואינם רצויים מתרבות אחת לאחרת יכול להוביל להתנגשות חזיתית כמו שקרא כאן, על כך תוכלו לקרוא בספר.

לספר "סלסטינו לפני השחר" אין סוגה מוגדרת שאליה אפשר לשייך אותו, כי הוא רצף או זרימה של מחשבות, רגשות וחלומות המתארים מציאות קשה מאד של עוני,רעב,אלימות טרוף ויאוש
אך גם כמיהה לאהבה ולחמלה בתוך המשפחה. כל הספר כתוב מנקודת מבטו של ילד שחלומותיו ודמיונו מתערבבים עם פנטסיה קסומה שבה מכשפות, שדונים, הטבע ובעלי חיים, (פעמים רבות מהסוג שבד"כ מרתיע, כמו צרעות תיקנים לתאות וכד')וכן בני דודיו המתים. כל אלה באים לעזרתו של הילד ששמו לא ידוע אבל יש לו אחיין/כפיל בשם סלסטינו. סלסטינו זה אין לדעת מיהו, היה או לא היה, אך כמו הילד הוא נרדף וחווה אלימות במשפחה אך לא כואב אותה יש לו יכולות השתנות שלילד אין. הילד אוהב אותו כאילו היה אחיו התאום ולפעמים נדמה שהוא מחיה אותו מתוך טראומת מותו, קשה לדעת בבירור. הסיבה שלא נטשתי את הספר היא שלמרות כל מה שכתבתי ואין ממש עלילה, הוא נוגע ללב מפתיע ביכולתו לעורר הזדהות עם הרגשות העמוקים והכמוסים ביותר. ומבעד לכל הצעיפים הוא כ"כ אנושי. אולי הוא מתחבר באיזה אופן לתת מודע אוניברסלי. קטעים בספר כתובים כשירה ממש. הספר עוסק הרבה במוות ובקשר שלא ניתן לפרום, עם החיים. מי שיקרא קצת על הסופר וקורותיו לא יתקשה למצא חיבורים והקשרים למה שכתב. הספר מפעים ואני ממליצה לנסות גם למי שכל מה שכתבתי לא נראה לו/לה יש מצב שתופתעו.

סלסטינו לפני השחר. ריינלדו ארנס.
את הספר הזה קראתי בחודש האחרון והוא מסדרת אלדורדו שאני מאוד אוהב את הסדרה הזו.
דבר ראשון קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה כי הוא ארוך וגם עצוב מאוד וקורים בו דברים מאוד קשים
המספר ילד חי בכפר נידח בקובה. הילד מאוד רגיש יש לו חלומות ופנטזיות והוא חי במציאות קשה ואלימה של משפחה כפרית מסוכסכת וקשת יום.
ועכשיו אני מגיע לחלק המעניין בספר לילד המספר מתלווה סלסטינו שותף קרוב לבדידות לחלומות, לתקוות ולשוטטות על קו הגבול הדק שבין מציאות לדמיון.
אני מאוד נהנתי מהספר הזה כי הילד למרות המציאות הקשה ובכלל חיים קשים בקובה מלאים באלימות ועוני וקור ובכלל חיים שאני מודה שאני למזלי הגדול לא הייתה לי ילדות כזאת קשה כמו לגיבור בסיפור. אבל סלסטינו הצל שמלווה אותו נותח לו כוח והוא ממש שומר עליו זה מוזר כי נראה לפעמים בספר שסלסטינו זה בן אדם או חבר קרוב. אבל לא! זה צל בקיצור זה בדמיון של הילד וזה יפה מאוד שיש לו דמיון כזה מפותח שעוזר לו להתגבר על הקשיים ובכלל מוביל אותו ושומר עליו ונותן לו תקווה כמו פסיכולוג שהוא הולך אליו או אדם קרוב שהוא יכול לשפוך בפניו את הלב ולהוציא את כל הכעס שלו והבדידות והקור כל הזמן קר שם בקובה אין שמש.
הספר זה הוא רומן הביכורים של ריינלדו ארנס מגדולי סופריה של קובה במאה העשרים.
עכשיו אני מתלבט מה לכתוב. כי את הספר קראתי לפני שלושה שבועות ואין לי עכשיו כוח לקרוא אותו שוב למרות שזה מה שאני ייעשה לאחר שאכתוב את הסקירה הזו
אבל התחלתי כבר לכתוב את הביקורת לכן אסיים לכתוב אותה.
ספר מעולה שבעצם מה למדתי ממנו הילד חי בכפר נידח בקובה ויש לו ילדות קשה ובכלל מציאות שאני לא מכיר גם אלימות גם במשפחה שלו כל הזמן מדברים על מוות. אימא שלו משוגעת סבתא שלו משוגעת וכולם שם משוגעים ומשגעים את הילד שגם כבר משוגע מהכול והוא בסך הכל ילד תמים ורגיש ויש בו בילד הזה המון כוח הוא ממציא הוא מטייל בטבע הוא לא מפחד מכלום הוא מסתדר בכל מצב הוא מסתפק במועט והוא מסכן. באמת נשבר לי הלב שקראתי את הספר הזה. אבל הילד בורא עולם משלו חופשי וטוב שבו הוא המלך הוא האלוהים של עצמו והוא עושה מה שמתחשק לו ומה וכיף לו. ויופי כי גם אני אמנם בן 40 וכמה חודשים אבל לפעמים אני מרגיש כמו ילד ממש כמו ילד אני אוהב לשחק אני אוהב לטייל בטבע לדרוך עם הנעליים שלי בשלוליות מהגשם אני אוהב לעמוד במקום אצלנו בקיבוץ שיש בו גן והרבה טבע ויורד שם גשם והראש לי נרטב ולא אכפת לי זה כיף לי כי אני אוהב קור אני אוהב חורף וקור שהופכים את האותיות יוצא רוק וכל הזמן יש לי רוק בפה לא יודע למה אז אני יורק וגם אני כל הזמן הופך אותיות למשל השם שלי רע זה ער, אבל זה קל זה שתי אותיות כמו שלא זה אל לא בלי שום דבר ונמאס לי לחיות. אז אני הופך את זה לאל הבורא שכן אני רוצה לחיות וכיף לי לחיות ואני אוהב לחיות וגם אוהב לשתות קפה שחור חזק כי זה מה שאני ממש רוצה עכשיו לשתות כי אני עייף. לכן אני מסיים את הביקורת שלי על הספר המעולה הזה כי הקפה מתקרר. אבל ספר מעולה ממש טוב של סופר שגם קראתי את הספר הקודם שלו שיצא בעברית. הראשון שיצא זה 'לפני שירד הלילה' שיצא בכרמל הוצאה לאור. וזהו מקווה שעוד אנשים יקראו את הספר הזה ובכלל כל סדרת אלדורדו שערך אוריאל קון היא סידרה מעולה שאני ממש שמח שזכיתי לקרוא עשרה ספרים מתוך השלושה עשר שיצאו בעברית. ופה אני מסיים ויצא לי ביקורת ארוכה ולא ממש מוצלחת כמו שרציתי כי זה ספר מעולה שכל מילה עליו מיותרת.