זהו. סימנתי את הוי שלי. החשש הפרוזאי שליווה אותי כשהתחלתי לקרוא אותו נמוג בשלב מסויים. לא מיד בהתחלה אמנם, זה לקח איזה 200 עמודים, אבל זה בכל זאת קרה ולקחתי שליטה.

כבר ראיתי את עצמי מלאת התלהבות, מחצינה שתיים מהתכונות שאני משתדלת להצניע במופע הוירטואלי ועל כן המבוקר הזה שלי, הנטייה להתלהב והפתטיות. דימיינתי את עצמי באה לכאן כמו מי שחזרה הרגע מחדר לידה, מתפעלת ללא גבול מהפרצוף האליפטי של התינוק הלא מאד יפה אובייקטיבית שזה עתה הגיח ומשתוקקת לספר עליו בפורום, רק שכולן שם אמהות צעירות אך מנוסות, טרוטות עיניים וחשופות עצבים.

אז זה הנסבו הראשון שאני קוראת ואחרי שקראתי כמה ביקורות אני מבינה שהבחירה בו היתה יחסית מוצלחת במונחים של השקעה לטווח ארוך, כי אם הוא אכן לוקה בתסמונת הספר הרביעי הרי הספר הבא יהיה בהכרח טוב יותר.

ואין לי תלונות. היה אחלה. הטובים טובים, הרעים או ממש רעים או סתם טיפשים, הצדק אבסולוטי ונדמה לי שבסך הכל אני מבינה את החוקים:

החולשות של הטובים לעולם יהיו במתכונת החסרונות של עצמך שאת מכינה לפני שאת הולכת לראיון עבודה, מגרעות נחשקות,

כל ציפורן חודרנית או חור בגרב שלא התייחסו אליהם בתשומת הלב הראויה הם סימן לבאות,

והפצצה שהונחה מתחת לכסא תתפוצץ בסופו של דבר, לא חשוב אם אני רוצה או לא רוצה שזה יקרה.

ונראה שזה עשוי טוב, הכל מאד מוקפד, אבל אני כבר די מזמן הבנתי שבקריאה זה לא הז'אנר שלי. את סוג החווייה הזאת אני מעדיפה בקולנוע או בטלויזיה. כשזה על המסך אני לגמרי נהנית.

החץ של עכברי מטייל לו בין ארבעה לחמישה כוכבים. תוהה, מהסס, מתחבט, מתלבט. ובכן, אנחנו לוקים בתסמונת הספר השני. למי שאינו בקי בתסמונת זו, הנקראת גם אדום החזיס-נמסיס-קתרזיס מסוג A או מסוג B, או בכל שם שתרצו.

לופת הקורא הנרגש את הספר השני, אחרי שהתפעל עמוקות מהספר הראשון, ושואל את עצמו: האם נסבו התעלה על עצמו בנמסיס, או לא. שהרי זאת עליכם לדעת, ספר ראשון (מתורגם ראשון לעברית, למען הדיוק) שמתגלה כמעולה ומפתיע, משאיר אחריו שביל רחב של ציפיה ותקווה. ואז, הספר השני, נופל במלכודת המחלה שלעיל. חלק מן החולים, אלה הלוקים בסוג A קוראים את נמסיס כשהם שטופים בדעות קדומות והתפעמות חולנית והם נאנקים מהנאה מזוייפת כאילו אינם יכולים להפריד בין ספר לספר ואין להם כלים חדשים לביקורת זולת ההתפעלות הקודמת מאדום החזה המופלא.
לעומתם, יש החולים בתסמונת מסוג B, והם מתים ללמד את הסופר לקח. אה, כבר חשבת שאתה מי יודע מה, ושכל ספר שתפיק מכאן והלאה יוכל לשייט על גלי ההצלחה בלי מאמץ מצדך, אז דע לך שעלינו לא עובדים. הספר הקודם היה מקסים, אבל במקום לכתוב ספר טוב יותר כתבת ספר טוב פחות, וזה נורא ואיום כשמדובר בסופר עם פוטנציאל גבוה.

מכיוון שבקופת חולים כבר אין תורים פנויים וחדרי המיון קורסים, עלי לאבחן את התסמונת שלי בעצמי: אם לקיתי ב-type A או ב- type B.

ובכן, לצערי, מכיוון שהתחלתי לקרוא את הספר לפני כמה שבועות וסיימתי רק לפני יומיים, הדיאגנוזה ברורה בהחלט. ומי שלא הבין את האבחון מוטב יפרוש מלימודי רפואה וילך ללמוד שאמאניזם.
וכמה מילים על הכשרון שלא הוכיח את עצמו בספר זה.
אדום החזה היה ספר מפתיע, מרגש, קושר חוטים היסטוריים לנורבגיה של היום, חם, נשי במקצת, ולו הפרק על העבר במלחמת העולם השנייה היה קצת יותר בהיר ונהיר ולא הייתי צריכה לקרוא אותו שלוש פעמים, הייתי נותנת לו מאה כוכבים מתוך מאה.
בנמסיס לא נשאר כמעט כלום מהתפוצצות הזיקוקין הזאת. הספר הוא קר, מנוכר, נורווגי, יש בו כמה תעלומות, אבל רק שתיים באות על פתרונן ואחת מהן ניחשתי די באמצע. וכאן עלי להתוודות. למרות שאני קוראת מיומנת של ספרי בלשים ויש לי חוש חש לפתרון תעלומות, אינני מאלה המתיימרים לפתור תעלומות לפני הסופר. זה קורה לפעמים, אבל בהחלט לא תמיד. ודווקא בספר המורכב הזה, תעלומה אחת התבררה לי קצת בטרם עת.
נמסיס ליווה אותי במשך כמה שבועות, עניין מביך קצת בהתחשב בעובדה שמדובר בספר מתח. אם מותחן לא אוחז בגרונך, ולא דוחה שינה, עבודות הפסח, עבודות פורים, עבודה בעבודה וסתם מחוייבויות, מה כן יעשה את זה?
וכך קרה שנאלצתי לקרוא פרקים שלמים פעמיים כי פשוט שכחתי מה בדיוק קרה. יו נסבו, אני מצטערת, אבל זה באמת לא זה.
אז מה היה לנו בספר הזה?
1. תעלומת שוד שבסופו רצח (הפרק הזה כתוב באופן גאוני).
2. התעלומה של אנה, אהובתו לשעבר של הארי.
3. האם יבוא תום וולר השוטר הנבל מן הספר אדום החזה על עונשו?
אינני רוצה להרחיב את הנקודות שהוזכרו, כי לתאר את תוכנו של ספר מתח פרושו להרוס את המתח.

המתפעמים מסוג A, טרחו לאזכר את התהפוכות שבספר ואת העובדה, שבכל פעם שנדמה כי התעלומה באה על פתרונה, העניין מתהפך והתעלומה מסתבכת. וזה נכון. הם גם כתבו כי נסבו הוא רב אמן בהתפייטות ובתאור מצמרר של כל מה שקשור בתיאורי נוף. והם צדקו. הם גם אהבו את דמותו החבוטה של הארי הולה, אלכוהוליסט מסתבך בצרות שיגרתי לחלוטין, שלצערנו כל בלש שני הינו אביו הרוחני (בהתחשב בעובדה שרוב הבלשים הספרותיים שלנו מבוגרים מהארי).
אני, לעומת זאת, מקווה מאוד שהספר השלישי ידמה יותר לאדום החזה, שאוכל לתת לו חמישה כוכבים בלי לאבחן תסמונות ושיו נסבו יעניש סוף-סוף את תום וולר, כי יש גבול לסבלנות שלי.

****


לא מזמן כל כך, הייתי מעורב איכשהו ביצירה של סרט קולנוע באורך מלא. אני זוכר שבמהלך הדיונים על התסריט ומהלך העלילה עלתה התיאוריה הפשטנית משהו (אבל בפועל מדוייקת למדי) שסרט טוב הוא כזה שאתה יכול לתאר אותו בחצי דקה בשיחה טלפונית לחבר. הצלחת? יופי, אפשר להמשיך. לא הצלחת? מורכב מדי? לא טוב. צריך לחזור ולעבוד על התסריט, לפשט אותו, לזקק אותו. משהו לא עובד. בתכל'ס, זה עובד עם כל סרט טוב שראיתי.
גם בספרים, המבחן הקטן הזה אמור לעבוד. כשחושבים על זה, רוב הסיפורים די פשוטים, גם אם מדובר ברומנים מורכבים או בעלילות רצח סבוכות. בתוך הספר יש עוד מורכבויות, כמובן, ושפה ומבנה וסיפור ומסתורין וכל הדברים האחרים שהופכים צירוף של מילים ומשפטים ליצירה ספרותית מדהימה, אבל בסופו של דבר - רצוי שהספר יוכל להסתכם בתוך מין סינופסיס קצר, פסקה קצרה או שתיים. בדרך כלל, השורות האלה כתובות על הכריכה האחורית של הספר, ומסכמות בקצרה את העלילה, למי שצריך את זה.
התיאוריה הנחמדה הזו קרסה ארצה ברעש גדול ב"נמסיס".
אם מישהו היה מבקש ממני בסוף קריאת הספר הזה לסכם בכמה משפטים את העלילה עבורו, הייתי מסוגל - אולי - להגיד משהו כזה: יש שוד בנק והכספרית נרצחת. קשה למצוא חשודים. אחר כך קורים מיליון דברים ובסוף מתברר מה קרה. אבל איך הגענו לשם? רק אלוהים ויו נסבו יכולים להסביר. אולי רק יו נסבו. כי הסיפור הזה כל כך סבוך, ומורכב, ומעניין, וקושר את כל גיבוריו באופן כל כך אינטיליגנטי ולא מתבקש, שזה מרגיש כמו המופעים האלה בקרקס, שמישהו מצליח לאזן שלושים צלחות על עשרה מוטות דקים שמונחים זה על זה, וכל העסק חייב להיות מדוייק על המילימטר, אחרת הכול יתמוטט בשניות.

אחרי "אדום החזה", חיכיתי בקוצר רוח שייצא הספר הבא בסדרה. היו שם כמה קצוות לא פתורים, והשם "נמסיס" סיקרן אותי ורמז שהקצוות האלה ייפתרו, כך שבשנייה שראיתי אותו בחנות, קניתי אותו והתחלתי לקרוא. "אדום החזה" היה ספר בהחלט לא רע, ולמרות שהוא סקנדינבי ומקומי מאוד, הוא מרגיש הרבה יותר תכליתי מהספרים של סטיג לארסון, ויש בו משהו הרבה פחות נקי, הן מבחינת העלילה והן מבחינת הדמויות והשפה.
ובכל זאת, אני חייב לומר, ובאופן מפתיע - "נמסיס" עולה על "אדום החזה" אולי בכל פרמטר. הוא בעיניי ספר מבריק. סיפור בלשי שקשה מאוד לנחש את פיתוליו, אבל כשהם באים אתה חייב להודות שהם מעניינים, לא מתבקשים ויחד עם זאת מאוד לא סתמיים. הדמויות עגולות ואמינות, הן לא אומרות כמעט אף פעם את הדברים ה"נכונים" שהיית מצפה שיגידו, דמותו של מפקח המשטרה הארי הולה היא כמעט ההיפך ממה שהיית מצפה מגיבור ספרותי, ואפילו מאנטי-גיבור. הוא שתיין, הוא לא חכם במיוחד, אופיו פגום, הוא חלש פיסית, ממורמר לעתים, אין לו חוש הומור מושחז ויציאות שנונות - ברוב המקרים ממש להיפך - והוא מתפקד כמעט כמו מריונטה תחת שליטתם של נבלים כאלה או אחרים, ולא מבין דברים שהם כמעט מובנים מאליהם. התחשק לי לאחוז בכתפיים שלו ולצרוח: הלו! תסתכל לשם, טמבל! זה הוא! זה כל כך ברור, איך אתה לא רואה?!
נסבו מיטיב לתאר מצד אחד סיטואציות מורכבות עמוסות בפרטים כמו שוד בנק, ומצד שני רגעים שקטים וליריים כמעט, כמו מחשבותיו הנודדות של המפקח כשהוא מעשן סיגריה. הכתיבה שלו יכולה להיות כמעט משעשעת לעתים, בייחוד כשהוא מתאר מצבים טעונים אבל מצליח להשחיל בהם בדייקנות כירורגית רמזים קומיים דקים. מצד שני - כשהוא מותח, קשה לנשום.

אני בהחלט מוריד את הכובע. את הבא אני הולך לחפש גם באנגלית - התרגום של הספרים בעברית קצת נוקשה בעיניי וגם כאן המעבר בין תתי פרקים היה צריך להיות מובחן וברור יותר, כי אין שום אינדיקציה לעתים שעברנו סיטואציה בתוך הפרק, לפעמים תוך כדי שיחה שלא ברור אם הסתיימה.

דבר אחרון - רספקט ל"סטודיו דרום" על עיצוב כריכת הספרים (גם של "אדום החזה"). ממש מתחשק לחטוף את הספרים האלה, ופתאום המחיר המלא שלהם (קרוב למאה שקל למרות ששילמתי בפועל 70) נשמע שווה בהחלט.


****

מכירים את זה שקצב הנשימה שלכם משתנה עם קצב הנשימה של הדמות בספר שאתם קוראים? פתאום אתם מרגישים שאתם מתחילים לקרוא מהר יותר ויותר... שנשימתכם נעצרת? שאובוי לבושה אתם קוראים פסקה קדימה כדי לוודא שהכולל בסדר?
לא מכירים? אם כך אתם צריכים לקרוא את הספר הזה. כי ככה רבותי, לעניות דעתי כותבים ספר מתח. יש בו גם דמויות עגולות, גם אווירה, גם אמינות, יש רגעים שאין לך מושג, ויש רגעים שהרגשתי כמה אמא שלי בתקופה שסירטי אימה היו באופנה (וידאו שארפ, חנות השכרת סרטים בקצה הרחוב, כותרים כמו "ליל כל הקדושים" סיוט ברחוב אלם על כל המספרים, ועוד... איך לעזעזל נתנו לנו לראות סרטים כאלה בגיל כזה, עד עכשיו לא החלטתי עם בוב ספוג זה תוכן הולם לבני בן ה 10...בחזרה לביקורת) באותם סירטי איימה, אימא שלי תמיד צעקה בזמן שהרוצח התגנב מאחורי הווילון של הבלונדינית המתקלחת... מנסה בכל כוחה להזהיר אותה. לא מעט פעמים רציתי להוציא את הסיגריה מהפה של הארי ולכוון אותו ולסייע לו, ולהזהיר אותו... הארי הולה הוא לא גיבור כל יכול, הוא לא נקי כפיים ובר לבב, אין לא אישיות חפה מחולשות, ואולי בגלל זה הוא הרגיש לי כה אמיתי.
אני יודע שהייתי אמור להתחיל מאדום החזה... אבל זה מה שנקרה בדרכי קודם ואני לא מצטער, אשלים את שדורש השלמה.
ולמי שהתקשה לקרוא בין השורות, הספר מומלץ, למרות שנראה לי שההמלצה מיותרת, איכשהו אני מרגיש שאני היחיד שעוד לא קראתי.

עד שהתחלתי לכתוב את הביקורת, לא ידעתי שאכתוב אותה. לא בגלל שהספר לא טוב או לא מעניין - הוא דווקא טוב ומעניין מאד. זה אחד מאותם ספרים שגורמים לאנשים להגיב אליהם - לטוב ולפעמים גם לרע. זה הספר השני של נסבו שאני קוראת, ואת הראשון קראתי ממש מזמן.

הארי הולה הבלש של נסבו גרם לי לחשוב על המקצוע הספרותי הזה. כבר אמרו לפני ש"בלש" במותחנים צריך להיות שרוט קשות: בדרך כלל הוא בודד - גרוש או אלמן, שותה יותר מדי, לא מתנהג באופן מקובל, יש סביבו אווירת מדנים ותככים, ובדרך כלל סולחים לו על כל המיזנטרופיה הבלתי מוסתרת שלו בגלל יכולתו המופלאה לפענח פשעים, שזו הסיבה לקיומו. הולה הוא אובססיבי לפיתרון חידות, העבודה שלו מגדירה אותו - כי היא יחד עם השתייה מהווה את הסיבה לקיומו. יש לו חברה שבספר הזה נמצאת בארץ אחרת והקשר בינהם מסתכם בשיחות בטלפון בעל קליטה לא משהו.

העלילה בנויה נפלא. שתי תעלומות שנראות על פניו שונות ולא קשורות משתלבות להפליא ועם הפיתרון (המפתיע!) אתה מבין גם עוד על מה שחושב נסבו על משפחות, על אהבה, על פושעים, על "כבוד" על אמת ועל שקר. ומה שהוא חושב הוא מרתק וכנה, מתובל בפרטי תרבות ומוסיקה (אמנם של עשור או שניים קודם, אבל בכל זאת!) ולא גרם לי לפקפק באמינותו.

הספר הזה שונה ככל שניתן ממותחן אמריקאי. הוא מורכב, מתאר מצב מציאותי, הולה שוגה לעתים, שגיאות שעולות ביוקר לו ולאחרים. אבל בתמורה אתה מקבל סיפור שהוא יותר מנוסחה ושאינו מתמקד רק בפשע ובפיתרונו. חובבי המתח שאוהבים "קצת יותר" ייהנו מהספר הזה, לדעתי.

הנה לקח לחיים - לא לקרוא את ספרי הסדרה בסדר רנדומלי. אדום החזה היה מרענן ומפתיע. פנטום היה מרתק ומבריק. נמסיס - פחות. נסבו עדיין אותו נסבו ולא שחלילה פרשתי ממועדון המעריצים שלו, אבל אחרי פנטום הייתה ירידה מסויימת ברמה. יש לי מין הרגשה עמומה שקיים (מבחינתי כמובן)כלל ה"שלושה" בספריו, ז"א החשוד הראשון והשני לעולם לא יהיו הרוצחים והאדם השלישי, שלכאורה לא - הוא כן. לא כלל מדעי, סתם אינטואיציה נשית:-)

מכיוון ששוב אין לי הרבה מה לחדש אחרי יותר משלושים ביקורות מהללות, כהרגלי לאחר קריאת ספריו של נסבו, אפצח במספר שאלות המופנות אל עצמי:

1. הארי הולה הוא אלכוהוליסט שלא מצליח להגמל, אנטיפת מוצהר, מרושל בהופעתו ובעל הגיינה לקוייה ועדיין כל הנשים הן נר לרגליו. למה?
2. למה כל השמות של הנורבגים בספר קצרים וקלים להגייה (הולה, ובר, מולר, לן, ילטן, וולר) ושמות של הרחובות והשכונות לא ניתנים להגייה בשום פנים ואופן?
3. למה בן אדם שהותקף על ידי רוטווילר רצחני והיה על סף מוות לא הולך לבית חולים (או לפחות יורד על בקבוק ג'ין), אלא עולה על טיסה מסחרית טרנסאטלנטית כדי לתפוס את הרעים. מזוכיזם? לפחות תלמד מביבי - טוס בביזנס!
4. ממתי חיוך של דיוויד הסלהוף נחשב לשם דבר בתחום החיוכים? מישהו בכלל ראה את החיוך שלו מאחרורי הסיליקון של פמלה אנדרסון?

על אף כל אלה, קניתי את כוכב השטן, ציידי הראשים ופטנט הפוקים של דוקטור פרוקטר. אני את דמי החברות במועדון שילמתי...

חשבתי שמי שמנהל את העולם הוא האיש השחור בבית הלבן או מיליארד ומשהו סינים או גוגל או תאגידי הענק או מארק צוקרברג/טים קוק/ביל גייטס או השייחים של נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי או שימון פרס את בג״צ.

אז חשבתי.

מי שמנהל את העולם דה פקטו זה צועני אחד, רסקול בּדגֶ'ט, שיושב בתא כלא באוסלו, נורווגיה. רסקול זה, יש לו זרועות במערכת הפשע בברזיל, שלוחות במערכת המשפט ברוסיה, מוציאים לפועל ברחבי אירופה, והוא לא צריך שום גוגל ארת' או ווייז כדי לאתר שום מאן דהוא בשום מאן דפה או דשם – יש לו מרשתת ייחודית לא מבוססת טכנולוגיה: הצוענינט. הוא סוג של באבא-פשע ששוטריה הטובים של משטרת אוסלו עולים אליו לרגל, בברכת הממשל הנורווגי, כדי שיעזור להם לפענח פשעים ולהשתיק את הציבור הנורווגי הנודניק שמתלונן שהמשטרה לא מפענחת פשעים. בין העולים לרגל גם בכיר בניה של משטרת אוסלו, הלא הוא המפקח הארי הולה.
(אילו רק רסקול בדג'ט היה זמין כשנחתמו באוסלו הסכמי אוסלו... אם מישהו יכול היה לסכל אותם, זה רק רסקול בדג'ט. כל מי שקורא "פושעי אוסלו לדין" צריך פשוט לפנות לרסקול והוא כבר יטפל בהם.)

עברה יותר משנה מאז קראתי את אדום החזה, והזיכרון קצת היטשטש. יו נסבו הסיר את האבק שהצטבר אצלי בעמ' 21 כשהגניב באלגנטיות את תקציר הספר הקודם. אלן ילטן המנוחה, ראש מחלק הפשע ביארנה מולר, הניאו-נאצי סוורה אולסן והמפקח החתיך ההורס הקטלני תום וולר. רקל, בת הזוג החדשה של הארי שאותה דווקא קצת זכרתי, הוגלתה לרוסיה עם בנה אולג, מה שאיפשר להארי לחדש ימיו כקדם עם אנה שהייתה אהובתו למשך שישה שבועות לפני שש שנים. 6-6 זה מספר נאחס, כפי שיתגלה בהמשך.

הפעם התרחש שוד בנק, פקידת בנק נרצחה, אנשים - בעיקר נשים - מסביב להארי הולה ממשיכים למות (יש בו מנחוס, בהולה הזה) ואיכשהו יו נסבו הצליח לקשור ביניהם. ספר זה, בניגוד לקודם, מתמקד בהווה ולא בפשעים ששורשיהם במלחמת העולם השנייה, ומבחינה זו הקריאה הייתה נוחה יותר למשתמש. אלא שפיתוליה הסבוכים עד כדי פסיכדליים של העלילה איזנו את הנוחות הכרונולוגית היחסית. אפילו ביארנה מולר אמר להארי הולה שהוא עושה לו כאב ראש.

"מה זאת אומרת?" שאל מולר. תחזור על זה עוד פעם, הארי, לאט."
הארי נשם נשימה עמוקה.
"בעצם, לא משנה," אמר מולר. "כואב לי הראש."

אצל נסבו, המתח לא מתקיף מאחור ולופת אותך בצוואר, אלא מתגנב לו בחשאי, בצעדים חרישיים וערמומיים. המתח הוא כמו רפסודה שצפה באגם שקט על המאדים, כשאין רוח ואין אדוות גלים ובעצם, האגם הוא בכלל קפוא. אם בכלל יש אגם על המאדים. אין פה דפיקות לב מואצות, ואין שעון שמראה שכבר שלוש בלילה ואני בכל זאת לא מסוגלת לעזוב את הספר. הוא לא ספר מאחר ובוודאי לא ספר מבריז, אבל הוא ספר טוב ומעשיר. מאוד מעשיר. יו נסבו ושליחו הארי הולה הם מצבור ענקי של ידע.

דברים שלא ידעתי עד שקראתי את נמסיס ואני לא מבינה איך הגעתי עד הלום בלעדיהם
# אאוריס אלטאה: אוזניים בולטות (הנסיך צ'ארלס, בלשון עממית)
# פּוּסִיפוּרְם גְירוּס: חלק באונה הצדעית במוח שתפקידו היחיד הוא לזהות פרצופים
# אוסלו: אוס = רכס לו = מישור
# כוכבי נויטרון: כוכבי לכת שרמות הדחיסות וכוח המשיכה שלהם הן כה גבוהות עד כי כל ניצוץ קטן יגרום לפיצוץ בעוצמה של פצצת אטום.
# דיסוזמיה: אי יכולת להריח גווייה
# ארבעת יסודות הנקמה: שמחה לאיד, קטנוניות, צדקנות וסדיזם.
# האנתרופולוג אדוארד הול היה הראשון שהוכיח את הקשר בין המרחק שבו בני אדם עומדים זה מזה בעת שיחה לבין היחסים ביניהם. איזה גאון!

בכל זאת תפסתי את יו נסבו באי דיוק קטן. הוא הסביר שאנגרמה היא משחק אותיות, למשל מילים שאפשר לקרוא אותן גם מההתחלה וגם מהסוף, כמו המילה "מים". כמובן שהוא לא הדגים זאת על מילה עברית, כי הוא לא יודע עברית. הוא יכול היה להרחיב חקר עוד קצת ולכתוב שמילה שכזו נקראת פלינדרום. פלינדרום הוא מקרה פרטי של אנגרמה.

אבל אין על הארי הולה. אילו רק הוא היה מפענח גם פשעים אמיתיים שלא יו נסבו הגה, הייתי ממליצה עליו למפכ"לות.
אני תוהה אם גם במציאות אפשר להוציא דגימת דנ"א מתוך הבל פה של שודד בנק שננשף על הזכוכית בדלפק, ועוד לפענח אותה בתוך 3 ימים, ועוד כשזה שעון חורף נורווגי.
איפה אוסלו ואיפה אנחנו... אצלנו זה לוקח 3 חודשים ועוד בשעון קיץ וזה עוד כשיש בכלל מפכ"ל.

אבל לנו יש פלאפל. ולנו יש רח' הרצל פינת בגין. ולא רח' בלתיקריאוסלוואיין פינת גיברישקוואובווייאן בואכה נשברוליהשיניימסססמקובווייאאן.

הארי הצמיד את הטלפון הנייד האדום של ביאטה לאוזנו.
"מוקד התחזוקה של עיריית אוסלו? מדברים מהמשטרה. איפה אתם מרוקנים את המכולות שלכם? את הפרטיות, כן. מתודיקה, איפה זה... ורקסאייר פורולונדס ואי באלנברו? תודה. מה? או בגרנמו? איך אני אדע באיזה..."
"תראה," אמרה ביאטה. "פקק תנועה."
בירידה אל צומת הטי מול קפה לורי בהגדהאוגסוואיין יצרו המכוניות חומה בלתי-חדירה לכאורה. היינו צריכים לנסוע באורנינבורגוואיין," אמר הארי. או בשירקוואיין."

כן. דפניטלי שירקוואיין.

אני מחבבת את ההומור האנדרסטייטמנטי של הארי הולה, את חוסר הבולשיטיות שלו, את העקיצות הדוקרניות, הלגלגניות, המדויקות והכה מתוקות שהארי שולח לרונה איברסון, מפקד האגף לחקירות שוד. איך אומרים בנורווגית אפס?

דוגמה מתוקה לחוסר הבולשיטיות ההארי הולית:
מפקד משטרה כלשהו להארי הולה: הצגת מידע רלוונטי שמאפשר שמירה על כללי המשחק.
הארי הולה למפקד משטרה כלשהו: הלשנה.


אסיים בשתי בדיחות. אחת שלי ואחת מהספר.
# "אגפי הפשע, השוד ועברות המין ארגנו מסיבת חג מולד משותפת בקפטריה." (לא מדובר באגפים של ארגון הפשע של דומרני את אבוטבול, אלא דווקא במשטרת אוסלו.)
# שני ספלים ריקים יצאו לטייל באוסלו. לפתע ראו ספל קפה. אמר האחד לשני בהתלהבות, "יו! נסבו."


מעניין אותי אם השם המקורי והמלא של יו נסבו הוא יואכים יונסבו.
אבל יותר מעניין אותי מי היה משחק את הארי הולה בסרט או סדרה. אני צריכה איזושהי נקודת ייחוס לעוד שנה, כשאקרא את ההארי הולה הבא.

הופה הולה.

"הופה הולה הולה, הופה הולה... כל בוקר אני מתעורר... מכין לי כוס קפה... הופה הולה הולה הולה..." זה מה ששרתי לעצמי כמעט בכל פרק שקראתי בספר. אמנם הרי הולה בכלל לא בטלן, אבל התיאורים של השכמתו, הכנת הקפה, המחשבה על השתיה החריפה שהפסיק לשתות, הסיגריה, חוזרים בספר שוב ושוב כמו פזמון חוזר, זה נראה כמו הדבק של החיים שלו, ובמחשבה שניה אם זה הדבק של החיים שלו הרי זה דבק החיים של רובנו. העשיה החוזרת.
בכל מקרה, טעם החיים של הרי הולה זה תעלומות של שוד ותעלומות של רצח. וחייו מכוונים בעיקר למצוא את האשמים. יש לו גם חברה שהוא אוהב, אבל היא ברוסיה עם הבן שלה, בדיונים משפטים מול האב של הבן על חזקה.
להולה, כמו כמו בכל סיפור משטרתי, יש שותפים לעבודה שהוא אוהב, יש כאלה שהוא שונא, ובעיקר יש לו חברים טובים מאוד, מחוץ למשטרה, שעוזרים לו. יש לו חשיבה "מחוץ לקופסא" ולפעמים גם עשיה מסוג זה, מה שמעצבן את רוב שותפיו לעבודה. אבל מה שבעיקר עוזר לו בספר הזה - זו שותפה שלא שוכחת לעולם פנים של אדם שראתה אי פעם. ובכל זאת, הוא גם טועה באבחנותיו, יותר מפעם אחת.
הספר הוא ספר בלשי נחמד, כמו ספרים רבים מסוג זה. אני לא מצאתי בו יחוד, ואני גם לא חושבת שאקרא את ההמשך שלו. המשך שאולי כבר יצא לאור ואולי לו. אין לי מושג, אבל ברור שסידרת הולה לא הסתיימה, כי האיש הכי רע עדיין לא נתפס. בדרמה תורכית אולי זה היה הסוף, אבל יש לי הרגשה שהנורבגים רוצים סוף קצת יותר טוב, ובעיקר צודק.
הופה הולה הולה...

לפני זמן מה, בעגה המקצועית, "חטפתי צינון". השתמשתי במי מלח, סחבתי איתי גליל של נייר טואלט לכל מקום, ושכחתי איך נושמים מהאף בצורה נורמלית.
יום שבת אחד הגיע ואני הוצאתי מערימת הספרים של אמא את הספר הנ"ל. הזהרתי אותה שאני חושבת שזה לא הספר הראשון, אבל היא לקחה אותו בכל מקרה (מזל. מזל טהור. אני מאמינה במקריות, דרך אגב.).

וכך קרה שאני, מילים המצוננת, נשארתי במיטה כל שבת כמעט (למעט הפסקת מחשב של שעה וחצי) וקראתי את "נמסיס" של יו נסבו.

העלילה מסובכת מכדי שאתחיל להסביר אותה, מה גם שאני לא זוכרת ממנה כלום. הדבר היחיד שנשאר אצלי זו ההרגשה של - "רגע, אבל זה נפתר, ההוא עשה ככה וככה ובסוף היה -", שמתבדה לגמרי בעקבות המחשבה הבאה -"אבל יש עוד ______ עמודים עד סוף הספר, איך הוא עומד למלא אותם?" ונזרקת לפח השיממון של התמימות אחרי שמתברר שתיאוריית הקשר שרקחתי בכלל לא נכונה, כי יש משהו עמוק עוד יותר מאחורי הכל.

ובאמת, אני חייבת להגיד, זו הרגשה פשוט נהדרת. אני לא קוראת ספרי בילוש בדרך כלל, בעצם בכלל לא, אבל נראה לי ש"קפצתי ראש" לתוך הז'אנר הזה ואני ממש לא רוצה לצאת מהבריכה.

זהו ספר מסובך ומלא הפתעות, עשיר ונהדר.

אחרי כמה שעות יצאתי מהמיטה ובהרגשה קצת סהרורית החזרתי את הספר למדף ותהיתי מה עשיתי מאז תשע בבוקר, עכשיו כבר שלוש ולאן הזמן רץ, וממש לא שמתי לב אבל עבר לי הצינון.

נתון 1: מילים מצוננת קוראת יו נסבו, מילים מבריאה מהצינון תוך שעות.
מסקנה: תקראו יו נסבו, זה טוב לצינון.
נתון 2: עכשיו חורף, כולם מצוננים.
מסקנה 2: כולם צריכים לקרוא יו נסבו.