בערך שליש מהזמן אני ישן. בחצי מהזמן שנותר אני עובד או בעבודה (לפעמים יוצא אפילו שגם וגם). נותרה שישית חיים. בערך שליש ממנה מוקדש למחויבויות משפחתיות. שליש נוסף נבלע על ידי עניינים כגון לנסוע לסידורים, למצוא מקום חניה לאוטו, לעשות סידורים, לנסות לערער על דו"חות החניה שקיבלתי בזמן הסידורים (אני צריך לעשות בממוצע 10 שיחות עד שמישהו באגף החניה המזורגג עונה לי, ואז לפקסס [שלוש פעמים, בממוצע] את הערעור עד שהוא מגיע ונדחה), לקחת את האוטו המוזנח שלי לשטיפה, לעבור על חמישים הודעות הדוא"ל שמגיעות אלי מדי יום (על שלושים אין צורך לענות, על חמש עשרה אני עונה, חמש אני משאיר למחר) ועל שתיים שלוש שלא הספקתי לענות אתמול, ללכת לשלם את דו"חות החניה עם הקנס שהצטבר... הבנתם את הרעיון. mui כיף, כיף שבא להתעלף. אחרי כל זה, מתוך השעות הספורות של זמן פנוי שנותרות לי כל שבוע, אני מצליח לפעמים לקרוא שעה פה, שעה שם.

אז למה, לעזאזל, הקדשתי את הזמן היקר הזה לספר שידעתי מראש שיעצבן אותי? הרי היה לי ברור מראש שלא אמצא ב"קללת דרעי" פרוזה משובחת ושהקריאה שלו לא תסב לי שום הנאה אסתטית או אינטלקטואלית. זה כנראה סוג של מס טיפשי שאני מטיל על עצמי, לקרוא מדי פעם ספר רק בגלל שזה "חשוב לדעת". וחשוב לדעת על מעלליו של דרעי, גם בגלל שהוא (אם אינני טועה) חבר הכנסת היחיד שחזר לכנסת אחרי שישב בכלא ולא מן הנמנע שגם "נזכה" לראותו שוב בממשלה.

משלל פרשיות השחיתות, השוחד, המרמה, ההדחה לשקר והפרת האמונים המתוארות בספר הזה, אכתוב על אחת בלבד. לטעמי זו הפרשה המכוערת מכולן, ואריה דרעי כלל לא הואשם בְּגינה. דוגמא מובהקת מזו לעשית "רעה תחת טובה" קשה למצוא. הנה הסיפור.

יפה, אשתו של דרעי, גדלה בבית היתומים וינגרטן בירושלים. בשנת 1977 ביקרו שם איסר ואסתר ורדרבר, זוג ניצולי שואה עריריים מניו-יורק. הם שוכנעו "לאמץ" את יפה דרעי, ובמשך שנים שלחו לה מכתבים ומתנות. על אף ששניהם התפרנסו מקצבאות, עלה בידם לסייע לה כספית לאורך כ-14 שנים בסכום כולל המוערך בכ-50,000 דולאר.

כשטבעת החנק של חקירות השחיתות בעניינו סגרה עליו, דרעי הבין שהוא חייב להמציא הסברים כיצד הצליח לרכוש, במהלך תקופה קצרה יחסית בה היה עובד מדינה, כמה דירות מפוארות. הוא ניסה לעשות זאת באמצעות סיפור שקרי ולפיו איסר ורדרבר העביר לאשתו ולו מאות אלפי דולארים במזומן לצורך רכישת דירה. ורדרבר מת מספר שנים קודם לכן ולפיכך, באופן טבעי, לא יכול היה להכחיש זאת. מאחר ולזוג ורדרבר לא היה אף פעם רכוש רב וגם לא משרות משתלמות, היה צריך גם למצוא הסבר כיצד הם התעשרו. הגירסא המכוערת וחסרת השחר אותה ניסה להפיץ שמואל וינברג, שליח של דרעי, היתה שאיסר ז"ל התעשר מגניבת רכוש יקר-ערך של נספים בשואה (עמ' 163).

וינברג סיכל את נסיונות משטרת ישראל לחקור את האלמנה ורדרבר בניו-יורק, ניסה להחתים אותה על תצהיר שקרי, והקליט את השיחות. משסירבה לחתום, הוא לחץ עליה שוב ושוב. השופטים קבעו שהזקנה נשמעת בשיחות המוקלטות האלו כמו "דג המפרפר ברשת" (עמ' 178). הוא גם ניסה להשיג עדי שקר שיתמכו בגירסה המפוברקת אך מאמציו נכשלו.

אם מתחשק לכם לדעת על הגועל נפש הזה יותר, ואם יש לכם זמן אינסופי, אתם מוזמנים לקרוא את הפרוטוקולים של משפט דרעי, המתפרסים על פני כ-50,000 עמודים. אבל אני לא ממליץ לכם לעשות את זה, אין לי שום דבר נגדכם, נהפוך הוא.

סוף דבר – המחוזי גזר על דרעי ארבע שנות מאסר, העליון הפחית לשלוש, ואחרי ניכוי שליש (כפי שנוהגים באסירים שהתנהגותם טובה, כאלה שמקפידים לומר סליחה-בבקשה-תודה, מה שקרוי אסירי תודה) הוא ישב שנתיים. ועכשיו - עכשיו הוא שוב אתכם.

https://www.youtube.com/watch?v=v6x3y7Qtkg8

נניח שהרופא שלי היה מבשר לי, חלילה, שמקננת בגופי מחלה קטלנית שתתפרץ בדיוק בעוד שנה ואז תהרוג אותי במהירות מתחשבת. ("אני רוצה לשמוע דעה נוספת", הייתי מתלונן. "בסדר. אתה גם אדיוט!", הוא היה משיב.) האם הייתי משנה משהו בסדר היום שלי? איך הייתה הידיעה שהזמן מוגבל משפיעה על התוכניות שלי לשנה האחרונה? מובן שלא יהיה הגיון רב לפתוח תוכנית חסכון לטווח ארוך או להתחיל תהליך התנתקות מהכבלים של הוט. אבל מה כן?

לא הרבה, כנראה. הייתי לוקח חופשה-ללא-תשלום וללא-חזרה מהעבודה כדי לבלות כמה שיותר זמן עם שאהבה נפשי ועם שאר יקיריי; דואג לכמה עניינים כספיים; נוסע פעם או פעמיים לחו"ל (אלסקה? נורווגיה?); לא אוכל ירקות ולא מתאמן ללא שום רגשות אשמה; ומרבה במצוות, ליתר ביטחון. אולי זה עצוב, אבל, בשורה התחתונה, לא עולה על דעתי שום חוויה משמעותית שטרם חוויתי ב-53 (אאוץ!) שנותיי עד כה שארגיש מחוייב להספיק, ואין גם הישג משמעותי אליו אני שואף שאוכל להשיג תוך שנה. הברבור הזה לא היה נותן קולו בשיר.

המחשבות המורבידיות האלה הופיעו אצלי ב"אשמת הכוכבים", אותו סיימתי באיחור לא-אופנתי לפני כמה ימים. בטח קראתם אותו. הוא מתאר את סיפור אהבתם של הייזל גרייס ואוגאסטוס ווטרס – נערה ונער חולי סרטן הנפגשים בקבוצת תמיכה – מנקודת מבטה הנוקב של הייזל. שלא כמו בתרגיל המחשבתי (שישאר כזה, טאץ' ווד) שלמעלה, להייזל ואוגאסטוס אין הפריבילגיה לדעת מראש אם ומתי המחלה תכריע אותם. יש להם, לעומת זאת, את הזכות לחוות אהבה שיש בה עוצמה ובגרות, גם משום שהיא מתרחשת על קו הקץ.

מה אני יכול לחדש אחרי שהכל כבר נאמר ונכתב על הספר הזה? כלום. אני יכול רק לחזור על מה שכתבו אחרים. הרומן העצוב ומכמיר הלב הזה נקרא היטב מתחילתו ועד סופו. תיאורי ההתמודדות של בני הנוער עם "מלכת המחלות" – מחלת הסרטן – אמינים בסך הכל ומעוררי הזדהות. דוגמא לצוהר שהספר פותח להתמודדות ההירואית-בעל-כרחה הזו היא החשש של הייזל להיאהב: "רציתי לא להיות רימון, לא להיות מפגע זדוני בחייהם של האנשים שאהבתי". אי אפשר שלא להתחבר לזה.

הסבל של הייזל ואוגאסטוס צובט חזק בלב, אבל אני הזדהיתי לא פחות עם הסבל שחוו דמויות ההורים. עוד לא נבראו המאזניים שישקלו ויכריעו כאבו של מי גדול יותר: של ילד חולה או של הוריו הצריכים להתמודד עם הסבל היומיומי הזה כשידם קצרה מלהושיע, בעודם חייבים לשמור על פאסון ולהקרין קור-רוח ושליטה גם כשמתחשק להם להתפרק לגורמים. אחרי שקראתי חלק מן הביקורות הקודמות, קיויתי שקריאת הספר תגרום לי לדמוע. זה היה קרוב, אבל זה לא קרה.

פינת הציטוט
------------
בבית אנה פרנק באמסטרדם קראתי את המשפטים הבאים שאמר אוטו פרנק ז"ל על בתו אנה הי"ד, ואותם מצטט גם הספר. מאז חלפו כמה שנים וקרו כמה דברים שגרמו לי להשתכנע באמת שבהם.
"אני מוכרח לומר, הייתי מופתע מאד לגלות עד כמה עמוקות היו מחשבותיה של אנה. זו הייתה אנה שונה מאד מזו שהכרתי כבתי. היא אף פעם לא ממש הראתה את הצד הנפשי הפנימי הזה שלה. המסקנה שלי, כיון שהייתי ביחסים טובים מאד עם אנה, היא שמרבית ההורים לא באמת מכירים את הילדים שלהם".

ליידיס אנד ג'נטלמן! ברוכים הבאים לקרב שכמותו עוד לא ראיתם, קרב במשקל קל-כבד. בצד שמאל של הזירה, קבלו את הציביליזציה האנושית העתידנית, על מנגנוני הפיקוח והשליטה החברתיים האימתניים שלה, על צבאה המאומן ספרטנית לקראת קרב צפוי עם גזע חייזרים מסוכן הקרוי "באגים", על נכונותה לעשות הכל – ממש הכל – כדי לזכות בקרב הזה, על חיפושיה הנואשים אחרי האחד והיחיד שיוכל להבטיח נצחון במערכה; ויחד עימם – כן, כן, באותו צד של הזירה, קבלו את ה"באגים" עצמם, לוחמי חלל מנוסים וחסרי-רחמים.

ומולם, בצד ימין של הזירה, ניצבת דמות אחת ויחידה ושמה אֶנְדֶר. ילד! במשקל קל! בן שש! אז על מי (חה, חה) אתם מהמרים (חי, חי)? רגע! אל תחליטו כל כך מהר. אנדר הוא לא סתם ילד. יש לו איי קיו של לפחות 300 נקודות בָּצֵל, מחשבה מהירה מזו של שרלוק הולמס, אינסטינקטים וטכניקות לחימה שהיה גורמים לג'ק ריצ'ר להסמיק מבושה, אינטליגנציה רגשית גבוהה משל אובאמה, יכולת התמדה בלתי-נלאית רבה מזו של הנשיא שלנו, וכושר הנהגה מרשים מזה של צ'רצ'יל. כמו שאמר גוּטֶה על אלטמן הקטן בסרט מציצים: "זה ילד זה?" אז על מי אתם מהמרים עכשיו?

אז אל תהמרו, פשוט תקראו. "המשחק של אנדר" הוא ספר מדע בדיוני שקשה להניח מהיד. העלילה שלו מתפתחת כמו משחק-מחשב טוב או כמו סרט אקשן משובח, בהם הדמות הראשית ניצבת בפני סדרה בלתי-נגמרת של אתגרים שהופכים ליותר ויותר בלתי אפשריים בחלוף הזמן. יש לא מעט עלילות מתח שזהו המבנה שלהן. היחוד כאן הוא שגיבור העלילה הוא ילד, מה שמאפשר לאורסון סקוט קארד, מחבר הספר, להתעמק גם במתחולל במוחו של ינוקא הנדרש לגייס תעצומות-נפש על-אנושיות על מנת להתמודד לגמרי לבדו מול מבחנים קשים מנשוא, כשהאנשים שמסביבו לא בוחלים בשום אמצעי על מנת לנסות ולהכשיר אותו למטרה שיועדה לו.

אם אתם מחפשים עלילה ריאליסטית (ולו גם במגבלות הז'אנר), חפשו במקום אחר. אבל אם אתם רוצים לזכות בשעות ספורות של הנאה צרופה, אם אתם עדיין מכורים לעונג החריף הזה של צלילה לעולם בדיוני ברוא-ספר, כשאין לכם יכולת (וגם לא רצון) לחזור לעולם האמיתי לפני שתדעו איך ההרפתקאה מסתיימת, אז המשחק של אנדר יעשה את העבודה מצויין. מומלץ בחום, עם כוס קפה ומשהו מתוק ליד, ורצוי לא להתחיל לקרוא בשעת ערב מאוחרת.

קרה לכם פעם שהכרתם מישהי שנמצאת במערכת-יחסים עם מישהו שלא מגיע לקרסוליה, מכאיב לה נפשית, משפיל אותה, מדכא אותה והיא לא מסוגלת לעזוב? או מישהו במצב כנ"ל? כמו נחום-תקום, הם חוטפים בומבה לפרצוף בכל פעם מחדש אבל שוב ושוב משקרים לעצמם, מדחיקים את האמת שכולם חוץ מהם רואים, סוגרים אותה בתוך מגירה נסתרת בירכתי התת-מודע שלהם, נועלים וזורקים את המפתח, מפחדים פחד-מוות מלראות את מה שכולם מלבדם רואים: שהקשר בשקר יסודו, שהוא נבנה על יסודות החולשות שלהם ושל בן-הזוג שלהם ומחזק אותן, שהוא לא נותן להם לצמוח, שמתחת לאֶרוֹס מסתתר לו תַנטַלוֹס. אבל לעתים קרובות קצרה היד מלהושיע: כמעט בלתי-אפשרי לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו.

על מערכת יחסים שכזו נסוב הספר המצויין הזה, "חיי נישואים", מאת דוד פוגל ז"ל שנרצח באושוויץ. פוגל היה משורר רוב שנותיו, והדבר ניכר בכתיבה העשירה בדימויים ציוריים וברגישות בה הוא משרטט את הדמויות. הרומן נדפס לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת ושפתו התיישנה, אבל התיישנה יפה, כמו יין משובח, ואין כל קושי לקרוא אותה וליהנות ממנה. העלילה מתרחשת בוינה השוקקת של אותה תקופה ופוגל מפליא להעמיד לפנינו את העיר הנהנתנית הזאת, על בתי-הקפה וה"רסטורנטים" שלה, על נופיה, על חיי הבוהמיינים שלה מחד, ועל הזונות וחסרי-הבית שלה מאידך. וכן, הייתה גם אנטישמיות בווינה של אז.

הדמות הראשית הוא רודולף גוֹרדוַוייל, סופר יהודי לא-מצליח בעל קומה קטנה ונפש גדולה שמתאהב באחת תֵיאה שמידותיה הפוכות משלו. את שתי הדמויות הראשיות האלו, כמו גם דמויות רבות נוספות, פוגל מצייר בדמיוננו לפרטי פרטים. מזמן לא קראתי רומן שעורר בי רגשות כל כך חזקים כלפי הנפשות הפועלות בו: חמלה, אהבה, וגם כעס, ואפילו תיעוב ושנאה - קשה להישאר אדיש מול בני-האדם בשר ודם שקמים למולנו מתוך הדפים של פוגל.

מנחם פרי העלה את הרומן הזה מתהום הנשייה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר ערך נוסח חדש שלו בעקבות גירסה חדשה שנמצאה בעזבונו של פוגל. תנו לו על כך קרדיט גדול, ואז קחו ממנו מעט מן הקרדיט בגלל הספויילרים שהוא כותב בלי בושה על הכריכה האחורית. אני ממליץ שלא לקרוא אותה לפני קריאת הרומן עצמו. במהלך הקריאה, נזכרתי בשיר הנהדר Better off dead של Randy Newman שנכתב על מערכות יחסים כמו זו של רודולף ותיאה. אם מישהו יפיק אי-פעם סרט לפי "חיי נישואים", זה צריך להיות הפסקול:

http://www.azlyrics.com/lyrics/randynewman/betteroffdead.html

ותודה לחני על ההמלצה על הספר.

פינת הציטוטים
--------------

- "הוא השתומם קצת על בני-האדם, שנזדמנו לו ברחובות הגשומים, טרודים בעינייניהם השונים, כמו תמיד. משונה היה בעיניו, שאיש מהם לא נתן אל ליבו כל היסורים הנוראים, האמיתיים, שאורבים לו לאדם על כל מדרך כף-רגל ושלעומתם כל שאר פגעי יום-יום המרגיזים כאין וכאפס נמשלו. ומצד שני – אמר לעצמו – בוודאי שמוטב כך, שאלמלא כן לא יכול העולם להתקיים כלל..."

- "כמה עלול הזמן להיות איטי, עומד, קרוש! ופעמים הריהו כחץ ירוי, לבלתי השיגו. כשאתה מסתכל בו, כשאתה מתחקה על מהלכו, הריהו מתעקש ועומד; חצי שעה ניתנה להתמתח עד כדי נצח שלם. ושוב הרהר גורדוויל: ההקדמות ארוכות הן לרוב יותר מן העיקר... כל החיים מורכבים מהקדמות כאלו והשאר אינו נמשך אלא רגעים קצרים..."

לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה לא, לאן צריך ללכת. Waze לא יודע, וכנראה לעולם לא ידע, לעזור לנו לנווט בדרכים האלו. כשאתה בחור צעיר, העולם מבלבל אפילו יותר. אם אתה בחור צעיר בעל נפש אמנותית ורגישה, הוא מבלבל אפילו עוד יותר. ואם בנוסף לכל אלו אתה נזרק או זורק את עצמך (והקו החוצץ בין השניים מטושטש) למלחמת קיום אכזרית ועקובה-מדם המציבה בפניך אתגרים מוסריים בלתי-אפשריים, אז העולם כל כך מבלבל שהוא עלול לבלול את דעתך עליך.

לקראת סוף ימיו, 59 שנה לאחר שהאירועים המתוארים בו קרו, העניק לנו יורם קניוק את הספר "תש"ח" המגולל את החוויות המעצבות שלו כבחור צעיר (כמעט נער) שעזב את הגימנסיה כדי להתנדב לפלמ"ח ואחר כך נלחם בחלק מן הקרבות המרים ביותר של מלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים.

כל מלחמה, ללא כל קשר אם היא מוצדקת או לא, היא עסק מחורבן מאד ללוחמים. כדי לחיות, רובנו צריכים להדחיק את העובדה שגופנו כפוף לאותם חוקי טבע החלים על כל חומר: אם ידקרוהו או יירו בו, הוא ינוקב. אם ישספו אותו, הוא יחתך. אם ימעכו אותו, הוא יימעך. אם יעלו אותו באש, הוא יישרף. לוחמים בקרבות עקובים מדם, גם אם אינם נהרגים או נפצעים בגופם, חלילה, "זוכים" להדגמה חיה (המילה הזו מצלצלת מוזר בהקשר הזה) של השפעת חוקי המכניקה על גוף האדם. ואין זו מכניקה עדינה. ממש לא. חוויות כאלה אינן נשכחות בקלות, אם בכלל.

ממרחק הזמן, קניוק משתף אותנו בזכרונות שלו מאותה תקופה הרואית. קניוק מבצע דה-גלוריפיקציה (sorry, לא יודע איך להגיד את זה בעברית) של גיבורי הפלמ"ח: הוא מתאר לנו גם את הרגעים המגוחכים, הפתטיים, המביכים והמצחיקים של האנשים הללו שהיו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. היופי של הספר בעיניי הוא בכך שקניוק מצליח להעמיד את הדמויות הללו בשר-ודם אל מול הקורא על כל חולשותיהן, ללא כחל וסרק, בלי שום נסיון ליפות, ולמרות זאת, הטקסט הקשה הזה אינו סודק את המיתוסים של הגבורה ואחוות הלוחמים – נהפוך הוא.

הנה דוגמא הממחישה למה אני מתכוון. בני מרשק היה קצין החינוך של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים – ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח, מורעל בכל רמ"ח איבריו ונשרף בלהט התשוקה למדינה יהודית. וכך מתאר קניוק:

"וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים [של בני מרשק למדינה] וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו, נתקלנו באיזה משלט, אני לא זוכר איזה, ובחור יפה תואר, שאת שמו שכחתי, הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ' שחתך אותו... וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן, כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם כמו עתה".

בהמשך אותו הלילה שודרה ברדיו ההכרזה של בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית. אז מגיע למקום בני מרשק, נרגש עד כדי כך שכלל אינו שם לב לגופתו של אותו חייל אומלל. בעודו נואם באקסטזה לפני החיילים, "... אחד הבחורים דקלם [מתוך עייפות עצומה]: "האדם נולד למות / הפרה ללדת / אם עלית על עמוד / תצטרך לרדת". ובני מרשק צועק, "בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי!".

תיאור אותנטי אחד כזה (והספר משופע בתיאורים כאלו) מעביר לכם טוב יותר מעשרה ספרי היסטוריה את אכזריות הקרב, את הלהט העצום להקים מדינה, ואת הפער המגוחך לפעמים שבין הפתוס האידיאולוגי לבין היותם של חיילי "מגש הכסף" ילדים שנדרשו להתבגר (ולעתים קרובות מדי גם למות) בטרם עת.

איך אנשים יכולים ליהנות שוב ושוב מקומדיות רומנטיות הוליוודיות עם דמויות סטראוטיפיות בעלות עומק של קרטון והפי-אנד דבילי צפוי מראש? אחת הנוסחאות השחוקות בז'אנר הזה היא לבנות את העלילה סביב צמד הפכים. זונה ואיש עסקים עשיר ("אישה יפה"), השחקנית המצליחה ביותר בעולם ומוכר משועמם בחנות ספרים ("נוטינג היל"), פעילה למען איכות הסביבה וטייקון נדל"ן מיליארדר שאיכות הסביבה מעניינת אותו כקליפת השום דבר ("שבועיים מראש"), ועוד ועוד. אז איך לעזאזל מצליחים לשוב ולמכור את הסחורה המשומשת הזאת? פשוט מאד: כשזה עשוי היטב, זה כיף!

כמו ששר סר פול מקארטני האחד והיחיד עם להקת כנפיים:
You'd think that people would have
Had enough of silly love songs
But I look around me and I see it isn't so
Some people wanna fill the world
With silly love songs
And what's wrong with that?
I'd like to know
'Cause here I go again
I love you, I love you

http://www.youtube.com/watch?v=b_kkp9S9a3w

אז כזה הוא גם "פרויקט רוזי": קומדיה הוליוודית רומנטית הבנוייה סביב שני הפכים. דון טילמן – פרופסור לגנטיקה, מגה-חנון המצוי עמוק בתוך הספקטרום האספרגרי, ורוזי – ברמנית, מעשנת, לא מאורגנת – ההיפך מכל מה שטילמן מחפש. אז האם יתכן ששני ההפכים האלה יתחברו? האם יש מצב שפרופסור אספרגרי יעבור תוך פחות משעתיים בסינמה מטמורפוזה למעין ג'ק ריצ'ר עם אינטליגנציה ריגשית גבוהה מִשֶל אובאמה? בקומדיה הוליוודית, הכל אפשרי.

אבל רגע, אתם בטח חושבים, הוא התבלבל קצת העולם-נפלא-נורא הזה, או איך שהוא לא קורא לעצמו, הרי מדובר בספר ולא בסרט! אז לא, פרויקט רוזי מסרט הגיע ואל סרט ישוב: הספר הוא בעצם תסריט שהורחב (אפשר להבחין בכך במהלך הקריאה) ולא ירחק היום שהסרט יוקרן in a cinema near you. אז מדובר כאן בעצם בסוג של יצור כלאיים: חצי סרט, חצי ספר. נקרא לו סְפֶרֶט.

האם כדאי להקדיש מזמננו היקר כדי לקרוא סְפֶרֶט רדוד שכזה? האם לא עדיף לקרוא יצירות ספרותיות אינטלקטואליות מרחיבות-דעת ומאתגרות? ובכן, לכל זמן ועת לכל יאשה תחת השמים. עת לברדיצ'בסקי, ועת לבוחצ'בסקי. עת לקפקא, ועת לג'ק ריצ'ר, דווקא. עת לתומאס מאן, ועת to have some fun. ואם בפאן עסקינן, אז תמצאו אותו בשפע בסְפֶרֶט הזה.

"המציאות עולה על כל דמיון", כך אומרת הקלישאה. וקלישאה אחרת אומרת כי "הכל קשור להכל". האם יש גרעין של אמת בקלישאות האלה? ברור. הרי אין לנו גישה בלתי-אמצעית ל"מציאות", מלבד מן ההיטל שלה על התאים האפורים של מוחנו. ומה הוא המוח שלנו אם לא רשת עצבית עצומת מימדים. זאת אומרת, שבמציאות שלנו הכל קשור בכל. מש"ל.

אבל מה הקשר בין הקלישאה השנייה לראשונה? נו טוב, אם הקלישאה השנייה נכונה, אז הכל קשור להכל ולכן גם שתי הקלישאות קשורות. אבל יש גם קשר ישיר יותר: מאחר והכל קשור בכל בדימוי המציאות השוכן בקופסת הגולגולת שלנו, הרי כל קישור המתרחש במוחנו מגדיל ולו רק בטיפה, בטיפ-טיפה, באופן אינפיניטיסמלי, את הסיכוי שהקישור הזה יתממש במציאות.

והנה דוגמא מפורסמת. איך יכול תפוח להשפיע על הירח, איזה קשר יכול להיות בין השניים? אז זהו, שהתפוח שנפל בגינתו של ניוטון עזר לו להבין שכח הכבידה שגרם לנפילתו של האחד הוא אותו הכוח הקובע את מסלולו של השני. ובחלוף כשלוש מאות שנה מקרות הקישור הזה במוחו של ניוטון, היתה לאותו תפוח אחריות לדקירה הקטנה שחווה הירח כשניל ארמסטרונג וחבריו נעצו בו את דגל ארצות הברית. אם כל דמיון עשוי להשפיע על המציאות, אין להתפלא שהמציאות יכולה לעלות על דמיון.

ולמה כל ההתפלספות הזאת במוצאי יום-כיפור? מה הקשר בין הקלישאות האלה לספר המרתק "למוח של הימלר קוראים היידריך"? כי האמת ההיסטורית שבבסיסו של הספר הזה של לורן בינה עולה על כל דמיון.

ריינהרד היידריך היה מפלצת-אדם, מתכנן הפתרון הסופי, יד ימינו של הימלר מפקד ה-SS, וה"פרוטקטור" (כמה ציניות יש בתואר הזה) בפועל שהיטלר מינה לצ'כיה בשנת 1941. לא לחינם הוא זכה לכינויים "התליין מפראג", "החיה הבלונדינית", ו"האיש המסוכן ביותר ברייך השלישי". מדובר היה באדם חסר מעצורים ועכבות מוסריות. הספר מתאר את "מבצע אנתרופואיד", במסגרתו נשלחים שני צנחנים צ'כוסלובקים מלונדון למשימת התאבדות: להתנקש בחייו של היידריך.

הרוע של היידריך וחבר מרעיו, האימה שהם חוללו באירופה של אותן שנים, גודל הסבל שהם גרמו לו, ההשמדה השיטתית – תחילה באמצעים "פרימיטיביים" ואחר-כך באופן תעשייתי - כל אלו עולים על כל דמיון. אבל, למרבה הזוועה, הם עלו גם-עלו בדמיונם של היטלר, הימלר והיידריך. וכאמור, מה שעולה בדמיון עלול להפוך למציאות העולה על כל דמיון. גם האומץ של חברי החוליה שנשלחו לצ'כיה למשימה הלכאורה חסרת-סיכוי הזו עולה כמעט על כל דמיון.

המחבר, לורן בינה, השקיע שנים רבות בתחקיר מעמיק של הפרשה ההיסטורית הקשה הזו והתוצאה היא ספר מרתק. כפי שכבר נכתב בביקורות המצויינות שבאתר, סגנון הכתיבה יחודי. בינה חולק עם הקוראים את מחשבותיו והתלבטויותיו במהלך הכתיבה, ומתאר גם תחנות בחייו שלו שיש להן קשר לפרשה ולהתחקות שלו אחריה. האם סגנון הכתיבה הזה משרת את הספר? אני לא לגמרי בטוח. הסגנון מקורי, אבל לפעמים נדמה לי שבינה מבליט את עצמו יתר על המידה. כך למשל הוא כותב על העיר קושיצה בה התגורר יוזף גבצ'יק, אחד המתנקשים: "בעיר הזאת עשיתי את השירות הצבאי שלי... זו עיר הולדתה של אורליה, הבחורה היפה שאיתה חייתי חמש שנים של תשוקה יוקדת...". יש עוד מספר מקומות בספר בהם בינה משתף אותנו בקשריו הרומנטיים עם הבחורות שלו, וכולן יפהפיות. סחתיין, בינה, אנחנו שמחים בשמחתך, אבל עם כל הכבוד זה קצת מביך לקרוא את הפרטים האלה שלובים בתיאורים של פשעים נגד האנושות.

ולמרות החולשה (כך לטעמי) הזו של הטקסט, אני ממליץ מאד על הספר. היה לי קשה להניח אותו מהיד, והוא גם סתם את אחד מהחורים הרבים בהשכלה ההיסטורית שלי, כי לא הכרתי כלל את סיפור ההתנקשות הזה.

יש ספרים שאני יודע כמעט מייד שאוהב אותם, ואחרים שאני יודע כמעט מייד שלא. "עשתונות" של אופיר טושה-גפלה (זה נשמע כמו שם בדוי, אבל כנראה שזה לא) שייך לסוג שלישי: ספרים שרק אחרי קריאת מספר רב יחסית של עמודים אני מגבש לגביהם דיעה. בתחילתו, הספר נראה לי מבולגן (ואולי לכן כותרת המשנה שלו היא "ספר האי-סדר") ובוסרי משהו. כשקראתי פסקה שנראתה לי בלתי-ניתנת להבנה ממש הייתי על סף נטישת הספר, אבל החלטתי להמשיך בכל זאת, ובדיעבד אני שמח שכך עשיתי, כי בשורה התחתונה "עשתונות" הוא ספר מעניין ומקורי.

זהו ספר סוריאליסטי שלוקח את הקורא למציאות בדויה דמויית-חלום, א-לה מורקמי או קפקא (להבדיל), שיש בה הגיון פנימי עקבי, אבל מוזר. שלא כמו בספרי מורקמי, בהם זמן העלילה הוא ליניארי, כאן קו העלילה מתפתל קדימה ואחורה בזמן, והקוראים מוקפצים במחבת של טושה-גפלה בין העתיד, העבר וההווה, ובין סוגי זמנים נוספים, שונים ומשונים, אותם תפגשו (בעתיד?) אם תקראו את הרומן.

הדמות הראשית ברומן הוא אריק, איש צעיר בעל מעבדת-מחשבים, קר ומנוכר. מפגש מקרי-לכאורה עם אלקס – אדם יפה באופן בלתי-אפשרי – מטלטל את חייו של אריק ומעביר אותו מן "העולם החיצוני" ל"עולם הקיצוני". מה המושגים האלו אומרים? אני לא יכול לספר כדי לא לספויילר, אבל הם מעידים על הנטייה של טושה-גפלה למשחקי לשון. מדובר ברומן פוליפוני המשלב בין קולותיהם של אריק, אלקס ועוד דמויות לא מעטות, ובין קטעים קצרצרים המתארים סרטים דוקומנטריים שתוכנם מתכתב עם העלילה. חיים, מוות, ומה שביניהם; קיים, אפשרי, בדיוני, ומה שביניהם. אלו סוגיות היסוד בבסיסו של הרומן הזה.

הספר אינו חף מפגמים. ראשית, יש פה ושם משפטים בהם השפה קצת מסורבלת, פגמים קטנים אבל מעצבנים (שתי דוגמאות לכך מובאות בסוף הביקורת), כמו זיוף קטן בביצוע יצירה מוזיקלית, שמפריע ליהנות ממנה עד הסוף. דברים שעורך צריך לתפוס. שנית, כפי שכבר כתבתי, פתיחת הספר מבולבלת מדי. אחרי שסיימתי לקרוא אותו, קראתי שוב את תחילתו בשביל לנסות לאתר את הפסקה שהפריעה לי, ומצאתי את הנקודה המדוייקת בטקסט בה טושה-גפלה עושה קפיצה נחשונית לעתיד של הרומן באופן לא אלגנטי. אפשר היה למצוא דרך "להרגיע" את הקורא שהדברים יתבררו בהמשך. ולמרות הבעיות הקטנות האלו, מדובר בספר מרתק ובלתי-שגרתי, שמשך אותי לקריאה בשעות הקטנות של הלילה. אני בהחלט מתכוון להמשיך לספר נוסף של טושה-גפלה.

דוגמאות קטנוניות לניסוחים בעייתיים
--------------------------------------------

- "אריק ניחן בזיכרון מצויין, וכל אדם שנקרה בדרכו ידע למקם ביעילות."

- "הוא עקב בעניין אחר עיניו של הגבר שמולו, שכלל לא נזקק למילות הסבר – ללא שהיות מוסמרו אל הילד שהציץ מעבר לכתפו של אריק..."

ברוֹדֶק שב לכפר הקטן שלו, אל משפחתו האהובה, לאחר ששרד את הגיהנום של המחנה אליו הושלך בזמן המלחמה. תושבי הכפר היו כבר בטוחים שהוא מת: "באתי מארץ שלא הייתה קיימת בתודעתם, ארץ שלא מופיעה בשום מפה, ארץ שלא שומעים עליה בסיפורים, ארץ שבקעה מן האדמה תוך כמה חודשים, אבל זכרה עוד יכביד על העולם מאות שנים".

הכפר של ברודק הוא מקום מבודד ומנותק-כמעט מהעולם, שוכן בעמק יפה ופסטורלי בין הרים, מוקף ביערות, נהרות ופלגים. אלא שהיופי הזה הוא נחלתו של הטבע בלבד. לבבותיהם של בני-האדם החיים בכפר – האופה, הקצב, הכומר, ראש הכפר, המורה, בעל הפונדק – אינם מלבבים כל כך. "שמות הם דבר מוזר מאד. לפעמים לא יודעים עליהם כלום ובכל זאת אומרים אותם שוב ושוב. זה דומה קצת לבני-אדם: אנחנו פוגשים בהם לאורך השנים אבל איננו יודעים מי הם בכלל, ויום אחד הם מתגלים לעינינו כפי שמעולם לא האמנו שהם מסוגלים להיות".

זהו ספר על הרוע הבלתי-נתפס שאנשים מסוגלים לו, על זרים והיחס אליהם, על הפחד והבורות המולידים שינאה, על רצונם העז-כמוות של אנשים וקהילות להשכיח את שאינם רוצים לזכור. הפרוזה של קלודל היא נפלאה, לא פחות. שפתו פיוטית ומדויקת, דימוייו עשירים ומרחיבי-דעת. גמעתי את הספר הדק-למדי הזה בלגימות קטנות, מתענג על כל אחת מהן, על אף שקריאתו הותירה אותי עצוב. הסגנון הזכיר לי קצת את קפקא. יש בו משהו מיסתורי וקמצוץ של סוריאליזם, אוירה דחוסה של כוחות רעים קמאיים המסתתרים מאחרי הפינה. כוחות שאינך יכול לראות אותם אבל אתה חש בהם וככל שתיאבק בהם יותר כך תוסיף ותילכד בקורי העכביש שהם טווים סביבך, בלתי-נראים אך חזקים מפלדה.

ספר נהדר, אחד היפים שקראתי בשנים האחרונות. סיימתי אותו על ערסל במיקרו-אקלים הצונן מעט של הגליל. משסגרתי אותו, עצמתי עיניים והרהרתי לי, מתמכר לתחושת הדכדוך שהוא הותיר בי. תוך דקות ספורות הובילה אותי שרשרת של אסוציאציות, שאת רובן כבר איני זוכר, לחשוב על עניינים פרוזאיים. אני לא יודע איך היינו חיים בלי מתנת השכחה וההדחקה שמאפשרת לנו לנהל חיים "נורמליים" רוב הזמן, כאשר רוע כזה משתולל לו בעולם. ומצד שני, זו מתנה מורעלת. אולי בלעדיה העולם היה טוב יותר. אולי.

======================

פינת הציטוטים.

- "היו לה עיניים ירוקות, גדולות ויפהפיות, מעוטרות בנקודות זהב על פני הקשתית. נזכרתי שפעם חשבתי שלעיניים אין גיל, שאנשים מתים עם עיני ילד שיום אחד נפקחו לראות את העולם ולא הרפו ממנו עוד".

- "לא יכולתי להפסיק לחשוב על התינוק המת של שלוס, ... על השעות הספורות שחי בעולמנו. חיי האדם מוזרים כל כך. מהרגע שאנחנו מושלכים לתוכם, אנחנו שואלים את עצמנו לא פעם מה אנחנו עושים כאן. אולי משום כך יש אנשים, קצת יותר פיקחים מהאחרים, שמסתפקים בלפתוח רק מעט את הדלת, להציץ פנימה, וכשהם רואים מה יש מאחוריה, עולה בהם רצון לסגור אותה מהר ככל האפשר. אולי הצדק דווקא איתם".