הספרון הקטן והמופלא הזה מתבסס כולו על אגדת "הכלה הנצחית" והמשמעויות שהיא הביאה איתה. המשמעות העליונה של החיים הנמצאים באהבה וקידושם מול חוסר השלמה עם רוע שמביא איתו רוח שנאה ותוהו בחיים. כל מה שצריך זה ללכת אחרי החוקים הישנים והמסורת החקוקה ולהעבירם מדור לדור במקום מרוחק בסוף היקום שמאלה. וכמו באגדות גם כאן יש עושר פנימי של הדמויות ומה הם מסמלות בחיים, בעיקר הרבה כוחניות מול רכות נשפכת. מי מוותר, מי חזק ולמי יש גדול יותר.
האגדה מספרת ש:
החתן והכלה בשטח פתוח יוצאים למרוץ מבויים כשכל המשפחה מלווים אותם. הם עולים על סוסים -מאוכפים, הכי מהירים שישנם. על החתן להשיג את הכלה השועטת לפניו במרחק שקבעו הכללים, (כן יש כללים והכלה לא יוצאת פראיירית בכלל, וזה פמיניזם בזעיר אנפין של פעם!) ולנשק אותה תוך כדי דהירה. אם הדבר עולה בידו, סימן שהמזל שועט אתם יחד כמו סימן מקודש שהגורל פתח צוהר ונתן גושפנקא לחייהם המשותפים בדהרה צוהלת..
המיתוס של הגבר החזק פיזית והכובש את האישה הקטנה והעדינה לפני כל ה- me to שצריך לכבוש אותה בסערה, זה כל הסיפור. זהו סיפור אהבה קלאסי עם תיאורים של "סרט טורקי" ואגב נמר השלג הוא הסיפור של "הכלה הנצחית" זיווג בין גבר לאישה, הכי רומנטי שאפשר.
אולי אפשר להשוות אלינו למנהג "שבע ברכות", או בנצרות כשהזוג אחרי האירוע יוצא מהכנסייה בסערה על איזה בימבה או ג'סטי וקופסאות תלויים מאחורה עם הרבה רעש על הכביש כשכל האורחים עומדים בצד ומוחאים כף.
אך אין בשום מקום הקבלה כזאת כמו בספר לתיאור חיות מן הטבע והשוואה אליהם, הכיבוש, מרדף של הזכר אחרי הנקבה לפני שמזדווג אתה מאוד כוחני לפני שהרכות מגיעה. והנה אחד מהציטוטים המדגימים את ההקבלה לטבע:
"זוג נמרי שלג רצים בשעטת ההזדווגות, זכר ונקבה צעירים שזה עתה זכו זה בזה והם שופעים און ותשוקה, רצים במועדי ריקוד ונושכים זה את זה בשובבות ומרתיחים את דמם לפני שיהיו לבשר אחד, לפני שיעופו זה אל זה - מעל העולם".
אני חושבת שכבר לא כותבים כך יותר, לכן הספר מיוחד בנוף הספרים ובכלל לסופר שהוא אחד בדורו.
אפשר לקרוא את הספרון היפה הזה כאגדה ולצאת מההגיון הכה צרוף שלנו בעת הזו.

















