"דניס, דניס," נזף המורה בדניס הקטן, "ממך מצפים ליותר. אי לכך, אעניק לך רק שתי נקודות מתוך חמש. ובפעם הבאה, אם תתאמץ קצת יותר, תראה נקודות הרבה."
במקרה עגום זה, אנכי היא המורה הקפדן ודניס הוא כמובן דניס ליהיין, שכתב את שאטר איילנד ואת מיסטיק ריבר.
YAELHAR כתבה בביקורתה על הספר הזה, כי כנראה מר ליהיין היה חייב להוצאה ספר כדי להחזיר את המקדמה שלו ולכן כתב את הספר הזה. ואנוכי מוסיפה כי מר ליהיין פישפש במגירותיו, אסף כל מיני דפים תלושים עם רעיונות לא בשלים, הניח אותם בקדרה על האש, הוסיף כמה תבלינים והקדיח את התבשיל.
פשוט חבל. כי דניס ליהיין הוא פצצת כישרון חכמה ושנונה ומצחיקה להפליא. אבל כל הנתונים הנ"ל מוסיפים תיבלון לספר שנשען על חומרים ממשיים, לא על אוויר. וכך, מה שנותר הוא ספר מבולבל, שבקטעים מסויימים ממנו פרצתי בצחוק רם, אבל באמת, דניס פשוט תחמן לא קטן אם הצליח להוציא ספר כזה לאור.
הספר פותח בתמונה מקסימה ומורכבת שמיד אחר כך מתבררת כתלושה לחלוטין מהסיפור המרכזי וכל תפקידה הוא להוכיח לנו משהו על בעיותיו של פטריק קנזי הבלש.
ואז אנחנו לומדים כי זוג הבלשים פטריק ואנג'י קנזי הם גיבוריו המועדפים של דניס ליהיין, אבל לא קראנו ספר קודם, אז אין לנו אלא לסמוך על דניס. ואחר כך פוצח הספר בפרק בית של פרשה מן העבר. לתוך הדייסה הזאת ליהיין זורק מסוממים, עובדי רווחה מפוקפקים, אנשי מאפיה רוסית, תיכון יוקרתי-בעייתי ונערה אחת, בת שבע עשרה עם שכל של בת ארבעים ושבע (לא כתבתי שבעים, פן תצקצקו בלשונכם ותדמיינו שיטיון או משהו דומה...)
את הספר קראתי בתור אתנחתא בין חייבים לדבר על קווין המופתי לספר הבא. מסתבר שזו אכן אתנחתא אוורירית ולא יותר. דפים עבים, שורות קצרות, הומור ותסבוכות שלא מביישות שום בלש, אבל מביישות את דניס ליהיין.
"בוש והכלם, דניס, ממך ציפיתי ליותר. ומכיוון שאנשי ההוצאה לאור מרחו סופרלטיבים למכביר על הכריכה האחורית, מהם אני מצפה לפחות."
(נדמה לי שגם אתם, חברים יקרים, עתידים לומר: ממך אפרתי, ציפינו ליותר. אלא שזה מה שיש לי לתת על הספר הזה. הייתם מצליחים לכתוב ביקורת על דפים לבנים? אני לא. אז זה כל מה שהצלחתי להפיק מעצמי אחרי קריאת הספר הזה...)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
