If I die young, bury me in satin"
Lay me down on a bed of roses
Sink me in the river- at dawn
"Send me away with the words of a love song

כשאני חושבת על 'אשמת הכוכבים', השיר הזה שהבית הראשון שלו מוזכר לעיל, מתנגן לי בראש. הספר הזה כל כך טוב בכל כך הרבה בחינות.
ג'ון גרין בונה לנו סיפור אהבה בין שני חולי סרטן- סיפור אהבה שלדעתי אף אחד לא באמת ציפה שסופו טוב ומאושר כמו באגדות- או אפילו הוגן.
מה אני יכולה לומר? הספר הזה הוא פשוט שלמות ספרותית שמתפרשת לאורך 283 עמודים, 25 פרקים, של בכי, של צחוק, של לטישה המומה בקטעים נבחרים, ולעתים של כל השלושה ביחד.
'אשמת הכוכבים' הוא ספר עצוב, אבל לא מדכא. הוא עמוק, אבל לא מעיק. הוא קליל ועם רגש, אבל לא שטחי וקטשי. הוא כל כך הרבה דברים שספרים אחרים לא.
על הכריכה של הספר (שאני חושבת שהיא יפהפה, גם בגרסה האנגלית), כתוב שהספר "קרוב מאוד לגאוני", לפי מגזין טיים.
לא. פשוט לא.
ג'ון גרין הוא גאון. הספר עצמו גאוני. הוא גאוני כי הוא גרם לי להאמין בספר שבכלל לא קיים. כי הוא גרם לי להגיע לתובנות שלא חשבתי שאי פעם אגיע אליהם בחיי, בנוגע לאהבה, מחלת הסרטן, חיים ומוות. כי הוא גרם לי להסתובב עם סיגרית Parliament Blue לא דלוקה ובעצם לבעת את ההורים שלי למוות.

הערה הקצרה
באמת? איך יש אנשים בסימניה שחושבים שהייזל ואוגאסטוס הן דמויות לא אמינות? אני חושבת שקהילת הנוער בסימניה היא הוכחה חותכת לכך שבני נוער יכולים להיות אינטילגנטים ובעלי תובנות; לא כולנו, ואני מצטטת מהספר- “עדרי בני
שש-עשרה רדופי החרדה".

בחזרה לספר

אני חושבת שאחד הדברים שהופך את הספר הזה לספר באמת מיוחד, הוא שכשקראתי את המילים האחרונות בספר, מבעד לכל הדמעות והבכי, חייכתי. כי ג'ון גרין, סיים את הספר עם בחירת המילים המוצלחת ביותר-
"אני אוהבת, אוגאסטוס.
כן.”

הוו, וג'ון גרין צייץ ב-25 בספטמבר-
"Sad day, man. I never really understood how sad this book is until now. Why did I make it so sad? Why have so many people read it?”

וואו, היית צרייך לחשוב על זה לפניי שגרמת למי-יודע-כמה-אנשים למרר בבכי.
סתם. אני אסירת תודה לג'ון גרין על כך שכתב את הספר הזה, ואני ממליצה אותו לכולם :)

סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפניי שבוע הייתי שם עם שתי האחיות שלי בפעם הראשונה זה ארבע שנים בערך. אז די ברור שאני הלכתי לסניף של סטימצקי כשהאחיות שלי הלכו לאיזשהיא חנות מותגים, שאני אהיה מוקפת בספרים ולא בבגדים שהשווי שלהם ישולם בכרטיס האשראי של אבא שלי.
נכנסתי לחנות. הסניף גדול יחסית, ואני חייבת להודות שהלכתי קודם כל למדפי הדיסקים ואחריי שהתאכזבתי לגלות שאין שם את הדיסק של הלהקה שאני אוהבת (לא וואן דיירקשן, אנשים. Disciple. כן, יש כזאת להקה!!), התפניתי לדבר החשuב הבא, הלוא הוא הסטנד של הספרים שמשתתפים במבצע. היה מבצע של 1+1. בהתחלה חשבתי לקחת את ה'פריצה', ספר ההמשך של 'הבחירה' ואת מפוצלים, אבל אחר כך ראיתי את 'המעון של מיס פרגרין לילדים משונים'.
אז הסתכלתי על הכריכה. יש תמונה של ילדה מעופפת בשחור לבן שתוקעת בי מבט שגורם לי לרצות להשתין.
איזו דרך מעניינת לגרום לספר להראות מעניין, להפחיד את הקוראים למוות כבר בכריכה.
בכריכה האחורית יש עוד ארבע תמונות, של תאומים-בלרינות עם פרצוף מוזר כהוגן שלא ברור כל כך מה הם עושים, של ילדה שבהשתקפות שלה בבריכה מול בית קברות מציגה 2 ילדות, של מערה עם 2 צליליות, וילד חמודי ומסכן עם תחפושת של ארנב. הידד!!
קול ציפציף
"ל-לרה, אני אקח את 'מפוצלים' ואת 'ההמעון של מיס פרגרין לילדים משונים'."

***
הסרט, דרך אגב, היה אדיר! לכו לראות את 'אשליה'. ברצינות, ספר אדיר.
קאבום.

***

הספר מגולל את סיפורו של ג'ייקוב, נער בן 16, שעושה ארמונות מחיתולים בזמן הפנוי שלו.
סבא שלו היה יהודי ששלחו אותו למעון באי מבודד ליד חופי ווילס כדי להצילו. ילדותו של ג'ייקוב הייתה בנוייה על סיפורים הזויים ומדהימים מילדותו של סבא שלו, אייב (אברהם),במעון של מיס פרגרין לילדים משונים, שלוו בתמונות מצמררות.
מילותיו האחרונות של אייב לג'ייקוב נכדו היו, 'המפלצות חזרו', וכדי להבין את משמעות הדברים ג'ייקוב נוסע לאי, כדאי לגלות את האמת מאחוריי הסיפורים ששמע כל חייו על המעון.

***

הספר הזה פשוט מקסים.
קודם כל, הרעיון מקורי. שום ערפדים, לא דיסטופיה כלשהיא, לא משולש אהבה צפוי, לא כלום. רק מעון וילדים משונים.
הרעיון של התמונות? גאוני. הייתי משתהה על כל תמונה איזה עשר דקות, בוחנת ובוחנת אותה, מצמררת כי תמונות וינטאג' מפחידות אותי O.O הייתה שם תמונה של סנטה קלאוס חסר עיניים עם ילדים. בברררררר איך אני אמורה לראות את התוכניות הרוסיות עם הסנטה קלאוסים בערב השנה החדה, איךך?! תודה, רנסום ריגס, על ההתחשבות.
העלילה מעולה, לא צפויה.
הכתיבה- נחמדה. לא מושלמת, בהחלט לא. הייתי מצפה מהסופר שיכתוב פרולוג שממש מראה את ג'ייקוב בן השש מרותק לסיפריו של סבו או משהו, או שיתאר יותר. אבל בגדול הכתיבה ממש נחמדה ומקסימה. קלילה ומצחיקה אפילו, לפעמים.
בנוגע לדמויות, אני אוהבת את ג'ייקוב. הוא לא מושלם, לא כתוב שהוא חתיך-על, והוא שובה. הוא, והוא זכר. כן, הוא בן!! D: הידד!!

לסיכום, הספר מאוד מקסים ומרענן, מומלץ (:

הלכתי לכתוב על צמיד סיליקון לבן 'מה גולן היה עושה עכשיו?' D:D:

סוף סוף ביקורת. חודשיים. חודשיים בלי ביקורות. גררררר.

אז אני חד קרן מאוד אופטימי. שמח. היפראקטיבי בצורה מדאיגה. אני לא אחת שמתעצבנת בקלות, אני קלילה ונחמדה והכל בסדר איתי. אבל כשזה מגיע לספרים, אני מסוגלת להיות שור ספרדי זועם שבדיוק ראה את התחתונים האדומים של סבתא.
אז היה לי את הספר האדיר הזה שנה. שנה מזורגגת. אבל לא קראתי אותו.
אחותי קנתה לי אותו לפניי שנה, ולא נגעתי בו למרות כל התשבוחות עליו עד לפניי כמה חודשים. למה?
אז בחודש ספטמבר באו אלינו בני דודים מזורגגים מרוסיה, שלא אכפת לי במיוחד מהם. כלומר, בכלל לא. וכמובן שאימא שלי תכריח אותי להעסיק את הילד ההוא שלהם בן ה-7. אז הוא ואני בחדר שלי, הדלת פתוחה כדי שהוא ירגיש שהוא מוזמן לעזוב בכל זמן, ככל שיקדים יהיה מוטב יותר, אני פותחת את "עיר של עצמות", הוא חופר לי על פרודיה רוסית מטומטמת של גאנגנם סטייל שהוא ראה, אני מגלגלת עיניים, הוא מקבל מיץ גזר מאימא שלו, אני תוקעת בה מבט רצחני והיא מחזירה בי מבט תמים של, 'מה כבר עשיתי'. באת לישראל, זה מה שעשית. תחזרי כבר למוסקבה, דמט.
היא יוצאת מהחדר ואני חוזרת לעיר של עצמות, דף ראשון.
הוא שאל מה אני קוראת ודחף את הידיים השמנוניות שלו לספר.
סלו מושן
"לללאאאאאאאאאאא!!"
והקוף שפך בטעות את המיץ הארור שלו עליי ועל הספר.
תשכחו ממני!!!! הספר!!!!!!!
שאגה
אתם לא צריכים לדעת יותר. ההמשך כולל בתוכו קללות ברוסית ושאגות ובעיטות ובכי של ילד קטן ויבבות של ילדה מתבגרת.
כי אני שונאאאתתתתתת כשאנשים שלא יודעים להתייחס לספרים נוגעים לי בספרים!!!!!! שונאת!!!!!!!!
והספר האומלל שלי הסריח מגזר ונרטב ובכיתי וזה היה נורא וייבשתי את הספר אבל בדפים שלו לא היה ריח טוב של נייר אלא של גזר ושל רוסיים וזה היה נורא בבווההווההווו :'(
ובאותה יום נקטל הרצון שלי לקרוא את הספר המסכן,ומאז אני פשוט לא אוכלת גזרים.
כי גזרים זה רוע.
ו-"עיר של עצמות" נשאר על המדף, גלמוד ובודד.
וכמובן שהעמוד הראשון- שני לא שבו אותי, אז גם לא הייתה לי מוטיבציה לקרוא. אז לא קראתי.
וזאת הייתה הטעות שלי.

***

ורק לפניי כמה חודשים נקלעתי למחסור בספרים חמור, ובלית ברירה קראתי את הספר, מסריח, כתום(יבבה), ומוזנח.
ולא התחרטתי, תודה לאל.

***

קודם כל, הכריכה מגניבה לגמרי לדעתי. מושכת את העין. רקע של עיר עם גורדי שחקים, גולגולות, שילוב מנצח.
כן, אין עוד מה לומר על הכריכה, נקסט.

הכתיבה פשוט מהממת, סוחפת וקלילה בצורה מדהימה ושנונה. הספר שואב אותך אליו, ומחזיר אותך בסיומו, כשאתה מייחל לחזור אליו. העלילה? אדירה. לא צפויה, מסובכת. ההתחלה לא ברורה ומעורפלת מעט, ואז פרטים נעשים למובהרים יותר ויש כבר תמונה כוללת של הספר, דמויות, עלילה.
בואו נודה בזה- לקסנדרה קלייר יש כישרון ענק. היא מהסופרות הכי טובות של הדור. היא כותבת מעולה, והיא מצליחה לבנות לה עולם שכולל את כל יצורי הפנטזיות, עם מילים בלבד. איך סטאפני מאייר אמרה, "עולם סיפורי שאני משתוקקת לחיות בו. יפהפה!" מסכימה. עולם מדהים, ב-2 מילים.

ובדמויות יש את קליירי, סיימון וג'ייס.
קליירי, המתבגרת הטיפוסית, שמגלה שהיא לא עד כדי כך טיפוסית כמו שהיא חשבה, והעולם שלה מתהפך פתאום. הממ, איפה שמענו כבר את זה? גגררר. נסלח לך, קסנדרה קליר (מאודדד מקורי ששמת את היוד הזאת בשם של הגיבורה שלך. מאודדד -,-).
סיימון, החנון החמוד-חבר-הכי- טוב שנגרר עם ידידתו, הלוא הא קלייר שלנו. אני אוהבת אותו, הוא חמוד ושנון ונראה כאלו חוברת קומיקס פלטה אותו, חיחי^^
וג'ייס, הסקרוט פוץ תחת היהיר המעצבן שמאוהב בעצמו (אהמנרקיסיסטיאהמ). הוא דמות כריזמטית שזה כואב. אבל אבל אני אוהבת אותו >.< עוד לא הבנתם שזו רק מסיכה, שמסתירה את מי שהוא באמת? נוו באמת, אנשים =.=

הכל טוב ויפה ומדהים ומושלם עד שברור שצריך להיות משהו שכבר ראינו במיליון ספרים אחרים.
וכאן נכנס משולש האהבה בין קליירי לחתיך-צייד צללים-הנפוח לחנון-הידיד-הכי-טוב.
בברררר.
אבל זה לא גורע הרבה מהשלמות הכללית של הספר. מהכתיבה המדהימה, הקלילה והקולחת. מהדמויות.
אז אני לא מורידה כוכב:)

מומלץ! מציעה שתקראו ואז תראו את הסרט שיצא באוגוסט (:

והנה אני פה, ישובה עם ברכיים שלובות על הכורסא הירוקה המאובקצת והישנה שיש לי בחדר, שכל כך נוחה לקריאה. אני בעמוד האחרון, 446, פעורת פה, מחפשת המשך כלשהו אבל אני רואה רק את חותם הספרייה.

***
הכל התחיל ביום תמים אחד כשאני ואבא שלי הלכנו לספרייה הציבורית שאני כל כך שונאת. אני חפרתי לאבא שלי על זה שאין שם ספרים מעניינים או ספרים שאין לי ולא קראתי, ושזה מחרפן אותי שיש שם מבחר רב יותר של ספרים ברוסית מאשר ספרים בעברית טובים באמת. התערבתי איתו על 20 ש"ח שאין שם את 3 הספרים שאני רוצה לקרוא בדחיפות, 'הילדה בסוודר הירוק', 'אני כריסטיאנה פ' ו- 'יצורים יפהפיים'. ולא היו אותם שם, והספרנית הרוסייה ההיא אמרה לי 'לא' ברוסית ופנתה לאבא שלי, ואני אומרת לכם, אני חושבת שהיא מנסה להתחיל איתו. והוא נשוי והכל. מבחיל. בחרתי את 'הסיפורים המפחידים ביותר בעולם' בלית ברירה, שרק מהשם נשמע שזה בכלל לא מקורי או משהו. כן, אז אם כבר, אל תקראו אותו, לא גרם לי לשקשק או משהו. ובחזרה ל'דיו חיוור'. טוב, נוו, אני מודה, לא הייתי שמה לב אליו אם לא הייתי רואה שהוא עומד ליפול מהמדפים המאובקים עד רמה של בכי (לפחות לתולעות ספרים כמוני), אבל מחובתי להחזיר את הספר למקום ולוודא שהוא לא על סף קריסה, לא? אני פונה למדף ו, יאי! הרלן קובן! התרגשות! הרלן קובן השאיר אצלי רושם ממש ממש (X8) טוב אחרי שאני קראתי את 'יער', אז לקחתי גם אותו. חזרתי הבייתה, קניתי שוקולד ואוראו עם ה-20 שקל שקבלתי, והתיישבתי לקרוא.

***

אני חייבת לציין שזו משימה לא קלה לקרוא ספר ולא סתם לבהות במילים המודפסות כשאת מנסה להתעלם מכמות האבק האדירה שנכנסה לחדר בגלל השיפוצים שיש לי עכשיו בבית. שלא לדבר על הרעש. לא קל. אני אתחיל לשבח את הספר בזה שאני אומר שהוא גרם לי לשכוח מכל ההסחות דעת.
וזה השלב שאני שמה את האצבע בפה, מתבוננת בספר הנ"ל שמולי, וחושבת על התגובות החלוקות שיש על הספרים של קובן. יש את האנשים שאהבו את הספרים שלו, ויש את אלו שלא. בבווהההוווההוו, אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב את הספרים שלו. הרי העלילה כל כך משוכללת ומתוחכמת, כל פרט חשוב.
שנתחיל בפרוט על העלילה? כן, נראה לי שזה רעיון טוב.
זה הספר השלישי של הרלן קובן שאני קראתי, ויש לי את התחושה הזו שהרלן קובן בא לביקור חודשי בתחנת המשטרה, מבקש כוס קפה ואומר לניצב לרסון או משהו, 'מה קורה? יש איזשהם פרשות מוזרות ולגמרי מעניינות ומסתוריות שקרו השבוע?' ניצב לרסון ממלמל משהו שנשמע כמו 'ננממ, תחפש בתיקים האלו שם מימין.” קובן מחטט ומזמזם לעצו מנגינה עליזה ולגמרי לא במקום, ומוצא משהו. 'הוו! אסון בקונצרט של להקת ג'ימי X בבוסטון!! על זה אני יכול לכתוב סיפור קטנטן באורך של 446 עמודים! למה לא?” ואז הוא לוקח את התיק ותווה את העלילה. ואני יודעת שזה לגמרי לא הגיוני והזוי, אבל זו ההרגשה שנוצרת. ואני חיפשתי אפילו את המילים 'אסון בבוסטון' בגוגל, והתוצאות היו בנוגע לפיגוע המחריד והנורא ההוא בבוסטון לפני כמה ימים. טרוריסטים הם עם %^#&*@, מסכימים איתי?

אין לי מושג מאיפה קובן הביא את העלילה המעולה הזו, שמקיפה את הרעיון מכל הכיוונים, אבל הוא גאון, כי לא כל הסופרים מספקים פתרון גאוני כל כך לבעיה מורכבת כל כך.
ברוב ספרי המתח שקראתי יש רק שיא אחד בעלילה, פה נראה שיש כמעט בכל פרק שיא שעוצר את הנשימה לרגע. בום טראח.
נקסט- דמויות.
מה שאני אוהבת בקובן, זה שהוא מקיף את הדמויות ומספר ומרחיב עליהם גם אם יש רק כמה עמודים מסכנים בהם אור הזרקורים מכוון עליהם. למשל, על הסיפור של רוקי קונוול מנקודת המבט שלו יש רק פרק אחד. כבר אני מעריכה אותו על החיים רבי התהפוכות שלו, על התקוות שעדיין נשארו. על המחשבה האחרונה שלו לפניי מותו, שמה של האקסית שלו. מתוק. שרלין דמות יותר מרכזית. אני מעריצה אותה על האומץ שלה. ו... גרייס! הדמות האהובה עליי בספר. מחושבת ומתוחכמת, גיבורה אמיתית, אמיצה וחכמה ויש לה את האישיות שאני הייתי רוצה לקבל כשאהיה גדולה. וג'ק. ג'ק, הבעל הנאמן והאהוב והאב המסור. שמת, הקריב את שארית כוחותיו למען גרייס, אשתו. אני בכיתי כשהוא מת. וזה עדיין כואב לי, אז אני לא אפרט יותר לגביו, ואסכם באמירה שהוא דמות מדהימה.
אז- עלילה- יש.
דמויות- יש.
כתיבה- אין :'(

כתיבה מדהימה, גדושה במחשבות ובניסוחים טובים, תיאורים מפורטים שלא מכבידים על הקורא.
יש גם הרבה נקודות למחשבה בספר. האם תמיד חשוב לדעת את האמת, או שלפעמים כדאי להניח לעניין? ועוד ועוד ועוד.

אני אסיים בעובדה שהספרים של הרלן קובן מעודדים אותי ומדרבנים אותי לכתיבה יותר מתוחכמת, לספק לקוראים את העלילה המשוכללת והמקורית והמורכבת ביותר שיש.

מומלץ (:

לפני שאני מתחילה בביקורת, הרשו לי לשתף אותכם בשיחה מרתקת בשיעור מתמטיקה.

שיעור מתמטיקה. אאררגג. המורה שנראית כמו נשר עם ג'ל לשיער בדיוק סיימה להסביר את הנושא, והתחילה לכתוב משימות על הלוח. ההוא שיושב לידי בטח לא יודע שכבר שיעור מתמטיקה, ולא היסטוריה, הרי הוא שקוע במשחק טמפל ראן מסעיר. אני מתבוננת באבק שקרני האור הבוקעות מן החלון חשפו, נאנחת בדרמטיות ובודקת אם יש הודעה חדשה מאנג'ל.תיבת הודעות ריקה. אני נאנחת שנית, עוד יותר בדרמטיות, ושוקלת מה אני יכולה לעשות עכשיו. האפשרויות שלי-
*להסתכל על הזבוב האומלל שלכוד בכיתה, ושמוציא מריכוז את התלמידים המועטים שיש להם עניין כלשהוא בשיעור.
* לבקש מההוא שיושב לידי משחק אחד בטמפל ראן.
* להשעין את הראש על המחברת ולחשוב על המיטה שמחכה לי בבית.

האפשרות השלישית נשמעה לי הכי סבירה. אז במהלך שהתלבטתי מה הספר הבא שאני אקרא, שמעתי פטפוטים מאחורי.
ואני, כתלמידה למופת, הייתי חייבת להעיר לבנות חסרות החינוך שהעזו לפתוח את הפה במהלך השיעור המרתק הזה!
- חהחה, ממש!
"הראש של המורה נראה כמו דורבן, הא?"
אופס, פטפוט לא נכון.
"יש לי את 'רעד' ואת 'שהות'.." לחשושים לחשושים לחשושים. "אני קוראת עכשיו את 'שהות', וזה ממש מעניין.." חברה שלי אמרה.
אני מרימה את הראש במהירות על טבעית ומסובבת אותו לאחור
"ר-ע-ד?"
"אה-הא."
עיניים מטורפות, התעלמות מוחלטת מהשיעור
"חייבת. לקרוא."
חברה שלי מסתכלת עלי במבט מוזר, "משוגעת," היא אמרה וגילגלה עינים, "אחרי שנסיים, אני אביא לך."
והיא הביאה לי. ברצינות, כמעט נדרסתי בדרך הבייתה, הייתי כל כך מאושרת.
חזרתי הביתה, זרקתי את התיק על הרצפה בחדר והתחלתי לקרוא.
סיפור אמיתי!

***

אוי, איזה ספר!
ציפיתי לגרסה, אממ, זאבית יותר ל'דמדומים', אבל הספר הזה עלה על הציפיות שלי.
הספר הוא על סיפור האהבה הבלתי אפשרי בין סם לגרייס, כשהקור מאיים עליהם. הוא מסופר משתי נקודות מבט, של סם וגרייס.
התאורים פשוט הדהימו אותי- כל כך יפים, מרגשים. התאורים של סם לגרייס, 'ילדת הקיץ'. ייחלתי לראות את הזאבים, להריח את הריח המנחם של היער. אני רוצה לראות מישהו שקרא את הספר ולא השתנק מהתיאור של חנות הממתקים ההיא. אחד.
קל להזדהות עם הדמויות, עם גרייס, ספ, בק, איזבל ואפילו ג'ק. סם כל כך רגיש, שזה מתוק. ממש מתוק. גרייס גם דמות נחמדה, התרגזתי קצת בגללה בערך באמצע הספר, חשבתי שהיא מזניחה את החברות שלה לטובת סם, אבל התברר שגם אוליביה לא הייתה לחלוטין חברה טובה. אני לא יכולה להגיד בדיוק מה כל כך אהבתי באיזבל, אבל היא אחת הדמויות האהובות עליי בספר הזה, כך גם ג'ק, משוגע ומטומטם וכועס ככל שיהיה, הוא גם דמות אהובה פה.

ספויילר
ג'ק מת:'(

סוף ספויילר, אבל אני מזהירה, עלולים להיות ספויילרים בהמשך

העלילה לא מתרכזת רק באהבה בין סם לגרייס, וזה מה שנפלא, יש גם את הרעיון המטורף והנואש של איזבל של ה"תרופה" שתמנע מג'ק, אוליביה וסם להפוך לזאבים. כן, הספר קיטשי, אבל במובן חיובי לחלוטין, מהסוג שאוהבים לקרוא בחורף, עם פוך ושוקו חם, שמחמם את הלב.

הכתיבה קולחת וזורמת, כיף לקרוא אותה.

ועכשיו לחק הכי מעניין- הסוף. הסוף!
סם. אנושי. איך?!

אז אני ממש ממליצה על הספר הזה, ואני הולכת לסחוט את חברה שלי כדי שתביא לי את 'שהות'.

חג שמח לכולם! ♥

זה אחד הספרים המרגשים שפשוט שוברים ומנפצים את הלב למיליוני רסיסים.
הרשו לי להזהיר אותכם מספויילרים בביקורת.

***
את הספר הזה מצאתי במדף הספרים הדל מאוד של אחותי. ממש התפלאתי שיש לה את הספר הזה. אחותי, שאקרא לה בלה בביקורת, לא מרבה לקרוא. יותר מההפתעה שחשתי, הרגשתי גם שמחה רצופה, כי אני רוצה לקרוא את הספר הזה אולי כבר חצי שנה, אבל הוא לא נמצא בספרייה הציבורית (כמה מפתיע) ולא יצא לי לקנות אותו. לקחתי אותו, כמובן, וישר אחרי שאימללתי את אנג'ל המסכנה שגם רוצה לקרוא הספר (אנג'; גם אני רוצה!!!!) וסיימתי לקרוא את 'בת העשן והעצם' לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לקרוא את הספר.

רוצים לדעת מההרגשה שלי אחרי שקראתי את הספר?
אני מרגישה חלולה וריקה. אני מרגישה כאילו הספר לקח פטיש (או נבוט) וריסק לי את הלב.

לפני שאתחיל בביקורת, אני חייבת לכתוב משהו על הכריכה. היא פשוטה ויפהפיה. בכריכה רואים שתי בנות. הגבוהה יותר היא אנה, עומדת זקופה, והנמוכה יותר היא קייט, נתמכת על ידיי אנה. מי שקרא את הספר יכול להבין את המשמעות העמוקה של הכריכה. קייט חיה בזכות אנה, נתמכת על ידה.
הספר מדבר על אנה, נערה בת 13 שנולדה על מנת לשמש כתורמת איברים מושלמת לאחותה בת ה-16, קייט, החולה בסרטן הדם (לוקמיה). אנה מחליטה לתבוע את הוריה כדי לדרוש את הזכויות שלה על גופה. הספר מסופר בכמה נקודות מבט שונות, מנקודות המבט של הוריה של אנה, אנה, קמבל (עורך הדין ששכרה אנה), ג'סי (אחיה של אנה וקייט) וג'וליה (אפוטרופוסית של אנה) ובסוף גם של קייט. הספר מגולל את החוויות הלא נעימות בהכרח של המשפחה, מרגע גילוי הסרטן אצל קייט ועד רגעי הגסיסה שלה. עליות ומורדות.

הספר מתחיל מנקודת המבט של אנה. אנה ישר מטילה נקודה למחשבה: איך ולמה נולדים תינוקות בעולם? יש כאלה שנולדו מאהבה, משתייה מופרזת, ממערכת יחסים מחוץ לנישואים, מזנות, ועוד ממיליון סיבות אחרות, לא בהכרח טובות. היא מספרת שהיא נולדה כדי לשמש תורמת איברים לאחותה. זה החל בתרומת דם טבורי לקייט, אבל זה לא נגמר- כעת אנה מחוייבת לתרום כלייה לאחותה כדי שקייט תחיה.

אני חייבת לציין שאני ממש מזדהה עם אנה. אני יודעת איך זה להיות האחות של מישהי החולה בלוקמיה. לפניי 3 שנים אחותי הבכורה בת ה-28 היום חלתה בלוקמיה. אז כן, אולי לא נמצאתי תורמת לאחותי, אבל זה לא אומר שאני לא מכירה את התחושה הנוראה הזאת. אני זוכרת את היום המקולל הזה, כשאבא שלי הודיע לי שהוא חייב ללכת. כששאלתי אותו למה, הוא לא ענה. אבל אתם יודעים מה? לא נראה לי שציפיתי שיענה. ידעתי אז לפי הבעת פניו שמשהו רע קורה. הוא נעל אותי בבית והלך. אח שלי בא לבית, להיות איתי, בעוד בלה הייתה בצבא. אני זוכרת את הימים הארוכים שנמשכו כמו נצח ללא ההורים שלי, או אחותי הגדולה, שאקרא לה ולריה בביקורת. אני זוכרת את חוסר תשומת הלב המיותרת מצד ההורים שלי, שדיברו בשפה רפואית שלא היה לי שום ידע בה. אני זוכרת, ובגלל כלללל זה אני מתחברת לאנה כל כך. המשכתי לקרוא, נשאבתי וחוויתי והתעמקתי ועצרתי נשימה בקטעים התאימים, ואפילו הזלתי דמעה פה ושם. היו קטעים שחייכתי, היו קטעים שהיססתי לקרוא. הספר ריאליסטי עד כאב, לפחות אחרי הפנטזיה שקראתי לפניו. הסופרת כותבת מדהים, גורמת לך להזדהות ולחוות הכל, כאילו את ממש שם.
אולי החסרון היחידי הוא הפן הרפואי הענק בספר, שכלל מושגים מתחום הרפואה, כמו לימוציטים וטסיות ועוד, אבל זה גם לא הפריע כל כך כי ההורים שלי רופאים, אז יכלתי לשאול אותם או לפתוח ויקיפדיה כדי להבין קצת את הרקע.
ואז הגיע הסוף, כואב, שורף, לא צפוי. והוא הרג אותי. ניפץ אותי. זיעזע אותי. אנה נהרגת בתאונת דרכים וקייט שורדת באמצעות הכלייה שלאחותה. אחר כך פרצתי בבכי. אני יכולה להשבע שכל השרוול של החולצה שלי נרטב מרוב דמעות. לא יכולתי לראות מרוב דמעות. בכיתי ובכיתי וחיסלתי טישו. ואז קראתי את האפילוג, וקצת, קצת, הרגשתי יותר טוב. החיים נמשכים, כפי שכתבה הכותבת באיזשהו קטע בספר, אבל הספר תמיד יישאר איתי, אפיחו אחריי שאעכל אותו. הוא מומלץ מאוד, אבל ממש מכאיב ומרגש.

ביקורת מכילה ספויילרים!

כשאת מוגבלת למיטה בשבת עם חום של 38.9, אף סתום והתעטשויות בלתי פוסקות אין לך מלא דברים לעשות.
*לצפות ב-MTV- לא. אני יכולה לתקוף התקף אפילפסיה מכל התנועות האלו בקליפים, וחוץ מזה, קשה לי לראות אנשים שרים וקופצים ורוקדים כשאני מרותקת למיטה.
* לזלול עד שאני אקיא- כאילו שיש לי תאבון.
*לישון- אני ממש לא יכולה לישון, אני עוד אחנק!
*להתקדם בחומר הלימודי- כן, ממש. מי המוזר שהכניס את האפשרות הזאת לרשימה הזאת?! אני אתבע אותו!

רוב האפשרויות שלי לא כל כך מוצלחות. נשארה רק אפשרות אחת- לקרוא ספר. רציתי משהו חזק, שישכיח ממני את ההצטננות הנוראית שלי (למה נראה לי שבנאדם שמכור לסמים היה אומר את אותה התשובה?). ספר שלא קראתי (כל ספרי הארי פוטר ועוד מיליון ספרים אחרים נמחקו מהאופציות האפשריות), ספר לא צפוי, פנטזיה טהורה.
אז שלפתי את 'בת העשן והעצם', והתחלתי לקרוא.
והמשכתי, דף אחרי דף, מילה במילה.
לא הפסקתי לקרוא את הספר באותו היום. שכבתי מרותקת, עם 3 שמיכות פוך ועם כוס שוקו (חמישית לאותו היום), גומעת בשקיקה את הספר.
רוצים אני אגלה לכם סוד?
התגעגעתי.
התגעגעתי לספר שאני יכולה להביא לו 5 כוכבים בלי להניד עפעף, התגעגעתי לפנטסיה אמיתית.
רוצים עוד סוד?
כשהלכתי לצומת ספרים, בפורים, קצת היססתי כשבחרתי את הספר הזה. היו מלא ביקורות עליו, כמעט כולם משבחות, ואולי הביקורת שבזכותה העפתי מבט על הספר הזה בחנות היא הביקורת של מרי בלאק (סתם מישהי) על הספר. אני הססתי, כי כשקראתי את התקציר על גב הספר, התנהל... קרב מוזר ביני לבין התקציר, הספר.
הסתכלתי על התקציר.
נחשו מה?
הוא לא הסתכל בחזרה.
זה כבר מעיד על גסות רוח, שלספר יש עמדה ברורה, הספר לא הולך להתחנן בפניי
כדי שאני אקרא אותו.
אני מוזרה, אני יודעת ><

זה ספר מ-ו-ש-ל-ם!
כשהתחלתי לקרוא, הכתיבה והתאורים דירבנו אותי. העלילה מתחילה בפראג, עיר יפהפייה שהייתי בה אולי מיליון פעמים, עם האחיות שלי, עם אחותי, עם בת דודה שלי, ואני מאוהבת בעיר הזו, עיר מדהימה להתחיל בה סיפור. הזדהתי עם התאורים של הסופרת של פראג. בכלל, הכתיבה זורמת וקלילה, אבל היא ברמה יותר גבוהה מאשר ספרי נוער אחרים.
הדמויות-
מאוד התחברתי לקארו. מאוד. לא רק שגם אני רוצה לצבוע את השיער לצבע לא הגיוני (אדום!!), אני מתחברת לצורך של קארו לדעת מי היא, להתחבר לעצמה, לגלות. היא גם אמנית, אומנות היא חלק ממנה. מה גם, היא ממש נאמנה. האישיות שלה מדהימה. הרגשתי אהדה כלפיה, היא לא מושלמת, אבל היא דמות ראשית טובה מאוד. המשמעות של השם 'קארו' היא תקווה. זו דרך מקורית להעביר את אחד הערכים בספר- התקווה. זה שם יפה כשחושבים על זה- הוא מתנגן יפה (ההמממ, האם השם 'קארו' נכנס לרשימת השמות להם אני רוצה להחליף?).
סוזנה- הוו, אני מתה עליה! קשוחה, זעירה וחריפה, אבל עם זאת- חברה טובה!
עקיבא- חוץ מהשם המוזר, אין לי שום טענות נגדיו. הוא עבר הרבה, הוא רוצח, הוא בובה על חוטים- מלאך חתיך וסקסי, שמרגיש ריקנות ו'איניות' עד שהוא פוגש את קארו. אני מזדהה גם איתו, אני מכירה את הרגשת הריקנות והכמיהה למשהו, לאור.
ברימסטון וכל הכימרה למינהם- גם אני רוצה משפחה מגניבה שכזאת! בכיתי כשנודע לי שכולם מתים. :'(
העלילה-
טיפונת צפויה, אבל מפותלת ומשובחת, רומנטית ומדהימה. סיפור אהבה עוצר נשימה ומעלה דמעות על אהבה בין בת שטן למלאך, על התקווה שאולי, אחרי מלחמה ארוכת ימים, יהיה שלום. בעיקרון הספר מדבר על תקווה וחיפוש על הזהות האמיתית, אם לנסח את המסקנה הזו במילים של הניו יורק טיימס בוק ריוויו.
לסיכום, לייני טייילור מביאה פה עולם חדש ומקורי, פנטזיה מהדרגה הראשונה.
מומלץ!

ועכשיו הלכתי לחפש פרטים על היציאה של ספר ההמשך, ואז להתחיל את 'שומרת אחותי' למרות שספיילרו לי את הסוף. למישהו יש טישו לתרום לי?

במילה אחת:
מ-ש-ע-מ-ם!
קניתי את הספר כשסטימצקי הציעו ספרים עם פגמים קלים ב-20 ש"ח, ולא היה מבחר גדול, אז לקחתי אותו.
ספר משעמם. אני נרדמתי בפעם הראשונה במהלך קריאה, משיעמום.
הרגשתי כאילו פרופסור טרלוני כתבה אותו.
אותי זה לא עניין, ואני לא ממליצה לאף אחד.

ייתכנו ספוילרים

איזה כיף, פורים!!!
כן, ממש.
אז היום שלי התחיל בשיחות נפש עם אנג'ל בסמסים, בצביעת השיער שלי לאדום (הצבע הרס לגמריי את השיער שלי), לבישת שמלה צמודה (מאוד) אדומה, ולשקול להבריז.
למה?
כי זה פורים.
ואני לא אוהבת פורים!
מה כל כך כיף בלבישת תחפושת בחום שכזה?!
אוף, ממש בא לי הלוואין במקום><
נשימה עמוקה
ועכשיו בנוגע לספר:
די הרבה זמן אני מתלבטת בנוגע לציון ולדעה שיש לי על הספר, אני לא כל כך החלטית בביקורת הזאת.
זה אחד מהמיליון ואחד הספרים האחרים בסגנון של מישהו-חתיך-אפל-וממש-מעל-הליגה-שלי-התיישב-לידי. אז מקוריות אני לא חושבת שיש פה הרבה, למרות שאת הרעיון של המלאכים והנפילים לא ראיתי בשום ספר אחר (בינתיים).
אני לא התחברתי במיוחד לנורה או לפאץ', שהתנהג כל הזמן בהתנשאות ובזלזול, או לכל דמות אחרת בספר.
ואחד הדברים שהרתיחו אותי פה (כתם שמן על המפית) זה כמה פעמים אפשר להזכיר שיש איזשהוא 'כוח אפל ומסתורי, מן מגנט שמושך אותי לפאץ'. התרגום גרוע ביותר, כתיבה מרוחה ומעצבנת אפילו.
כמו שציינה טליה, הרעיון של הספר לא כל כך מובא טוב, ויש משהו בוטה וגס, ולא מעודן ועמוק.

אבל בסופו של דבר- אני לא חושבת שאפשר לקרוא את הספר הזה בלי להנות, ככל שהספר הזה יהיה קיטשי ומאוס.

הספר הזה מקבל ממני 3 ושלושת רבעי כוכבים:)

*מי שמתעניין בהמשך היום שלי-
החלפתי משלוח מנות עם מישהי שאני שונאת, קיבלתי כפיצוי 3 ספרים חדשים 'מצומת ספרים' ('בת העשן והעצם', 'מכשפה וקוסם' ו-'הכוחות האפלים מכל:זימון'), עשיתי סקירה בחדר של אחותי וגיליתי שיש לה את הספר 'שומרת אחותי', אז לקחתי לה אותו ואת 'שרלוק הולמס- כל הסיפורים-כרך א' שאני אקרא אם אנג'ל (שפן הניסויים שלי) תודיע לי שזה ספר קריא וטוב למרות השפה הגבוהה בו (אל דאגה, היא תקבל גזר!!). בערב באו אליי דודים מרוסיה שאני לא מכירה והתחלתי קצת (הרבה) לסבול מפיניאס ופרב ברוסית, והנחמה היחידה שלי הייתה שיש לי 7 ספרים שמחכים לי על המדף:)*

אז לילה טוב, חלומות פז, וכל מה שמאחלים למי שהולך לישון.