זה יומרני לכתוב ביקורת על שירתה של לאה גולדברג. כל כך הרבה דוקטורטים ומחקרים מלומדים נכתבו עליה. מה אחדש וזה כלל לא התחום שלי?
ובכל זאת, אחרי שחמדת העלתה שיר של גולדברג נזכרתי שהגיע זמן לפתוח שוב את כתביה, ואני לא מתאפקת ומתחשק לי לשתף כאן בתחושותי.
אין ספק שגולדברג היא וירטואוזית של מילים, אבל ישנם עוד משוררים שיכולתם הטכנית ללהטט במילים לא נופלת משלה. מה שמייחד את גולדברג בעיני הוא הפשטות, המינימלסטיות, לצד אותה שליטה מופלאה בשפה. היא לא מנפנפת בעברית שלה ללא צורך כפי שעשו אחרים, היא לא מכבירה דימויים מיותרים. בכמה מילים מעטות שארוגות במלאכת מחשבת, בצניעות כמעט, היא נוגעת בלב ונשארת שם.
דוגמא מופלאה לכך היא משירי הבן האובד, שאני מביאה כאן רק את סופו:
לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב.
הרגש הבולט שמתעורר אצלי בקריאה בשירה המופלאה הזו הוא העצב על ההחמצה. הבדידות, הכמיהה לאהבה שאיננה, לאימהות. ואני לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה אילו לאה גולדברג היתה נישאת ויולדת כמקובל בזמנה (ובעצם גם כיום). האם גם אז היינו מרוויחים את שירתה המופלאה, או שהיא היתה עסוקה בלנקות ולבשל ולמחות אפים ולקחת מהגן? האמנם הקושי הכרחי למשורר כדי לחצוב מליבו את היצירה?
ואני לא יכולה שלא לחשוב האם היא הייתה מאושרת? האם שמחה בכשרון המופלא שלה או שרק ראתה את מה שאיננו?
אסיים בציטוט של אחד השירים המפורסמים ביותר שלה, שיר שאינו שיר אהבה אלא דווקא על תשוקה וחשק. שיר שיש בו בעיני תיאור מופלא של מין ללא שום "מילה גסה":
באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.
ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף
וריח ילדות ריח דבק ואורן
הוא ניחוח לילו של הגוף.
אם היו עינויים - הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
