זה יומרני לכתוב ביקורת על שירתה של לאה גולדברג. כל כך הרבה דוקטורטים ומחקרים מלומדים נכתבו עליה. מה אחדש וזה כלל לא התחום שלי?
ובכל זאת, אחרי שחמדת העלתה שיר של גולדברג נזכרתי שהגיע זמן לפתוח שוב את כתביה, ואני לא מתאפקת ומתחשק לי לשתף כאן בתחושותי.

אין ספק שגולדברג היא וירטואוזית של מילים, אבל ישנם עוד משוררים שיכולתם הטכנית ללהטט במילים לא נופלת משלה. מה שמייחד את גולדברג בעיני הוא הפשטות, המינימלסטיות, לצד אותה שליטה מופלאה בשפה. היא לא מנפנפת בעברית שלה ללא צורך כפי שעשו אחרים, היא לא מכבירה דימויים מיותרים. בכמה מילים מעטות שארוגות במלאכת מחשבת, בצניעות כמעט, היא נוגעת בלב ונשארת שם.
דוגמא מופלאה לכך היא משירי הבן האובד, שאני מביאה כאן רק את סופו:

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב.

הרגש הבולט שמתעורר אצלי בקריאה בשירה המופלאה הזו הוא העצב על ההחמצה. הבדידות, הכמיהה לאהבה שאיננה, לאימהות. ואני לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה אילו לאה גולדברג היתה נישאת ויולדת כמקובל בזמנה (ובעצם גם כיום). האם גם אז היינו מרוויחים את שירתה המופלאה, או שהיא היתה עסוקה בלנקות ולבשל ולמחות אפים ולקחת מהגן? האמנם הקושי הכרחי למשורר כדי לחצוב מליבו את היצירה?
ואני לא יכולה שלא לחשוב האם היא הייתה מאושרת? האם שמחה בכשרון המופלא שלה או שרק ראתה את מה שאיננו?

אסיים בציטוט של אחד השירים המפורסמים ביותר שלה, שיר שאינו שיר אהבה אלא דווקא על תשוקה וחשק. שיר שיש בו בעיני תיאור מופלא של מין ללא שום "מילה גסה":

באת אלי את עיני לפקוח,
וגופך לי מבט וחלון וראי,
באת כלילה הבא אל האוח
להראות לו בחושך את כל הדברים.

ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף
וריח ילדות ריח דבק ואורן
הוא ניחוח לילו של הגוף.

אם היו עינויים - הם הפליגו אליך
מפרשי הלבן אל האופל שלך
תנני ללכת תנני ללכת
לכרוע על חוף הסליחה.

למעלה משנה שספר השירים הראשון של לאה גולדברג נמצא ליד מיטתי, וכשנחה הרוח, בסופו של יום, התמסרתי לעוד שיר או שניים. שירתה של גולדברג פשוטה יותר ומטאפורית פחות משירתו של אלתרמן. אמנם לעיתים הרגשתי שחסר בה את אבקת הקסם שמהלכת בשירי אלתרמן. מאידך לאה גולדברג כתבה שירה אישית יותר, נשית יותר, עם יותר מקורטוב של עצב. עם הרבה כאב על פרידה ואהבה לא ממומשת, כפי שידעה גולדברג בחייה, זאת לצד געגועים, חילופי עונות, תיאורי טבע ונוף קסומים מהנוף האירופי המיוער והקר, לצד נוף ארץ-ישראלי חמים וצח שמיים. הנה אחד נוגע במיוחד:

כי אתה האחרון, ופניך, בלי רעד,
כי אתה מבוגר, וידך חכמה,
כי תמימות תינוקית לרגליך כורעת,
כי בכֹבד שפתיך קלה הדממה .

כי קטֹנתי בצל מבטך הגבוה,
כי שתקתי לאור גדולתך השקטה -
ויהיו אחרים (ודאי הם יבואו)
ובכל זאת היית - אתה.

(כי עברת, ג. עמ' 173)

בספר זה מכונסים ארבעה מספרי השירה המוקדמים של גולדברג, ובתוכם גם את 'סליחות' הידוע ואת 'ימים לבנים' האלמותי, ועוד שירים רבים ונוגעים. ועל אף שאני אוהב לקרוא ניתוח של ספרות ושל שירה מעמיקים, כאשר אני בא לקרוא את השירה עצמה אני מעדיף לעשות זאת באופן חוויתי בלתי אמצעי ולא דרך עיני מנתח ספרות, ולכן אסיים כאן ורק אביא עוד שיר אחד:

תנני למות בעינים פקוחות
על מפתן אדמתך האוהבת,
מוות עני ופשוט - כאחות
לגבעול, לאילן, לאבן.

אֹזן אצמידה לאחו ירוק,
אשמע: אדמה מצלצלת -
שעטת הסוסים מרחוק, מרחוק,
וצעד קטֹן של ילד.

(תפילה על המוות, עמוד 115).

"...ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן", אני קורא
כשהגשם מכה בשצף ובאופק הרחוק בחלון מתפוצצים ברקים.
בכל פעם שאני מעלעל בספר של האישה האדירה הזו, מתחזקת
בי התחושה שאני מחזיק בידיים אנדרטה.
אנדרטה למה ולמי שהיו פה, לחלומות, לאמונה ולחוסר האמונה, ובעיקר למילים.
כי לא תהיה פה עוד משוררת כזו, או אם להיתלות בעץ גבוה אחר, אז "מילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".
שירה נמדדת היום לפי הקילו שיוצא מבית מדרשו של יוסי גיספן וסביר להניח
שאנשים מתחת גיל 30 כאן באפריקה, לא מודעים לעובדה ששירה הייתה משהו אחר
בתכלית באותה מציאות שהתקיימה כאן עד לפני כמה עשורים.
היכולת לגעת ככה בעצב, בגעגוע, ובעיקר באהבה ובהיעדרה ובכמיהה אליה, היא יכולת
שרק אחת נוספת הצליחה לאחוז בה, חוץ מלאה גולדברג וזו כמובן רחל בלובשטיין.
ואולי רק העובדה ששתי הנשים הללו היו חשוכות ילדים יכולה להסביר זאת.
ואולי באמת צריך לשקוע עמוק עמוק כדי להצליח לכתוב שורות כל כך מופלאות, כפי שסיכמה את
חייה: "אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר".

אני מניחה שזה גובל באי שפיות, ובטח אני בערך היחידה בעולם בגילי הרך שחובבת שירה, אבל מה לעשות? אני באמת חובבת שירה. מזמן התרגלתי לחיות על גבולות השפיות, והתרגלתי להיות "היחידה ש.." בהרבה דברים, אז נתמודד גם עם זה.
לא יודעת אם יש מה להמליץ על ספר כזה. קודם כל, כמו שבלו-בלו אמרה, זה יומרני לכתוב ביקורת על לאה גולדברג... ושנית, העולם מתחלק לשניים, אלו שאוהבים שירה ואלו ששנאתם לעסק שווה לשנאתי למתמטיקה. אז לא אבקר את הספר, רק אציע לכל חובבי המילים (ומי שחבר באתר הזה כנראה חובב מילים) ועדיין לא חובב שירה- לנסות לקרוא שיר אחד קטן לאט, ולהרגיש אותן מבפנים.
ואם זה עדיין לא יעבוד, תמיד אפשר לחזור להארי פוטר.

"את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם..."

נפלאה שירתה בעיני-נראה לי שבעת הזו שירתה למבוגרים הזמן גורם לה להעלם ואסור שכך יהיה.
אני מתיחסת לספרה הראשון "טבעות עשן" שירה זו תהיה הבסיס לשירתה. ישנו בשירה רצון עצום לאהבה רומנטית שאינה מושגת, או כשמושגת חולפת. במספר מועט יחסית של שירים עוסקת ביופי ובתקווה, מול מציאות של בדידות וחוסר יכולת לתקשר. (ביוגרפי מאד).
בשירה "דרכים בסתיו". .החלום מסתיים בשלכת.
בעת שמרבית הכתיבה-כולל שירה נכתבה על הארץ-שירה שמכונה היתה שירה מגוייסת ואהבות ושנאות היו כאן.
לאה גולדברג מתארת את ארופה. למרות שחיה כאן נשמתה יש בה "רוח ארופאית". כתב מי שכתב שהיא סופרת אונברסלית איני מסכימה איתו
לאה גולדברג לילדים בחלקה ישראלית. למבוגרים ארופאית. התחושה שכביכול זו שירה מתורגמת ואין זה כך העברית נפלאה התרבות ארופאית.היא ציינה באחד ממאמריה על שירה, ששירה זו "מיטב המילים במיטב סידרן" כך אני זוכרת ולא מצטטת-כך כתבה היא.
קריאת השירה שלה מעבירה אותי למחוזות ילדותי-צר לי לראות בהעלמה ולכן בחרתי לכתוב מעט אודות משוררת נפלאה ומספרת מקסימה שחיה בתוכנו. מתוך שירת סוף הדרך:

"הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

צובעה השקיעה שיבתו בפז ואודם
הדשא מבהיק לרגליו בטל הערב
ציפור אחרונה של יום מעליו מזמרת
התזכור מה יפתה, מה קשתה
מה ארכה הדרך.

אמרת יום רודף יום ולילה - לילה
הנה ימים באים בליבך אמרת
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך,
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.

והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,
ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים,
ותדע כל יום אחרון תחת השמש
ותדע חדש כל יום תחת השמש.

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל"

לבל תשכח.

לבל תיהיה שירתה הפקר.

משוררת שפרס נובל היה ללא ספק יכול היה לעטר את מצחה לא פחות טובה מאלו שזכו בו.