לפני מספר שבועות קראתי את ״נוילנד״ של אשכול נבו, ונזכרתי כמה ספר טוב יכול להיות גם מסע גיאוגרפי וגם מסע פנימי.

זה ספר על אנשים שנוסעים רחוק כדי להבין משהו על הבית. על ישראלים שמחפשים מקום אחר, שפה אחרת, התחלה אחרת - ובסוף מגלים שהדברים שמהם ניסו לברוח נוסעים איתם במזוודה.

מה שיפה ב״נוילנד״ הוא שהוא לא רק סיפור על מסע בדרום אמריקה. הוא סיפור על געגוע, אובדן, משפחה, חברות, אהבה, ועל השאלה הישראלית המאוד עמוקה: האם אפשר באמת להמציא את עצמנו מחדש, או שאנחנו תמיד חוזרים לאותו כאב, לאותה היסטוריה, לאותו בית.

אשכול נבו כותב ברגישות גדולה, עם יכולת נדירה להחזיק יחד אינטימיות וסיפור רחב. הדמויות שלו אנושיות מאוד - פגועות, מצחיקות, מבולבלות, מחפשות. ואף אחת מהן לא באמת יודעת אם היא בדרך החוצה או בדרך חזרה.

בעיניי, ״נוילנד״ הוא ספר יפה ומרגש על החלום הישראלי לברוח לרגע מהכול - ועל ההבנה שבסוף, גם בקצה העולם, אנחנו עדיין מחפשים דרך לחזור לעצמנו.

מודה, שבין ספר לספר של אשכול נבו אני הולך ומתמכר לכתיבתו הקולחת.
בלהט היום יום ועם חיינו המורכבים כאן, הרי שהרצון לחזור לקריאה בספר העכשווי מהר ככל שניתן הפך למדד אישי שסיגלתי לעד כמה הספר הוא טוב, או יותר נכון, עד כמה הספר הוא טוב עבורי...

דרך נופיה הקסומים של דרום אמריקה, בואכה קיטו של אקוודור, ימת טיטיקקה, לה פז וערבות ארגנטינה, אנו מתוודעים למסעם של דורי וענבר ולמשא היחסים המורכבים שהם נושאים מבית, וכמובן למערכת היחסים ההולכת ונרקמת בין שניהם.
הללו מונגשים לנו תוך כדי שזירת האירועים שחוו עד שני דורות אחורה במשפחותיהם, בקו מחבר להיסטוריית העם היהודי של העת החדשה: שואה, תקומה ומלחמות ישראל – בדגש על מלחמת יום הכפורים ומלחמת לבנון השנייה.

שלוש גולות כותרת לספר:
הראשונה הינה סבך ושלל מערכות היחסים של הגיבורים בהווה, כמו גם ברמה הבין-דורית והתוצאות והמשמעויות של מעשים והחלטות אישיות שמתקבלות בכל נקודת זמן, על הדורות שיבואו אחר כך.
השנייה היא מהלכי החיים של הגיבורים אל מול אירועים היסטוריים של העם היהודי השב למולדתו ומקים בה בית, והמאבק ומחיר הדמים שעליו לשלם על כך.
והשלישית, היא הסוגייה הפילוסופית על אופן בנייתה של חברה יהודית חדשה, הקשר ההכרחי (או שלא) למקומה הגיאוגרפי של ארץ ישראל והמתח שבין יהדות לציונות.

העלילה המתגלגלת ברחבי דרום אמריקה , אשר שיאה בארגנטינה, מספקת הזדמנות מצוינת לשוב ולהתרענן בפועלו של הברון היהודי גרמני מוריס הירש, אשר חי במאה ה19, יסד את יק"א – החברה היהודית להתיישבות, ששמה לעצמה למטרה להעתיק את מושבם של יהודים מרוסיה ומזרח אירופה הנמלטים מאימת האנטישמיות והפוגרומים , לארצות אמריקה הצפונית והדרומית, במיוחד ארגנטינה וברזיל, ארה"ב וקנדה.
הכוונה היתה להקים יישובים חקלאיים בהם יוכלו היהודים להתפרנס בכוחות עצמם.

הסיפור מעמת אותנו, הקוראים, עם הרעיון הלא חדש של מקום אחר עבור העם היהודי אשר איננו ארץ ישראל, טיבו של אותו מקום, מאפייני החברה אשר תצמח בו ומערכת היחסים בינו ובין "ארץ המקור", הלא היא מדינת ישראל העצמאית. במילים אחרות, הספר מהווה חממה לדיון הנוקב בדבר היכולת להפריד את היהדות מהציונות וממקומה הגיאוגרפי של ארץ ישראל, גם אל מול הניסיונות שנעשו בפועל בעבר, וגם אל מול הניסיון המדומיין שקורם עור וגידים בעלילה.

נבו משאיר לנו את הזכות לשרטט את סיומו של הסיפור , הן בפרספקטיבה האישית של הגיבורים - דורי וענבר, והן של הרעיון בו נוגע הספר: האם אכן ניתן לקיים חברה יהודית מערבה מכאן, ברת קיימא, המתנהלת בסוג של אוטופיה ותום והופכת להיות , אולי, המודל לחיקוי של "ארץ המקור" שלנו - כלשון הספר.

הספר מותיר אותי עם שלוש שאלות להרהורים של תום קריאה: האם ניתן לנתק את היהדות מהציונות ומהמקום הפיזי של ארץ ישראל? הדיון שעולה בו הוא מעמיק אך כמובן שאין תשובות מוחלטות לדידו של מייסד נוילנד. השנייה היא לגבי זהותה של נוילנד – האם אוטופיה היא או בריחה מהמציאות?
והשלישית היא כללית - האם אדם יכול להתחיל מחדש באמת, או שמא העבר תמיד רודף אחריו? כנראה שהתשובה לגביה נעוצה ברשות הנתונה.

ספר מצוין, מומלץ מאד מבחינתי.

****


גילוי נאות: באוגוסט 2010 סיימתי סדנת כתיבה אצל אשכול נבו, כך שאולי קשה לי יותר לנתק את הספר מהסופר. משל הייתי תלמיד בכיתת אומן ללימוד קסמים ועתה אני צופה במופע, הספר הזה נחשף לי כמעט במערומיו, על כל אחיזות העיניים שבו, התעלולים, האשליות והתחתיות הכפולות. אני חוזה בקלות רבה מדי מתי ייצא השפן מהכובע, ומדוע. אני רואה את התרגילים הקטנים, מזהה את הפניות והמהלכים הספרותיים, את צורת החשיבה, ואת אופן בניית הדמויות. לא בהכרח יש לזה קשר ישיר לסדנה, כי הרגשתי את זה עוד הרבה לפני כן ב"צימר בגבעתיים", זה זחל לי מתחת לעור עוד ב"משאלה אחת ימינה", וזה הטריף אותי ב"ארבעה בתים וגעגוע". כל הספרים האלה סבלו מ, אני לא יודע איך לקרוא לזה - אולי השפה האישית הספציפית של אשכול נבו, ה"אשכול-נבואיות" הזאת - הצורה שבה הוא מתנסח, הדרך שבה הוא ממציא מילים חדשות כי הוא מתלהב מהן נורא, הדרך שבה הוא מתאמץ להיות ישראלי-בכוח כמעט בכתיבתו, ובעיקר האופן שבו הדמויות מדברות ומתקיימות, בצורה שהיא כמעט עגולה, מתוחקרת עד העצם אבל בה בעת מרגישות בדיוק כך - מתוחקרות. מומצאות. אמינות - אבל לא אמיתיות. זה שקוף לי כמעט איך נבו אסף במשך שנים כל מיני פרטים קטנים ובדלי התנהגויות של אנשים, ואז בנה לכל דמות בספר מין "סט" כזה, שהוא אולי רווי חן ועושר וקסם, אך במקביל מנשל אותי כקורא מלהאמין לגמרי, להצליח להתחבר ממש לדמויות, ויותר מכך - לשכוח שאני קורא ספר. במיוחד ברומן כזה, פוליפוני, אני רוצה להאמין לגמרי שכל דמות חושבת ואומרת את מה שהיא אומרת, אבל לא יכולתי להתחמק מהמחשבה שאשכול נבו כתב את כל אחת מהדמויות, והשתמש באותה פרדיגמת כתיבה לכולן, עם עולם דימויים זהה כמעט ומחשבות שנובעות רק מההחלטה של המאפיינים שלהן וטון הדיבור. אם מדבר שם מישהו דרום-אמריקאי והוא חושב בעברית בעולם-דימויים ישראלי אבל עם "מבטא" דרום אמריקאי - לתחושתי זה מפספס בגדול. אני חושב על "עיר מקלט" של יצחק בן נר, כמה הדהימו אותי הסיפורים השונים, קשה להאמין שאת כל הדמויות השונות כל כך כתב אדם אחד. אין שם זכר לטיפת מאמץ. ככה אנשים מדברים, וככה "צריך" לכתוב.
אולי אני מצפה ליותר מדי מאשכול נבו, בגלל שאני יודע כמה הוא חכם, אינטיליגנטי ומסור לכתיבתו. אבל נדמה לי שכמעט בכל עמוד בספר נתקלתי במילה אחת לפחות שאין סיכוי בעולם שהדמות היתה אומרת או חושבת אותה, ואני פשוט יודע שאשכול התלהב ממנה כי היא היתה מקסימה בעיניו, או כי היא מילה עדינה ומתוחכמת בעברית (כמו "פכים", לדוגמה), או כי היא היתה שייכת למטאפורה מתאמצת מדי. המילה היחידה הזאת, בולטת בקלונה כמו חייל במסדר עם חולצה בחוץ, זרקה אותי החוצה מהסיפור בכל פעם מחדש וגרמה לי שוב ושוב ושוב להרגיש "את המטריקס" - להבין שאני קורא ספר שכתב אשכול נבו. בין השאר הרגיז אותי במיוחד לקרוא על כך שבמסעדת "פינתי" בירושלים היו לדברי הסופר מזרזים את הסועד "לבלוע ולא ללעוס" - פשוט כי אני יודע שזה לא היה שם. זה היה ב"טעמי", המסעדה היריבה של "פינתי", מה שגיגול פשוט (או ישיבה אמיתית ב"פינתי" או "טעמי") היה מבהיר. מין פרט קטן כזה, שנשמע אותנטי ומקסים וירושלמי וחם שפשוט חיכה להשתבץ באחד הספרים של נבו, אבל בעצם מהווה עוד סוג של "חור" (והיו כמה), שנפער אל הפיגומים של הסיפור.
אני בהחלט מבין איך הספר הזה הוא זה שנבו, לדבריו, תמיד רצה לכתוב, פשוט כי כאן הוא זרק את כל הרפרטואר שלו לקלחת - גם את הישראליות והציוניות על כל גווניה, גם את השפה הגבוהה ועתירת המטאפורות שלו, גם את שירי עמיחי, וטיולי תרמילאים בדרום אמריקה, הרצל, אוניות מעפילים, סיפורים וחלומות. יש פה הכול מהכול.
אולי דווקא בגלל כל הדברים האלה הסיפור עצמו לא קרם עור וגידים אצלי. לא ראיתי אותו קורה, למרות שכמעט בכל חלק שלו הייתי אמור להזדהות ולמצוא את עצמי - אם זה כבן למשפחה ישראלית, כירושלמי, כגבר נשוי עם ילדים, או כמטייל בדרום אמריקה. השלד עבד, אבל באיזשהוא מקום, מרוב עצים, נעלם היער.
למרות כל הנאמר, הספר לא רע. יש בו חלקים נהדרים, ופנינים אמיתיות, גם של עברית וגם של סיפור. לאשכול נבו יש קול בהחלט ייחודי בנוף הספרות הישראלית, קול ישראלי מאוד, רהוט (אבל קצת מתחנחן), שנוגע בדרכו בכל אחד שחי כאן.
החלק הטוב ביותר בספר, לדעתי הרבה יותר מהשאר (מבלי לעשות ספויילרים למי שלא קרא), הוא החלק האחד-לפני-אחרון שלו. אשכול פורש כאן, חוזה-מבלי-ידיעתו, איזשהו חזון של ארץ חדשה. נוילנד. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי למצוא קווי דמיון למחאת האוהלים שנמצאת היום במרכז העניין הציבורי. מבלי להיכנס לבעד או נגד, המחאה הזאת הצליחה, בין השאר, לעורר כאן משהו שהיה חבוי שנים רבות. סוג של תרבות דיון אחרת, נהדרת, מאחדת, וישראלית מאוד מאוד. מצאנו איזשהו משהו שהוא שלנו, ואני מאוד מאוד מקווה שהחזון הזה, האופק הזה (לא האוטופי בהכרח), לא יתמוסס לו בין כל שאר ה"חדשות" והררי הציניות ולא ישוב.


****

כשאטופיה הופכת לדיסטופיה

בני הלומד רפואה בחו"ל, אמר לנו לפני זמן לא רב, כי אין לו תחושת מחויבות למדינה, ולא עניין בשיח הפוליטי המתנהל בה ההולך ומקצין, והוא למעשה סקפטי לגבי עתידה. הוא סבור, שאם יסתדר לו בעתיד לגור בחו"ל, מבחינתו זה בהחלט אופציה נכונה שנותנת מענה לתפיסתו עולמו כאדם פרטי, ולאידיאלים האנושיים שלו כרופא, אותם הוא יכול לממש בהצלחה בכול מקום בעולם, אחר כך הוא הוסיף, כך חושבים רבים מחברי.

השיחה של רעיתי ושלי עם בני, הייתה קשה לנו, עם מי שגדל על יומן המסע של מאיר הר ציון, חרש את הארץ במסעות לאורכה, התנדב ליחידה מובחרת, ונפצע קשה במהלך שירותו הצבאי. איך קרה המהפך הזה שאלנו בכאב אשתי ואני ?

" ההתיישבות " הישראלית בברלין, קישרה אותי לספרו של נבו אשכול, נוילנד, בו הוא מציג חזון ציוני אלטרנטיבי, הרבה לפני שפרשת המילקי מברלין עלתה לתקשורת, ולוותה בקליפ שבו עומדים צעירים, כול אחד מהם אוחז שלט המציין מקום אחר על הגלובוס, ובו הכיתוב ירדתי ללונדון, לאמסטרדם ... הורים בני דורי אומרים לי, כואב, אבל אנחנו מבינים. המחשבות העצובות על הפער המעמיק בין חזון הציונות לשברו הנוכחי, גרם לי לתהות, האם נבו בספרו נוילנד, נתן ביטוי נבואי ואקטואלי לשבר הציוני הנוכחי ?

נוילנד של נבו נפתח, בחליפת אימיילים בין דורי לענבל המתגוררת בברלין, וברקע התקפת טילים על ישראל על ידי החיזבאללה ב- 2006, עוד מעט נצא למלחמה שנויה במחלוקת, המתוקשרת בטלפונים ניידים, שיבטאו את הפיכת העולם לכפר גדול, לעומתו המציאות שלנו, מתעקשת להישאר פרובינציאלית, תקועה בסכסוך מקומי, שהופך למהות הקיום הישראלי.

דורי, מורה להיסטוריה, יוצא לחפש את אביו הנעלם, נגרר על כרוחו לעימות בין שני מיתוסים היסטוריים מנוגדים השיכים לתחילת המאה הקודמת, בין אלטנוילנד של הרצל - חזונה של המדינה היהודית בציון, לבין ההתיישבות היהודית בארגנטינה של הברון הירש, שהגדירה יהדות וביטחון לא בציון. האב יוצא למסע במנהרת הזמן, בניסיון לשחזור העבר כתיקון היסטורי הדרוש לשינוי ההווה. נבו מציב שאלות ענקיות באמצעות העמדת שני המיתוסים המנוגדים בבסיס הרעיוני של סיפרו, האם הציונות צדקה, האם היא מיצתה את עצמה, או אולי הציונות שהתמסדה והסתאבה, זקוקה כעת למהפכה חדשה ?

המיתוס השני אותו מעלה נבו, הוא מיתוס היהודי הנודד, האם המסע של הצעירים אחרי צבא, לדרום אמריקה או למזרח הרחוק הוא שריד לכמיהה היהודית לנדודים, האם בעצם היהודים מסוגלים להיות קשורים לקרקע לאורך זמן במחויבות רגשית עמוקה, האם הציונות נוגדת את הטבע היהודי ? בהיבט הזה מתכתב נבו עם הספר מסעות בנימין השלישי, של מנדלי מוכר ספרים, שתמיד הייה בספרייתי, כספרו של אבי שנולד בארץ ומעולם לא יצא ממנה, האם הספרון הקטן הוא ביטוי למשאלה כמוסה של אבי, ליציאה לנדודים חובקי עולם, או אולי ערגה להתיישב במקום אחר ללא כובד מחויבות ההיסטוריה בת אלפי השנים ?

דרך מסעו של דורי בעקבות האב הנעלם, מאבחן נבו בעיה הישראלית," מטיילים מכול העולם, אכולי ספקות עצמיים, ומלאי שמחת חיים, אף אחד לא גר במקום שנולד, האוסטרלים חיים בלונדון, האנגלים עובדים בספרד ", הישראלים מתעקשים לטייל " בדרך החומוס " - מסלול ישראלי, שאתריו נבחרו בהמלצות מפה לאוזן, כחוכמת המונים ישראלית, בחבורות ישראליות מגובשות, במכנה משותף של אנחנו מול כול העולם. קונפליקט ישראלי, אנחנו רצינו לצאת מהבועה הישראלית, אבל לא ידענו איך, האם במצב בו העולם הופך לכפר, הבועה הישראלית מתפוגגת ?

למה ברלין כמשל ונמשל, ואיך היא מתקשרת לדילמות שמציבה הציונות ? דרך נעמה מנסח נבו תשובה, " ברלין היא עיר צנועה, ביחס ללונדון או פריז, היא עיר תוססת, אבל לא עולה על גדותיה, עיר מבוקשת, אבל לא עד כדי כך שרק עשרים גמורים יכולים לגור בה ", מניפסט למעמד הביניים התל אביבי שמחאתו התפוגגה לפני שנתיים. דרך חנה מנסח נבו את תובנת ברלין במאה העשרים ואחת בפרספקטיבה היסטורית, " בתרבות של המאה החדשה אין שם וכאן, אולי אלה מושגים שאבד עליהם כלח... " האם ברלין היא התשובה האוניברסלית ליהודים, לעומת הציונות המנסה לתת מענה לוקאלי ? הישראלים מוצאים כעת בברלין מענה לבינלאומיות המשולבת עם ישראליות, יחד עם ניאו - ליברליות ורווחה כלכלית יחסית, האם ברלין היא הנוילד, הארץ החדשה ?

אשכול נבו, הנכד של לוי אשכול, מי שהיה ראש הממשלה בשנות השישים, ובמלחמת ששת הימים, נושא על כתפיו את זכר סבו המייצג את מיתוס הציונות, ואולי משום כך הוא עוסק בשאלות מהותיות הנוגעות לזהויות ישראליות וציוניות, דרך רומן מעניין, חכם ונפלא הרלוונטי למציאות חיינו, בורא אשכול סיפור מטלטל המעורר שאלות גדולות ולא פתורות, האם האוטופיה של הרצל הופכת לדיסטופיה של נבו ?

כמה פעמים כתבתי על נוילנד עד שהגעתי לנוסח הזה. הכנה והפשוט בעיניי.
בפתח הדברים, אומר שבהתחלה התקשיתי להעריך את נבו כסופר ישראלי המתיימר למקם את עצמו בשורת הסופרים הישראלים הגדולים. לעסוק בישראליות במובנה הרחב ביותר.
הן במשפחה הישראלית, הן בפוליטיקה הישראלית, בחלומות הישראלים, בחברה הישראלית וכן הלאה.
כמו כן, התחושה שלי תמיד הייתה שהוא כותב את המיינסטריים. שהוא מכוון לכתוב את חייהם של איזה אנשי מעמד בורגני ממוצעים, ולעשות עמם את הקשה מכל - להראות את הססגוניות והעניין שבהם דווקא. זהו אתגר ראוי וחשוב. אך לפרקים, למשל בארבע בתים וגעגוע, עבורי זה פשוט לא עבד.

גם את נוילנד פתחתי בתחושה כזו. אולי מכיוון שהנושאים קרובים מאוד לחיי. אני מורה ואני חיי בדרום אמריקה. עבורי לא קל לקרוא על נושאים הקרובים כל כך לליבי ולניסיוני האישי ולראות בהם גם אותנטיות וגם זווית חדשה ומסקרנת. אבל, בחשבון הסופי של הדברים, בנוילנד נבו הצליח לעשות זאת. לאט לאט אך שעברתי את מחסום הקרבה היתרה נסחפתי לעלילה הנהדרת, לדמויות שקל לאהוב וגם לחמול עליהן, התרגשתי מהנופים המתוארים ביד אמן ושקעתי בחוויית המסע הממכרת הזכורה לי משנות העשרים של חיי.

וכעת קצת על הספר:
נוילנד מאת אשכול נבו הוא עבור הקורא הישראלי ההגון תבשיל עשיר ומנחם בערב חורפי. יש בו גם פשטות, טעמים מוכרים, ביתיים מאוד, שממלאים את החך בכל רבדי הטעם של ההיסטוריה הישראלית. ההגשה גם היא נעימה. מן הקדרות המפתות ביותר – סיפורי מסע, חיפוש וגילוי עצמי. כל ירקות השורש האהובים צפים להם בתבשיל הזה זה לצד זה – אהבה, תשוקה, חשבון נפש היסטורי, אפשרות לחברת מופת, מסע לגילוי עצמי, משפחתיות, הורות ועוד ועוד. הם מתערסלים אט אט בכרסו הספרותית של הקורא ונוסחים עליו חיוך שבע רצון בעודו שוקע לבסוף בתנומה טובה.

במציאות בה מרבית הרומנים העבריים שמתפרסמים הינם נישתיים או כחושי יריעה, מנות טאפס שמגרות את החך בדרך לקריאה הבאה ( או אולי לצפיית הבינג' הבאה), תבשיל מהביל שכזה הוא חגיגה של ממש לחובבי הסעודות הספרותיות.
חולשותיו של הרומן הם גם יתרונותיו. שפתו פשוטה ובהירה, הנושאים נוגעים כולם ב"מינסטרים" של החברה הישראלית, כך שלפרקים יש בהם מן הקלישאתיות.
הגיבור יוצא למסע בעקבות אביו שנעדר במעמקי יבשת אמריקה הדרומית, לאחר שזוגתו הנצחית והאהובה הלכה לעולמה. בתוך כך, האב שוקע בזכרונות מלחמת יום הכיפורים בה השתתף והם צפים לפתע מחדש בחייו ואילו הבן בפוגש באישה שגורמת לו להרהר אודות החיים המחכים לו בבית.

הגיבור, דורי, גבר בגיל העמידה, הוא מורה מצליח וכרזמתי. דורי בחר במשלח יד זה מתוך תחושת שליחות עמוקה. הוא ויתר על יוקרה חברתית ורווחה כלכלית בשביל לגעת בנפשם המתעצבת של בני נוער בישראל, ועשה זאת בהצלחה.

הוא נשוי לאשה דעתנית ומעשית מאוד, שעושה חיל כעורכת דין מצליחה. ההורות של השנים לבנם היחיד מורכבת ומשמשת נושא המהדהד ברקע העלילה המרכזית. החיבור העמוק שיש לדורי עם בנו דווקא מאיב על היחסים בין האב לבנו, ואילו בריחוק שכפה עליהם המסע של דורי, טמונה אפשרות לריפוי.

כאמור, מני, אביו של דורי מתמודד ביבשת הרחוקה עם זיכרונות הזוועה של המלחמה. מתוך המסע לריפוי הפצע האישי שלו מלבלבת בו השאיפה לרפא את הישראליות. הוא מבקש ליצור חברת מופת שתתקן או תרפא את הפצעים של הישראלים שהחיים המתוחים בוילה היהודית בג'ונגל של המזרח התיכון הדליקו בהם דלקת נפשית.
בדרום אמריקה פוגש דורי גיבור הסיפור בענבר. צעירה נשואה שיצאה לדרום אמריקה בעקבות משבר אישי וניסיון למצוא שקט ולקיים חשבון נפש. בין השניים נרקמת ידידות עמוקה ומלבלבים גם רגשות ויצרים. הקשר ביניהם מוסיף לתבשיל הזה ארומה נעימה של ארוס שמנעימה את הקריאה עוד יותר.

ברקע נבו שוזר גם את סיפורים של סבתא של ענבר וסבתו של דורי, שעלו לארץ על האוניה האחרונה שהגיעה מאירופה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיפור העלייה וההתערות המורכבת בארץ המובטחת, על כאבי הקריעה מאירופה שהיתה בית אך גם מלכודת מוות, מוסיף לרומן הזה עומק אפי. דבר שהופך אותו ל"רומן ישראלי גדול" .

כשהייתי ילד בן עשרים, הכרזתי קבל עם ועדה, אשכול נבו הוא הסופר האהוב עלי. לא בכדי חיכיתי ארבע שנים, רציתי להתנער מהביקורות (השליליות ברובן) ומהאהדה האישית (שניים מספריו הם מהאהובים עלי), כדי שאוכל לבחון את ספרו באופן חסר פניות.

בהיותו סופר בעל שם, מרשה לעצמו נבו, סיכונים ספרותיים, לרבות שימוש בשפות זרות, ריבוי מספרים, ותכתובות מייל. האחרון לדעתי, היה מין חכה בעזרתה דג אותנו אל העלילה.

הכתיבה של נבו היא התגלמות הנגישות. היא סוחפת את הקורא בנהר באין מפריע. לאורך הגדה ובין העיקולים. נתמכת באיזון בין פשטות ויצירתיות – דימויים, מטאפורות ומשחקי מילים – שנצרבו בזיכרוני.

המחקר אודות דרום אמריקה מעורר הערכה, נבו היטיב להמחישה ממש כפי שממחיש את ערי נעוריו (ירושלים וחיפה). התיאורים רחבי היריעה עוררו בי תשוקה מחודשת לטיול הגדול שלא התממש (בעל כורחי), אותו אני מנסה להשלים עתה בפעימות קטנות.

הסיפור עוסק ברובו במערכות יחסים, במורכבותן ובשבריריותן. במטען הרגשי הנפיץ, הקשה מנשוא, ובנפש החצויה הנה והנה, במאבק בין מספר אהבות.

ההתייחסות למלחמת לבנון השנייה הזכירה לי את "אישה בורחת מבשורה של גרוסמן. הרגשתי כאילו נבו השתוקק גם הוא לטבוע את חותמו בספרות הישראלית. אולם כאן, אישה אינה בורחת מבשורה, אלא אדם רודף אחר גילוי.

האם יש הצדקה לרוחב היריעה של הספר? סיפור המעטפת (עלילות לילי ופימה) מוצלח, אך מעפיל לעיתים על הסיפור המרכזי. הרעיון ששני נכדיהם יממשו (אולי) בשמם את אהבתם, הוא נחמד, אך לטעמי היה עובד גם אילו היה מקצרים את סיפור המעטפת.

אזכורה של נוילנד מופיע לראשונה לאחר שלוש מאות עמודים. לטעמי היה אמור להופיע קודם (למשל בשיחות בין מטיילים או מודעות אקראיות), להוות מין מצפן פנימי המזכיר לקורא לאן הוא פוסע. גם כשמגיעים ליעד הנחשק, הביקור בו הוא חפוז, ולא ממצה, בטח אם נבו התכוון להעביר דרכו מסר.

אני לא מאמין באוטופיה, היצר האנוכי האנושי, לא מאפשר ליצור חברה שוויונית באמת (כמתבקש בנוילנד), ההיסטוריה הוכיחה זאת, פעם אחר פעם. הפצע הישראלי עם זאת, הוא חי וקיים. מושבה טיפולית לנפגעי פוסט טראומה על אדמת וחזון הברון הירש, היא בהחלט רעיון חביב.
כמותו גם שילוב "היהודי הנודד" במסגרת הסיפור, והשלמתו עם זיווגה של נסיה (זוג נודדים), שהיה בעיניי, נהדר.

ניתן להניח כי העקרונות המנחים את נוילנד הם עקרונותיו של נבו. להעמיד אותה כראי ואתגר לארץ המקור (ישראל) היא חשיבה מעניינת, אם כי נבו לא שיתף בהשגותיו אודות מדינת היהודים האידיאלית. לפיכך, אם מהות הסיפור הייתה להצית את המחשבה אודות ארץ ישראל חדשה, אחרת, לטעמי, במובן הזה, הוא נכשל.

אם נדמֶּה כי הסיפור עסק במערכות יחסים גרידא, אז סיומו היה נהדר. ייחלתי שנבו לא יתפתה לקלישאה (הבלתי מציאותית) של סגירות המעגל, ואכן אינו התפתה. הוא השאיר את הקורא עם קמצוץ של תקווה בלב, בסיום, יוצא מן הכלל.

מדובר בעוד ספר מוצלח של נבו, העוסק בטיבן של מערכות יחסים וארץ ישראל חדשה-ישנה.

ארבעה וחצי כוכבים, מומלץ.

היה פה רצח. לא צריך לחפש את הרוצח - אני מודה.
די רצחתי את הספר הזה. כל משיכת ספר על פני 3 חודשים (אלא אם כן מדובר באיזה 2 כרכים של מלחמה ושלום) הוא די רציחה שלו.
לקראת הסוף עוד התעללתי בגופה והתחלתי ספר חדש במקביל.
למה?
אני לא יכולה להאשים את הספר בזה. הוא בא לי בתקופה שלא היה לי ראש אליו פשוט. נראה לי לשום ספר לא היה לי ראש אבל אני לא יכולה להוכיח את זה.
מצד שני כמו כל פולניה טובה אני לא יכולה לקחת גם את כל האשמה עליי!
יש משהו בספר הזה טיפה חופר, טיפה מעיק.
כמו הדמות של אבא של דורי גם אני הרגשתי לפעמים שבא לי לברוח אבל מהספר עצמו! הייתי מחפשת לעצמי מטלות בבית או סתם בוהה בטלויזיה ובכך נמנעת מלפתוח אותו.
אני לא יכולה להגיד שמדובר בדמות מסויימת או שתיים שהן משעממות (הספר מסופר כל פעם ממבטה של דמות אחרת לפעמים אפילו בתקופת זמן אחרת), כי לפעמים באותו עמוד מצאתי את עצמי גם מרותקת וגם משועממת נורא.
היו קטעים שהדמויות פשוט העיקו עליי. אם זה למשל כל הנושא של "היהודי הנודד"... או הדמות הסכיזופרנית של נסיה או כל מיני התעכבות על חלומות מוזרים ושיחות יבשות.
מצד שני היו רגעים מרגשים, מצחיקים.
היו נקודות של אור בחושך ונקודות של חושך באור.
ככה סיימתי את הספר בסופו של דבר. אני שמחה כמובן שסיימתי אבל לדעתי היו כבר ספרים יותר טובים לאשכול נבו.
גם אני ידעתי כבר ימים טובים יותר של קריאה.

אחרי שקראתי באתר את הביקורת של אלון התלבטתי אם בכלל לקרוא את הספר.
אבל הייתי בצומת ספרים והיה מבצע של 3 ב-99, והיו לי חמישה ספרים וחיפשתי שישי, והקטנה צרחה מעייפות, והגדולה רצתה שאקרא לה ספר על פיות, ובקיצור, לא יכולתי להתרכז אז פשוט לקחתי את נוילנד.

אם אסכם כבר בהתחלה, הספר טוב, בהחלט טוב. אבל לא מעולה.
אלון היטיב לתאר את הפגמים, קטנים כגדולים, ואני מסכימה איתו.
בכל זמן במהלך הקריאה אי אפשר לשכוח שקוראים ספר, שזו לא מציאות. הדמויות חושבות באותו אופן בדיוק, גם הדרום אמריקאים. ניכר בבירור שאותו אמן טווה את כולן.

עוד דבר שהפריע לי הוא (זהירות , ספויילר קטנטן) הקשר שמתגלה בין הגיבורים הצעירים של הרומן לבין הדור המבוגר. לא רק משום שזה לא סביר, אלא כי זה מזכיר לי ספרים של מיכל שלו. היא כבר כתבה אפוס רחב יריעה על תקופת המעפילים והשואה, מול המציאות הישראלית העכשווית, על נכדה וסבתה ועל התיקון שעושה הנכדה לטעויות שעשתה סבתה. ב"נוילנד" זה כתוב כל כך דומה עד שיכולתי להתבלבל ולחשוב שאני קוראת עוד מיכל שלו ולא אשכול נבו. וזו לא מחמאה...

דבר נוסף ולא פחות חשוב שהפריע לי בספר הוא התוכן עצמו, הרעיונות העולים ממנו, ללא קשר לפן הספרותי. מבלי לספיילר למי שלא קרא מעבר למה שכתוב על הכריכה האחורית, מוסר ההשכל הוא שמדינת ישראל כשלה ולא ניתן לתקן ולכן צריך לעזוב למקום אחר ולהתחיל מהתחלה. יותר מזה, מהספר עולה הרעיון שמדינת ישראל פגומה מראשיתה כי באנו להתיישב כאן על חשבון עמים אחרים ולכן תמיד ישנאו אותנו ולעד נשאר פצועים ושסועים. שוב המסקנה היא שצריך לעזוב למקום אחר ולהתחיל מהתחלה.
לי זה עשה צמרמורת לקרוא את הדברים ואני לא מסכימה. אני חושבת שזו הגזמה מוחלטת לתאר את הישראלים כאוסף של אנשים דפוקים במידה זו או אחרת. ואני עדיין חושבת, אולי אני נאיבית מדי, שאפשר לתקן מבפנים, וזה ששונאים אותנו זו לא סיבה לברוח. לאן נברח? בכל מקום נהיה על חשבון מישהו. אין ואקום בעולם. אין ארץ שמחכה לנו, גם לא ארגנטינה...

החלק שמתאר את נוילנד, הארץ החדשה, הוא לדעתי הגרוע ביותר בכל הספר. החזון שמתואר מזכיר כמעט אחד לאחד את ההתיישבות הקיבוצית של פעם. אין שום התמודדות חדשה ואמיתית עם הרעות החולות של מדינת ישראל. לדוגמא, יש אמנם מעין חוק שבנוילנד אין אלימות. נו באמת. ומה עושים כאשר מישהו אלים? מגרשים אותו! בהחלט ישים למדינה שלמה... או שמא אם אין מלחמות אין אנשים אלימים? הרי ידוע שאין שום אלימות באירופה הנאורה, או בדרום אמריקה...

ודבר קטנטן ואחרון. חסר לי הומור בספר. האנשים בנוילנד לקחו את עצמם הרבה יותר מדי ברצינות. נכון, יש שם ניסיון להומור עצמי, אבל הוא קלוש ביותר.

לסיכום, אחזור לתחילת הביקורת. זהו ספר טוב. שווה לקרוא אם לא מצפים ליותר מדי. אני התרגזתי מהרעיונות העולים ממנו, אבל אני מניחה שאנשים אחרים בהחלט יזדהו.

אני מרימה ידיים. אפסה תקוותי להבין את הקוראים בארץ הזאת (ואולי גם בעולם!)
הספר הזה, שזוכה פה לכל כך הרבה תשבוחות, הוא טרחני, ארכני, מייגע ומעצבן.
כנראה שאשכול נבו היה פעם בסדנת כתיבה, שם אמרו לו "לתת עומק לדמויות". והוא עושה את זה - בגדול: כל פיפס מעורר זיכרון, לרוב בנאלי, המתואר, כמובן, בארכנות ובטרחנות. אמנם כל הדמויות מדברות בשפה דומה, אבל כדי לתת "יחוד", נבו משתמש בכל מיני שטיקים ומניירות שקופים.
והתוצאה? עומק?? ממש לא. סתם גיבוב של מילים ועוד מילים.

אז במה נבו כן טוב? לדעתי רק בקופירייטריות. אחת לשתי שורות בממוצע יש איזו הברקה קטנה, איזו מילה או צירוף מילים שהוא המציא, תיאור מבריק כאילו. בעיני - התיפייפות מיותרת ומעצבנת.

נבו מתדרדר בהתמדה מ"ארבעה בתים וגעגוע" הנחמד, דרך "משאלה אחת ימינה" המיותר וכעת "נוילנד" היומרני והמעיק. אבל איכשהו זה מצליח לו, ולראיה - כמעט כל הביקורות שמתחת לביקורת שלי.