יעל הדיה היא הסופרת הישראלית היחידה שאני מחכה שתוציא ספר חדש. לצערי, חלק גדול מהסופרים הישראלים שאהבתי (מגד, קנז, שלו.) כבר לא בחיים
לכך יש שתי סיבות עיקריות:
1. שלושה ספרים מתוך החמישה שפרסמה (שלושה סיפורי אהבה, תאונות ורביעי בערב) נפלאים. לעדן קצת פחות התחברתי.
2. הספר האחרון שהיא פרסמה, רביעי בערב, פורסם לפני יותר מעשרים שנה. קשה להבין למה סופרת נפלאה כ"כ, שהתחילה בגיל צעיר יחסית, מפרסמת מעט כ"כ ספרים.
אז נסתפק ברביעי בערב, שבעיני הוא בין הספרים הנפלאים שנכתבו בישראל.
בניגוד לגיבורים החיוביים מתאונות ושלושה סיפורי אהבה, רוב הדמויות ברביעי בערב פגומות מהיסוד, מעוררות סלידה בחלק מהפעולות שהם עושות, אבל אולי בגלל זה מעוררות יותר הזדהות ואפילו חיבה.
להרבה הורים הספר יגע בכל הפחדים מהורות, כמו שתאונות נגע בפחד מקשר זוגי.
ספר נפלא, מומלץ מאד

ניסיתי לקרוא. לצערי, לא כל כך התלהבתי. דווקא הרעיון נשמע מקסים. אבל לא הצלחתי להתחבר. התייאשתי די בהתחלה.

נדב

****


נדמה לי שיעל הדיה היא במובנים רבים סוג של תמונת מראה נשית של אשכול נבו. סוג הכתיבה שלהם דומה מאוד, הדימויים שלהם דומים, אופן הכניסה לנבכי נפשם של הגיבורים דומה, ואצל שניהם יש תחושה שלא משנה איזו דמות "מדברת" בספר, הכול עדיין כתוב בגוון אחד, ברור ובולט וספציפי, הגוון של הסופר עצמו. נראה שהם כל כך מאוהבים בכתיבה שלהם, עד שהם מתמכרים אליה ומוותרים לה כדי שיוכלו להמשיך ולהתענג עליה, להתחמם לאורה גם כשאינה הולמת את הסיפור או את הדמויות. למרות שאני "מאמין" לדמויות שלה, עדיין קשה לי לבלוע משפטים מנוסחים לעילא שדרים בהם בכפיפה אחת מילים כמו "למולל" ו"לזיין", כשהם באים מפיה, או ממוחה, של אותה דמות, כי גם ה"למולל" וגם ה"לזיין" הם לא הדמות, הן יעל הדיה שמדבררת את הדמות בשפה שלה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהכישרון הנהדר של הדיה - וגם של נבו, להתבטא ולספר סיפור. אצל נבו, הסיפור חשוב יותר, בעת שאצל הדיה דווקא העולם הפנימי של הדמויות מעורר מחשבה ומניע את העלילה. הכתיבה שלה דחוסה יותר, מורכבת יותר ונוגה.

באשר לספר עצמו, אני חייב להגיד שהוא עשה לי משהו. גם כי אני בסביבות גיל ארבעים, נשוי ואב לילדים (להלן קהל היעד המוחלט של הספר), וגם כי יש משהו בכתיבה של הדיה שמצליח להיות מדוייק ומעניין וגם לא מובן מאליו לחלוטין, כמו למשל עמוד הפתיחה המסקרן של הספר, המתאר בקצרה את הרצון הסמוי והאיזוטרי למדי של כל הורה שאני מכיר להיות הורה יותר "כיפי" עם ילדיו, לא זה שמכבה כל ניצוץ של משובה או השתוללות, כי הגיע זמן ארוחת הערב או כי קצת קר או חם או כי פשוט משתלטת עליך תפיסת ה"הורות", ה"מבוגרות", במקום שתהיה סתם בנאדם עם יכולת אובדת והולכת להשתטות ולהיות עוד קצת ילד. אחד היתרונות הנהדרים בשנים הקשות האלה שאתה הורה לילדים קטנים הוא האפשרות הזמינה יותר להתחבר למקום הילדותי המפגר שלך, לקפוץ בשלוליות או להתגלגל במורד גבעה מדושאת. כי לאט לאט אתה נהיה כבד יותר, מיושב יותר, ומבוגר גועלי מלא חשיבות עצמית, מחסומים ומסכות. בפעם האחרונה שהייתי עם אשתי לבדנו במלון, הדבר הראשון שעשינו הוא לטפס על המיטות ולקפוץ עליהן בטירוף, עד שלא היה לנו כוח יותר (דקה וחצי בערך), אבל זה היה כיפי, וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן.

ככל הורה, אני מתמלא אימה כשאני חושב על התמודדויות מהסוג המתואר בספר, עם ילדים עם הפרעות אכילה, זהות מינית, או אפילו סתם בעיות "רגילות" של גיל ההתבגרות. כולם עוברים את זה, נכון, אבל זה בכל זאת מפחיד נורא. מסתבר שילדים משקפים למעשה את כל התכונות שיש להורים עצמם, ובייחוד, כך נראה, את התכונות שאנחנו רוצים כל כך להדחיק.

מעבר לזה, הספר מרגיש בעצמו כמו טיפול פסיכולוגי יבשושי משהו. הוא דחוס ומעיק וחסר שיאים ואינו פותר שום דבר, אין לו סוף אמיתי או קתרזיס או שום דבר כזה. הוא סוג של תהליך לא ברור, אבל הקריאה בו מעניינת ומעוררת מחשבה, במיוחד אם יש לך ילדים בגיל כלשהו, או אם אתה סתם מתעניין בפסיכולוגיסטיקה של החיים.


****

מסתבר שהיה לי את הספר, עוד כשמכרתי ספרים בסימניה, יופי, אפילו הצעתי אותו בתל אביב ב 10 ש"ח. הפעם לקחתי אותו ניראה בספריית גינת פוליטי וחשבתי לתומי שאסיים את קריאתו סופסופ, למה לא? אני אוהבת ספרות נשית וגם ספרות ישראלית, אז בטח, התבדתי, הכול טוב, משחררת את הספר בפעם השנייה כנראה. סימניה כותבת לי שהתחלתי לקרוא לפני 4 שנים ו 1 חודשים, יש אפילו תאריך מדויק: 27.10.2018. סבבה לגמרי. 91 הצעות מכירה. 31 ביקורות. סך הכול הנושא מבטיח. אנא סלחו לי. המון תודה רבה לכם. ניקיון לפני מעבר דירה. חמישי שמח. המשך יומנעים ומקסים וסופ"ש מבורך. 08-12-2022 08:45

זו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת ועדיין לא משוכנעת אם הספר באמת טוב או שרומתי.

"רביעי בערב" מתאר קבוצה של אנשים שבאים לטיפול קבוצתי, וכיצד הטיפול משפיע עליהם כמו גם על הפסיכולוגית שמעבירה את הסדנא.

לכאורה יש כאן הכל – דמויות מגוונות, כאלה שכל קורא יכול להזדהות לפחות עם אחת מהן, תהליך שעוברים חברי הקבוצה, כל אחד לחוד וכולם יחד, תהליך של פירוק אישיותם הקודמת, זו שלבשו כל חייהם, והרכבתה מחדש. גם על המטפלת לא פוסח תהליך השינוי וההתחדשות. הנושא שבו עוסקת הסדנא הטיפולית הוא משפחה - יחסי הורים וילדים, וגם היחסים בין בעל לאישה וכיצד הם מושפעים מהילדים. אני לא יכולה לחשוב על נושא שמעניין יותר אנשים.

הכתיבה אמינה – השינוי שעוברים הגיבורים לא חד מדי, הדמויות לא משילות את כל פגמיהן בסוף הספר – הן מתמודדות עם חלק מהקשיים ולומדות להשלים עם מה שלא יוכלו לשנות.
בנוסף לכל זה הכתיבה רהוטה וקולחת.

ובכל זאת, למרות כל מה שכתבתי כאן למעלה, נותרה בי תחושה שכמעט מבלי להרגיש הולכתי שולל.
אולי כי נדמה שהספר כמו נרקח על פי מתכון לכתיבת ספר טוב – כל החלקים שאמורים להופיע בספר ישנם, כמתבקש מספר טוב. התפתחות עלילתית – יש, הגיבורים אמורים לעבור תהליך – אפשר לסמן וי, וכך הלאה. אין ספק שיעל הדיה היא בעלת נסיון ויודעת איך צריך לכתוב ספר. יש לה כשרון כתיבה. אבל הספר הזה נכתב מהראש ולא מהלב. זו תחושתי.

אין מתכון לספר טוב. אני לא חושבת שאפשר להגדיר בכלל מהו "ספר טוב". כל נסיון לכמת ולאפיין נידון לכישלון. מבחינתי ספר טוב הוא כזה שלא עוזב אותי, שתמיד נשאר משהו ממנו בלב, ושאשמח לחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כל זה לא קיים ב"רביעי בערב". הדמויות החליקו מעלי כאילו הן מנויילנות, מאבקן נגע ללבי אך לרגע, ודי. הן יכולות להשאר על מדף הספרים, אני לא אחזור לדרוש בשלומן.

משהו קטן ואולי קטנוני שהפריע לי בקריאה וקטע את הרצף הוא הביטוי "מכמיר לב" שמופיע בספר הרבה יותר מדי פעמים. זה מכמיר לב שהדיה לא יכלה למצוא ביטויים נוספים בשפה העברית... לי זה הציק, בפרט שהספר לא כתוב בשפה גבוהה, וכך הביטוי הזה נראה לא שייך.

האמת היא שזה הספר הראשון של יעל הדיה שנחשפתי אליו. לא הכרתי אותה, ולא את הספרים היותר מפורסמים שלה - "תאונות" ו"עדן". והאמת - אהבתי. בערך...

הרעיון של הספר מעניין - חבורה של אנשים שנפגשים פעם בשבוע לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. ספרים שהקורא מקבל הצצה עמוקה לנפש הדמויות תמיד דיברו אליי - כי מה יותר מעניין מלשמוע על אירועים דרמטיים בחיי הדמויות בעבר, ועל ההשפעה שלהם על החיים שלהם בהווה? (ובאופן כללי - מי לא אוהב להתפלש בבוץ של עצמו ולהיזכר איך זה שכשהיינו לפני 15 שנה אז... ומאז.. הכול השתנה ואני כזה וכזה וכזה, והלוואי שהייתי יכול לשנות את זה, אבל...).

אהבתי גם את צורת הכתיבה. מי שיצא לו לקרוא רומנים של אשכול נבו והתחבר לצורת הכתיבה, יאהב גם את מה שקורה בספר הזה, משום שיש המון מאפיינים משותפים בין השניים.

אבל אני מוכרח להודות שהספר רחוק ממושלם. ומה שהכי חסר בו, וזה מה שהכי היית מצפה ממנו לעשות, זה סגירת מעגל עבור דמויות (לא בצורה מוגזמת ולא אמינה, כמובן). רוב הדמויות נשארות כשהיו בלי שהן מתפתחות או מעלות תובנות חזקות, ויש כמה דמויות שאכן מצליחות להגיע לכמה מסקנות, אבל הן עדיין רחוקות מלחולל שינוי. אבל, היי, עד שטיפול פסיכולוגי מחולל שינוי, אם בכלל, עוברות כמה שנים טובות, וגם אז לא ברור טיבו והיקפו של השינוי...

האמת? אפילו התלבטתי אם 3 או 4 כוכבים. כנראה ש-3.5 היה אידיאלי, אבל לא אפשרי. מכיוון שהספר זרם, ואהבתי את צורת הכתיבה והקונספט, אז 4. בסה"כ מדובר בכותבת מוכשרת, שהייתי סקרן לקרוא עוד ספרים שלה.

ברביעי בערב נפגשת קבוצת הורים לילדים בעייתיים עם הפסיכולוגית עלמה פרבר אשר יצאו לה מוניטין של קוסמת. ההורים מבקשים לקבל ממנה פתרונות או לפחות כלים להתמודדות עם ילדיהם.

בקבוצה שני זוגות נשואים, זוג שותפים למקצוע וחד-הורית אחת ולהם שלל בעיות.

הזוג התל-אביבי, מהבראנז'ה, הם אילן התסריטאי הכושל המצוי במחסום כתיבה וענת המאפרת. בנם הבכור, מיכאל בן העשר, הוא אוטיסט גדול מימדים הממרר את חייהם מיום לידתו.

הזוג מהפרברים (מראשל"צ) הם דני, בעל חברת ניקיון בשם "פוליש מן" הסוחב עמו תיק מלא רגשי נחיתות ורונית המורה בתיכון. להם יש שתי בנות. הגדולה, בת כמעט חמש עשרה, כבר מקיימת יחסי-מין עם חברה החייל בחדרה, מתחת לאפם של הוריה הסובלים. הצעירה, בת השלוש-עשרה, היא אנורקטית המדאיגה את אביה בטירוף.

השותפים המקצועיים הם גרפיקאים תל-אביביים. גליה היא שמנה המתמודדת כל חייה עם בעיית עודף המשקל. גם בנה שמן ולדעתה אביו נגעל ממנו וגם אינו מוכן לבא לקבוצה.
דורי הוא הומו, אב לתינוק שהוליד בחוזה עם פסיכולוגית רווקה. הוא אוהב את בנו מאוד ורוצה להביאו לדירתו אולם היא מקשה עליו בשלל תנאים ואיסורים.

זוהר היא חד הורית, אם לילדה היפוכונדרית בת ארבע.

הספר בנוי ממונולוגים של הדמויות. אט, אט נחשף עברם של ההורים אשר לכולם היו יחסים בעייתיים מאוד עם הוריהם. התזה של הסופרת היא שיחסים אלה גורמים לבעיות ולקשיים גם בדור הילדים. הפסיכולוגית לא נותנת להם פתרונות. היא משקפת, במפגשים, את המציאות ומנסה לכוון אותם למצוא בעצמם את הדרכים להתמודד עם הקשיים. הדינאמיקה בין המשתתפים גם היא בעייתית ומורכבת.

הדמויות (של חברי הקבוצה וגם של הקשורים אליהם) מאוד עגולות ואמינות. הסופרת נכנסת לדקויות ורגישויות וחושפת אירועים קשים מן העבר. ישנם מספר קטעים מאוד בוטים בהם המילה ז.י.ן. על שלל נגזרותיה שזורה בצורה מוגזמת לטעמי.

במהלך הקריאה חשתי לא אחת הזדהות וחמלה כלפי הדמויות אולם בסוף הספר הייתה תחושת החמצה ואפילו מעט אכזבה. שום בעיה לא נפתרה, כל הקצוות נשארו פתוחים ודמותה של הפסיכולוגית עלמה נותרה אניגמטית ולא מפוענחת כפי שהייתה בהתחלה. אני יודעת שבחיים האמיתיים אי אפשר לפתור את כל הבעיות, אולם בספר שבו יש כזה גודש של בעיות ניתן היה, לעניות דעתי, לתת לפחות פתרון אחד מתקבל על הדעת. בקורא יש איזו כמיהה לתקווה, לאור בקצה המנהרה, וזו אינה מתממשת.

אין בספר ממש עלילה, הכל נובע מתוך הדמויות בהווה ובעבר. זה מעניין ונקרא לרב בשקיקה אם כי לפעמים הגודש והמעבר בין הדמויות קצת מבלבל ומעיק.

טוב, דחיתי ודחיתי את כתיבת הביקורת הזו יותר מדי זמן, אז אולי כדאי סופסוף לגשת אליה. למה לא כתבתי עד עכשיו? פשוט בגלל שקניתי את הספר (דבר שאני נוהגת לעשות בבררנות) והתאכזבתי, ועד שזה לא שחור על גבי לבן בסימניה זה לא רשמי, אז ניסיתי לדחות את הקץ.

הספר מתחיל מאוד חזק, צוללים ישר לתוך קרבי הבעיות המשפחתיות והאישיות של כל משתתפי קבוצת הטיפול ומתעורר בהן עניין לא מועט, כמו גם רצון לראות שיפור ושינוי.
רוב הדמויות אמנם לוקות בתל-אביביות כבדה (אחד תסריטאי ב"קשת", אחד הומו מתוסכל וכן הלאה) אבל יש כמה שבכל זאת עוררו בי עניין והזדהות- בעיקר זוהר ואילן איש הפוליש. סיימתי את החלק הראשון בסקרנות כבדה וברצון אמיתי לגלות מה יקרה, ואז התחילה קבוצת הטיפול ונגמר העניין.
לטעמי, לא נראה שום שינוי כתוצאה מהטיפול ומהפסיכולוגית המהוללת. כמעט כל הדמויות נשארות אנוכיות, מיואשות והרסניות לעצמן ולילדיהן ופשוט נמאס לקרוא את ההתבחבשות הפנימית שלהן. אוקיי, קלטנו שאבא שלך היה מתעלל, או היפוכונדר, או סתם קפדן. הבנו שהילד שלך בעייתי ובת הזוג מפריעה. מה עם התקדמות?
עלמה הפסיכולוגית היא דמות אנמית למדי רוב הספר, וגם בפרק שלה, בעמודים האחרונים, אין תשובה ממשית אע"פ שלפחות יש איזה רובד מעניין לשם שינוי.
דבר נוסף שחסר לי הוא יותר התעסקות בילדים עצמם. יחסית לספר שסובב סביב נושא ההורות, היתה יכולה לתרום לנו איזו העמקה באופי של הילדים במקום להסתכל עליהם רק מנקודת המבט האגואיסטית של ההורים שלהם.

לא ברור לי האם אני מתוסכלת מהדמויות ומהאגואיזם שלהם או מהסופרת שהמשיכה עם קו היללנות של הדמויות בלי לטרוח לקדם אותן, אבל בסופו של דבר יצאתי די מאוכזבת. יכול להיות שקריאה נוספת תגלה לי איזה רובד נוסף, אבל בינתיים הספר עומד על המדף ומחכה לשעת רצון (ושעמום) אמיתית.

אני כל-כך אוהבת את יעל הדיה, ודווקא בגלל זה הספר הזה הרגיז אותי.
ואסביר:

ראשית, אציין כי אני מבינה שלסופר יש את החירות הספרותית לכתוב את הסיפור מנקודת מבטו ואינו מחוייב בהכרח לעובדות. ישנם סופרים שאפילו הרחיקו לכת ושיכתבו את ההיסטוריה, כך שתתאים לסיפור שרצו לספר. יחד עם זאת, לדעתי, אי אפשר לכתוב ספר שכל הוויותו רחוקה מן המציאות, וזאת בלשון המעטה.

הסיפור הוא על קבוצת הורים שמשתתפת בטיפול קבוצתי בהנחיית פסיכולוגית. כמי שהשתתפה בקבוצות כאלה מספר פעמים בחייה, בנסיבות שונות ובהקשרים שונים, אני יכולה לומר חד-משעמית כי המתואר בספר רחוק כרחוק מזרח ממערב ממה שקורה בדר"כ בקבוצות כאלה. קבוצות אלה נקראות "קבוצות תמיכה" וכשמן כן הן - מיועדות לתת לפרט (או לזוג במקרה זה) את התמיכה והחום שרק קבוצה יכולה לתת. מנסיון אישי, אני יודעת שבקבוצות כאלו נוצרים קשרים אמיצים, על-פי רוב לבביים וחמים בין המשתתפים, ולעיתים אפילו נרקמת ממש ברית-דמים ביניהם שהופכת לחברות לחיים.
לעומת זאת, הנרטיב המרכזי בספר היה - הביקורת במקרה הטוב, והתיעוב, הסלידה והבוז, במקרה הפחות טוב - שחברי הקבוצה מרגישים זה כלפי לזה. לא מצאתי אפילו תיאור אחד של יחסים יפים, או כל משהו טוב אחר שקורה בין המטופלים לבין עצמם, וזה כאמור פשוט מופרך.

על גישתה של הפסיכולוגית בכלל אין מה לדבר, שכן הדיה פטרה את עצמה בכך שהכריזה בתחילת הספר כי "היא מטפלת בשיטות לא קונבנציונאליות" ובכך הצדיקה תאורים מופרכים כמו פסיכולוגית ששותה בירה עם מטופלת בפגישה, ועוד.

דבר נוסף שהפריע לי מאוד בספר הוא הפרובוקציות המיותרות שיצרה הדיה.

אין לי בעייה עם תאורים מיניים, ואפילו בוטים, אם הם מהווים חלק אינטגרלי מהעלילה ונוצרים מתוכה. כמו שחקנית שמוכנה להתפשט רק אם התפקיד דורש זאת - כך אני מאמינה שצריך למנן תיאורים וביטויים מיניים בספרות. כאן הדיה השתמשה בפורנוגרפיה לשמה שלא לצורך, לדעתי, כהשמילה "זיין" חוזרת על עצמה ללא הרף, בעיקר בתאורי אוננות מיותרים לחלוטין ושאינם מחוייבים מהעלילה. והרי כמה מקרי אונס אפשר לכלול בספר אחד? ועוד מהסוגים המזוועים ביותר: שני מקרי אונס קבוצתיים, אונס של גבר מבוגר בקטין ואונס לסבי (?!) הרגשתי ממש חוסר נוחות מהמינון העודף של המיניות הבוטה.

ולבסוף - לדעתי הייתה כאן טעות קריטית בעריכה של הספר. בספר יש 6 דמויות שכל פעם הסיפור מובא בגוף ראשון מפיה של דמות אחרת. לקח לי כמעט מחצית מהספר עד שהצלחתי לעקוב מי הוא מי ומה קרה למי - פשוט סלט שלם.

אז תגידו לי - למה לא יכלתי להניח את הספר מהיד?
פשוט כי זאת יעל הדיה - המקסימה והנהדרת.
אין שני לסגנון הכתיבה שלה שפשוט מרתק אותך לספר ואינך יכול להניחו מהיד.
מצאתי את עצמי קוראת עד 4 בבוקר על חשבון שעות שינה.

מבולבלים? גם אנחנו - אבל זה באמת מה שקרה - הפריעו לי המון דברים בספר אבל התאהבתי בו אהבה גמורה.
והסוכריה המתוקה מחכה לסוף - לספר סוף אנושי, מרתק, והפעם - אותנטי.

לסיכום: למרות כל הביקורת, הקשה אפילו אולי, ששטחתי כאן, אני עדיין ממליצה לקרוא את הספר וחושבת שהדיה היא מהסופרות החשובות שיש לנו היום.