בלי אהבה אין חיים... בלי אהבה ילדים לא גדלים כפי שהיו אמורים... ולפעמים יש אהבה, אבל משהו חוסם אותה...

ספר איטי, עצוב, נוגה, שמספר כמה סיפורים קטנים על אנשים שמשהו באהבתם לא עובד. הם רוצים להרעיף אהבה על ילדיהם, להיות הורים טובים, אבל משהו חוסם אותם. הספר עוטף את הסיפורים יחד, מעורבבים זה בזה, כשכולם נפגשים יחד בקבוצת תמיכה להורים.

חוויית הקריאה כאובה מאוד, ומדממת. בעיקר בנקודות הרגישות אצל הקורא עצמו - לכל אחד יש נקודות אחרות...

הפסיכולוגית עצמה נותרת לאורך מרבית הספר מרוחקת, אינה חלק מההוויה, וכמו הגיבורים כך גם הקורא משליך עליה את עולמו הלא מודע ומעצב אותה כדמותו.

לטעמי נגוע מדי בתיאורים פסיכולוגיים, והפסיכולוגית עצמה עוררה אצלי כעס רב (ובהמשך לפסקה הקודמת, כנראה שאני בצרות).

עצוב ויפה.

בזמן מבצע "עמוד ענן", בין אזעקה אחת לאחרת, נמלטתי אל עולם הפנטזיה של קונאן הברברי. העולם הזה רחוק מלהיות אוטופי, והוא דומה באופן מפתיע למדי לזה שלנו. גם שם יש מלחמות בלתי פוסקות, וגם שם יש שנאה, התלהמות והרס. במקום טילים יש חרבות וגרזנים. אבל לגיבור, הלוא הוא קונאן בכבודו ובעצמו, המציאות הזו ברורה ופשוטה. מי שמעצבן אותו – חוטף. מי שנראה לו מאיים על הצדק או על הסדר החברתי (ויש הרבה כאלה) – חוטף. כי קונאן הוא חתיכת גבר קשוח, הר אדם עשוי שרירים מחושלים ונושא חרב כבירת מימדים. האמנות היחידה שהוא בקיא בה היא אמנות ההרג, והוא גם נהנה מהמלאכה הזו מאוד.
ספרות פנטזיה הולכת בדרך כלל בד בבד עם סיפורי מלחמה וקרבות, וכמו כן, לרוב די ברור מי הם הטובים ומי הרעים. אבל ברוב ספרי הפנטזיה, יחסי הכוחות שבין המחנות די שוויוניים, ולעתים אף נוטים לטובת הרעים, והגיבור הטוב נאלץ להפגין יצירתיות מרשימה בכדי לנצח בקרב. בעולמו של קונאן הברברי, המחבר בחר ליצור גיבור שכוחו רב בכמה מידות מזה של כל אחד אחר, עד כדי כך שהוא מושווה בכוחו לאיתני הטבע עצמם. קונאן משמיד בחרבו אנשים ומפלצות כאחת, קוצר אותם כאילו היו שיבולי חיטה. הוא מרסק בכוחות עצמו צבאות שלמים. מכשפים וקוסמים יכולים לאתגר אותו, אבל גם זה עד שהוא ממש יתעצבן עליהם ואז תוך כמה דקות ראשם ייערף על ידי חרבו.
קונאן הוא המלך של עולמו, וגם זה די ברור. הוא כל כך חזק עד שאיש אינו יכול לו. בכלל, לא ברור מדוע הרעים בסיפורים הללו מנסים בכלל להתעמת איתו, אחרי שפעם אחר פעם הוא מרסק את גולגולותיהם, שופך את מעיהם, פושט את עורם וכו' (תיאורי ההרג של קונאן מאוד מפורטים...).
בתקופה שבה יצר המלחמה הלאומי מתעורר, ואויבים אכזריים קמים להורגנו, אפשר למצוא הרבה הקבלות בין המציאות העגומה שלנו לזו של עולם הפנטזיה. אך שבעוד שמנהיגינו, אף הקיצוניים שבהם, מדברים על איפוק וריסון, אפשר לתת ליצר התוקפנות דרור דרך קונאן הברברי, שאיפוק וריסון כלל לא קיימים בז'רגון שלו. אצלו, אם מישהו בכלל חושב להתעסק איתו, זה לא ייגמר עד שהוא יפרק את גופו של האויב לחתיכות קטנות מאוד.
בקיצור – פנטזיה כייפית, גברית מאוד, מומלצת לדעתי לאלו שאוהבים את ספרות הפנטזיה שלהם עשויה נא ומדממת. התיאורים מוחשיים מאוד (הספר נכתב בשנות השלושים ואין בו פוליטיקלי קורקט), כך שבכל פעם שמרגישים עצבניים אפשר בקלות להיסחף עם קונאן להרפתקה חדשה, ולדמיין איך אנחנו הולמים בחרבות ונבוטים ופורקים אגרסיות.
קונאן לא יודע מה זה פחד, הוא נהנה להילחם. אם הוא היה חי בקרבנו, הוא בטח היה בעד כניסה קרקעית לעזה.

לפני כמה זמן שמעתי על תנועה חברתית עולמית שנקראת "תנועת ההאטה", ששמה לה למטרה להאיט, ולו במקצת, את קצב החיים המטורף שבו אנחנו חיים. קצב החיים המהיר הזה משפיע גם על התרבות העכשווית – בספרים בני זמננו העלילה מתפתחת במהירות רבה, והתיאורים הנם לעתים קרובות מאוד ויזואליים – ממש כמו בסרט.
אולי זאת הסיבה שאני אוהב ספרים ישנים. האיטיות שבה העלילה נעה, ככה שאפשר להתוודע אל הדמויות ברמה גבוהה ועמוקה הרבה יותר. אפשר ממש לדמיין את הסופר יושב בנינוחות אל מול מכונת הכתיבה שלו, ונותן לעצמו לחלום באיטיות את הסיפור.
"מאהבה של ליידי צ'טרלי" הוא ספר כזה. הסיפור כאן עוסק בקוני, צעירה ונאה ואינטליגנטית, שבעלה העשיר שב ממלחמת העולם הראשונה פצוע קשה ומשותק במרבית מגופו. הוא מרותק לכיסא גלגלים, ועל מין אין יותר מה לדבר. למרות ניסיון עיקש של קוני להיות נאמנה לבעלה, האהבה בין השניים דועכת. אביה מציע לה למצוא מאהב, אך היא מביטה בגברים המקיפים אותה – בני אצולה ציניים שלועגים לכל מה שיפה בעולם הזה, ואפילו אהבה ומין נתפסים בעיניהם כמשהו נדוש, או פועלי מכרות מותשים וכנועים. לבסוף היא פוגשת בשומר יערות בשם מלורס, גבר מהדור הישן, שבעידן הזה של תעשייה ורדיפה אחרי הכסף, הוא מתגורר בבית עץ בתוך יער, בצניעות ובפשטות, ונהנה מטיולים ליליים עם הכלבה שלו. למרות פער המעמדות ביניהם – קוני היא ליידי ומלורס הוא שומר פשוט, מתפתחת בין השניים הרפתקת אהבהבים, בהסתר מבעלה של קוני.
העלילה, כאמור, מתפתחת לה לאיטה, ברוגע, תוך כדי הרהורים פילוסופיים של הסופר (שהם לכשעצמם מאוד מעניינים). הסופר רואה בעידן התעשייתי שמתחיל לצבור תאוצה בתקופתו כעידן רע ומסוכן, שהופך את האדם לעבד שרודף אחרי הכסף ומאבד את היכולת ליהנות מהדברים הפשוטים – לטייל עם הכלב, להבחין בפרחים מלבלבים אחרי הגשם, להרגיש שאתה חי, וגם ליהנות ממין.
בעבר הספר הזה הוחרם עקב התיאורים המיניים הרבים שיש בו. הדבר הזה די תמוה, שכן כל רומן בגרוש חדש שיוצא היום עוקף אותו בסיבוב מבחינת הגסויות והוולגריות. המין ב"ליידי צ'טרלי", כמו הספר, הוא איטי, מהורהר, פילוסופי. שלא כמו בעידן התעשייתי, שבו גם המין הופך לעוד משימה שצריך לסמן עליה וי, עוד יעד לכבוש, קוני ומלורס נהנים להתבונן זה בזה עירומים, לרוץ יחד בגשם, או להתכרבל אל מול אח בוערת כשבחוץ גשם זלעפות. ואולי זו הסיבה האמיתית שבגללה הספר הזה צונזר, שחס וחלילה לא ישחית את נפשם של הפועלים החרוצים, והם יעצרו רגע את מרוץ החיים המטורף שלהם, ויביטו, באמת יביטו, בבנות הזוג שלהם, יראו את היופי של הגוף האנושי, את ההנאה שבשזירת פרחים טריים בשיערה של אהובה.
הספר הזה הפתיע אותי באיכויות שקיימות בו. כמו מאהב טוב, הקורא מוצא את עצמו חולם בהקיץ בעבודה על הפרק שקרא יום קודם לכן. ואף על פי שישנה עלילה, נראה כאילו שהיא פחות חשובה מאשר תיאורי הטבע וחגיגת החיים שהספר כה עשיר בהם. הקריאה בו הנה בעצם מסע של החושים – טעמים, ריחות וצבעים, שבסיומו לא נותר אלא להגיד וואו.
זוהי יצירה מופלאה, שאף על פי שצונזרה בעבר, עשתה את מסעה האיטי אל מדף ספרי המופת, לשם היא שייכת בצדק רב. מומלץ בחום.

את הספר הזה סיימתי לקרוא בימי סבב הלחימה האחרון, שבאופן אירוני ועצוב מתאימים לאווירה המאפיינת אותו.במרכז העלילה - גבר ואישה בשנות השלושים לחייהם, נושאים על גבם את נטל היותם ישראלים וכל המשתמע מכך - היחסים המורכבים של היהודי הישראלי עם מולדתו המתוסבכת. לכל אחד מהם גם סוגייה לא פתורה עם ההורים. שניהם, כל אחד מסיבתו שלו, יוצאים למסע חיפוש בדרום אמריקה. החיפוש, גם אם לא לשם כך נועד, מוביל אותם לתגליות ומסקנות בנוגע למולדת.
בניגוד לספריו הקודמים של אשכול נבו שיצא לי לקרוא - "ארבעה בתים וגעגוע", ו"משאלה אחת ימינה", שהיו חביבים אך פושרים ושטחיים לטעמי, הספר הזה מורכב ועמוק הרבה יותר. בחלקו הוא נוגע בנקודות רגישות בהוויה הישראלית. העלילה עצמה מעניינת, אינטיליגנטית וסוחפת.
הפרשנות וההשקפה שאשכול נבו מציג כאן למציאות הישראלית הנה מעניינת ובהחלט גורמת לחשוב. אך יחד עם זאת, לא תמיד עולה בקנה אחד עם העמדות הפרטיות שלי, ואני מניח שכך הדבר גם לגבי קוראים ישראלים רבים.
לסיכום - נקודת מבט שונה ומעניינת עלינו ועל יחסינו עם ארצנו ואחד עם השני.

אני אפתח בווידוי קטן - אני טכנופוב. זהו, אמרתי את זה. אני טיפוס של חפצים ישנים והתרפקות על העבר והנוסטלגיה. הפלאפון שלי הוא מדור ישן מאוד, ואין לי מושג מה זה סמארטפון. למה אני מספר את כל זה? מכיוון שהספר "מערות הפלדה", יצירת מדע בדיוני משובחת, עוסקת בדיוק בעניין הזה - טכנופוביה, והפחד מהשינוי שמביאה עמה ההתפתחות הטכנולוגית.
העלילה מתנהלת בעולם עתידני, בו בני האדם חיים בערי ענק חפורות באדמה, המתנהלות באופן עצמאי ומייצרות את כל התוצרת הדרושה לקיומן. מעין אורגניזם ענק. בנוסף, בני האדם נעזרים ברובוטים דמויי אדם המסייעים להם בעבודותיהם השונות. לא כולם אוהבים את הטכנולוגיה הזו, ותנועה חברתית המתנגדת לשילוב הרובוטים בחברה, ומאדירה את הכמיהה לחזרה לטבע, הולכת ותופסת תאוצה. גיבור הסיפור הנו בלש, חוקר במשטרה, אשר נדרש לחקור רצח. גם הבלש הזה הנו טכנופוב, ובמקרה הזה - חסר אמון לחלוטין ברובוטים. ישנה רק בעיה אחת - מצמידים לו לחקירה הזו שותף, שהוא בעצמו רובוט...
הספר כתוב בסגנון אפל ומיסתורי, המזכיר את סרטי ה"פילם נואר", והשילוב עם אלמנטים של רובוטיקה ועתידנות מזכיר את הסרט "בלייד ראנר" - שגם כן עוסק ברובוטים וטכנופוביה.
ספר מומלץ ומעניין, לא רק לחובבי מדע בדיוני.

היצירה הזו היא אולי הספר האפל והקודר ביותר שקראתי אי פעם. ויחד עם זאת, באופן מפתיע, הגיבורה הראשית של הספר הזה היא, לא פחות ולא יותר, האהבה.
העלילה מתרחשת באנגליה במאה ה- 19, באחוזה גדולה וקודרת, הנקראת "אנקת גבהים". בעל האחוזה מביא הביתה יום אחד ילד צועני עזוב, ומחליט לאמץ אותו. בני המשפחה מחליטים לקרוא לילד היתקליף.
בני המשפחה והמשרתים מתייחסים אל הילד שחום העור באופן מחפיר, מלבד בתו של בעל האחוזה, קתרין. הספר בעצם מלווה את מערכת היחסים הנרקמת בין השניים, בעודם ילדים, והלאה לאורך שנות התבגרותם.
קתרין והיתקליף הן פשוט דמויות מרתקות, עמוקות כל כך, עד שבמהלך הקריאה יש ממש תחושה שהם רוקמים לנגד עיניך עור וגידים. קתרין היא בת אצולה יפה ומפונקת, והיתקליף הוא ילד המתפתח לנער קודר ואפל, ובהמשך אף צובר ממון ועוצמה רבים.
היחסים הכל כך מורכבים ומתוסבכים בין השניים הללו, מניעים בעצם את העלילה, עד סופה, וגם כאשר צצות ועולות דמויות חדשות בסיפור, סיפור האהבה בין השניים ממשיך להתנגן ברקע. אך זהו לא סיפור אהבה בריא, רענן. זוהי אהבה עצובה, קודרת, צינית. קתרין והיתקליף נעים זה אל מול זה במה שהופך לאורך הספר למעין קשר גרוטסקי וחולני.
הסיפור כולו מתרחש בין כותלי "אנקת גבהים" ובאחוזה הסמוכה לה, ובכך הופכות שתי האחוזות למעין מיקרוקוסמוס בו יכולות מעט הדמויות של הספר לנוע ולפעול, ותמיד להתנגש זו בזו. הן כולן עמוקות וחיות מאוד, כאשר היתקליף, לדעתי, הוא הדמות הספרותית המורכבת ביותר שנתקלתי בה אי פעם.
קריאת הספר הזה היא חוויה ייחודית, ואני ממליץ על כך מאוד. אתם תגלו כי נמצא בידיכם ממש אוצר ספרותי אמיתי. הסופרת, אמילי ברונטה, כתבה את הספר בסביבות גיל 30, ונפטרה כשנה לאחר מכן ממחלת השחפת. זהו ספרה היחיד. כאשר יודעים את הפרט הזה, אי אפשר שלא להזיל דמעה בעת הקריאה, שמגלים איזו נפש ספרותית אדירה התחבאה באישה הצעירה הזו, ואיזה אובדן היווה מותה לעולם הספרות. כמה יצירות נוספות היא יכלה לתרום לנו...

אסיים את הביקורת הזו (שאם עוד לא הבנתם, היא חיובית ביותר), בשירה של הזמרת קייט בוש, שכל כך התלהבה מהספר והקדישה לו את אחד מלהיטיה - Wuthering heights - אנקת גבהים בלעז. השיר מתאר את קתרין קוראת להיתקליף, אהובה האפל, שיפתח בפניה את חלונו:

Out on the wiley, windy moors
We'd roll and fall in green
You had a temper, like my jealousy
Too hot, too greedy
How could you leave me?
When I needed to possess you?
I hated you, I loved you too

Bad dreams in the night
They told me I was going to lose the fight
Leave behind my wuthering, wuthering
Wuthering Heights

Heathcliff, its me, Cathy come home
I'm so cold, let me in-a-your window

Oh it gets dark, it gets lonely
On the other side from you
I pine alot, I find the lot
Falls through without you
I'm coming back love, cruel Heathcliff
My one dream, my only master

Too long I roam in the night
I'm coming back to his side to put it right
I'm coming home to wuthering, wuthering,
Wuthering Heights


Oh let me have it, let me grab your soul away
Oh let me have it, let me grab your soul away
You know it's me, Cathy

סיפור קטן, קצת מתוק אך בעיקר מריר, על הצביעות והרדידות באופיו של האדם. אף אחד לא יוצא טוב בסיפור הזה, מלבד המספר עצמו, אולי, האדם הכנה היחיד בכל הספר.
הספר שופך קיטונות של ביקורת על החברה האמריקאית הצבועה. ה"חלום האמריקאי" מעולם לא נראה אפור ותפל כל כך...
הספר כתוב היטב, אך הוא קצר מדי, ומסתיים עוד לפני שהקורא מספיק להתחבר אל הדמויות.
העלילה מתרחשת בניו יורק, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ומעלה נוסטלגיה ל"עידן הג'אז" - מסיבות מעושנות וחגיגיות, צלילי פסנתר, אווירה של פעם.
מומלץ.

"שם הרוח" הנו ספר פנטסיה לא שגרתי. מכשף רב עוצמה ובעל מוניטין רב, מספר את סיפור חייו להיסטוריון. חשוב לציין כבר עכשיו - מדובר בחלק הראשון של טרילוגיה, כאשר מרבית השאלות נותרות פתוחות בסופו של חלק זה. בקריאת הספר יש משום כך התחייבות להמשיך את הבאים אחריו...
עלילת הספר מתרחשת בעולם בדיוני, המתנהל באווירת ימי הביניים, ונשלט על ידי כוחות הכישוף. בניגוד לספרי פנטסיה רבים אחרים, לכישוף בספר זה יש לוגיקה וכללים ברורים, כמעט מדעיים, אשר נלמדים באוניברסיטה מיוחדת.
למרות שהאווירה הנה ימי ביניימית, אופן ההתנהלות של הדמויות מזכיר מאוד את אורח החיים המודרני - הווי הפאבים ומועדוני הלילה (פרקים רבים בספר מתרחשים במקומות אלה), אופן החיזור אחר בנות המין השני, אורח החיים של הסטודנטים באוניברסיטה, אשר מזכיר לפרקים סרטי קולג' אמריקאיים, וכו'. איני יודע אם זה נעשה על ידי הסופר במכוון, אך יש בכך משהו מרענן. נראה כאילו שהעלילה מתרחשת ביקום מקביל, שבניגוד אלינו, אינו נשלט על ידי טכנולוגיה, אלא על ידי הכישוף והקסם (שיש לו כאמור בסיס מדעי בספר זה).
העלילה מתפתחת בקצב איטי מאוד. הגיבור מקפיד לפרט באוזנינו מה הוביל אותו להגיע להחלטות שלקח (פרק שלם מפרט כיצד הוא בוחר סוס רכיבה מתוך מגוון סוסים באורווה). יש בכך משום מתן כבוד רב לקורא, ובכך גם הולך ונבנה למול עינינו העולם הבדיוני והמרתק שיצר הסופר, אך עבורי הקריאה הייתה די מתישה. בהחלט ניתן לצמצם חלק גדול מפרקי הספר.
יחד עם זאת, בהחלט יש מעט צער כאשר מסתיים הספר, ואנו נאלצים להיפרד מהגיבור החינני ועולמו המרתק.
לסיכום - ספר שסוחף להרפתקה לא שגרתית, אך מומלץ רק לאלו שמוכנים לעשות עם הגיבור את כל הדרך הארוכה - טרילוגיה של ספרים עבי כרס. :-)

דמיינו לכם עולם שבו אין חלוקה לגברים ונשים. כל בני האדם הם חסרי מין. כל פרט בחברה הוא גם זכר, וגם נקבה. כעת, דמיינו גבר, מהחברה שלנו, מבקר בעולם כזה. איך תיראה החברה הזו בעיניו? ואילו יחסים הוא יפתח עם האנשים הללו?
זו התפאורה ל"צד שמאל של החושך", אשר מתואר בהקדמה בתחילת הספר כקלאסיקת מדע בדיוני משובחת.
אני לא נהניתי מקריאת הספר. זהו ספר קשה, כתוב בשפה גבוהה, עם עלילה שמתפתחת באופן איטי ופתלתל. בין הפרקים משובצים אגדות וסיפורי פולקלור של העולם אותו המציאה הסופרת. ההקדמה יצרה בי ציפיות למשהו אחר, ובמהלך הקריאה התאכזבתי.
החלק המהנה והמעניין ביצירה הזו מגיע עם סיום הקריאה. כי רק אז נוצרת ההבנה, שמכיוון שגיבורי הספר אינם גברים ואינם נשים, אלא משהו אחר, ניתן להסתכל על המעשים שלהם ועל החוויות שהם עברו מנקודות מבט שונות. לדוגמא - אחד מגיבוריו הבולטים של הספר, שר בכיר בממשלה, מתואר לאורך הספר כ"הוא", (למרות שהוא לא "הוא" ולא "היא"), מה שגורם לקורא להתייחס אליו כאל גבר. הגיבור הזה קשוח, קר רוח ומוצא פתרונות לבעיות. אך כיצד הייתה נראית דמותו בעיני הקורא, אם הסופרת הייתה בוחרת להשתמש עבורו ב"היא"?
כך כופה עלינו הסופרת להתעמת עם נושא המגדר, על כל הסטיגמות והדעות הנלוות אליו, מנקודת מבט מקורית מאוד.
ללא ספק - יצירה פילוסופית מתוחכמת ואינטיליגנטית, שגורמת לקורא לחשוב. יחד עם זאת - ספר קשה ומתסכל. מומלץ לאמיצים שבינינו...