"צום שלימזל דארף מען נאך האבן מזל" - אם האדם ביש מזל הוא צריך מזל בשביל להצליח [פתגם יידי ידוע].
אגלה לכם סוד, אני לא אוהבת יידיש. יותר נכון, כל פעם שאני שומעת את השפה הזאת, אני מקבלת פריחה. כל זה נעוץ לצערי בטראומת ילדות עתיקת היומין. דמיינו ילדה בת חמש שנגררת אחרי סבתה למפגש שכנות שכונתי. השכנות מרכלות על דא ועל הא, על השידוכים האחרונים, מיתות ובריתות והילדה יושבת לה דומם על השטיח, משועממת עד מוות, מנסה לקלוט רסיסי מידע מהשפה המוזרה אותה היא לא מבינה. קולטת מדי פעם איזה שלימזל, אזוכן ווי, זאי גזונט ואפילו אביסל דרעק רחמנא לצלן. הבנתם את הפואנטה...
תרגומו של דן מירון פטר עבורי את הבעיה. מצד אחד הוא דאג לשמר את הנימה היידישית, את הניגון הכה מיוחד, אך מצד שני הצליח להעביר את העלילה בעברית עכשיוית ועדכנית למדי. דבר אחד העיק עלי בתרגום החדש והוא הערות שוליים שרוכזו כולן בסוף הספר והעובדה שצריך כל רגע לדלג לסוף הספר היא לא נוחה בלשון המעטה. מבחינתי, הערות שוליים צריכות להיות בתחתית הדף או לכל היותר בסוף כל פרק. אבל, כפי שטביה היה אומר, "עכשיו נניח, כפי שאתם אומרים בספרונים שלכם, את בן המלך ונפנה את הבת המלכה".
את שלום עליכם אין צורך להציג וגם טביה, גיבור ספרו "טביה החולב" קיבל את נתח יחסי הציבור שלו, בעיקר בזכות "כנר על הגג", עיבוד שחשף אותו לעיני מיליוני צופים והחדיר את דמותו בתודעת רבים כדמותו של היהודי הגלותי המייצג.
טביה חי עם אשתו גולדה ושבעת בנותיו היפות בכפר אוקראיני ומתפרנס ממכר מוצרי חלב לעשירי הערים הסמוכות. על אף היותו איש בעל מגרעות רבות, גדולתו היא היכולת למצוא טוב בכל רע. האופטימיות שלו, גם כאשר המכות נופלות על ראשו (רובן, אגב תוצאה ישירה או עקיפה של התנהגותו שלו), היא זו שמצליחה לחבב את הדמות של השלימזל והקשקשן הזה על הציבור. טביה הוא איש פשוט ועל אף נוהגו לצטט פסוקי אבות, גמרא ומדרש, הוא בור ועם הארץ. סיפוריו, על אף התוכן העצוב שבחלקן, נשמעים משעשעים וזאת כנראה הדרך שלו להתמודד. בשל היותו של טביה שמרן ובעיני עצמו איש מסורתי (אך לא ממש שומר מסורת), הוא מסתיר רגשות מתחת לקשקשת בלתי נגמרת, ציטוטים אינסופיים ופלפולים מתחכמים. בגלל שבביתו הוא מוקף בנשים, חשוב לו מאוד לשמור על זהותו וכל אימת שרגש אמיתי מאיים לפרוץ את מעטה האופטימיות הוא חוזר על המנטרה שלו "פה, טביה לא יבכה, הרי טביה לא אישה". ביסודו של דבר, טביה הוא איש בעל לב זהב. הוא אוהב את אשתו ואת בנותיו, גם אם לא תמיד מראה זאת כראוי ואוהב גם את הסובבים אותו. הניגוד הזה בין אופטימיות וטוב לב מחד וצרות אופקים ופסיביות מאידך, יוצרים דמות מרתקת ממש.
אחרית דבר מאת דן מירון שופכת אור על דמותו של טביה וחושפת דברים שבין שורות הטקסט.
מומלץ ביותר!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
