יצירתו הנהדרת של שלום עליכם, טוביה החולב, מגוללת סיפור איוב מודרני על אב לשבע בנות שהגורל מכה בו שוב ושוב. הסיפור מסופר מפי טוביה עצמו, טיפוס חביב וטוב-לב שרוחו לא נשברת על אף האובדן שהוא חווה. נימת המספר מבודחת לרוב, וגם אם היא נסדקת לעתים, תמיד נותר בה זיק של שמחת חיים בדמות ציטוט מסולף מהמקורות או אמרת-כנף משעשעת, שבהם טוביה כל-כך אוהב להתהדר.
לא במקרה עובד הספר הן להצגה והן לסרט (“כנר על הגג"), תורגם לשפות רבות וקשה למצוא אדם שלא שמע עליו. הסיפור של טוביה נוגע ללב, הוא כתוב כאגדה שיש בה סדר גאומטרי וכרונולוגי, ורצף של מכות שכל אחת נוראה מקודמתה. פרקי הספר כתובים בהתאם למכות שניחתות על טוביה, ובסיום כל פרק ניכר בו בכל-זאת שמץ של השלמה, אופטימיות זהירה, ותחושה שיכול להיות יותר גרוע. הרבה מקסמו חב הספר לטוביה החולב. שלום עליכם עושה כאן מה שעושה לארי דייוויד עם דמותו של ג'ורג' קוסטנצה מ"סיינפלד". טוביה, כמו ג'ורג', מתחבב על הציבור דווקא מכיוון שהוא בנוי ממגרעות רבות כל-כך. בעיבוד להצגה או לסרט הדבר בולט כפליים, כאשר רק הנוכחות של טוביה על הבמה או המסך יש בה בכדי להעלות חיוך, הזדהות וציפיה למוצא פיו.
ומה שעושה הספר בצורה כל-כך נפלאה, מצליח התרגום איכשהו לקלקל. בהקדמה לספר פותח דן מירון ואומר- אמנם הספר תורגם כבר ארבע פעמים לעברית, אבל בתרגום שלי יש משהו חדשני. המתרגם כמו חזה את החצים שיכוונו לעברו ופתח את הספר בהתנצלות יומרנית. ואכן לא בטוח שתרגום חדש היה כל כך נחוץ לספר, וודאי שלא תרגום כזה. התרגום של מירון מנסה להיות קול ומגניב ולהתחנף לקוראיו, ואונס על שלום עליכם סלנג מודרני ושפת רחוב. דוגמאות? בבקשה: “אם כך, היא אומרת, אז אתה באמת דפוק בראש, בכל הרצינות" (עמ' 68), “גוץ, שחרחר, מה-זה כיעור" (עמ' 83), “הוא מת על – הוא אומר - …הבת שלך" (עמ' 89), “היא מסתובבת עם עיניים נפוחות" (עמ' 94), “השתגעת או התחלקת מהשכל?” (עמ' 109), “חבל על הזמן שלך" (עמ' 114), “מאיפה אני יודע שמישהו לא קילל אותי עם הילדים שלי?” (עמ' 131).
שאלתי את עצמי אם כל-כך נורא לחלל את שלום עליכם עם תרגום שמנמיך את השפה לגובה העיניים של העם. ואז בחרתי להניח בצד את ההתנגדות האינסטינקטיבית שלי למעשים דמגוגיים מסוג זה (כשם שאני מתנגדת ללימוד תנ"ך מתוך חוברות קומיקס סלנגיות בבתי-הספר היסודיים) ולהעמיד את התרגום במבחן חווית הקריאה. ובכן, הקריאה בטוביה החולב המשונמך לא זורמת, הביטויים העכשיויים כופים את עצמם לתוך תחביר שזועק יידיש, והמילים הצבריות אינן מותאמות לאקלים המזרח-אירופאי. הקריאה מגמגמת ומקרטעת בין שפה גבוהה ונמוכה ובין הכפר האוקראיני וארץ ישראל.
כמו בהתעקשות המתחכמת של דן מירון לקרוא לגיבור "טביה" ולא "טוביה" (על-אף שצייד עצמו באליבי בהקדמה לספר), יש משהו מאוד לא אינטואיטיבי בתרגום. נראה כאילו דן מירון הקצין בכוונה את נומך התרגום, כאשר התרגום הטבעי היה מתקבל הרבה יותר על הדעת. כאילו לא די בכך, בכל עמוד מופיעות פה ושם ספרות קטנות שמפנות לביאור של המתרגם בסוף הספר. כך שהקורא לא רק שנאלץ לקרוא תרגום מעייף, הוא נאלץ לעשות זאת כאשר אצבע אחת שלו נעוצה בגוף הספר והשניה בקצהו, ולקטוע רצף קריאתו בדפדוף הלוך-ושוב לאחוריו של הספר. ולמרבה האירוניה, בחלק מהמקרים מדפדף הקורא לסוף הספר רק כדי לגלות הערת מתרגם שמנסה להצדיק החלטת תרגום כזאת או אחרת ומסנגרת על הבחירה לעומת הבחירות שעשו המתרגמים הקודמים.
לאחר שניחתות על טוביה מיני מכות ויסורים והספר מגיע אל סופו, מצרף המתרגם מכה משלו - אחרית דבר בת לא פחות מחמישים ושלושה עמודים (עמ' 183-236). ומה באחרית הדבר? מעין בוק-ריפורט המכיל ניתוח פרופיל פסיכולוגי של טוביה. באופן מוזר ומפתיע, אחרית הדבר כתובה באופן בלתי נהיר בעליל לדוברי שפת רחוב, ומתובלת בלא-מעט לועזית. דוגמה: “ומהו הדבר המביא את "שלום עליכם" של הסיפור, אשר, כאמור, קשור קשר הדוק עם שלום עליכם ההיסטורי-הביוגרפי, להיכנס לסימביוזה המחשמלת הזאת המבוססת על קשרי העברה מתהדקים והולכים?” (עמ' 232 – סימני הפיסוק במקור). באחרית הדבר בוחר המתרגם לפרט את כל מגרעותיו של טוביה (שוביניסט, גוזמאי, קנאי, בור ועוד), שכנראה לא התחבב עליו יתר על המידה. ואני טוענת שאין בכך כל צורך, אנחנו לא עומדים להתחתן עם טוביה אלא רק לקרוא את סיפורו, ומלבד זאת, להתייחס לטוביה כאל דמות סוררת שיש למנות את חסרונותיה זה כמו לבוא בטענות ללארי דייוויד על כך שג'ורג' הוא לא-יוצלח עצלן ומגוחך – זה פשוט מוציא את כל הכיף מהעניין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
