אי אפשר היה להישאר אדישה לביקורת של משאלת לב עליו. היה לי ברור שאני חייבת לנסות אותו.
והוא באמת ספר מפעים.
ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו.
הוא ספר מעולה. הוא אפל, קשה וכואב. צובט ובועט לסירוגין.
הוא כתוב נהדר, קשה לסכם או לתאר את הכתיבה שלו, הוא באמת ספר יוצא דופן.
יש בו שיחזור היסטורי משכנע של מקום ושל תקופה והתחקיר הרציני שהסופרת עשתה בשבילו ניכר.
קראתי אותו לאורך ארבע שבתות. כל פעם היה לי קשה להיכנס אליו מחדש, וקשה יותר לצאת אחרי שכבר נכנסתי.
אני חושבת שככה צריך לקרוא אותו, במנות קטנות. קריאה רציפה שלו עלולה להיות קשה מדי רגשית אבל גם טכנית: בכל זאת ספר של 854 עמודים של כתיבה ייחודית, שמצריכה ריכוז.
***
הסיכום שלו על הכריכה האחורית הוא קצר וממצה:
השנה היא 1962. המלחמה הקרה, המרוץ לחלל. משפחת מקארת`י מוצבת בבסיס שקט של חיל האוויר הקנדי. מדלן בת השמונה שבויה באהבתה המגוננת של אימא היפה ואינה מודעת לכך שאביה, המפקד כנף בבסיס, נתון במלכוד עקב משימה חשאית שנטל על עצמו. כאשר רוצח מקומי מכה בביתם החדש, משתנים חיי המשפחה לנצח, ומדלן נחשפת לכאב, לבלבול ולפחדים של ילדות בעולמם המסוכן של מבוגרים. עשרים שנה אחר כשתחדש את חיפושיה אחר האמת ואחר הרוצח, תגיע מהלומת הסיום שתהפוך את התמונה כולה.
הכל נכון, אבל.
התקציר נשמע כמו ספר בלש: יש רצח, יש תעלומה שלא נפתרת במשך עשרים שנה. אבל זה סיכום מטעה מאוד. כלומר, נכון. יש תעלומה, יש עלילה מפותלת ומפתיעה. אבל הרצח הוא רק חלק קטן מהספר. קודם כל הוא לוקח את הזמן להציג לנו שלוש דמויות מרכזיות שהספר מסופר מנקודת מבטן: מדלן בת ה-9, ג'ק, אבא שלה ומימי, אמא שלה. הרצח עצמו מתבצע רק באמצע הספר (854 עמודים, זוכרים?) והתעלומה האמיתית היא לא מי הרוצח אלא איך אנשים טובים עם כוונות טובות מוצאים את עצמם נסחפים, מהססים לרגע עד שמאוחר, בוחרים בחירות שגויות ואתם כבר יודעים לאן מובילה הדרך הרצופה בכוונות טובות… רק שלא את עצמם הם שולחים לגיהנום אלא אחרים שנופלים קרבן לטעויות שלהם.
והנה עוד אבל אחד שמעיב על כל היופי הזה:
לכאורה יש פה סיפור על אדם טוב עם כוונות טובות שפעל למען מטרות שהוא האמין שהן טובות ומצא את עצמו אשם בפשע נורא (לא, לא רצח. לא בדיוק). זה לכאורה סיפור על איך גם מדינות דמוקרטיות מתקדמות בשם ההגנה על האזרחים שלהן עושות פשעים איומים בדרך ופוגעות בחלשים ביותר, בחסרי ההגנה. זה לכאורה סיפור על הורים טובים שלא באמת מצליחים ויכולים להגן על הילדים שלהם, וזה אותו הסיפור, בעצם: אנשים טובים מביאים ילדים לעולם עם כוונות טובות, עם רצון לשמור ולהגן ולטפל, אבל כושלים בזה. הילדים נפגעים ממש קרוב לבית והם לא מצליחים לראות.
***
אבל זה יותר מסיפור על כישלון ועל טעויות ועל כוונות טובות. יש פה כתב אישום חריף.
"המשכנו להאמין במלחמת בני אור בבני חושך - מיתוס שלא יכזיב מפני שלא יתרחש לעולם" אומרת הסופרת, ולא מהססת להשוות בין ג'ק, אדם טוב בסך הכל שניסה לעשות את המעשה הנכון ביותר בכל שלב וגם אם טעה בדרך, הוא טעה מתוך חוסר ידיעה וצירופי נסיבות אומללים, לבין פושע נאצי שהיה אחראי ישיר על רצח של אלפי בני אדם. שניהם משתמשים בביטוי הידוע לשמצה "רק מילאתי את התפקיד שלי", וזה לא מקרה.
אין בני אור ובני חושך, אין הבדל בין גרמניה הנאצית לבעלות הברית, זו שיעבדה והשמידה מיליונים במחנות השמדה מתוכננים היטב ואלו הפציצו ערים גרמניות כדי לנצח במלחמת אין ברירה שלא הם פתחו בה. זו פעלה מתוך גזענות ואמונה בעליונות הגזע וגם בקנדה יש מופעים של גזענות ואנטישמיות, כפי שהספר מדגים. מה כבר ההבדל?
ומי עוד רק מילא את תפקידו? מפקח המשטרה שהיה אחראי לחקור את הרצח. את זה הוא מסביר למדלן בקול יבבני.
גם אבא שלה עובר ליבבנות כשהוא מסביר למדלן מה עולל בימי המלחמה הקרה.
כולם מייבבים, מסתבר, כשהם צריכים להתעמת עם הטעויות שלהם.
כלומר כל מי ששייך לדור ההוא.
ומה עם מדלן שמגלה לפתע שאבא שלה לא מושלם, שהדור הקודם עשה טעויות נוראיות בניסיון לעשות הכל נכון ולהביא שלום וצדק לעולם? האם אין משהו יבבני, שלא לומר מפונק להחריד, בהאשמה הגורפת הזאת? בגישת ההכל או כלום - או שאתם צדיקים או שאתם נבלים? ואם אתם לא צדיקים משמע אתם נבלים משמע אין הבדל ביניכם לבין הנאצים?
אז לשנוא את כולם? או לסלוח לכולם?
***
אנחנו חיים בעידן שלא מאמין בטוב ורע, בעידן שמאמין בנרטיבים, במורכבות לכאורה. בעידן שבו אנחנו אוהבים לטוות לנבלים שלנו אוריג'ן סטוריז מורכבים שיסבירו את הרקע הפסיכולוגי שלהם ונוכל לסלוח להם. לצד שלנו אנחנו לא עושים הנחות כאלה. את הצד שלנו אנחנו בוחנים באלף זכוכיות מגדלת, מנופפים בהוכחות לאינטרסים זרים, לרדיפת כוח, לטעויות. והנה, אנחנו כבר זהים לגמרי. להם יש צידוק, אנחנו לא צדיקים, כולנו בני אדם ואין שם הבדלים. וזה אמור להיות מורכב, לעומת הפשטנות שבחלוקה לטוב ורע.
כאילו אין פשטנות במחיקה המוחלטת של טוב ורע, כאילו אין מורכבות באפשרות לראות היררכיה, דרגות של רוע וטוב, להפריד בין כוונה רעה לטעויות בדרך.
אנחנו חיים בעידן שמבקש מרשויות החוק לקחת אחריות מלאה על השוויון. שייקחו כסף מהעשירים ויחלקו חלוקה צודקת יותר, שיחוקקו חוקים שיאסרו כל סוג של אפליה וגזענות, שיהיה להם הכוח לבטל ולהעלים את מי שפוגע בערכים שלנו שיהיו אחראים על החינוך ויחנכו נכון יותר את הילדים שלנו. אנחנו חיים בעידן שמזדעזע נוראות מהכוח של רשויות החוק, מעצם העובדה שיש להן כוח, מהשימוש לרעה שהן עלולות לעשות בו.
אנחנו פריווילגים כל כך, מצפים לכל כך הרבה מרשויות שרק לפני שניה וחצי במונחים היסטוריים היו רודניות ונצלניות באופן מוחלט, שבכלל האמינו שהעם קיים בשבילן ולא להפך. אנחנו קצת כמו ילדים שמצפים מהרשויות להיות ההורים שלהם, וכמו מדלן בספר - אנחנו רוצים שהם יהיו לא פחות ממושלמים וכשהם כושלים בזה, והם תמיד יכשלו, בום! הם נאצים.
***
קראתי את ארץ אבות של רוברט האריס לפני שנים. אני לא זוכרת ממנו כמעט כלום חוץ מההמחשה החזקה, הכואבת, למשפט הידוע: המנצחים כותבים את ההיסטוריה.
בעולם אלטרנטיבי שבו הנאצים ניצחו במלחמה, אין שואה. כלומר, היא קרתה כמובן, אבל לא מדברים עליה. לא לומדים עליה. מי שיודע שותק ומשתיק, מי שעוסק בשאלה לאן נעלמו היהודים אלו רק כמה יהודים זקנים ותמהונים. האמריקאים השלימו עם השתיקה הזאת, אחרי שהיטלר כבש את אירופה והם נאלצו להשלים עם קיומה של גרמניה הנאצית.
פתאום הבנתי עד כמה העובדה שהשואה מוכרת בעולם כולו היא לא מובנת מאליה: כמה נאיבי מצידי היה לחשוב שהשואה היא מה שהיא פשוט כי היא היתה אירוע חריג ומזעזע גם בתולדות רציחות העמים באשר הן. כמה העובדה שלבעלות הברית היה חשוב לקבע את הנרטיב לפיו הן היו כוחות האור שלחמו בכוחות החושך השפיעה על האופן בו השואה נתפסת ונלמדת.
אבל העניין הוא, שזה לא הופך את זה ללא נכון.
האם בעלות הברית היו צדיקות? אלטרואיסטיות? האם הן לא ביצעו פשעי מלחמה, האם לא היו להן אינטרסים משלהן? האם לא היתה בהן אנטישמיות, האם הן לא איפשרו את השואה בכך שסגרו את שעריהן ליהודים?
הכל נכון.
והן עדיין הצד הטוב בסיפור.
לא הצד המושלם, אין כזה. אבל הצד הצודק שלחם (גם) למען ערכים חיוביים וניצח את הרוע הגדול יותר. הרבה הרבה יותר. כן, יש היררכיה.
***
אז מה דעתי בסוגיה שהספר עוסק בה, משתמש בה כדי להוכיח את אשמתן של בעלות הברית, הסוגיה של פושעי המלחמה נאצים שהאמריקאים והקנדים, בשקט בשקט, הכניסו הישר אל תוך פרוייקטי החלל שלהן כדי לנצח במירוץ לחלל?
האם הדבר היה הכרחי כדי לנצח או לפחות להגיע לשיווי משקל במלחמה הקרה כדי למנוע מלחמה עולמית נוספת? או שזה היה רק תירוץ שהסווה מלחמת אגו חסרת משמעות? האם היה צריך למצות איתם את הדין בכל מחיר או שלמען מטרות חיוביות מותר היה להשתמש בידע שלהם ודה פאקטו לחון אותם?
אין לי תשובה. אין לי מספיק ידע בשביל לשפוט בסוגיה המורכבת הזאת, ועם כל ההערכה לתחקיר הרציני מאוד שהסופרת עשתה בשביל הספר, לא השתכנעתי בתשובות שלה.
