“ספר מעולה! מצחיק, מזעזע, מחריד.
הביקורות האחרות כבר תיארו את העלילה יותר מדי, וגם כתבו די הרבה על הספר, אז אקצר.
הספר מסופר מנקודת מבט של ג'ק בן ה-5 שכלוא עם אימו בחדר כל חייו, מבחנתו החדר (או פשוט "חדר") הוא העולם כולו, ומה שרואים בטלוויזיה זה לא אמיתי, זה סתם שטויות של טלוויזיה.
למרות התנאים הנוראיים, ג'ק ילד די שמח, הוא אוהב את עולמו הקטן - העולם היחיד שהוא מכיר.
הספר עצוב מאוד בחלקו, לפעמים אפילו קשה לקריאה, אבל הוא גם מצחיק מאוד ומלא רגעים שמחים, יותר מרוב הספרים שקראתי בתקופה האחרונה.
הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטו של ילד בן 5 מעולה לדעתי וטוב עשתה דונהיו שלא נתנה גם את נקודת מבטה של האם. דונהיו פתחה שפה מיוחדת, שפה שילדים ממציאים, שפה שיכולה לתאר דברים ששפת המבוגרים, הנוקשה יותר, לא יכולה.

זה לא ספר קל, וצריך בגרות מסויימת כדי לקרוא אותו, לא בטוח שהוא מתאים למתבגרים.
אציין רק שקראתי את המקור ואיני יודע אם התרגום לעברית מוצלח.

ממליץ מאוד מאוד.”

“****



ילדים לא מבינים כלום. זו אחת התכונות הנפלאות והנוגעות ללב ביותר שלהם. זו לא הנאיביות או התמימות, אלא חוסר הידע, הבורות המופלאה הזאת שאין לנו, כמבוגרים, את היכולת לחוות יותר. אנחנו לא יכולים שלא-לדעת (to un-know) את מה שאנחנו כבר יודעים. הבמאי דיוויד לינץ' אמר פעם שכשאנחנו מתבגרים, אנחנו חשים שאנחנו מבינים את העולם טוב יותר, כשמה שאנחנו למעשה מרגישים הוא הצטמצמותו של הדמיון.

אחת הטרגדיות הגדולות שישנן בבגרות היא הקושי לעקם מחדש את המקום המגובש והיודע, והיכולת המתמעטת לחוות את העולם בתום שהיה לנו כשהיינו ילדים, פשוט כי לא היתה לנו דרך אחרת. לא ידענו מה זה ביטוח לאומי, אוסטרליה או משרד האוצר, וגם לא מה זה מטוס מנהלים, רצח-עם, חיידקים או גן עדן. אמרו לנו, אז הבנו את הרעיון הכללי, אולי, ואת שאר תשעים ותשעת האחוזים היינו צריכים להשלים עם הדמיון, שהוביל אותו על כרחנו בנתיביו המופלאים או הנוראיים. בגילוי האיטי עד אימה של מה זה העולם באמת יש משהו כמעט מאכזב. לגלות, למשל, שמשרד האוצר לא כולל ממש תיבות מלאות איזמרגדים שנשמרות תחת עיניו רושפות האש של דרקון תאוותן.

אמה דונהיו כותבת את הספר הזה מבעד לעיניו של ג'ק בן החמש, שמתגורר עם אמו מלידתו בחדר נעול עשוי פלדה מצופה בוויניל מבודד-רעשים, שם הם מוחבאים מעיני העולם בידי מי שחטף את האם שבע שנים קודם לכן. ג'ק מבין את העולם דרך שני מתווכים - אמו, שמנסה להגן עליו ולספר לו בעיקר את מה שהוא צריך לדעתה לדעת ולא מעבר לכך, והטלוויזיה שדולקת דרך קבע בחדר הקטנטן ומאפשרת הצצה מסונתזת אל סוג של עולם שאי אפשר לתאר אותו באמת ושנראה לג'ק דמיוני ושטוח לחלוטין, כי מבחינתו העולם ומלואו הוא חדר בגודל ארבעה על ארבעה מטרים. הוא לא יכול להבדיל בין אמיתותה של דורה המצויירת לבין שידורי ספורט. כולם בלתי מתקבלים על הדעת באותה מידה, כי כולם זעירים, בגודל של מסך טלוויזיה.

הכתיבה, בשפתו המוגבלת של ג'ק, היא ילדותית ומעושה במקצת (פשוט כי מבוגרת כתבה אותה), מתיילדת ותמימה-בכוח. דונהיו הצליחה חלקית בנסיון הזה. מצד אחד יש בסוג הכתיבה הזה הרבה דברים שזיהיתי מהילדים הפרטיים שלי או מילדים אחרים, אבל מאידך, בדומה לספרים אחרים שבהם ניסו הסופרים המבוגרים להעביר את מסריהם דרך שפתותיהם של ילדים, התוצאה מרגישה מאולצת, כי היא "חייבת" להעביר גם מסרים רב משמעיים לגבי העלילה שיובנו על ידי מבוגרים. זה לא איך שילדים רואים את העולם, זה איך שמבוגרים חושבים שילדים רואים את העולם. לעתים קרובות אני נוכח בחוסר התוחלת להבין בזמן אמת איך הילדים מפרשים בצורה כה בלתי מתקבלת על הדעת דברים שנראים לי, כבר שלושים שנה לפחות, כמובנים מאליהם.

במקומות שבהם הצלחתי להתעלם מהזיוף המובנה הזה, הספר דיבר אליי. יש בו כוח, כזה שקיים למשל בדלות השפה ב"המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף, אבל במקביל, בגלל התחושה המלאכותית שתיארתי כאן לא הצלחתי להתחבר רגשית לגמרי לילד הזה, ככה שלא בכיתי, ואפילו לא הייתי מזועזע למרות שהספר לא קל לקריאה, ולפחות לא אמור להיות כזה. אין הרגשה כאילו הוא קרה באמת, ולפיכך הסיפור של נטשה קמפוש למשל חזק עשרות מונים מהסיפור הזה, בעיקר כי הוא קרה באמת והוא לא נזקק להתכסות היומרנית באיצטלה של כתיבה אותנטית כביכול.

פעם מישהי אמרה לי שאני נראה לה אבא טוב. באיזה אופן, שאלתי אותה. היא ענתה שניכר שאני אוהב את הילדים שלי ושאכפת לי מהם. אז איך זה, הקשיתי, שלמרות אני קונה להם דברים, ומבלה איתם זמן רב יחסית לאבות אחרים שנעדרים רוב היום מבתיהם וזוכים לממוצע יומי של שבע עשרה דקות "איכותיות" עם ילדיהם, איך זה שבחצי מהזמן אני מרגיש אבא בסדר גמור, ובמחציתו אני מרגיש פעימות של רגשות אשמה שאני לא כזה, שהכול הצגה, ושבפנים, רק אני יודע, אני מעדיף כמעט תמיד לקרוא ספר טוב או לראות סרט מאשר לשחק איתם טאקי על השטיח בסלון?
כי זה לא רלוונטי. רגשות אשמה יהיו תמיד, ואל תתחילו איתי בכלל עם אמהות והקומפלקסים שלהן. העניין הוא שהתשובה לא טמונה בכמה זמן אתה מבלה עם הילדים שלך, מה איכות הבילוי ואם קנית להם טרמפולינה או יצאת איתם לטיול משפחתי מסביב לעולם, וגם לא אם הינקת אותם (אמא, כן?) עד גיל חמש או שנתת להם חלילה תחליף חלב-אם מרגע היווסדם. המשמעות האמיתית של תפקיד ההורות אינו קשור לטרנד או אופנה חולפות, וגם אינו קשור במישרין לכל הדברים שאנחנו מקשרים בטעות לאבהות או אימהות טובה. תפקידנו העיקרי והחשוב ביותר כהורים, כמו כל בעל חיים אחר אולי, הוא להכין את הילדים אל העולם בצורה הטובה ביותר, נקודה.

אז אני מנסה. אני עונה על השאלות שלהם, וצוחק מהן הרבה, וזורם עם התמימות שלהם ומנסה לא לתקן אותם יותר מדי. ואחרי הקריאה של הספר הזה אני חושב לעצמי, כן, אבל מה החוכמה לעשות את זה בתנאי השפע הפרוורטי שהם חיים בתוכם? מה אם הייתי צריך להכין אותם לעולם מתוך מקום נורא ואיום באמת? כמה כוח היה לי לשחק איתם במשחקים חינוכיים כשלא הייתי יכול להפנות אותם לשחק ב"ווי" כשנמאס לי, וכשהדברים שהייתי צריך להסתיר מהם היו מאפילים על הדברים שהייתי שמח להעביר להם, כמו שלמשל קורה ב"הדרך" של מקארתי?

לא יודע. אני מקווה שלא אגיע לזה. הלוואי שיוכלו ללמוד על עוולותיו של העולם מאוחר ככל האפשר. שלא תהיה להם סיבה אמיתית לפחד. אבל כדי שיהיו מוכנים, מוכנים באמת לכל מה שהעולם הזדוני הזה צופן בעתידו, לא בטוח שצריך ללמד אותם להכין מקלטים אטומיים או מלכודות לציפורים מקופסאות שימורים. אולי עדיף לאהוב אותם הרבה, למלא את מחסני החירום שאני מדמיין שיש להם בכמה שיותר אהבה ותחושת ערך, שיוכלו לשמש אותם בכל עולם שיפגשו בו כשיתבגרו, טוב או רע.



****”

“העובדה הפשוטה היא שהספר הזה לפת לי את הלב באופן שלא קורה לי לעיתים קרובות. מהרגע שפתחתי אותו, לא יכולתי להניח אותו, וכשנאלצתי לעשות זאת, הוא נכנס לי לחלומות, למחשבות, הלך איתי לעבודה וחזר איתי הביתה. סיפור על אישה וילד לכודים בתוך חדר קטן ולא יכולים לצאת שנים על גבי שנים, זה סיפור שמחרפן אותי. זה מעלה בי מחשבות אינסופיות, מעיק, מעציב, מטריף... אני קוראת וכל כך רוצה לראות אותם יוצאים לחופשי עד שהעיניים שלי כבר דומעות מחוסר עפעוף... לא יודעת אם זה משהו אישי אצלי, או שזה כך אצל כולם, אבל סיפורים על אנשים לכודים הם סיפורים שאני לא יכולה להניח להם. העניין הוא, שזה לא בהכרח אומר שהספר טוב. במקרה הזה, אין לי ספק שהוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב.

קודם כל, כמו שכבר כתבו לפניי, הבחירה לספר את הסיפור אך ורק מנקודת המבט של הילד היא פספוס והחמצה של סיפור הרבה יותר מעניין ומורכב. ילד בן 5 שכל העולם עבורו הוא חדר קטן עם ארבעה קירות וצוהר קטן בתקרה – מעניין במידה מוגבלת בלבד. במובנים רבים הוא כמו תינוק, והייתי מסתפקת בפרק אחד בלבד מנקודת מבטו. לקרוא את כל הספר בתיווכו המוגבל והלא מבין, זה כמו לצפות בסרט שצולם על ידי מצלמת אבטחה שמכוונת לשמיים. פספוס של ההתרחשות. אין כל רע בלהשאיר חללים בסיפור שהקורא ישלים בעצמו בחשיבה ובכוח הדמיון, אלא שכאן לא מדובר בפערים קטנים, אלא בספר עב-כרס שיכול היה להיכתב ולא נכתב על הסיטואציה. הדמות המרתקת באמת בעיני, הדמות שכבשה כליל את ליבי, דמיוני ומחשבותיי, היא דמותה של האמא, זו שכן יודעת שיש עולם בחוץ. זו שסובלת באמת. זו שמגדלת את הילד בסבלנות מדהימה. הדמות הזו פשוט מוחמצת לגמרי, בעיקר בחלקו השני של הספר.

שנית, וגם את זה אמרו לפניי, יש רגעים רבים שבהם הילד פשוט חכם מדי. מתבטא בעזרת מטאפורות ודימויים מורכבים שלא יכלו להיווצר אלא במוחו של מבוגר שרוצה להעביר מסר. על מזבח הרצון להטיף ולהעביר ביקורת מלומדת על החברה המערבית והאופן שבו היא מגדלת ילדים, אמה דונהיו הקריבה את האמינות של הדמות המרכזית שלה.

דבר אחרון. הייתי מצפה שספר כזה, על אף שהוא יציר הדמיון ובדיה מוחלטת, יתבסס על סיפורים דומים ואמיתיים שלמרבה הצער נחשפים בתקשורת אחת לזמן מה. לאכזבתי, בחלק ה'תודות' של הספר לא נרשמה כל עדות שאכן כך נעשה. דונהיו אמנם חקרה פסיכולוגים ומומחי התפתחות של ילדים לגבי ההשלכות האפשריות על ילד כזה, אבל לא נראה שהיא שוחחה עם נשים שזה קרה להן. ואם אמנם כך, אז עננה מסוימת של חיפוף מאפילה אף היא על הספר הזה, וגם במובן הזה הוא החמצה.

ולמרות הביצוע הלוקה בחסר, המאזניים שלי בכל זאת נוטות לכף הזכות, ואני ממליצה לקרוא אותו, כיוון שהרעיון שבבסיסו הופך בטן וקרביים, ומעורר בך מחשבות גם זמן רב לאחר שתמה קריאתו.”

“ג'ק בן חמש היום. הוא גר בחדר עם אמא. ג'ק נולד בחדר, ומעולם לא יצא ממנו. עבור ג'ק חדר הוא העולם, ויש בו כל מה שצריך - חלון קטן קבוע בתקרה שרואים דרכו את ה"חלל החיצון", טלוויזיה שמקרינה עולם דמיוני, נחש עשוי מקליפות ביצים, אוכל, כמה ספרים וארון בגדים שג'ק ישן בו, למקרה שניק הזקן יבוא.
בשביל ג'ק, חדר הוא העולם. בשביל אמא, חדר הוא תא המאסר ששנים היא כלואה בו. ועכשיו, הסקרנות של ג'ק עולה וגועשת ואיתה הייאוש של אמא. היא יודעת שחדר אינו יכול להכיל אותם עוד.
חדר הוא סיפור על אהבה אדירה בנסיבות מחרידות, אהבת אם לבנהּ. ומעבר לזה, הוא משל - מצמרר אבל כל כך אנושי - על העולם המערבי שאנו חיים בו, וחוויית הקריאה בו מרגשת ובלתי נשכחת.


בניגוד לתקציר הכתוב פה באתר , התקציר שעל גב הספר לא אמר לי כלום בפעם הראשונה שקראתי אותו . לכן התחלתי לקרוא את הספר סקרנית , ללא שום ידיעה לגבי המסע שאותו אני הולכת לעבור.

הספר "חדר" מסופר מנקודת מבט של ילד בן 5 . אני לא לרוב לא מתחברת לספרים כאלה (דוגמת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") ,לסופרים יש נטייה להפוך את נקודות המבט של ילדים לילדותיות בצורה מוגזמת , אבל משום מה זה לא גרע מהספר ואפילו נהניתי מצורת הכתיבה הזו (למרות שבהחלט הייתי מעדיפה שנקודת המבט של הספר תהיה של האמא).

הספר "חדר" הוא ספר עוצמתי , העוסק ברוע שיש בעולם ובכוחה של התקווה . הוא מספר על אנשים קטנים אך אמיצים וחזקים . הוא מספר על אהבה עצומה , תמימות ועל אופטימיות (ופסימיות) בנסיבות קשות .הוא גרם לי לחשוב על כאב ועל רוע , על האנשים שחשובים לי באמת ועל התמודדות עם מצבים קשים שכולנו בטוחים שלא יקרו לנו - הספר הסיר ממני גם את תחושת הביטחון הזאת .

הספר הוא אמנם לא ספר מושלם (משהו הרגיש לי תקוע מעט מבחינה עלילתית) , אבל הוא בהחלט שווה קריאה - מסקרן , מרגש ומעורר אמפתיה , וטעם הלוואי שלו יישאר איתי עוד הרבה זמן , אני בטוחה.”