יצירה מדהימה, ספר מופת וכל סופרלטיב שיעלה בדמיונכם.

עד עמוד שש מאות שלושים וארבע.

אלא שאז הספר גולש במדרון, לא נעשה גרוע, אלא משתנה באופן מוחלט. כל שאר העמודים עד סוף הספר מיותרים מבחינתי, וחוץ מפתרון התעלומה שיכול בהחלט להגיע בסוף החלק המשובח של הספר, אין צידוק הגיוני למטמורפוזה שהספר עובר.

משפחתו של טייס בדימוס, שעוסק במשרות מנהלתיות עקב תאונה מבצעית, עוברת אל בסיס חיל האוויר בקנדה, המעבר המי יודע כמה מבסיס לבסיס. חיים ארעיים, קבועים עד חנק לזמנים קצרים, לשפה זרה, לתרבות שונה, לנופים אחרים. משפחת מקארתי כוללת את האב ג'ון, האם האקאדית מימי, הבן מייק והבת מדלן.

אקאדים הם צאצאי צרפתים שנרדפו על ידי הבריטים בשנות החמישים והשישים של המאה השמונה עשרה במושבות של אמריקה הצפונית. חלקם הוגלו ללואיזיאנה וחלקם לקנדה. ללאומיותה של מימי, אמא של מדלן, שמדברת אל ילדיה בצרפתית עתיקה, ישנה חשיבות בעיצוב דמותה הצרפתית-ילידית מחד, והאשה הכל אמריקאית מאידך.

כי הספר מתרחש בשנים 1962-1963, והוא מקים לתחייה את התפאורה על פרטיה המדוקדקים. הגברים לבושים למשעי, במדים, חבושים בכובעים גם בשעות הפנאי, הנשים המושלמות בנעלי עקב, בשמלות צרות טליה, שיער עשוי וציפורניים מטופחות, שממתינות בבית עם האוכל המבושל והבית המצוחצח.

הספר מקים לתחייה את התפאורה הנפשית של בני הדור ההוא, הבדלי המעמדות בין גברים לנשים גם כשהנישואים מושלמים, הגברים שעולה של המשפחה מוטל על כתפיהם, הנשים שמייצבות את יסודות הבית, החיים בבסיס הצבאי שדומים כל כך לחיים פרבריים, מסיבות הברביקיו המשותפות, העזרה ההדדית, והילדים, בעיקר הילדות, שכאילו יצאו מאותה מטבעה, אבל שונות כל כך זו מזו.

בשנה ההיא, חוץ מענייניהם הפרטיים, עסוקים כל הגברים בניתוח חסר תוחלת של המרוץ לחלל ובמשבר הטילים בקובה. העולם מחלים ממלחמת העולם השנייה מהר מדי, השואה איננה מרחפת ברקע, ומדלן בת התשע מדברת בגרמנית קלוקלת, אותה למדה בבסיס הצבאי האחרון. קנדה דומה דמיון מפתיע לארצות הברית. ברוב הזמן נדמה שאנחנו עוסקים בבסיס חיל האוויר האמריקאי ולא הקנדי, ונאס"א היא משאת הנפש של כל גיבורי הספר. הצלחתה היא הצלחתם של גיבורנו. ולמרבה הצער, ארצות הברית אכן הקריבה את המוסריות ואת נקיפות המצפון על מזבח התחרות הקדושה עם ברית המועצות, והכשירה יבוא של מדעני חלל נאציים וכיבוס של פשעיהם כדי לנצח במרוץ לחלל.

בשנה ההיא, מדלן הולכת לבית הספר החדש וקושרת קשר עם חברותיה. מדלן היא דקת הבחנה ונפש חופשית. הדמיון שלה ציורי ורב רבדים. הזאב הרע אורב למדלן וחברותיה, והתמימות וקוד השתיקה מערפלים ומעכירים את ילדותה.

בשנה ההיא, אביה של מדלן נלכד במלכודת משלו. הוא טובע בתוך תחושת מחויבות למדריך טיסה בריטי מעברו, ושוקע במערבולת של חשאיות ושקרים, מבצע בין לאומי סודי שמפר את יושרו האישי ואת מחויבותו למשפחתו.

בשנה ההיא, מתוודעת משפחת מקרתי למשפחה אחרת, שבה יש הכל מכל. הורים שונים בעלי עבר סודי וכואב, אוסף של ילדים שונים, ונער זהב אחד שמפילים עליו פרשיית רצח.

בשנה ההיא תירצח ילדה קטנה אחת, ששרשרת של שגיאות וטעויות הביאו אותה לבסיס הזה.

הספר מתאר ברגישות ובטקסט שאין שני לו ביופי, את שרשרת האירועים הזאת, שהחלה ברצון טוב ובתמימות והסתיימה בטרגדיה גדולה.

אי אפשר להפריז ביופייה של הכתיבה הייחודית, נוגעת לא נוגעת, אוורירית, ציור אקוורל מושלם.

קשה לי, עד בלתי אפשרי בשבילי לתאר עד כמה הספר מושלם. עד שהוא הפך בשבילי לבלתי מושלם. חלקו האחרון של הספר (מאתיים עמודים בקרוב) עוסקים במדלן, עשרים שנה לאחר המאורעות בחלקו הראשון. מדלן היא שחקנית וסטנדאפיסטית, היא לסבית בשנות השמונים, תופעה זרה ומוזרה, היא חולקת את חייה עם שפע של נשים ופסיכולוגית, וחוזרת מידי פעם לעבר.

החלק הזה בספר דחוס ומתיימר, שנון ויהיר, טקסט יפה בדרכו, אבל לא אהבתי את המסע התזזיתי הזה. אם החלק הראשון הגדול היה קיצי ואוורירי ועצל ושקט, הרי החלק האחרון הוא חורפי ואפור וקשה כברזל. אולי הוא יפה כשלעצמו, אבל חייה של מדלן הבוגרת לא עניינו אותי ומצאתי את עצמי מדלגת על עמודים ועל פרקים ולא מבינה מי זו מי ומה זה מה.

מדוע מתעקשים המבוגרים שהילדות ״תמימה״? התכונה היא סטטית, ואילו הילדים נמצאים בתנועה, הם גדלים, הם משתנים. המבוגרים רוצים שהילדים יישאו עימם את הדבר יקר הערך שהיה, כך הם סבורים, גם ברשותם. והילדים אכן נושאים אותו, כי הם חזקים מאוד. הבעיה היא שהם יודעים. והם יעשו הכול כדי להגן על המבוגרים מפני הידיעה.
הילד יודע שהמבוגר מוקיר תמימות, והילד מניח שהסיבה לכך היא שהמבוגר עצמו תמים ועל כן חייבים להגן עליו מפני האמת. ואם המבוגר התמים חף מידיעה, הילד היודע בוודאי אשם.

855 עמודים יושבים לי כמו אבן ענקית על הלב, ואני חייבת להוריד אותה איכשהו.

אחת לכמה שנים את נתקלת בסופרת סדיסטית באמת, שלוקחת אותי למסע מטלטל, ולא במובן הטוב. כאב פיזי ממש. רובין הוב, גאון מרושע שכמוה. מומחית בהתעללות רגשית בקוראיהּ.
אבל זה לא רק הכאב. "מעוף העורב" הוא יחיד במינו מבחינה נוספת. הוא מתאר בצורה האמיתית ביותר, הכנה והמדויקת ביותר שקראתי, חוויה נושנה וחמקמקה: מה זה להיות ילדה.

זה לא ששכחתי, אבל הוא הזכיר לי.
זה לא ששכחתי כי לא שוכחים. הזיכרון לא הולך לאיבוד. הוא רק מתעוות קלות מבעד למשקפי הנוסטלגיה, עוטה דוק זהוב של חלום. פחדים עמוקים שוקעים תחת זוהר ענוג של שמש אחר הצהריים. עלבונות נבזיים מתפזרים, כמו תפרחת סביון, בנשיפה איטית; בעבר הם צרבו כלהבה.

הספר הזה משיב את מלוא הכאב והקסם של להיות ילדה. לחשוב כמו ילדה. לדבר כמו ילדה.
ואז מטיח את מלוא האכזריות של החיים כפי שהם, כפי שאת מכירה בהם כשאת גדלה. כאוס חסר היגיון. צער בלי משמעות. בלי מבוגר אחראי שיציע בדל היגיון, קורטוב משמעות.

והיה רגע שהתחרטתי שפתחתי את הספר, כי לא בשביל זה אני קוראת, כי זה התפקיד של ספרים בשבילי, הם המבוגר האחראי, הם עושים את הסדר, מציעים משמעות.
המציאות מכזיבה. הבדיה מקיימת.

היה רגע שהתחרטתי שפתחתי את הספר, כי לא בשביל זה אני קוראת.
אז אולי בגלל זה אני גם כותבת.

אי אפשר היה להישאר אדישה לביקורת של משאלת לב עליו. היה לי ברור שאני חייבת לנסות אותו.
והוא באמת ספר מפעים.
ספר שאי אפשר להישאר אדישים אליו.
הוא ספר מעולה. הוא אפל, קשה וכואב. צובט ובועט לסירוגין.
הוא כתוב נהדר, קשה לסכם או לתאר את הכתיבה שלו, הוא באמת ספר יוצא דופן.
יש בו שיחזור היסטורי משכנע של מקום ושל תקופה והתחקיר הרציני שהסופרת עשתה בשבילו ניכר.
קראתי אותו לאורך ארבע שבתות. כל פעם היה לי קשה להיכנס אליו מחדש, וקשה יותר לצאת אחרי שכבר נכנסתי.
אני חושבת שככה צריך לקרוא אותו, במנות קטנות. קריאה רציפה שלו עלולה להיות קשה מדי רגשית אבל גם טכנית: בכל זאת ספר של 854 עמודים של כתיבה ייחודית, שמצריכה ריכוז.

***

הסיכום שלו על הכריכה האחורית הוא קצר וממצה:
השנה היא 1962. המלחמה הקרה, המרוץ לחלל. משפחת מקארת`י מוצבת בבסיס שקט של חיל האוויר הקנדי. מדלן בת השמונה שבויה באהבתה המגוננת של אימא היפה ואינה מודעת לכך שאביה, המפקד כנף בבסיס, נתון במלכוד עקב משימה חשאית שנטל על עצמו. כאשר רוצח מקומי מכה בביתם החדש, משתנים חיי המשפחה לנצח, ומדלן נחשפת לכאב, לבלבול ולפחדים של ילדות בעולמם המסוכן של מבוגרים. עשרים שנה אחר כשתחדש את חיפושיה אחר האמת ואחר הרוצח, תגיע מהלומת הסיום שתהפוך את התמונה כולה.

הכל נכון, אבל.
התקציר נשמע כמו ספר בלש: יש רצח, יש תעלומה שלא נפתרת במשך עשרים שנה. אבל זה סיכום מטעה מאוד. כלומר, נכון. יש תעלומה, יש עלילה מפותלת ומפתיעה. אבל הרצח הוא רק חלק קטן מהספר. קודם כל הוא לוקח את הזמן להציג לנו שלוש דמויות מרכזיות שהספר מסופר מנקודת מבטן: מדלן בת ה-9, ג'ק, אבא שלה ומימי, אמא שלה. הרצח עצמו מתבצע רק באמצע הספר (854 עמודים, זוכרים?) והתעלומה האמיתית היא לא מי הרוצח אלא איך אנשים טובים עם כוונות טובות מוצאים את עצמם נסחפים, מהססים לרגע עד שמאוחר, בוחרים בחירות שגויות ואתם כבר יודעים לאן מובילה הדרך הרצופה בכוונות טובות… רק שלא את עצמם הם שולחים לגיהנום אלא אחרים שנופלים קרבן לטעויות שלהם.

והנה עוד אבל אחד שמעיב על כל היופי הזה:
לכאורה יש פה סיפור על אדם טוב עם כוונות טובות שפעל למען מטרות שהוא האמין שהן טובות ומצא את עצמו אשם בפשע נורא (לא, לא רצח. לא בדיוק). זה לכאורה סיפור על איך גם מדינות דמוקרטיות מתקדמות בשם ההגנה על האזרחים שלהן עושות פשעים איומים בדרך ופוגעות בחלשים ביותר, בחסרי ההגנה. זה לכאורה סיפור על הורים טובים שלא באמת מצליחים ויכולים להגן על הילדים שלהם, וזה אותו הסיפור, בעצם: אנשים טובים מביאים ילדים לעולם עם כוונות טובות, עם רצון לשמור ולהגן ולטפל, אבל כושלים בזה. הילדים נפגעים ממש קרוב לבית והם לא מצליחים לראות.

***

אבל זה יותר מסיפור על כישלון ועל טעויות ועל כוונות טובות. יש פה כתב אישום חריף.
"המשכנו להאמין במלחמת בני אור בבני חושך - מיתוס שלא יכזיב מפני שלא יתרחש לעולם" אומרת הסופרת, ולא מהססת להשוות בין ג'ק, אדם טוב בסך הכל שניסה לעשות את המעשה הנכון ביותר בכל שלב וגם אם טעה בדרך, הוא טעה מתוך חוסר ידיעה וצירופי נסיבות אומללים, לבין פושע נאצי שהיה אחראי ישיר על רצח של אלפי בני אדם. שניהם משתמשים בביטוי הידוע לשמצה "רק מילאתי את התפקיד שלי", וזה לא מקרה.
אין בני אור ובני חושך, אין הבדל בין גרמניה הנאצית לבעלות הברית, זו שיעבדה והשמידה מיליונים במחנות השמדה מתוכננים היטב ואלו הפציצו ערים גרמניות כדי לנצח במלחמת אין ברירה שלא הם פתחו בה. זו פעלה מתוך גזענות ואמונה בעליונות הגזע וגם בקנדה יש מופעים של גזענות ואנטישמיות, כפי שהספר מדגים. מה כבר ההבדל?
ומי עוד רק מילא את תפקידו? מפקח המשטרה שהיה אחראי לחקור את הרצח. את זה הוא מסביר למדלן בקול יבבני.
גם אבא שלה עובר ליבבנות כשהוא מסביר למדלן מה עולל בימי המלחמה הקרה.
כולם מייבבים, מסתבר, כשהם צריכים להתעמת עם הטעויות שלהם.
כלומר כל מי ששייך לדור ההוא.
ומה עם מדלן שמגלה לפתע שאבא שלה לא מושלם, שהדור הקודם עשה טעויות נוראיות בניסיון לעשות הכל נכון ולהביא שלום וצדק לעולם? האם אין משהו יבבני, שלא לומר מפונק להחריד, בהאשמה הגורפת הזאת? בגישת ההכל או כלום - או שאתם צדיקים או שאתם נבלים? ואם אתם לא צדיקים משמע אתם נבלים משמע אין הבדל ביניכם לבין הנאצים?
אז לשנוא את כולם? או לסלוח לכולם?

***

אנחנו חיים בעידן שלא מאמין בטוב ורע, בעידן שמאמין בנרטיבים, במורכבות לכאורה. בעידן שבו אנחנו אוהבים לטוות לנבלים שלנו אוריג'ן סטוריז מורכבים שיסבירו את הרקע הפסיכולוגי שלהם ונוכל לסלוח להם. לצד שלנו אנחנו לא עושים הנחות כאלה. את הצד שלנו אנחנו בוחנים באלף זכוכיות מגדלת, מנופפים בהוכחות לאינטרסים זרים, לרדיפת כוח, לטעויות. והנה, אנחנו כבר זהים לגמרי. להם יש צידוק, אנחנו לא צדיקים, כולנו בני אדם ואין שם הבדלים. וזה אמור להיות מורכב, לעומת הפשטנות שבחלוקה לטוב ורע.
כאילו אין פשטנות במחיקה המוחלטת של טוב ורע, כאילו אין מורכבות באפשרות לראות היררכיה, דרגות של רוע וטוב, להפריד בין כוונה רעה לטעויות בדרך.
אנחנו חיים בעידן שמבקש מרשויות החוק לקחת אחריות מלאה על השוויון. שייקחו כסף מהעשירים ויחלקו חלוקה צודקת יותר, שיחוקקו חוקים שיאסרו כל סוג של אפליה וגזענות, שיהיה להם הכוח לבטל ולהעלים את מי שפוגע בערכים שלנו שיהיו אחראים על החינוך ויחנכו נכון יותר את הילדים שלנו. אנחנו חיים בעידן שמזדעזע נוראות מהכוח של רשויות החוק, מעצם העובדה שיש להן כוח, מהשימוש לרעה שהן עלולות לעשות בו.
אנחנו פריווילגים כל כך, מצפים לכל כך הרבה מרשויות שרק לפני שניה וחצי במונחים היסטוריים היו רודניות ונצלניות באופן מוחלט, שבכלל האמינו שהעם קיים בשבילן ולא להפך. אנחנו קצת כמו ילדים שמצפים מהרשויות להיות ההורים שלהם, וכמו מדלן בספר - אנחנו רוצים שהם יהיו לא פחות ממושלמים וכשהם כושלים בזה, והם תמיד יכשלו, בום! הם נאצים.

***

קראתי את ארץ אבות של רוברט האריס לפני שנים. אני לא זוכרת ממנו כמעט כלום חוץ מההמחשה החזקה, הכואבת, למשפט הידוע: המנצחים כותבים את ההיסטוריה.
בעולם אלטרנטיבי שבו הנאצים ניצחו במלחמה, אין שואה. כלומר, היא קרתה כמובן, אבל לא מדברים עליה. לא לומדים עליה. מי שיודע שותק ומשתיק, מי שעוסק בשאלה לאן נעלמו היהודים אלו רק כמה יהודים זקנים ותמהונים. האמריקאים השלימו עם השתיקה הזאת, אחרי שהיטלר כבש את אירופה והם נאלצו להשלים עם קיומה של גרמניה הנאצית.
פתאום הבנתי עד כמה העובדה שהשואה מוכרת בעולם כולו היא לא מובנת מאליה: כמה נאיבי מצידי היה לחשוב שהשואה היא מה שהיא פשוט כי היא היתה אירוע חריג ומזעזע גם בתולדות רציחות העמים באשר הן. כמה העובדה שלבעלות הברית היה חשוב לקבע את הנרטיב לפיו הן היו כוחות האור שלחמו בכוחות החושך השפיעה על האופן בו השואה נתפסת ונלמדת.
אבל העניין הוא, שזה לא הופך את זה ללא נכון.
האם בעלות הברית היו צדיקות? אלטרואיסטיות? האם הן לא ביצעו פשעי מלחמה, האם לא היו להן אינטרסים משלהן? האם לא היתה בהן אנטישמיות, האם הן לא איפשרו את השואה בכך שסגרו את שעריהן ליהודים?
הכל נכון.
והן עדיין הצד הטוב בסיפור.
לא הצד המושלם, אין כזה. אבל הצד הצודק שלחם (גם) למען ערכים חיוביים וניצח את הרוע הגדול יותר. הרבה הרבה יותר. כן, יש היררכיה.

***

אז מה דעתי בסוגיה שהספר עוסק בה, משתמש בה כדי להוכיח את אשמתן של בעלות הברית, הסוגיה של פושעי המלחמה נאצים שהאמריקאים והקנדים, בשקט בשקט, הכניסו הישר אל תוך פרוייקטי החלל שלהן כדי לנצח במירוץ לחלל?
האם הדבר היה הכרחי כדי לנצח או לפחות להגיע לשיווי משקל במלחמה הקרה כדי למנוע מלחמה עולמית נוספת? או שזה היה רק תירוץ שהסווה מלחמת אגו חסרת משמעות? האם היה צריך למצות איתם את הדין בכל מחיר או שלמען מטרות חיוביות מותר היה להשתמש בידע שלהם ודה פאקטו לחון אותם?
אין לי תשובה. אין לי מספיק ידע בשביל לשפוט בסוגיה המורכבת הזאת, ועם כל ההערכה לתחקיר הרציני מאוד שהסופרת עשתה בשביל הספר, לא השתכנעתי בתשובות שלה.

"ספר יפהפה שמזמין את הקורא לצעוד לתוך עולמו המופלא ולצאת ממנו כמה ימים אחר כך בן אדם שונה". הציטוט מהדיילי ניוז. בדרך כלל אינני קוראת כלל את מה שאנשי השיווק של ההוצאה לאור מחליטים לכתוב על הספר. הפעם קראתי גם הסכמתי.

שנות השישים של המאה הקודמת. שנים ספורות אחרי מלחמה נוראה, שכאילו לא הספיקה: המלחמה הקרה מבצבצת לה, כאילו בני האדם אינם יכולים לחיות בלי אויבים. החיים בבסיס חיל האוויר הקנדי טובים מאד לקצינים ולמשפחותיהם: הגברים עובדים הנשים מטפלות בבית ובילדים, יפות ומטופחות ואינן לובשות את "בגדי העבודה" שלהן דקה אחרי השעה 4, שהבעלים לא יראו אותן בלי מחוך ואיפור. ויש חלוקה ברורה בין עולמות של גברים לנשים. Comme il faut . מדליין בת ה 8 היא בת למשפחה מעורבת (ומדוגמת): אביה קנדי-אנגלי, אמה קנדית-צרפתייה. יש לה אח גדול, היא מעריצה את אביה והוריה עושים הכל כדי לשמור עליה מדאגות ופחדים. היא מסתגלת במהירות למקום מגורים חדש מדי תקופה, חברות חדשות ושפה חדשה. אבל יש תחומים בחיי ילדה ששום דבר לא מכין אותה אליהם, לא משנה כמה הוריה מסורים, ואליהם אי אפשר להסתגל.

הספר עב כרס - 855 עמודים, מרתק לכל אורכו למרות שהקצב שלו לעתים איטי. הוא פורש את עלילתו הגאונית על מצע בנוי היטב של רקע, המורכב מסממני התקופה, מגישות ואמונות, מתמימות ורצחנות, מצדק ועוול. הסיפור בנוי כך שהקורא יודע - או חושב שהוא יודע - על המתרחש יותר מהגיבורים.

הספר כתוב מעולה ונוגע באופן אמין ביותר בשלל נושאים שמטרידים אותנו תמיד. מי שעדיין לא קרא - ומוכן לצלול לספר מטריד וקשה ונפלא - כדאי.

בזמן שקראתי את ספרה של אן מרי מק'דונלד, נזכרתי בסדרה הנפלאה של ערוץ HBO "בלש אמיתי". בשתיהן ממד הזמן בולט מאד, והן מדלגות הלוך ושוב בין תקופות שונות בחיי גיבוריהן, המשתרעות על פני כעשרים וחמש שנה. בשתיהן עומד במרכז העלילה מעשה פשע אלים, שהוא עצמו והכיסוי עליו מחוללים את הרעש שמחריב את חייהן של כמה משפחות. בניגוד לסדרה, 'מעוף העורב' נפתח באקספוזיציה ארוכה מאד, דווקא בהירה עד כדי סינוור כמעט, יפה עד כדי תחושה קלה של בחילה, היוצרת את התחושה המקדימה שמשהו עומד להתקלקל בתמונה האידילית המוצגת בפנינו. הניגוד הזה הוא רב עוצמה- קשה לצפות בצמד צעירים מאוהבים ומקסימים באמת, ההופכים לזוג מזדקן מריר, בגלל שרשרת ארועים שנבעו מבחירה אידאולוגית אחת קשה ושגויה.
'מעוף העורב' מתאר יפה להפליא את עולם המחשבות הפנימיות של ילדה צעירה: הוא משחזר באופן אמין מאד את דרך החשיבה הילדית על ההיגיון הפנימי המיוחד שלה- בעיקר החרדות האופייניות- ואת חווית הקנאה ב"להיות בן". ברקע חוויה זו נמצא תמיד עולמה השוביניסטי-עדיין של האם, שהיא מעין "עקרת פרוורים" שפגשנו ביצוגים שונים של החיים בצפון אמריקה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. החידוש העיקרי בשבילי, כמי שלא קרא עד כה ספרות קנדית, היה עיסוק מעניין וכן בזהות הקנדית, על השסעים שבה (הן האנגלו-צרפתי והן הילידי-אירופאי) ועל היחסים המורכבים מאד שלה עם השכנה הנוצצת והדומיננטית מדרום.
חלק מהדמויות נראו לי לא עגולות מספיק, אבל בכל הנוגע לגיבורה, מק'דונלד כותבת באופן מעמיק ונוגע ללב (גם אם, בדומה למעט הרומנים האמריקאיים החדשים שקראתי, יש בכתיבה שלה משהו מעט תוקפני וטווסי). התרגום יפה בסך הכל, אך הפתיעה אותי בחירת המתרגם לכנות את להקת הביץ' בויז "נערי החוף", ואת הירקות המוקפצים האסייתים "ירקות אסייאנים". בשורה תחתונה, זהו ספר לירי ומרגש, למי שלא נרתע/ת מקצב איטי מאד.

השנה היא 1962. קנדי הוא נשיא ארצות הברית. חרושצ'וב הוא שליט ברית המועצות. בברלין קמה חומה שחילקה את העיר לשני חלקים. המזרחי והמערבי.
משבר הטילים בקובה בשיאו. האמריקאים חוששים מהצטיידותה של ברית המועצות בנשק אטומי. החשש ממלחמה גרעינית מרחף באויר. והפחד ממלחמת עולם שלישית נוכח וקיים. פושעי מלחמה נאצים עורקים למערב. מרגלים מוחדרים לקנדה, כשזו משמשת כתחנת מעבר לאמריקה, במסווה של אנשי אקדמיה וחוקרים. כולם מחכים בסקרנות לראות מי האדם הראשון שיצעד על הירח.

על הכביש נוסעת מכונית רמבלר סטיישן. זהו שיאו של הקיץ, בעוד שבוע תסתיים חופשת הקיץ ויתחילו הלימודים. בתוך המכונית יושבת משפחת מקארת'י. האב ג'ק הוא איש חיל האויר בשירות חיל האויר הקנדי המלכותי. לידו יושבת אשתו היפה מימי. מאחורה יושבים הילדים. מייק בן השתים עשרה, ומדלן בת השמונה.מדלן עומדת להתחיל את כיתה ד'.

בני משפחת מקארת'י סיימו זה עתה שליחות בגרמניה, ועכשיו עושים דרכם אל תחנת חיל האויר סנטראליה שבקנדה. כמו חצרים אצלנו. בבסיס יש מגורי משפחות,מועדון קצינים, מועדון הנשים, בית ספר.במדשאות הבתים מונחות אופני ילדים. פססטורליות. חיי קהילה שלווים והדוקים של שיתוף וחברות.ברביקיו בחצרות הבתים, שיחות עצלות על בקבוקי בירה צוננים, ברקע צהלת קולות הילדים המשחקים. הבסיס עדיין חצי ריק, המשפחות עושות דרכן לפה, כל משפחה חותמת פרק בחייה, אורזת חפציה ושמה פעמיה לסנטראליה.
כי אם אבא שלך מחיל האויר, אנשים שואלים אותך מאין את וקשה לך לענות. כי את עוברת ממקום למקום מדי כמה שנים. "מאין את?" "אני מחיל האויר הקנדי המלכותי" חאק"מ. כמו מדינה שחלקיה פזורים ברחבי העולם. (עמ' 21)

כל משפחה חדשה המגיעה לבסיס זוכה לקבלת פנים בדמות שכנה ותיקה יותר המצלצלת בפעמון הדלת ובידה מחזיקה עוגה חמימה שנאפתה זה עתה, בליווי חיוך רחב תוך כדי מילות ברכה. קהילה חיה ופועמת. מגוננת.

ג'ק ומימי הם הורים אוהבים ומסורים לילדיהם. מגדלים אותם באהבה, מגוננים עליהם, הם משפחה מלוכדת הפועלת כצוות. מדלן מעריצה את אביה. הוא החבר הכי טוב שלה. תמיד תמצא אצלו עצה טובה לחיים, הוא המפלט החם והבטוח שלה.

אבל אז קורים דברים שמערערים את כל השלווה הזו. ומה שקורה יחרוץ גורלות, וישנה את פני הדברים לעולם, ושום דבר ממה שהיה לא ישוב לקדמותו. כמו אבן שזורקים על זכוכית, ככה האידיליה הזו מתנפצת באחת, כמו להראות עד כמה החיים שבריריים.
כי השקרים והסודות הם כמו מתחילים מחוט אחד בודד שכרכת סביב עצמך. אבל זה הלך והפך לרשת סבוכה שלוכדת בתוכה עוד ועוד אנשים בדרך. הגרוע מכל היו אותם אלו שנכנסו לשם בעל כורחם.



קשה לי מאוד לסקור את הספר הזה, דווקא הספר הזה, ששנים לא קראתי כמוהו, וכמה אהבתי אותו! יו, כמה אהבתי. אותו אני צריכה לסקור בזהירות כדי לא לספיילר ואז לחרב את הנאת הקריאה לאחרים. הספר מאוד מאוד ארוך, עב כרס וכבד מאוד. (855 עמודים, ועוד כמה נוספים לתודות ומקורות) הסופרת לא מדלגת על שום מחשבה, הגיג, ורגש של כל אחד מגיבורי הספר הזה. והתיאורים. של מקומות, של סיאוטציות. הכל מהכל. זה מה שעושה אותו לכזה ארוך.יהיו כאלה שיגידו שהיה אפשר לקצץ ולדלג. אני אומרת לא! שום מילה בספר הזה לא הרגישה לי מיותרת, והעוצמה של הספר הזה מגיעה מכאן, מריבוי הפרטים.כי התמונה המתקבלת כל כך מלאה (אבל לא עמוסה) הנותנת לקורא הרגשה שהוא שם, בסנטראליה.

הסופרת הצליחה להעביר בדיוק את שרצתה להעביר, שום דבר לא הלך לאיבוד במלאכת התרגום, ואולי תרמה לכך העובדה שהתרגום נעשה בשיתוף פעולה עם הסופרת.

בשליש האחרון של הספר כבר לקחתי את קופסת הטישו לידי,לא הפסקתי לדמוע.
"צער חדש מחריד מרבצו צער ישן. אנחנו באים להתאבל אצל אותה באר, ובכל פעם היא מלאה יותר." (עמ' 786)

מכירים את רשימת חמשת הספרים הכי הכי? לכל אחד יש כזו. לא תמיד זה סיפור גדול מהחיים, או דמויות שנצרבו בך. לכל אחד הסיבות והבחירה שלו. אצלי זה הספר שמצליח לשבת לי על משבצת הרגש. כמו פעמון קטן, שמדנדן לך בנשמה, ותמיד ההד שלו יישאר בך. הספר הזה הוא כל כך חד פעמי, הוא כל כך וואו, שהוא הולך להיכנס לרשימה הזו ולשבת בה במקום של כבוד.

מזמן לא קראתי אחד כזה.

במסגרת מבצע הקריאה של ספרים שעומדים שנים על המדף, הגעתי גם אל הספר הזה. פתחתי את הארון בכלל להוציא ספר אחר, אך זה "קפץ" לי לידיים. לא עניין של מה בכך כשמדובר על ספר עבה כל כך. פיזית, לא קל להרים אותו...

הספר מתואר מבעד עיניה של מדלן בת התשע (לאורך 600 עמודים מתוך הספר). ילדה קנדית, בת לאב מחייל האוויר, שכחלק מתפקידו, עובר יחד עם משפחתו מקומות מגורים פעם בכמה שנים. מרבית הסיפור מתרכז בבסיס אחד, סנטראליה, קנדה. מדלן הייתה בת תשע בשנות הששים, מעניין לראות את הציפייה שלהם להנחתת אדם על הירח, לקרוא על המלחמה הקרה, כפי שהיא נתפסה מהצד הקנדי, הפחות "מוכר".

טרגדיה קרובה- רחוקה מאיצה את העלילה... מצד אחד, לפני זה הכול היה בסדר, אך בעצם שום דבר לא היה בסדר. לאחר מכן, כבר שום דבר לא בסדר. גם בחלק האחרון של הספר, בו מדלן כבר בת 32 אנחנו רואים כמה משקעים נותרו לה מאז.

הכתיבה בספר סוחפת, כל הזמן רציתי לחזור ולקרוא בספר. היו חלקים שממש עכרו את שלוות רוחי ובאו איתי אל תוך הלילה. המספרת אינטליגנטית. כמו הילד ב"הקנוניה נגד אמריקה" שמצד אחד הוא ילד בן תשע ומצד שני הוא ברור, אינטליגנטי ומעניין, כך גם מדלן כאן. גם משחקי הילדות לא נראים דביקים או מופרכים כאשר הם כתובים מבעד לעיניה.

יש בספר שאלות מוסריות רבות שאני לא רוצה להרחיב עליהן למי שעוד לא קרא, אך מי שקרא יכול בוודאי להיזכר ולנסות להתמודד איתן.

ספר טוב מאוד מבחינתי. מומלץ בחום.
(תשתדלו לא להילחץ מהאורך שלו).

נ.ב
התרגום טוב וקולח אך יש לי שאלה אחת: מספר פעמים (3-4 פעמים) חוזרת המילה "משתבר". הקיימת מילה כזאת? איך לא נתקלתי בה עד עכשיו?

באמת היו כאן 850 עמודים? לא רק שלא הרגשתי, הייתי בשימחה ממשיך. נכון שלא מדובר בספר מתח אבל יש כמה מאות עמודים באמצע שבמהלך קריאתם קשה להניח את הספר מהיד.

אבל שלא תבינו לא נכון, החלק הראשון ובו הצגת הדמויות, התקופה והרקע בלבד הם משהו כמו 200 והחלק הזה מהפנט. זה למה? כי יש המון רגישות להתנהגות אנושית שבאה לידי ביטוי בכתיבה עדינה וחכמה.

ראיתי כאלה שהגדירו את הספר הזה כספר לנשים, לא ברור לי למה, נדמה שכאילו לא קראנו את אותו הספר. לא רק שהנושאים בהם מתעסק הספר הם די קשים רגשית יש גם עניין אוניברסלי, התפרקותה של משפחה באה בד בבד ובמקביל להתפרקות החלום האמריקני בתחילת שנות ה60, עם ההיגררות למרוץ החלל ואובדן המצפן מוסרי של אומה שלהוטה לנצח.

נכון שהעריכה איננה מהודקת, אבל מספר העמודים ששווים קריאה גבוה בהרבה מאלה המיותרים. בין העמודים המיותרים הייתי מוריד אולי את אלה הדנים בחד מיניות של המספרת. ההקשר לסיפור הכללי מאולץ למדי שמגיע בחלקו האחרון. ובכל זאת, הקריאה בספר היא תענוג מתמשך.

לא סיימתי לקרוא את הספר! לא מפני שהוא לא טוב, או כתוב רע. להפך הוא קריא ורציף וזורם למרות 860 עמודיו. אבל איך אומר זאת: מכירים את ההרגשה בסרט אימה או אפלו בחיים האמיתיים שהתמונה הויזואלית כלכך מושלמת: השמש זורחת והדשא ירוק, הנשים יפות רזות וחכמות, הילדים משחקים בשלג הצחור.... אבל משהו שחור ואפל זורם מתחת לפני השטח כמו זפת נוזלית . כולם מרגישים בו, כולם יודעים עליו ברמה כזו או אחרת של מודעות- במיוחד הקורא ( שהרי הדף הרשאון מגלה זאת- ילדה נרצחת) אבל אף אחד לא עושה דבר. נשאבתי לספר כמו ואקום ואז הייתי חייבת להתנתק- כי התחלתי לצעוק - ממש- לתוך הדפים הכתובים- תעשו משהו. תחושת אין האונים לא הניחה לי לרגע וע"מ להגן על שפיותי עזבתי את הספר ממש במחציתו -ע"מ 400! אולי עוד אחזור אליו. כגרע לא מסוגלת.