דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות.
האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים.
מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה.
הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה,
התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה.
הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43.
הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול,
ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול.
לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח,
או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים.
אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות.
סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר.
בעיניי הספר סביר, לא יותר.
אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים.
אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים.
כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים.
דפנה זכתה במשפחה נהדרת.
