“אלמה רוזה הצעירה, כנרת מחוננת, נתפסה ע"י הנאצים ונשלחה עם עשרות נשים בתוך קרון בקר למחנה הריכוז.
בזכות כשרונה היא נמצאת בתזמורת הנשים המשתייכות ל"אליטה" של המחנה.
הם היו בני המזל שלא נאלצו לגלח ראשים, לצאת לעבודת פרך, ולחשוש מפני הסלקציות המפחידות.
הכינור הוא ידידה הנאמן ביותר, והיא יודעת שבכוח המוזיקה תוכל להעניק
לנשים האבודות חירות לרגעים ספורים יקרים מפז, כדי שתוכל למות מאושרת.

לא נשאר לה כלום, המילה 'משפחה' מזמן איבדה את משמעותה המקורית.
הטירוף רק צבר כוח, והזוועות אינם ניתנים לעיכול.
אלמה המוכשרת אינה יכולה לסבול את לובשי המדים, שעד אתמול היו מגדלי חזירים,
ולראותם מתעללים בכל האסירים החכמים והמלומדים שלא היו נמצאים במקום הארור הזה,
לולא אותו פיהרר מטורף שהכריז שהשתייכות לגזע היהודי הפכה לפשע נגד האנושות שדינו מוות.

היא יודעת שהנאצים משתעשעים מהיכולת שלהם ללכוד פרפר נדיר כמוה כדי לצרפו לאוסף המזוויע שלהם.
היא רואה את כל רוחות הרפאים שהיו בעבר עורכי דין, רופאים נודעים, עובדי ציבור, מרצים ובנקאים חזקים,
וחושבת מי היה מעלה בדעתו שמישהו בכלל ייגע בהם....
ואיך תוך יום אחד אדם הופך לאפס בגלל פקודות של איזה מטורף.
המחנה כולו היה בית עלמין חסר גבולות, ורק עקב טעות כלשהי, חלק עדיין היו בחיים....

הסופרת אינה חוסכת בתיאורים קשים. קשים מדי.
קראתי המון ספרות על השואה, צפיתי בסרטים ותיעוד, ביקרתי ביד ושם,
ועדיין....היה לי קשה להכיל את התיאורים של שלדים, ומחלות, וניסויים אכזריים בבני אדם,
ורוע, רוע מזוקק של יצורים שאינם בני אנוש!
אז בעמוד 79 סגרתי את הספר.”

“״הכנרת מאושוויץ״-אלי מידווד

הוצאת מטר
389 דף

״להסתגל או להיכחד״

סיפור מבוסס על חייה של אלזה רוזה, כנרת מחוננת שהיתה האחיינית של המלחין גוסטב מאהלר, המנצחת על תזמורת הנשים באושוויץ.
אלו חייה.
לקח לי יותר מדי ימים לקרוא את הספר. הוא קשה מנשוא על ״היכולות״ של הנאצים כלפי יהודים. את כל החוסר אונים של היהודים-משפחות מול הארס של הנאצים שהמילה היחידה השגורה בפיהם במוחם, זה שנאה ליהודים, איך? למה?

אלמה היתה רשומה להכנס לבלוק הניסויים, שם ד״ר קלאוברג ביצע ניסויים על נשים בניסיון לעקר אותן ללא הרדמה. אך העוזרת שלו, סילביה פרידמן, הסירה את אלמה מהרשימה והצילה אותה.
מנהלת הנשים באושוויץ, מריה מנדל, ימח שמה וזכרה, ממנה את אלמה להיות המנצחת של התזמורת. הם מקבלות יותר אוכל, לא גוזזים את שערותיהן, מקבלות חדר לכולן.
וסופיה הקאפו ״מלמדת״ את אלמה איך לנסות לשרוד את המראות והריחות המזעזעים ולא להתייאש.
התזמורת גם ניגנו במרפאה, בית החולים של המחנה, בלוק 25. הנאצים אמרו שמוזיקה מעלה את המורל ולכן הם ניגנו שם. לעג לרש.
בבלוק 25, הריחות היו בלתי אנושיים, הנשים המאושפזות היו על סף מוות ונלקחו לטרנספורט. כל הנשים שם היו אימהות, רעיות, בנות. מראה מזעזע. הכל מזעזע.
אל נשכח גם את ד״ר מנגלה (שד״ר קלאוברג היה יפה נפש לעומתו) שפגש את אלמה ואהב מוזיקה קלאסית. הוא אמר לה שידאג להביא לה מוזיקאיות.
אלמה שמעה שבבלוק ״שערי גיהנום״ בבירקנאו, יש מוזיקאיות. היא הגיעה לבלוק שבו הנשים היו ״בצורך הסגר״ ולא נתנו להם אוכל ומים שבועיים, הנשים ששרדו, נשלחו לתאי הגזים.
המשגיחה היתה שדה מהגיהנום עם שנאה יוקדת כלפי האסירות.
היא פוגשת את פרנץ הסלר שהיה המפקד מעל מנדל לפקח על נשות אושוויץ. הוא אהב להיות מרושע ושטני. הסיפורים עליו בויקיפדיה מצמררים.
הוא אהב מוזיקה קלאסית והתנהג למופת עם אלמה והעריך אותה.
אצל ד״ר מנגלה, היא הגיעה לאחר שחשבה ששברה את ידה אצלו היא ״חוותה״ ניסוי בתאומים עד כדי כך מנגלה סמך עליה.
חלק קשה מאד לקריאה.
כשחזרה מ״חופשת הבריאות״ לתזמורת, התחלף מנהל אושוויץ, קומנדנט ארתור ליבֶּהֶנְשֶל שהיה מתון יותר מקודמיו.
הוא השיג לה את הפסנתר לתזמורת ואת הפסנתרן מיקלוש שטיינברג שהם התאהבו זה בזו.
ואיך אהבה יכולה לשרוד באושוויץ?
מיקלוש עבר לגור במחנה המשפחות. ומי שקרא את ״הספרנית מאושוויץ״ יבין למה העור שלי סומר.

ספר חודר לעצמות. קשה ואני שמחה שקראתי אותו לידע בהיסטוריה שאסור לשכוח.”