האדומים
פסח הקומוניסט, היה פועל בניין בשכונת הפועלים של ילדותי, שחלם על מהפכה עולמית. מה שלא הפריע לילדי השכונה לרדוף אחריו ולקורא לו קריאות גנאי – פסח הקומוניסט, לך לסטאלין שלך, ולעתים אף ליידות לעברו אבנים. האירוניה היא שגם אני חסיתי תחת שמש העמים, כשהייתי בשומר הצעיר בשנות השישים, שעדיין היה בקונצנזוס, למרות העובדה שעל הקיר בקן היו תמונות מנהיגי ברית המועצות, וחלמו בו על מהפכות חברתיות גדולות שבבסיסן שיוון ואחוות עמים.
קריאת הספר האדום של אסף ענברי, מהווה עבורי צפייה לחשבון נפש לשורשי הפוליטיים מהם צמחתי, על רקע המציאות העכשווית המייצגת את שברו של החלום, בתקופה בה השמאל הפך מילה נרדפת לבגידה וגנאי, והמדינה שינתה פניה לחלוטין ולעתים היא מוחקת ביודעין את עברה ושורשיה, כאילו לא היו מעולם.
לענברי יש דרך ייחודית משלו להביט לציונות ולמיתוסים שלה, בכתיבה המטשטשת את הגבול בין פרוזה מרגשת לתיעוד היסטורי. מה שהרגיש לי לעתים כביוגרפיה אנציקלופדית, העוסקת במנהיגי השמאל הציוני הנשכחים, מאיר יערי, יצחק טבנקין, משה סנה ויצחק שדה. ענברי, מציג אותם בהחלטותיהם הדרמטיות, וברגעים קטנים, אנושיים ומכמרים, כמו הרגע בו יצחק שדה נאלץ לבשר לבנו יורם, בן השבע על מות מרגוט, אשתו האהובה. הוא הבטיח שיישאר יחד אתו, הבטחה ששדה לא הצליח לקיים, משום שזמן קצר לאחר מכן הוא חלה בסרטן ומת. אירוע המאפיין את נקודת מבטו של ענברי לגיבוריו כבני אדם בשר ודם, בגדולתם, בשברם ובקטנותם.
בשני ספריו הקודמים, הביתה והטנק, התחקה ענברי לשינויים ובתהפוכות שהתחוללו בחברה הישראלית דרך שני קיבוצים, אפיקים ודגניה, כמיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. הפעם ענברי מנסה להביט בעדשת מצלמה רחבה על הציונות הסוציאליסטית, באמצעות מנהיגי השמאל, ודרכם לשקף את המתח הגדול בין יהדות, ציונות וסוציאליזם, משולש כוחות שממנו נגזרה דילמה אחרת הרת גורל, לאופן בו תשתלב ישראל בעולם, כמזדהה עם ברית המועצות הקומוניסטית והטוטליטרית, או עם ארצות הברית הקפיטליסטית והדמוקרטית? כצומת דרכים, אליה הגיע החברה הישראלית והכריע בהחלטה מכוננת רוויית מאבקים פוליטיים וחברתיים, הרלוונטית אף לימים אלה.
כשהפלמ"ח עמד על סף פירוק, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, אמץ יצחק טבנקין, את הכוח הזה אל הקיבוצים, חצי שבוע עבדו וחצי שבוע התאמנו ובין לבין גנבו תרנגולות מהלול, ובכך היו לא סתם כוח לוחם, אלא גם אוונגרד – כוח שביסודו הוא מהפכני.
הייתה זאת אחת מהחלטות הנועזות והחשובות, שהעמידה למדינה שבדרך כוח לוחם איכותי ואת מירב מפקדי המלחמה שהיו יוצאיו, מה שגם גבה מחיר דמים כבד מבני ההתיישבות העובדת. בילדותי ועד היום אני מספר לעצמי את הסיפור של זוהרה ושמוליק, שנפגשו לראשונה, באוהלי הפלמ"ח בעין חרוד, קיבוצו של טבנקין. השמאל הקיבוצי, היה מגש הכסף. ענברי מספר לנו את אתוס הפלמ"ח ולוחמיו בהרבה כבוד וצער. איזו מדינה הם בקשו להנחיל לנו? שאלה שעולה מהתיאורים המכמרים, אך את ניסוחה משאיר ענברי, לכל אחד מאתנו.
אותה עין חרוד, של יצחק טבנקין, ויוסלה טבנקין, בנו אחד ממפקדי הפלמ"ח הנערצים ביטאה גם את אחד מאירועי השפל המבישים של הציונות הסוציאליסטית, בשעה שהתנועה הקיבוצית התפלגה לשתי תנועות עויינות, בעין חרוד נערכו לקרב פיזי על חדר האוכל, שהיה כמקדש לתנועה הקיבוצית, שם חגגו את החגים ושרו יחד. עם הפסקת האש בקרבות, מתחו בחדר האכל גדר תיל, משני צידיו, אכלו שני המחנות. ענברי בהתייחסותו לחדר האוכל כבית מקדש, מבטא את היריבות כמלחמת אחים ממש, המתכתבת עם מלחמת האחים והשנאה בימי הבית השני.
ענברי, לקראת סוף הטקסט, באמצעות הגיגי יערי, מנהיג מפ"ם, המהרהר בליבו, על גורלו של משה סנה, שהפך בפוליטיקה הישראלית ללא רלוונטי, תוהה: "האם גורל של חוסר רלוונטיות מחכה לשמאל כולו"?
ענברי, לא עושה חיים קלים בכתיבתו הנהדרת, שהיא כמו כתיבה תנכ"ית, בה נשפטות הדמויות על מעשיהם הטובים והרעים. הוא מחייב אותך לחשוב, להתאמת ולהתעמת עם העובדות והתהליכים שעברה החברה הישראלית ששנתה את פניה ומשנה כעת שוב את פניה, מחברה דמוקרטית יהודית, לחברה יהודית לאומית.
