אסף ענברי מבחינתי הוא כותב מושחז, שההומור והציניות המושחזת נובעים ממנו ללא מעצורים. הפעם היו אלה חסרים לי בתחילה, אבל לקראת הסוף התברר שההומור שהחיים מעבירים אנשים דרך מסננות אידיאולוגיות והציניות הבאה אחר כך מכים אנשים מנה אחת אפיים.
בכמה וכמה אנשים עוסק הספר, שבהיותו נטול תאריכים ותרשימי זרימה של לידות ומיתות, קצת מקשה על המעקב. ענברי שולט בחומר לגמרי, הרי הוא בן קיבוץ, הספר גם עוסק בקיבוצים וכמובן באישים המרכזיים בהם: יצחק טבנקין, יעקב חזן, מאיר יערי, יצחק שדה ומשה סנה. הזמן הוא עלייתם, לא כולם באותו זמן, בעליה השניה ומאוחר יותר. אל תתפסו אותי במילה, אבל מי השתייך לאיזה זרם באיזה קיבוץ, מי למלפגה כזו או אחרת ממפ"ם, מפאי, רק"ח, מק"י, מי לאיזה זרם התיישבותי מהשומר הצעיר לקיבוץ המאוחר, קטונתי. אפילו את קרובי משפחתי קשה לי לשבץ היטב, יש במשפחתי מומחים גדולים ממני הזוכרים גם עלבונות ספציפיים.
כך או כך, אותם אישים שעדיין זכיתי לשמוע שמם ופועלם, בלי להבין מזה כלום בילדותי, הופיעו במהדורות החדשות מדי יום ביומו. התנועות הקיבוציות שקמו בעטיים, לא משנה להיכן השתייכו, תרמו תרומה מכרעת למדינה שבדרך ולאחר מכן למדינה הצעירה שנלחמה ואפילו קמה והלכה.
ומי ברקע? סטלין, שמש העמים, שמעשיו לא תמיד הולכים עם האידיאולוגיה. ל"נציגיו" בישראל היה קשה להצדיק מעשים לא קלים ממנו, כמו גם אמירות. סטלין בכל זאת הציל את העולם, או לפחות את אירופה, משיני המטורף הנאצי, אלא שאחר כך מעשיו ואמירותיו היו קשים להבנה, בעיקר לנוכח מכירת נשק לאויבי ישראל. והם הרי תמכו בו...
וכך, אישים ומפלגות, קיבוצים ויישובים שתרומתם המכרעת להקמת המדינה, מוצאים עצמם פתאום במדינה בה שולט למעשה בן גוריון ברוב עצום בכנסת, במפלגה שאינה מפלגתם, במפא"י. כולם מרבים לנאץ, ביידיש זה נשמע טוב יותר, אבל לא טוב לקבל סיוע מהאמריקאים, שמצדם לא יוצרים מגדרם לסייע, כך פתאום גם לא נאה לקבל מהסובייטים, אז נלך על הצרפתים. מי שגילו מעל 60, זוכר בודאי את המיראז'ים שבאו לעזרה בדיוק בזמן.
נאמנויות נקבעות וחולפות, מפלגות קמות ונופלות, סטלין שתמך בהקמת מדינה יהודית נאסף אל אבותיו עם האידיאולוגיה שלו, המיראז'ים כבר אינם פאר היצירה האווירית אצלנו, אבל רחובות קיימים על שמות אותם אישים שענברי כתב עליהם בחן בצל פועלם הגדול ולא מעט פגמיהם האנושיים, אבל הם אחרי הכל רק בני אדם.

גדלתי הרחק ממחוזות השמאל האדום שבליבת הספר המעניין הזה.
אבא שלי בא ממשפחה תל-אביבית של ציונים כלליים ואמא שלי ממשפחה רמת-גנית של המזרחי (מפד"ל). אולי דווקא בגלל זה אני משתדל מדי פעם "להשלים את הפער" ולהתוודע כמיטב יכולתי אל עולמות ישראליים מקבילים.

בספריו הקודמים והמוצלחים השכיל ענברי לספר את סיפוריהם של אנשים ספציפיים "קטנים", ולשקף באמצעותם סיפור גדול בהרבה.
הפעם האנשים הספציפיים הם מנהיגיו של השמאל האדום הישראלי, חסידי הסוציאליזם שראו בברית המועצות את האם הגדולה של האנושות המתקדמת ושל המימוש הציוני במיטבו.
ענברי מבליט לא רק את אישיותו המיוחדת של כל אחד מן המנהיגים - יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה - אלא גם את הסנטימנט האידאולוגי-רעיוני הייחודי של כל אחד מהם שגרם להם לחלוק זה על זה, ולבסוף להתרחק זה מזה.

אצל טבנקין מובלטת חולשתו לנשים - "בעיה" מוכרת - ונגם טייתו לברברת אידאולוגית מתישה ומעייפת.
הקמת "סמינר אפעל" מוצגת כפיתרון לנטייה זו. עצוב וקומי כאחד.
הציונות שלו הייתה מפוכחת, בוטחת וממוקדת בגורל היהודים בארץ. ודוק: היהודים ולא הערבים, היהודים ולא העולם המתקדם.

אצל סנה מובלטות יכולתו הרטורית הגבוהה שהילכה קסם על תומכיו ומתנגדיו כאחד, ובעיקר הליכתו המפתיעה, הבלתי מוסברת, אל הקצה השמאלי, ועד פלירטוט של ממש עם ברית המועצות בואכה בגידה במדינת ישראל. ענברי רומז הרבה בעניין זה אך לא חותך ופוסק בו.

מאיר יערי "מקבל טיפול" מקיף יותר. ברוב הספר ענברי מאיר אותו באור מגוחך.
הצורך של יערי להנהיג, לשלוט, להוביל, סובל באופן קבוע מנחיתות מול אנשים מוכשרים ומוצלחים ממנו, אך המוטיביציה הכבירה שלו מצליחה להנחיל לו נצחונות ברוב הפעמים.
ענברי לא מהסס להציג גם את עיוורונו של יערי כלפי צביעותו שלו בנוגע למנעמי החיים שנעטפו באצטלה קורבנית ומתמסכנת.

דמויות נוספות מן הגלריה הציונית חולפות בסך, אם זה בן גוריון שאי אפשר להימנע מן ההשלכות של מנהיגותו והחלטותיו כשאתה במפלגה נבדלת ממנו, ואם אלה דמויות כברל כצנלסון (שנפטר לצערנו בגיל צעיר מדי), יצחק שדה, וגם ישראל גלילי ויעקב חזן שהוזזו הצדה בספר זה לטובת הבלטתו של יערי.

מתוך החומר העצום שיש על האגף הציוני-שמאלי ענברי מחלץ בעיקר את סיפור המאבק הפרסונלי על ההנהגה שלו, וגם המחלוקות האידאולוגיות מוארות באור מנמיך זה.
ככל הנראה ענברי משלים הרבה מן הדמיון שלו בסיפורים האישיים על גיבורי ספרו.
שפת הספר מעט מאכזבת. הפעם אין שפה או סגנון "ענבריים" ייחודיים.
אל מול רטוריקת הנאומים והמאמרים רוויי הפאתוס, ענברי המספר השיפוטי כותב בלשון יום-יומית נטולת הדר ומלאת אירוניה מהולה בליגלוג קל.

הספר נפסק בסביבות 1964-1963. חבל. הייתי שמח לקרוא כיצד ענברי היה מנתח את מהלכיהם של גיבוריו לנוכח מלחמת ששת הימים ואתגרי הצלחתה הצבאית המפתיעה של מדינת ישראל.

הספר מעניין ברובו, גם אם קצת מתיש מדי פעם. אבל הכל שווה בשביל ההיכרות עם פיסת ההיסטוריה הלכודה בדפיו.
בסך הכל - מומלץ ממש.

#
חלקו הראשון של הספר הזה עשה לי סחרחורת. הוא הציג את קורות חייהם של אנשים שלא היכרתי (רובם שינו את שם משפחתם מאוחר יותר) שהיום הם מוכרים כשמות רחובות ומבני ציבור. קשה להבין היום את הלהט שליווה את הפוליטיקה של אותה תקופה, את ההתלהבות הכנסים, הקונגרסים, הסמינרים, שהתקיימו, כך נראה, בלי סוף. קשה להבין את ההתרגשות מהרטוריקה המנופחת, המעגלית, שאינה מגיעה לעיקר, מכתיבת וקריאת מאמרים מלאי פאתוס, מנסיון לשכנע את השומעים שיש רק אמת אחת, ועל השומע לקבלה בלי שאלות. ענברי פורס בפני הקורא(ת) לא רק את ההיסטוריה של ההולכים לפני המחנה. גם את הקטנוניות, הפריבילגיות, תפיסת האידיאולוגיה כחשובה יותר מצרכי הפרט, וחזון של חברה, בה הפרטים הם למעשה חלקים ניתנים להחלפה של אותו גוף, משרתים את המטרה הכללית בלי להטיל ספק או לשאול שאלות.

הספר עוסק בתקופה משנות העשרים של המאה הקודמת, עד שנות השישים בה. הישוב היהודי מנה (עד קום המדינה ועד העליות הגדולות) כמה מאות אלפי בני אדם, רובם צעירים מאד ומתלהבים, המחולקים בין בורגני העיר לחברי הקיבוצים והמושבים. הקיבוצים הוקמו בחיפזון באיזורי הגבול והעימות, כמעט בלי אמצעים כדי לשמש משמר גבול הישוב. חבריהם הוחזקו כרכוש מפלגתי, על ידי ראשי המפלגות בעלות אידיאולוגיה סוציאליסטית/מרקסיסטית, בהן היחיד הוא בורג קטן. האידיאולוגיה של אותן מפלגות דרשה איחוד פועלי העולם, ביטול הלאומיות, או - הגירסה המתונה - קודם ציונות, אחר כך סוציאליזם. הביטוי הבולט שלהן היה הערצה עיוורת את רוסיה הקומוניסטית ו"שמש העמים" סטאלין, הערצה שלקחה אותן רחוק מאד, כשניסו להסביר את החלטותיו (משפט הרופאים ומשפטי פראג, לדוגמה)

ענברי מתרכז בתיאור דמותם של כמה צעירים שעלו לארץ פחות או יותר באותה תקופה הפכו למובילי מחנה השמאל באותה תקופה. יערי, משה סנה, טבנקין. העימות שהוא מדבר עליו לא התרחש בין הימין הלאומי לבין השמאל הסוציאליסטי, אלא בין המרכז (מפא"י, המפלגה הגדולה מבין מפלגות הישוב, שדגלה בסוציאליזם כלכלי מתון) לבין השמאל חסר הפשרות, שדרש מאנשיו התמסרות מוחלטת לאידיאולגיה סגפנית. המלחמה האכזרית הזו נשאה אופי של גוג ומגוג: הרסה ישובים, הפרידה משפחות, שיסעה חברויות.

זה ספר לא קל לקריאה, למרות רהיטות הכתיבה והדוגמאות האנושיות שקצת מקלות את שיטפון הפרטים. התקשיתי להבין איך קבוצה לא גדולה בתוך ישוב לא גדול, הצליחה להקים מוסדות מתפקדים. איך הם הצליחו לבנות את "צבא הישוב", הפלמ"ח. איך הם גרמו להמוני צעירים להתגייס להקמת קיבוצים ולתפקד גם כשומרי הגבול של הישוב, בנוסף לעבודה הסיזיפית היומיומית. איך הם הצליחו לשמור על לכידות בתוך הקבוצות שניהלו, כל זה כשהם עסוקים בדיבורים, נאומים, מריבות ובידול קבוצתם מקבוצות אחרות, כמעט זהות. לא הצלחתי לדמיין את מה שאיפשר את ההתנהלות הזו. אולי רק מי שחי ופעל באותם תנאים יכול היה להבין ולקבל את המצב שענברי כה היטיב לתאר.

יש יותר מידי ספרים שמבקרים וקוראים קושרים להם סופרלטיבים, אבל כשאתה מגיע לקרוא מלא ציפיות, אתה מגלה שאין למילים כיסוי. לשמחתי, זה לא המקרה בספר האדום של ענברי. המילים שענברי כתב, ראויים לכל שבח, ואין זה דבר של מה בכך, אחרי הכל לא מדובר ברומן, ספר מתח או פנטזיה.

במה כן מדובר? ובכן, מה שיפה בכתיבה של ענברי שקשה להגדיר ולסווג אותה לסוגה ספציפית, וזה נכון גם לספרים הקודמים שלו. ענברי לוקח את ההיסטוריה, במקרה הזה של אבות השמאל הרדיקלי של ימי ערב-המדינה והשנים הראשונות שלה, ומספר אותה מכל מיני זויות, מעין שעטנז מבורך של רעיונות ושל סיפורי חיים. הוא נותן לסיפור עומק במובן החברתי והכללי, ואפילו העולמי. ענברי מספר את סיפור הרקע התרבותי שהצמיח את תפיסות העולם ההן, אבל בעיקר הוא מוביל את הקורא בין הדמויות ומנסה לספר את סיפורי החיים של הנפשות הפועלות, את המניעים, את התחושות, את הסיפורים הקטנים על החסד והחטא שבהם, את העולם הפנימי, את הקונפליקטים ואת היריבויות הקטנות. לפעמים הוא עושה את זה בחמלה, לפעמים בלעג נסתר, או גלוי, אבל תמיד הוא עושה את זה היטב, כי למי אכפת מהי בדיוק המשמעות של מרקסיזם-מטריאליסטי, או מה היו בדיוק הסיבות לפילוג הנורא בין "עין חרוד איחוד" ל"עין חרוד מאוחד". וכן, ענברי כותב גם על זה, ולמרות שזה לפעמים מרגיש קצת עבש, ענברי לא נותן לדקדוקי העניות להשתלט על הסיפור.
רק לאחר קריאת הספר הפנמתי כמה קרובים היינו להפוך למדינת לווין של ברית המועצות, של אמא רוסיה. ענברי כותב היטב על הקונפליקטי המרובע, הסוציאליסטי-דמוקרטי-יהודי-ציוני שהיה בשנים ההם. הספר רק גרם לי להעריך עוד קצת את בן-גוריון שידע לפרק את המוקש הקומוניסטי, שהיה מאוד קרוב לפיצוץ, כמו מוקשים רבים שהיו בקום המדינה, ואת היכולת שלו לזהות בפיקחות ובזמן אמת את ה"בלון" הסוציאליסטי הקיצוני, את הסכנה שבו, ולנעוץ בו את הסיכה הדרושה. וזה לא היה פשוט.

אין מה להאריך, כל מי שההיסטוריה של המקום הזה מעניינת אותו, כדאי לו לקרוא על טבנקין, מהאבות המייסדים של התנועה הקיבוצית, הפרגמטי מבין השלושה, על יערי, מקים השומר הצעיר, האדמו"ר המרקסיסטי הנערץ, ועל סנה, מפקד ההגנה, הסטליניסטי הקיצוני, שלמרות הכל, למרות הכישלונות המפוארים, המפעלים הגדולים שהקימו, עיצבו במידה רבה את האופי של המדינה עד היום הזה. הספר לא ארוך, הכתיבה של ענברי קצובה ולא נמרחת. אירונית. עוקצנית. מדויקת. ובעיקר, מחכימה ונוגעת.

האדומים

פסח הקומוניסט, היה פועל בניין בשכונת הפועלים של ילדותי, שחלם על מהפכה עולמית. מה שלא הפריע לילדי השכונה לרדוף אחריו ולקורא לו קריאות גנאי – פסח הקומוניסט, לך לסטאלין שלך, ולעתים אף ליידות לעברו אבנים. האירוניה היא שגם אני חסיתי תחת שמש העמים, כשהייתי בשומר הצעיר בשנות השישים, שעדיין היה בקונצנזוס, למרות העובדה שעל הקיר בקן היו תמונות מנהיגי ברית המועצות, וחלמו בו על מהפכות חברתיות גדולות שבבסיסן שיוון ואחוות עמים.

קריאת הספר האדום של אסף ענברי, מהווה עבורי צפייה לחשבון נפש לשורשי הפוליטיים מהם צמחתי, על רקע המציאות העכשווית המייצגת את שברו של החלום, בתקופה בה השמאל הפך מילה נרדפת לבגידה וגנאי, והמדינה שינתה פניה לחלוטין ולעתים היא מוחקת ביודעין את עברה ושורשיה, כאילו לא היו מעולם.

לענברי יש דרך ייחודית משלו להביט לציונות ולמיתוסים שלה, בכתיבה המטשטשת את הגבול בין פרוזה מרגשת לתיעוד היסטורי. מה שהרגיש לי לעתים כביוגרפיה אנציקלופדית, העוסקת במנהיגי השמאל הציוני הנשכחים, מאיר יערי, יצחק טבנקין, משה סנה ויצחק שדה. ענברי, מציג אותם בהחלטותיהם הדרמטיות, וברגעים קטנים, אנושיים ומכמרים, כמו הרגע בו יצחק שדה נאלץ לבשר לבנו יורם, בן השבע על מות מרגוט, אשתו האהובה. הוא הבטיח שיישאר יחד אתו, הבטחה ששדה לא הצליח לקיים, משום שזמן קצר לאחר מכן הוא חלה בסרטן ומת. אירוע המאפיין את נקודת מבטו של ענברי לגיבוריו כבני אדם בשר ודם, בגדולתם, בשברם ובקטנותם.

בשני ספריו הקודמים, הביתה והטנק, התחקה ענברי לשינויים ובתהפוכות שהתחוללו בחברה הישראלית דרך שני קיבוצים, אפיקים ודגניה, כמיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. הפעם ענברי מנסה להביט בעדשת מצלמה רחבה על הציונות הסוציאליסטית, באמצעות מנהיגי השמאל, ודרכם לשקף את המתח הגדול בין יהדות, ציונות וסוציאליזם, משולש כוחות שממנו נגזרה דילמה אחרת הרת גורל, לאופן בו תשתלב ישראל בעולם, כמזדהה עם ברית המועצות הקומוניסטית והטוטליטרית, או עם ארצות הברית הקפיטליסטית והדמוקרטית? כצומת דרכים, אליה הגיע החברה הישראלית והכריע בהחלטה מכוננת רוויית מאבקים פוליטיים וחברתיים, הרלוונטית אף לימים אלה.

כשהפלמ"ח עמד על סף פירוק, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, אמץ יצחק טבנקין, את הכוח הזה אל הקיבוצים, חצי שבוע עבדו וחצי שבוע התאמנו ובין לבין גנבו תרנגולות מהלול, ובכך היו לא סתם כוח לוחם, אלא גם אוונגרד – כוח שביסודו הוא מהפכני.

הייתה זאת אחת מהחלטות הנועזות והחשובות, שהעמידה למדינה שבדרך כוח לוחם איכותי ואת מירב מפקדי המלחמה שהיו יוצאיו, מה שגם גבה מחיר דמים כבד מבני ההתיישבות העובדת. בילדותי ועד היום אני מספר לעצמי את הסיפור של זוהרה ושמוליק, שנפגשו לראשונה, באוהלי הפלמ"ח בעין חרוד, קיבוצו של טבנקין. השמאל הקיבוצי, היה מגש הכסף. ענברי מספר לנו את אתוס הפלמ"ח ולוחמיו בהרבה כבוד וצער. איזו מדינה הם בקשו להנחיל לנו? שאלה שעולה מהתיאורים המכמרים, אך את ניסוחה משאיר ענברי, לכל אחד מאתנו.

אותה עין חרוד, של יצחק טבנקין, ויוסלה טבנקין, בנו אחד ממפקדי הפלמ"ח הנערצים ביטאה גם את אחד מאירועי השפל המבישים של הציונות הסוציאליסטית, בשעה שהתנועה הקיבוצית התפלגה לשתי תנועות עויינות, בעין חרוד נערכו לקרב פיזי על חדר האוכל, שהיה כמקדש לתנועה הקיבוצית, שם חגגו את החגים ושרו יחד. עם הפסקת האש בקרבות, מתחו בחדר האכל גדר תיל, משני צידיו, אכלו שני המחנות. ענברי בהתייחסותו לחדר האוכל כבית מקדש, מבטא את היריבות כמלחמת אחים ממש, המתכתבת עם מלחמת האחים והשנאה בימי הבית השני.

ענברי, לקראת סוף הטקסט, באמצעות הגיגי יערי, מנהיג מפ"ם, המהרהר בליבו, על גורלו של משה סנה, שהפך בפוליטיקה הישראלית ללא רלוונטי, תוהה: "האם גורל של חוסר רלוונטיות מחכה לשמאל כולו"?

ענברי, לא עושה חיים קלים בכתיבתו הנהדרת, שהיא כמו כתיבה תנכ"ית, בה נשפטות הדמויות על מעשיהם הטובים והרעים. הוא מחייב אותך לחשוב, להתאמת ולהתעמת עם העובדות והתהליכים שעברה החברה הישראלית ששנתה את פניה ומשנה כעת שוב את פניה, מחברה דמוקרטית יהודית, לחברה יהודית לאומית.

טוב שלא מלמדים את הספר האדום בבתי הספר, כי אם היו מלמדים אותו, והתלמידים היו נוכחים לדעת כמה יופי יש בהיסטוריה, כמה היא צבעונית וחיה ונושמת, אם הם היו נוכחים לדעת עד כמה אפשר לצייר את הגיבורים מספרי הלימוד היבשושיים והמאובקים בדמות בשר ודם, בצורה כה מרתקת, כולם היו הולכים לבתי קפה בתל אביב ויושבים עם לפטופים וכותבים רומנים היסטוריים והולכים לחוג להיסטוריה ולומדים היסטוריה וכך לא היו לנו מספיק מדענים וכימאים ומהנדסים שימציאו את ההמצאות שיחזיקו את המדינה הזו בחיים מול אויביה.

מצטרף אל המשבחים: ספר מצויין לאוהבי ההיסטוריה בכלל, לאוהבי ההיסטוריה של הישוב בארץ, ובעיקר תולדותיו של השמאל הציוני: הקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד, השומר הצעיר, מפא"י, מפ"ם, מק"י והמאבקים האידיאולוגיים העמוקים ביניהם, האמונה החזקה של כל אחד בדרכו, שהיא ממש כמו אמונה דתית קיצונית, ולעיתים עיוורון, שהביאה לפירוק יישובים, פירוק משפחות, שנאה תהומית ואלימות פיזית - האם ללכת אחר ברית המועצות, ו"שמש העמים" סטלין, או לראות בתרבות המערבית כאידיאל שיש ללכת אחריו. וכל אחד מן הנאבקים על דעתו, רואה באמונתו האידיאולוגית כנכונה ביותר והטובה ביותר ליישוב בארץ.
אך מעל הכול, מחזיר אותנו הספר אל ההיסטוריה האמיתית של תקומתו של עם, מי היו המתיישבים בקיבוצים במושבים ובערים, מי היו מנהיגיו שסימנו את הדרך, מי היו מקימי הכוח הצבאי הראשון, מי היו מפקדיו וחייליו. נכיר את הנפשות הפועלות: דוד בן גוריון, יצחק טבנקין, משה סנה, יעקב חזן, מאיר יערי, יצחק שדה, את פועלם ואת חייהם האישיים המרתקים.
יש חשיבות רבה לדעת את מה שהתרחש באמת, כי היום ישנם כבר זרמים פוליטיים הלוקחים את ההילה לעצמם ללא כל בסיס היסטורי. חובה לקרוא את הספר, כדי שהשקרים ההיסטוריים, לא יהפכו אמת בסופו של דבר.

ספר טוב, בחלקים אפילו טוב מאוד. לא ספר היסטורי, למרות שעוסק בדמויות היסטוריות, באירועים היסטוריים ומי שלא מכיר את האירועים יתקשה בקריאה. הוא לא היסטורי בגלל שאין הקשר לחלק מהאירועים, אין רשימה ביבליוגרפית ומראי מקום, ויש הרבה כתיבה על הפסיכולוגיה של הדמויות הראשיות (מנהיגי השמאל בימי הקמת המדינה וראשיתה- יצחק טבנקין מנהיג הקיבוץ המאוחד, מאיר יערי מנהיג הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, ומשה סנה). דווקא החלקים האלה, שבהם אסף ענברי נכנס לתוככי הדמויות ומנסה להבין, בעזרת ניתוח פסיכולוגי, בעזרת קישורים לילדות, לתודעה ולאופי הדמויות, הם החלקים הטובים ביותר. האם מאיר יערי, לדוגמה, באמת חש נרדף מצילו של אחיו הגדול והמוכשר שהיה הבן המועדף על אביהם? לא יודע, אבל הקטעים שעוסקים בכך ומקשרים לדברים שיערי עשה מאוחר יותר בחייו הם מצוינים.
באמצע הספר, לאחר קום המדינה, הספר מאבד מעט מתנופתו, כאשר השלושה מקימים את מפ"ם ונכנסים לקטטות ביניהם ובתוך התנועות שלהם. אבל הכתיבה על התקופה הזו חושפת גם את הטירוף שאחז באנשי הקיבוץ המאוחד (טבנקין) שהתפצלו בעקבות ויכוחים פנימיים לקיבוצי איחוד ומאוחד. התיאור של משפחות שנקרעות וההתנהגות של בני הקיבוץ אחד לרעהו הם מטלטלים.
החלק האחרון של הספר, בו השלושה כבר יורדים מגדולתם ומקומם בציבוריות הישראלית (כל אחד וסיבותיו) הוא יפה, נוגע ללב ועצוב. הספר נגמר באופן פתאומי, להרגשתי, והייתי רוצה שיימשך עוד קצת, להגיע לסוף ממש של חייהם של שלושת הגיבורים, אבל כנראה שעל זה נקרא במקום אחר. בסופו של דבר, ספר מיוחד ומומלץ למי שמתעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל. מי שלא מתעניין בנושא יתקשה לצלוח את הספר (להערכתי), למרות האיכויות הספרותיות שלו (שפורטו למעלה).

ספר מעולה. נהניתי מכל רגע של קריאה בו. אני בוגר/חניך הקיבוץ המאוחד אשר בתור ילד בגן חווה את הפילוג בו ילדים חברים שלי עברו בן לילה לקיבוץ אחר. הספר מתאר את הדמויות המרכזיות אז בשמאל הישראלי - טבנקין, יערי, סנה באופן האישי והאינטימי ביותר ופותח אשנב להיכרות מעמיקה מעבר לנאומים הבומבסטיים והאידיאולוגיות של אז. הכתיבה משובצת בהמון הומור חד ומושחז ומתארת את הקשר החזק מצד אחד של שלושת גיבורי הספר ואת מה שהפריד ביניהם ומצד שני את השנאות וחילוקי הדעות האידיאולוגיות - במיוחד בכל מה שקשור ביחס לברה"מ. את העיוורון של השמאל הישראלי לגבי סטלין - "שמש העמים". את המניירות האישיות של יערי - המכונית האמריקאית של הסוציאליסט/הקיבוצניק, טבנקין והקשר שלו עם נשים, את סנה והמהפך העצום שעבר ממנהיג הציונים הכלליים בפולין לקומוניסט אדוק.
תיאורים שנונים ביותר - הדוגמא של ח"כ טבנקין אשר היה רגיל לנאום נאומים של שעות ארוכות וכאשר היה נדמה שכבר נגמר היה אומר ועכשיו נגיע לעיקר - ואז הוא צריך להתרגל פתאום לנאום מקסימום 7 דקות בכנסת - זה שבר אותו. ככלל הספר מלא באנקדוטות משעשעות המראות במה עסקו אז מנהיגינו הדגולים. מומלץ מאוד.