תשבוחות בעמוד 197, מילה שאינה תקנית בעברית, אצל מאיה ערד??? ואת זה אני מקדים ואומר אצל אחת שכתיבתה משובחת, זורמת, מענגת.
תארו לכם קמפוס אמריקאי, אוניברסיטה מלאת הוד, בנויה לעילא, לשכות הפרופסורים מהודרות, חמימות ומזמינות. בחוץ המדשאות שהן מושג לקנאה, ולעבוד במקום כזה בו נמצאים מיטב המוחות, שיש עם מי לדבר, נראה כגן-עדן עלי אדמות.
אבל ערד כנראה יודעת על מה היא מדברת – על אנשים. ואנשים, מה לעשות, אינם מושלמים, והם יודעים להפוך גן-עדן, כל גן-עדן, לסיוט. קנאה יכולה להרוס, בורות בטח, בטלה – אלוהים ישמור. יש עוד.
מקום הנתפס כגן-עדן הופך במחי מודעת דרושים קטנה, נניח למען האפקט הדרמטי, למרוץ אליו מגיעים ארבעה דוקטורים, שני גברים ושתי נשים, למשרת פרופסור המתפנה. לא רק המתמודדים מציגים לפנינו את (אי) יכולותיהם, גם הפרופסורים הוותיקים, אלה שיקבעו מיהו המועמד שיתקבל, מתגלים במערומיהם. נניח זו יוהנה פהלר, מטילת האימה המבריקה, שרק מחפשת בן זוג, אותו רצון אנושי קטן, המציג אותה כאחת האדם. לא יודע אם ערד התכוונה להתבדח, אבל פהלר בגרמנית (למעשה אוסטרית), מוצאה של יוהנה פהלר, זו טעות.
ומי מפנה מקומו למועמד/ת הבא/ה? הרי זה דאג פישר המאוס, זה ששאר מרעיו מעקמים פניהם בראותם אותו, שמתחמקים ממנו והוא רק רוצה שיחה קטנה, סתם סמול טוק. אבל באוניברסיטה מציעים לפישר תנאי פרישה חלומיים, רק שייקח ויילך כבר. הוא לוקח ולא הולך.
בין לבין ישנן עוד דמויות המוכיחות כי תכונות כמו אינטליגנציה ויסודיות אינן תמיד במקומן כשצריך לרוץ מהר, להבריק, לגלות תעוזה. אז כן, יואב עברון הישראלי זכה במשרה הנחשקת במקום אלן מקנלי היסודי, אך האיטי. ואז...
ואז, בעמוד 282 טופחת בפנינו ערד בעוז במצלתיים רועמים ומרסקת את האשליה המתוקה, במיוחד האשליה המתוקה של יואב עברון. הדשא ירוק, הלשכה נאה, התואר מסנוור – פרופסור עוזר – אבל הבדיחה היא לגמרי על חשבונו של מי שנחשב בחור מבריק, מלוטש, מכיר בערך עצמו ו... עיוור למצבו העלוב. מכמיר לב.
זהו ספרה הראשון של ערד, אם לא לוקחים בחשבון ספר בחרוזים שקדם לו. בתור ספר ראשון ערד בחרה להתפוצץ על עולם האקדמיה האמריקאי בהכירה אותו לפני ולפנים. זה היה מכוער למדי, כלומר, נהדר.
קראתי כמה וכמה ספרים שלה וזה הטוב מכולם.

מאיה ערד כבר הוכיחה את עצמה מבחינתי בספרה הקודם והיחיד שקראתי "שנים טובות". אחד מהספרים שיותר אהבתי לאחרונה, שהצליחו לחדור אליי ולעורר בי רגש עז.

יש פחד מסוים בלקרוא שוב ספר של סופרת שהרושם הראשוני שלי ממנה היה מעולה. לפני הקריאה עלתה בי תפילה קטנה שהלוואי שגם הפעם אתחבר. שהמסע שלי אל עבר ספריה של מאיה יהיה רומן מתמשך ולא משהו חד פעמי.

הסיפור עוקב אחר חבורת פרופסורים, דוקטורנטים, חוקרים, אנשים שהקדישו את כל חייהם למען העבודה, למען המחקר, ההיסטוריה והמדע. כל אחד מהם מעביר אותנו מסע בין כותלי אוניברסיטת רודוודס בהתמודדות אל מול לחצי העבודה, השאיפות, ההגשמות והוויתורים. היכן נחצה הקו בו נפגשים החיים האישיים עם העבודה? מהי ההקרבה שאנחנו עושים בשביל המקצוע שלנו? והאם בסופו של יום כל זה שווה את זה?

מאיה ערד מכניסה אותנו אל עולמם של אותם החוקרים, אלו הנמצאים בקביעות באוניברסיטה ואלו שמתחרים על משרה נחשקת. כל אחד ואופיו שלו, השאיפה למצוינות, הבטלנות, הקנאה, ההשוואה, הלחץ החרדה. הרי עם משהו מכל אלו אנחנו מגיעים בבסיס שלנו, בגרעין.
עם הגרעין הגולמי הזה ערד צוללת אל תוך נבחי הנפש של הדמויות שלה ונותנת לגיטימציה לכל תחושה שקיימת בבסיס שלנו כבני אדם.

היה לי קצת קשה לסיים את הספר הזה. הוא הגיע אליי בתקופה מפוזרת ולחוצה. ולפעמים ריבוי התיאורים על פרופסורים, מדע ההיסטוריה, דוקטורנט, תאוריית הקוונטים וכדומה... דברים שאין לי אליהם שום קשר בחיי היום יום ואפילו להפך, קצת עשו לי כאב ראש והצליחו לפזר אותי יותר. זה לא אישי זה באמת חלק במוח שלי שמסרב להכיל חלקים ריאליים כאלה. (מסכנה רואת החשבון שלי). למרות זאת אני מאוד מעריכה את הנושא שערד בחרה לכתוב עליו, אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי, אותי הוא פשוט פחות מעניין. למזלי מצאתי עניין רב במה שמאיה ערד הכי טובה בו וזה מערכות יחסים בין אנשים ופיצוח מדויק וספציפי של הפסיכולוגיה של הדמויות. המניפולציות שעומדות מאחורי הפעולות והרצון העז לראות ולהיראות.

הרי בסופו של יום מה רוצה אדם? להרגיש מוערך. להרגיש שרואים אותו. שיש מי שמכיר בו על עבודתו הקשה, על הישגיו. מאיה ערד מתארת עולם פנימי עשיר שבו גם מעשים "רעים" נעשים מתוך רצון בסיסי ואנושי לאהבה והערכה.

"הוא לא יכול להתחרות, להימדד כל הזמן, להיות מושווה לאחרים. הוא לא רוצה להיחשב לכישלון רק מפני שבמקרה יש מישהו יותר טוב ממנו."

שלושה סוגים של סנוביזם אני מכירה (אני מעדיפה את המונח "סנוביזם" על פני המונח "תחושת עליונות", שהוא שטוח ומינורי ואי אפשר להתיז אותו מהפה בלחישה ארסית: סססססססססנוב...).

הסוג האחד, הוא הסנוביזם המעמדי, הסוג השני, סנוביזם כלכלי, והסוג השלישי, סנוביזם אינטלקטואלי.

הסנוביזם המעמדי הטהור פס מן העולם מאז שתארי אצולה איבדו מזוהרם, והיום הוא פועל יוצא של מעמד כלכלי או אינטלקטואלי, והוא גם שינה את זהותו ונעשה בעיקר נחלתם של מפורסתמים. הסנוביזם הכלכלי וזה האינטלקטואלי, עדיין חיים ובועטים בכל מי שלא שפר מזלו להגביה מעל לסוליות נעליהם.

הסנוביזם הכלכלי מתועב בעיני, מפני שהוא תלוי במזל לא פחות מאשר בחוכמה. העובדה היא, שיש לא מעט אנשים שלא יודעים לאיית וצר עולמם כעולם נמלה (לא הנמלה של רחל, כמובן) אבל שעון ב-150 אלף שקל הם בהחלט יודעים לקנות. אם הייתי מעמיקה להתבונן בנבכי נפשי, הייתי מגלה גם שמץ (ויותר משמץ) של קנאה במי שיש לו וילה של 450 מטר מרובע ועוד חצר יפהפייה, אבל בואו נניח לחשיפה אישית פומבית זו.

בהערצה לבעלי אינטלקט אני לא מסוגלת לשלוט. כל מי שיש לו שלושה תארים יכול לעשות ממני אסקופה נדרסת. אבל קריאה בספריה של מאיה ערד בהחלט מהווה ריפוי פסיכולוגי מסוים בלי לשלם עבור מפגשים מהסוג האישי, שכן ערד מעמידה את גיבוריה האינטלקטואליים תחת זרקור חושפני, והתוצאה מביכה עד כדי כך, שאפילו את קריאתו של הילד החכם אל המלך הטיפש, אנחנו נמנעים מלקרוא בקול רם מרוב תדהמה.

מאיה ערד יושבת לבטח במגדל השן, היא, בן זוגה וכל המיליה החברתי שלה, אבל מסתבר שלמגדל הזה יש מדרגות לולייניות, וכל מי שעומד למעלה בועט במי שמטפס תחתיו, ומי כמו מאיה ערד יודע לספר זאת טוב כל כך.

הספר מחולק לשבעה פרקים כנגד שבע מידות רעות, איטיות, שנאה, בטלה, בורות, כפיות טובה, קנאה וחמדנות. כל פרק דן בגיבור אחד, אבל נדמה שכולם לוקים בכל המידות הרעות כולן. הגיבורים כולם עוסקים בהיסטוריה של המדע, מדוקטורנטים ועד פרופסורים, כולם נושאים עיניים אל משרה נחשקת, אל הכרה, כולם מפורסמים, כולם מחוזרים על ידי אוניברסיטאות מצוינות בעולם, כולם אומללים, נרדפים על ידי שאיפותיהם, נהדפים על ידי שאיפותיהם של אחרים, חלקם מוותרים על הקמת משפחה, זוכרים נשכחות, שוכחים זיכרונות, כולם אנשים גדולים בעיני עולם ההדיוטות, אנשים קטנים בעיני הקולגות שלהם ונמושות נלעגות בעיניה של מאיה ערד.

המבריק השקט והאיטי שנלחם על זהותו, המבריק הנועז המפלס דרך ללא עכבות, הגאונית שבעורקיה זורמים מי קרח, המפסידן שוויתר על משרתו תמורת פנסיה שמנה, הטיפשה שתגיע רחוק בגלל טיפשותה, זאת שתמיד נדמה לה כי משרתה יושבת על כרעי תרנגולת וזאת שמתנהלת בעולם בצניעות ובחוכמה וכך תבוא על שכרה.

בסוף בסוף חומלת מאיה ערד על גיבוריה המוכים הבלתי מאושרים. היא לוחשת באוזניהם כי יש תיקון, וכי כל הר שיכבשו יציב בפניהם פסגה חדשה אם לא ישכילו לעצור וליהנות מהנוף שבדרך.

הגיבור הראשון, אלן מקנלי, לוקה בתאווה בלתי נשלטת לעוגיות אוריאו. מיד כשגיליתי אותן בחנות השכונתית בהכשר מתאים, רכשתי אותן. הערצה או לא הערצה לאינטלקט. מסתבר שכבר אכלתי דברים טעימים יותר. יכול להיות שלמקבילה הבלתי כשרה יש יתרונות על פניה, אבל סביר להניח שעוגיה תעשייתית נשארת עוגייה תעשייתית עם הכשר או בלעדיו.

אבל הספר, אוי הספר, כרגיל בספריה של מאיה ערד, משאיר טעם של עוד.

הספר הזה החזיר אותי לתקופה הסטודנטיאלית בטכניון, בשנות העשרים של חיי (יותר מדי זמן עבר מאז).

בפרספקטיבה של מי שבזמנו היה ירוק לחלוטין באקדמיה, המתרוצץ בין הרצאות בקורסי המבוא בכימיה, סטטיקה, פיסיקה, לבין תרגולים של קורסי המתימטיקה למיניהם, אני עדיין זוכר את המחשבות שעלו בי מדי פעם תוך כדי התרוצצות במסדרונות בנין אולמן אשר שקק ערב רב של סטודנטים מהשנה הראשונה מכל פקולטה אפשרית כמעט: מחשבות לגבי המרצים. איך נראים חייהם, מה המשמעות של להיות שנים באקדמיה, כדרך חיים, כמשלח יד, תוך עיסוק במחקר ובכתיבת מאמרים באופן קבוע.
אין ספק כי אז, לפחות בעיני הצנועות, היה גלום בחיים כאלו זוהר נוצץ. טעיתי לחשוב כי תפאורת המדשאות המוריקות, השקט, היעדר הלחץ לכאורה, השביל המוביל לבריכת השחייה האולימפית, היא ערובה לחיים שקטים ונטולי מהמורות – עבור אנשי הסגל והמרצים.

מאז, למדתי דבר מה או שניים וברור לי כי לכל תמונה יש את רבדיה הנסתרים. הללו, באים לידי ביטוי בצורה בהירה בספרה של מאיה ערד.
ערד, שחיה בארה"ב, קרובה לאקדמיה. היא מרצה בעצמה ובן זוגה הוא פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדע – הפקולטה בה מתרחשת עלילת הספר באוניברסיטה הדמיונית "רדוודס". הסיפור דן בתחרות על תקן המתפנה לאיוש בפקולטה, בין המתמודדים השונים וחושף תוך כדי כך את מכלול החיים מבפנים – הן של אנשי הסגל , הסטודנטים, משפחותיהם וכמובן המועמדים עצמם.

שבע מידות רעות, הן שבע נגזרות של הספר כאשר כל מידה עוסקת בגיבור אחר של אותו הסיפור. העלילה מובאת בכל פעם דרך זוית ראייתו של מי שמתמקד בו הפרק הספציפי של המידה הרעה:

איטיות – אלן מקנלי, ד"ר להיסטוריה של המדע אשר מתמודד על תקן העומד להתפנות באוניברסיטת רדוודס. מקנלי הוא מוכשר ויסודי, אולם לוקה באיטיות באופן כרוני כמעט בכל תחום בחייו. הוא מאוים מאחד מעמיתיו במכון קנדל בו הוא נמצא כעת – ד"ר יואב עברון, ישראלי המתמודד אף הוא על אותו התקן, כך מסתבר למקנלי בדיעבד.

שנאה – יוהנה פהלר, מהווה שם נרדף למקצוענות ומצוינות אקדמית, ויחד עם זאת היא מטילה מורא על הסטודנטים שלה, עמיתיה לסגל האקדמי ואף על ראש הפקולטה. מסתבר כי השנאה בכלל ולאנשים מסוימים בפרט משחקת תפקיד מרכזי בחייה. ולמרות הכל, גם היא נמצאת במסע מתמשך למציאת אהבה.

בטלה – ליסה בנדר, פרופסור מן המניין בפקולטה להיסטוריה של המדע ברדוודס אשר למרות היותה בעלת ותק של עשור בפקולטה ולאחר שקיבלה קביעות, עדיין נלחמת על מקומה ועל הכרה מקצועית בקרב עמיתיה. חייה האישיים מתנהלים בעצלתיים, והיא מנסה לנצל את הגעתה של לינדה, אחת המתמודדות על התקן שהתפנה כדי לשנות משהו בהם, כך שיהיו מאושרים יותר.

בורות – אנה-בל לי, אחת המתמודדות על התקן לאיוש ברדוודס מפלסת את דרכה באקדמיה באמצעות קשריה החברתיים ומיומנות בפוליטיקה ארגונית, ולאו דווקא בהסתמך על כישוריה האקדמיים. התנהלותה, כפי שנחווית על ידי הקוראים היא מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות של ממש. הפער הגדול בין המציאות לבין פרשנותה של לי את המציאות מגלם מצבים שכאלו למכביר.

כפיות טובה – דאג פישר, פרופסור מזדקן ברדוודס אשר נמצא בתהליכי פרישה, מסרב להשלים עם עובדת היות עתידו בעברו. גם הוא, מחפש אהבה, טווה בדמיונו תסריטים שונים הרחוקים מן המציאות לגבי סיכויים לחיי זוגיות עם אישה צעירה ממנו באופן שעבורנו כצופים מהצד, הוא משעשע. ולמרות הכל, ברגע האמת, הוא יודע לחזור אל עצמו ולהפוך שוב לרלוונטי.

קנאה – יואב עברון, אף הוא מתמודד על התפקיד, הוא מחונן מגיל צעיר אשר את התואר במתימטיקה סיים בעודו בתיכון. לכאורה, לא חסר לו כלום בחייו: הכרה, זוגיות, קריירה אקדמית מוצלחת. ואולם, החיים עבורו אינם פשוטים כלל ועיקר כאשר אלמנט הקנאה מרים ראש ונוטל בהם תפקיד של ממש.

חמדנות – זו המידה הרעה אשר בפרק המוקדש לה נקשרים הקצוות הפתוחים. כמו כל דבר בחיים, אין שחור ולבן, להיפך – הכל אפור. לא פעם, פרשנותנו לדברים, כמו זו של הגיבורים היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן. נראה כי המערכת כולה, ולא רק אנשים בודדים, מונעת מחמדנות של יוקרה וכוח.

ספר שהתקשיתי לעזוב בבית, הוא ליווה אותי בדרכים ולא החמצתי הזדמנות, ולו של דקות, "להגניב" עוד עמוד. כתיבה משובחת, קולחת, מסקרנת, עשירה, מלאת הומור שהופכת אותו לחוויה שאינך רוצה שתסתיים.

ואוו, מזמן לא התמוגגתי כך מספר!
אם את הספר הקודם קראתי בעצלתיים כי הוא התמתח כמו מסטיק, את הספר הזה הייתי קוראת ברצף בטיסה לניו יורק אילו יכולתי! למרות שזה ממש לא ספר טיסה, אלא ספר שנשאר איתך ימים רבים.
העלילה- על משרת פרופסור באוניברסיטה אמריקנית דיי מכובדת, מתמודדים
ארבעה -
3 אמריקנים וישראלי אחד, מי מהם יזכה במשרה הנכספת? אבל תוך כדי הסופרת מראה לנו את נבכי נפשם לא רק של המועמדים, אלא גם הסובבים אותם, ע"י הצגת 7 "מידות רעות" בדומה ל7 החטאים שבנצרות.כל אחד.ת יכול.ה להזדהות עם כל "מידה רעה" כי למי לא יצא לקנא בקולגה לעבודה שקיבל קידום, שחשבת שהיה מגיע לך... רק לדוגמא.

אני מבינה למה כל כך התמוגגו ממנו כשהספר יצא. פשוט שאפו. רוצו לקרוא אם עוד לא קראתם!

צמרמורת. רעד. זה מה שהרגשתי בסיום קריאת הספר הזה, למרות מזג האוויר האביבי שסביבי.
מאיה ערד לקחה את חיי האקדמיה וניתחה אותם באיזמל מנתחים חד ואכזרי, פרקה לחלקיקים אטומיים כל כך מדוייקים עד שאפילו גופה לא נשארה.

כשהייתי בתיכון התחלתי ללמוד בחוג למתמטיקה באוניברסיטה. זו היתה מן גחמה ילדותית, מרד מתבגרים חנוני. היו כאלו שצבעו את השיער בצבעים משונים, עשו פירסינג, עישנו, כל מה שעיצבן את ההורים. אני החלטתי להראות לאבי שאני יכולה. דווקא לא אהיה רופאה ולא עורכת דין. דווקא אבחר במקצוע הזה שאי אפשר להתפרנס ממנו. "אין מקום למתמטיקאי בינוני!" פסק אבי, "זה בזבוז זמן מוחלט! אילו היית רוצה להיות מתמטיקאית היית צריכה להתחיל הרבה יותר מוקדם, התחננתי שתסכימי שאלמד אותך ולא הסכמת! לא חבל על כל השנים הללו?"
הייתי בת שש-עשרה. כך נקבע העתיד המקצועי שלי.

ילדה יפה, בהירת שיער, מאופרת, לבושה בקפידה, נעלי עקב, מסתובבת בחוג למתמטיקה העמוס לעייפה בסטודנטים זכרים העונים על כל סטריאוטיפ שחוק על מתמטיקאים. כמובן שמייד הייתי אאוטסיידרית. לא התחברתי לקבוצות לימוד, התביישתי לדבר עם המרצים. כך היה גם בתואר שני וגם בדוקטורט.
להפתעתי הרבה הסתבר לי שיש אנשים שחושבים שאני פחות טובה כי אני אישה. כדי שיקשיבו לי ניסיתי להיפטר מכל סממן של נשיות. לאט לאט נשרו הבגדים המוקפדים לטובת מדי החוג - ג'ינס שלוכי וטריקו מהוה, נעלי התעמלות ופנים נקיות מאיפור. זה לא עזר. אני אישה. בכל פעם שנכנסתי לכיתה הורמו גבות כשהגעתי לשולחן המרצה, שאלות נשאלו בזלזול. למדתי להקשיח את פני בכל תחילת סמסטר, להצליף בשואלים, הכל כדי לזכות בכבוד המינימלי שהקולגות הגברים קיבלו כמובן מאליו.

פחדתי ללדת. הרי איך אוכל לסיים את הדוקטורט עם ילדים? ומה יהיה אחר כך? איך אוכל להשיג משרה כאמא לילדים? חיפשתי דמויות נשיות להזדהות עימן אבל כמעט שלא היו. ואלו שהיו – או שהייתה להן משרה בינונית (משרה בינונית! זה העלבון הגדול ביותר), או שבחרו לא ללדת. אני זוכרת את עצמי מסתגרת בשירותים, בוחנת את הבטן הלא נראית ומנסה להכניס אותה עוד. שרק לא יראו, שרק לא ידעו. "אז את לא נוסעת לכנס בג'ורג'יה?" שאל המנחה שלי באכזבה לא מוסווית כשהייתי בסוף השבוע ה-32. אותו מנחה שסיפר לי שאשתו לא עבדה כבר מההריון הראשון. "אני מקווה שאת לא מתכוונת לפרוש באמצע!" פרישה מהחיים האקדמיים היא מעשה שלא יעשה. מן החלטה לחזור אחורה בשלבי הסולם הדרוויניסטי ולהיות שימפנזה חביבה מכרסמת בננות.

ובחזרה לספר. מאיה ערד מיטיבה לתאר את חיי האקדמיה כפי שהם באמת, ללא הזוהר האופף אותם בעיני הסטודנטים המעוניינים להשיג משרה אקדמית. הספר עוסק בכמה דמויות, כל אחת טיפוס אופייני לקמפוס. כל חלק מסופר מבעד לעיניה של דמות אחרת, ומוסיף עוד רובד להבנה של העלילה. הספר מציאותי עד כאב. האינטריגות הפנימיות, הקטנוניות, הלחץ לפרסם, הפחד לא לעמוד בציפיות, לאכזב. השחיקה המתמדת בלהיות תחת מקרוסקופ באופן תמידי, במן מבחן אינסופי מתמשך וסיזיפי. החרדה להפוך ללא רלוונטי, ההתבוננות ללא הרף מעבר לכתף מפחד שמא יצוץ מישהו חדש, רענן וטרי שיהפוך לדבר הבא, שיהיה חלילה טוב יותר. מעמד העבדות שבו נמצאים הדוקטורנטים, התנאים המחפירים של הפוסט-דוקטורנטים ואפילו של המרצים הזוטרים, המרתון המתמשך בדרך לזכיה בפרס הנכסף – קביעות. אף אחד מהרודפים אחריה איננו מאושר, גם לא אלו שזכו בה, גם לא אלו שהגיעו לצמרת והם מושא קינאתם של הזוטרים מהם. שום טוב לא יוצא מחיים אקדמיים אליבא דה ערד. ערד לא שוכחת גם לטפל במעמדן המיוחד של נשים באקדמיה, בבחירה בין הגשמה עצמית מקצועית לבין אמהות, דילמה שכלל לא עומדת בפני עמיתיהן הגברים.

אני לא יודעת אם הספר באמת מעולה, או שכך הרגשתי כי הוא נכנס לי לנשמה ולקרביים. קראתי בנשימה עצורה וחשבתי כמה חבל שלא ידעתי את כל זה בקו הזינוק.
"אני אהיה מדענית!" קבעה בנחרצות הגדולה שלי בת השמונה. "אני ארפא את הסוכרת ואזכה בפרס נובל! אני רק צריכה להספיק לפני סוף יוני כי אז אני אמורה להגיש את העבודה במדעים". חייכתי לעצמי כשהיא אמרה את זה, אבל הילדה הצליחה לארגן לעצמה הרצאה בכנס של אנדוקרינולוגים. אחרי פסח אני אנכח בהרצאה שלה ואהיה אמא של, נפוחה מגאווה. האמנם הייתי ממליצה לבתי לצאת לדרך הזו? האם אני אמורה לחרב את תמימותה ואמונתה? הלוואי וידעתי.

כשהייתי בת חמש עשרה אמרתי שרק מטומטמים הולכים ללמוד באוניברסיטה.
זו היתה אמירה טינאייג'רית טיפוסית, שנועדה, מן הסתם, לזעזע את השומעים, היא היתה גם תגובת-נגד לפמפום הבלתי פוסק בעניין לימודי העתידיים באוניברסיטה מצד הורי, במיוחד אמא שלי. אבל היה בה גם שמץ של ניסיון למחות על "להיות סטודנט" כמה שמסמל חוכמה יתירה. ולהתייחס למוסכמה – שכל מי שהוא משהו צריך ללמוד באוניברסיטה – כאל נהירה של עדר.

בסוף למדתי באוניברסיטה. מי אני שאקרא תיגר על הלחץ החברתי ואתמודד עם האכזבה של אמא שלי? למדתי שם כמה דברים. אלה היו שנים יפות, שהתעקשתי ללמוד בהן מה שפחות ולהפיק מהן כמה שיותר הנאה, וגם הסטטוס של "סטודנטית" מצא חן בעיני. אבל לחשוב? להתעמק? להתפתח? להמריא? אלה התפתחו בעיקר אחרי הלימודים האקדמיים שלי, ולאו דווקא בזכותם.

מאיה ערד כותבת ספר על חיי האקדמיה האמריקאית שאין לי סיבה להניח שהיא שונה בהרבה מהאקדמיה הישראלית. יש שם די הרבה פעילות שהיא מתארת בדקדקנות. די הרבה טיפוסים – לא כולם אמריקאים מלידה – מנסים למצוא את עצמם בשדה הקרב הזה. יש תחומים אקדמיים עקרים והמון פוליטיקה קטנונית דמויית הפוליטיקה של הועד הפועל. מה אין שם? שאר-רוח. אין שמץ של חשיבה מקורית, התעניינות אינטלקטואלית התלהבות וחידוש. הארגון עליו כותבת ערד יכול היה להיות בית חרושת לגרביים.

אני חסידה של השכלה רחבה. ידע בתחומים שונים מלהיב ומרתק אותי. אני מתלהבת מאנשים עם ידע שלא-למען-הפקת-רווח-מיידי. אבל אני (חושבת שאני) יודעת להבדיל בין ידע יצרני (של חשיבה והמצאה), שבסופו של דבר יתרום למי שרכש אותו ועל הדרך לאנושות, לבין ידע עקר ואיזוטרי, שמעניין קומץ אנשים, כמוהם כאספני טריוויה, שחלקם סבורים שתארים מתקדמים יפרנסו אותם במתחם הנוח של האקדמיה – והם לא לגמרי טועים, אם כי האקדמיה שומרת על ערכה בכך שתמיד יהיו בה פחות היצע (מישרות) מביקוש, והצעת משרה חדשה היא נדירה ופותחת זירת קרב מדממת.

הספר כתוב היטב. אי אפשר שלא להתפעל מכשרון הכתיבה של ערד. מצד שני לא הצלחתי להתחבר לדמויות. ערד פורשת את דמויותיה על שולחן הניתוח ללא רגשנות או אמפתיה אליהן. הדמויות שהיא כותבת הן מדוייקות. פגשתי כבר לא מעט אנשים כאלה – מעוטי מודעות, משליכים על אחרים את מיגרעותיהם, לא מבינים את המפה החברתית, לא עומדים על שלהם, טפשים. אבל האנשים שפגשתי מבורכים בעוד תכונות המוהלות לעתים את המיגרעות ומאפשרות לי לחבב אותם. דמויותיה של ערד הן סך תכונותיהן הגרועות.

זו קומדיה? זה הומור? לדעתי זו יותר שמחה לאיד, חשיפת מניעים ניסתרים בכיכר העיר. כנראה שערד מרגישה שלה מותר לזרוק את האבן הראשונה.

שנון, נוקב ומהנה. מבט מפוכח וציני על העולם האקדמי וטבע האדם. התחרותיות, השאיפה להצלחה בכל אמצעי, הצטיינות בצד בינוניות ומלומדים חסרי כישורים שנתקעו בעבודה הודות לקביעות. חייהם האישיים, משפחותיהם וחולשות האנוש כמו התאהבות חסרת סיכוי של פרופסור שעבר את גיל השישים באקדמאית צעירה בעשורים ורצונה של אשת סגל בכירה בבית משלה כשנישואיה עולים על שרטון.
ארבעה בעלי תואר דוקטור מועמדים למשרה אקדמית נכספת ברדוודס היוקרתית בארצות הברית ומגיעים לראיונות והערכה בפני ועדת פרופסורים שתחליט מי בר המזל שיזכה.
ושבע מידות רעות הנכרכות לאורך הספר בסיפוריהם האישיים של דמויותיו- המועמדים והבכירים האמורים להכריע את גורלם.
קנאה, איטיות, בורות, בטלה, כפיות טובה, חמדנות ושנאה.
-יואב עברון, ישראלי בארצות הברית. טוב ובעל הישגים כולל דוקטורט מאוקספורד אך שחצן ובעל ביטחון עצמי מופרז, שהגיע לאן שהגיע גם הודות למאמרים שחלקם ממוחזרים ('כולם עושים את זה').מקנא בעמיתיו האמריקנים שהצליחו כלכלית יותר.
- אלן מקנלי בעל יכולות והישגים, סבלני ויסודי אך איטי ודחיין כרוני. קולגה של יואב באותו מכון מחקר.
-אנה-בל לי,צאצאית למשפחת מהגרים יהודים שידעה עוני. חדורת ביטחון ויודעת הרבה על החיים אך אינה מבריקה. יש לה תקווה נסתרת למציאת איש אקדמיה כשידוך לאמה.
-לינדה מורנצ'ק החביבה להפליא, אנושית וטובת לב, מסתדרת עם כולם ומורה טובה אך הססנית וחסרת ביטחון.
ובין אנשי רדוודס- דאג פישר שעזר בעבר לתלמידו דייויד גילרוי שכיום מצליח בבוסטון ואינו גומל לו ביחס דומה לאכזבתו הרבה.
ולבסוף נופל הפור. חלפה שנה ודברים השתנו. האקדמיה היא עולם דינמי. עימותים בין בכירי הסגל. אנשים עוזבים, אחרים באים, חלק מתקדמים ואחרים פחות. אך בסופו של דבר כולם רוצים משהו, מוּנָעים מאינטרסים כאלה ואחרים.
הבולטת ובעלת הביטוי החריף והעוקצני לטעמי היא השנאה. יוהנה פהלר, פרופסורית בכירה ואחת מקוֹבעוֹת גורלם לשבט או לחסד של המועמדים. אשת הברזל ואימת הקמפוס. שונאת את העולם, מתעבת את עלובי הנפש הגודשים אותו, עדר חסר בינה.
סטודנטים זבי חוטם וחנפנים, קולגות מטומטמים כולל דאג פישר הבינוני- שיפרוש כבר, הכלומניק! המזכירה הבטלנית, המפוטמת והמאוסה. הקופאיות המטומטמות בסופרמרקט. כולם אפסים מאופסים המתגמדים נוכח כשרונה.
לא מבינה את יחסם הליברלי מדי של בנה וכלתה לנכדתה הפעוטה. דור של הורים רכרוכיים ודפוקים.
כתיבה מושחזת ויכולת ביטוי יוצאת דופן.

ככה זה אצלי, חוסר עקביות מרגיז. או שאני קוראת ספר אחד בשנה, או שאני קוראת שני ספרים בשבוע. גם את הספר הזה קיבלתי מאבא צב, עם הסתייגות מעצבנת שלדעתו הספר הזה "לא מתאים לגילי". סליחה? אם בביה"ס אני נדרשת להתמודד עם "החטא ועונשו" המסובך והמתוסבך, אז בטח ובטח שאני יכולה להתמודד וגם ליהנות מהספרים היפים של יוכבד רייזמן ומאיה ערד.

לפני כמה שנים רצה בטלוויזיה סדרה חביבה בשם "המשרד" שמתארת את השגרה במקום העבודה הכי משעמם שיכול להיות בעולם – משרד של חברה למוצריי נייר. אבל הסדרה מפיחה במקום המבאס הזה רוח חיים: הסדרה מתארת את כל מאבקי הכוחות, הפוליטיקה הפנימית, אבל מצד שני גם את הידידויות ואפילו סיפורי האהבה שמתפתחים שם.

הספר של מאיה ערד מאוד הזכיר לי את הסדרה הזו, כי היא לוקחת זירה אחרת אמנם, את העולם האקדמי, אבל כל כך היא מיטיבה לתאר את כל מה שהולך מאחורי הקלעים ומפיחה בסיפור רוח חיים. היא מתארת את הפוליטיקה הפנימית, את התככנות, את הקטנוניות, את היריבויות, את ההתגוששויות, עד שלפעמים נדמה לי שלא מדובר במרצים בכירים אלא בילדים קטנים שרבים על איזה ממתק או צעצוע. יש בספר הזה ים של אירוניה והמון לעג, בעיקר בגלל נקודות המבט המשתנות והפערים ביניהם - כל פרק מסופר מנקודת מבט אחרת של דמות שונה, אבל יש בספר גם הרבה מאוד אנושיות, כי למרות כל התככנות הילדותית מדובר באנשים בשר ודם, עם חולשות ושאיפות ורצונות ותקוות שלא תמיד מתממשות. וכמעט כתבתי בטעות – שתמיד לא מתממשות...
כי ככה זה בחיים. ספר מהחיים, ועל החיים.

ספר נפלא, ממליצה בחום.