כשמו של הספר כן הוא: בושות.
הספר ענק ולא נוח להסתיר אותו, כך שימשוך הרבה תשומת לב. אז בושות להסתובב איתו.
תשומת לב זה סבבה אם אתה גורי אלפי - ופחות סבבה אם אתה סופר שרוצה שיקנו את הספרים שלו ולא כי הוא מפורסם.
יהיו לך בושות כשתבין שאתה לא מספיק נמכר לעומת גורי אלפי, אבל גם לא רוצה להצטלם בחצאית טוטו.

אפילו כשאתה בא לדבר על הספר שלך עם קהל אוהד, כולם מתעניינים במקום זאת בספר הענק של גורי אלפי עם האיורים שאף אחד לא אוהב.
הוצאת כתר שיווקה את הספר של גורי אלפי שיווק מסיבי, עם תמונת גורי אלפי רקדנית הבלט בכריכה, ועם אלפי ציורים מעוררי מחשבות טורדניות -
אנשים יכולים לדבר שעות על כמה שזה גרוע, ומי ישב שנה ואייר כל כך גרוע והמציא בדיחות כל כך לא מצחיקות.
והנה הסיפור שסופר שנדחה על ידי ההוצאות הגדולות יכול לספר לעצמו:
אף אחד לא זוכר את הספר של גורי אלפי אחרי עשור! למרות שגורי עדיין קומיקאי מצליח ואפילו בתו אמה התפרסמה למדי.
אפשר להגיד שהספר מביך לעומת איך שגורי מיתג את עצמו לבסוף. בושות לגורי.
הטקסט אינו איכותי בקריאה ראשונה. וגם האמת בקריאה שנייה.
מן הסתם אתה כקורא תרגיש צורך להצדיק ולהסביר למה ובאיזה קטע אתה קורא אותו - כדי שלא יחשבו עלייך דברים שליליים.
ואם קיבלת אותו כמתנה - אז ממש בושות! אם מישהו חשב שהספר יעניין אותך... כנראה שאין לו דעה טובה על תחומי העניין שלך.
הספר מתאים למי שאינו אוהב ללמוד - כי לא הביישן למד.

הספר מנגיש את נושא הפיזיקה והמדעים המדויקים לילדי בית הספר היסודי.
הוא נכתב כשפיזיקאי רציני מאוד הבחין שעם כל אהבתו והערכתו למדע - יש לו בעיה.
הוא מעולם לא הצליח ישירות ללמד את הנוסחאות המסובכות בגובה העיניים...

אך יום אחד הופיעה במוחו מרגריטה, ילדה בכיתה ו', עם חברה הכי טובה, אויב מושבע ומורים מעצבנים.
כדי להפוך את מרגריטה מדמיון למציאות הוא הפסיק להתבודד במעבדה ומצא את עצמו נעזר בלא מעט אנשי מקצוע מתחום הספרות והעיתונות, וגם במאיירת הקומיקס נעמה שהפכה את הנושא הקשה/מאתגר/מעצבן/של בנים - למשהו הרבה יותר חוויתי, כך שיהיה אמין שכל הניסויים המתוארים בספר עם חומרים ועם חלקיקים למיניהם - זה באמת מה שהכי מעניין ילדה ג'ינג'ית בת 11, ולא, נניח - טיקטוק.

לאורך כל הספר, מרגריטה האומללה מנסה למצוא אסקפיזם מהעור הג'ינג'י המאדים בקלות שלה, ומהשמירה על אחים קטנים מהסוג שמביא כל אח בוגר לקצה.
היא עושה כיף עם קצפות, מתחפשת לשמשות וירחים, מקפלת ניירות, לועסת קרחונים בטעמים, מותחת סלילים ובעיקר... מנגנת לכולם על העצבים.
חלומה הגדול המלווה את הספר ובאמת הופך אותו למעניין - הוא להתחמק מחננאל (המכונה חננאף, אתם יודעים למה...), או לפחות להוכיח מדעית שהאחים הקטנים שלה הם לא סתם מעצבנים רגילים, כי הם בעצם חייזרים.

כבר מהתחלה העקרונות שבספר נראו לי מאוד מוכרים...
המשכתי לקרוא בראש פתוח, אך עם זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב על "אבא עשיר אבא עני", ועל כל נקודות הדמיון בין הספר שאני קוראת עכשיו לספר ההוא שקראתי לפני עשור ויותר.
להפתעתי באיזשהו שלב המחברת מודה שהיא הושפעה עמוקות מהספר של רוברט קיוסאקי. בינגו!

אז פה אחד אפשר לסכם שהספר הזה הוא זו הגרסה הנשית והישראלית של אותם הרעיונות: השינויים בתפיסת עצמך כעשירה או כעניה - מיתרגמים לחשבון הבנק שלך.
ועכשיו למתעניינים בנושא יעלו כמה שאלות:
*האם יש הבדלים בין הספרים?
(האם למי שקרא את אבא עשיר אבא עני כדאי לקרוא גם את הספר הזה?)
*מה התועלת שאפשר להפיק מהספר הזה להתנהלות הכלכלית בחיים?
*האם הספר קל יותר לקריאה ועדכני יותר מהספר של רוברט קיוסאקי?
*האם הספר מתאים רק לנשים?

והתשובות הן:
*לדעתי כן, כדאי לקרוא את הספר גם אם קראתם את אבא עשיר אבא עני, ולו כי המחברת, אולי מעצם היותה אישה שהתחילה מחוסר ידע כלכלי גורף והתקדמה לעבר המטרות שלה- מעוררת השראה, וגם מכירה היטב את הקשיים העיקריים שמלווים אישה מבחינות כלכליות, היא לא שייכת למיעוט הנשים שכבר נולדות או מכירות בגיל צעיר את עולם העסקים וקשורות לבכירים בו. במשך שנים היא לא ידעה מה משמעותם של חוזים ולמדה זאת בגילך מבוגר יחסית - לאחר שהרגישה שהיא חייבת את הידע הזה לעצמה.

*הספר בגובה העיניים, יכול להיות שלא תתחילו לקנות נדל"ן - כמו שאבא עשיר אבא עני ממליץ - אבל אני אישית כן לקחתי יוזמה לחסוך במקומות שבהם זה היה "כסף על הרצפה" והיו לי מחסומים שונים מלאסוף אותו. הספר הכווין אותי לכסף הקטן שמצטבר לגדול, ולא למושגים הגדולים ולפסיכולוגיה של הכסף, וכן יכול להיות שזו חשיבה נשית יותר - שהולכת על בטוח ולא נלהבת מסיכונים ומהידע איך לנהל אותם.

*מצד אחת כן - הספר יותר קל לקריאה ובעיקר למי שמכיר כבר את המושגים מספרים קודמים בסגנון. מצד שני הוא גם פחות מקיף, פחות נכנס לעומק האוניברסלי כמו שעושים ספרי ההדרכה הידועים בתחום, ויותר מספר את הסיפור האישי של המחברת. אני לא יכולה לומר בביטחון שהמידע כל-כך עדכני, כי למרות שהספר נכתב לאחרונה - מטבע הדברים כשמישהו מדבר על "ללכת על בטוח" הוא מדבר על דברים שכולם כבר מסכימים עליהם ולא על יוזמות חדשות.

*הספר לחלוטין מתאים גם לגברים, הבעיה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא איך מתגברים על הרתיעה הפסיכולוגית שיש לחלק מהגברים להמיר את העקרונות המופיעים בספר ללשון זכר... ובכל זאת מה שאני יכולה לומר בנושא הוא שאם אני הצלחתי לחסוך כסף בהשראת הספר: להחליט לבטל מנוי למשהו שלא השתמשתי בו, להחזיר מוצר שלא היה מספיק טוב, לעשות עוד מאמץ כדי שסכומי כסף יגיעו אלי - דברים שפשוט הבלגתי עליהם... ועל חלק מהם שילמתי סתם במשך יותר משנה.
אז אני בטוחה שגם גברים יכולים להיתרם מעצות בנושא החיסכון - ולמצוא איפה כן לקבל חזרה את המגיע להם ולגבור על המחסומים שחלקן בסך הכול קיבעונות פסיכולגיים.

זהו הסיפור הראשון בסדרת להתבגר.
כבר סקרתי לא מעט ספרים בסדרה, ועכשיו מצאתי את הספר בספרייה היישובית והתלהבתי לקרוא אותו מודפס ודווקא בגופן מדליק.
אהבתי את העובדה שהסדרה מתחילה בדמותה של נעמה - נערה בכיתה ט', שיש לה שני צדדים באישיות - מה שהיא מראה בתוך הבית הוא לא מה שהיא מראה בחוץ.

אני משערת שזו הדמות, מכל הנערים בסדרה - שגלילה הכי מזדהה איתה.
גלילה רון פדר החלה לכתוב לילדים מגיל צעיר, וקיבלה הרבה ביקורות על כך שהיא סוג של ילדה בעצמה, היחס אליה לא היה כל-כך רציני...
המילה סופרת בימים ההם הייתה בדרך כלל גוררת יחס רציני - והיעדר היחס הרציני הזה יכול להיות מכה לאגו. מצד שני - גלילה היא זאת שהחליטה להפוך את הדפקט לאפקט:
במבט בדיעבד - אנו רואים שדרך סדרות ספרים כמו ג'ינג'י, אל עצמי, וכמובן גם הספרים המאוחרים יותר בסדרת להתבגר - גלילה מיתגה את עצמה כסופרת קלילה ועממית, כזו שכותבת על החיים תכלס ואפילו שואבת את חומריה מהחיים עצמם!

למה חשבתי שהדמות של גלילה והדמות של נעמה דומות?
נעמה היא ביסודה הילדה הזו שיושבת לבד בקצה הכיתה עם אוזניות, עסוקה בעצמה ובעניינים של דימוי גוף וסובלת מרגשי נחיתות. יש לה אמנם חברות - אבל גם הן לא ממש לוקחות את מה שהיא אומרת ברצינות, ולמען האמת אף אחד לא ממש מתייחס אליה... עד שהיא נבחרת על ידי המורים להקריא חיבור שכתבה מרגש בטקס יום השואה.
פתאום רואים את העומק שלה, וזה הדבר שמשנה את התמונה מול חברותיה ומול הבנים.
היא מתחילה ליצור קשרים עם בנים שמתעניינים בנושאים עמוקים כמוה, וזונחת את השידוכים האומללים שנופר מלכת הכיתה סידרה לה - באצטלה של החברה הכי טובה אך למעשה כל מטרתם היא לחזק את שלטונה של נופר.

לכאורה סיפור די שגרתי אבל עיצוב העלילה הוא מה שמעניין, הדמויות בסדרת להתבגר משותפות לכל הספרים, בכל ספר אנחנו נחשפים לכל הדמויות אך בקונסטלציה אחרת... ומבינים יותר לעומק למה נעמה למשל לא עוזבת את החברות עם נופר למרות כל ההפצרות של צאלה אחותה של נעמה?
צאלה משוכנעת שנופר מורידה לנעמה את הביטחון ומשתגעת מכך שהן ממשיכות להיות חברות, ואמא של נעמה וצאלה דאגנית וחוסמת את נעמה מרוב חרדות מפיגועים -
וזה ממש נוח לנופר, המעגל הזה - כי כך נעמה יודעת שלא כל חברה תתפשר על מישהי שלא יכולה לצאת הרבה מהבית. מעריכה את נופר מעל ומעבר, ונכנסת לתוך המשחקים שלה, שהיא תמיד יוצאת מהם בוכה.
אמנם זה ספר נוער אבל הוא חושף הרבה מהטעויות בבסיס דינמיקות כאלה עם חברה שהיא לא באמת חברה, ועם ההתלבטות והפחדים מול הידיעה שאת חייבת למצוא אנשים חדשים.

יואו כמה אהבתי את הספר הזה!!!
בזמן האחרון, אולי בהשראת האירוויזיון, אני קוראת הרבה ספרים על זוגות שבטוחים שמצאו את "האחד" אבל למעשה - אם זה מצוין בספר או לא - מדובר באהבה רעילה.
זה לא משנה אם קוראים לה גרייס או מישל - זה תמיד מפרק לך את האטומים ומחזיר אותם חזרה בצורה שבורה.
זה הספר הראשון שאני קוראת על אהבה רעילה בין בני נוער שהם עדיין תלמידי אותו בין ספר. הם נאלצים להיפגש בלי סוף כשהם חולקים שיעור דרמה, תחביב כתיבה שממלא את יומם, חברים ומורים... בתור בני נוער אין להם את אפילו את האפשרות לא להימצא בסביבה לכמה זמן, לעזוב את בית הספר סתם בגלל שאי אפשר לשאת את נוכחותו של השני, ולהפריד בין החברים שלה לחברים שלו.

אהבת נעורים רעילה זה משהו שלשמחתי לא חוויתי, ואולי לכן היה לי קל להסתכל על הזוגיות שלהם ולעשות את ההפרדה בין החוויות שלי לסיפור עצמו - מה שלא קל כשמדובר בנושא כל-כך נפיץ.
לשמחתי העוד יותר רבה - הכותבת מסבירה שזו אהבה רעילה ושסופם של האוחזים בה לחזור להיות שתי ישויות נפרדות, דבר כל-כך חשוב כשמדובר בבני נוער, שלפחות אצל אחד מהם זו האהבה הראשונה.

בקצרה - העלילה עוסקת בגרייס, תלמידת כיתה י"ב שהרגע הצטרפה לכיתתו של הנרי. הנרי הוא תלמיד שקט וביישן שמסתכל בהתנשאות על חבריו האטרקטיביים שכבר אוחזים בזוגיות, בעוד הוא בעצם מרגיש נחות מהם, ומתעסק כבר שנתיים בחלומו להיות עורך ראשי בעיתון בין הספר, כדי לא לחשוב ולהרגיש רגשי נחיתות.
עם הגעתה של גרייס היא מושכת את תשומת ליבו, כבחורה שיש בה יופי "נסתר", כאשר היא מתלבשת בצורה מוזרה ולא מחמיאה, מתנהגת באופן אפל ומשמרת את הפציעה שלה...
למרבה המוזרות והמבוכה היא הולכת עם מקל, אם כי הנרי אינו בטוח האם היא אכן נזקקת לו.

לאט-לאט מתברר להנרי שלכל אחת מהתנהגויותיה המוזרות של גרייס קשור דום, אהובה הקודם שעבר תאונה...
עכשיו - ברור לי שיש אנשים שעוברים מקרים קיצוניים בחיים, אך גם ברור לי שאסור בתכלית האיסור לעשות מה שגרייס עשתה - לקחת את הבחור הכי אמפתי בסביבה, שקריסטל הסופרת תיארה בצורה באמת נפלאה, בחור כזה שהוא פשוט בחור טוב... כזה שקל לקחת ולבגר אותו לפני שהוא בשל ולתעל אותו לצרכייך כבת זוג. זה בצד הרע, הוא מוקסם ונקשר במהירות בלי לברר את הפרטים שהוא באמת מעוניין בהם, ובצדק. ובצד הטוב הוא בחור כזה שאם נותנים לו להבשיל - הוא יגיע לגדולות ונצורות. הוא מוכשר ורגיש ומאוד משעשע בעל הסתכלות ייחודית על העולם, שרואה כל דבר כסיפור.
אז גרייס מחליטה, בלי הרבה קסם אישי משל עצמה, רק דרך עיניו של הנרי - ללחוץ שהנרי יהיה זה שיפצה אותה על כל כאביה, אף על פי שיש לה עוד הרבה אנשים שיוצאים מגדרם כדי שתשתקם. אבל אותה זה לא מעניין - היא רוצה את הנרי, כשהנרי עוד לא יודע שמותר לא להגיד לא, בעיקר לדברים שאין לו מושג מה הם ואין לו יכולת לבדוק אותם - כנער תמים בהרבה מכל סביבתו.
ומכאן הוא יצטרך להתבגר בזמן שנוח לה, אם הקול הפנימי שלו מותאם לזה או לא...
לאט-לאט גריס משתיקה את הנרי ואת כל ההסתכלות הנכונה והאמיתית שלו על החיים, הופכת אותו לצל של עצמו, לאדם שצריך לאהוב את השברים כי משהו אחר לא יהיה לו...

זה כמו חינוך אפל שתוקפו פג כבר בימי הביניים... אך לצערנו הוא מתרחש גם בתקופתנו, בעיקר כלפי הרגישים שבחברה.

את סדרת הספרים הזו לא הכרתי, אבל אחרי צפיה בסדרת הטלוויזיה הבנתי בערך את קווי העלילה המרכזיים של כל אחת מהדמויות.
המנהלת של בית הספר של יולי היא טיפוס בלתי נסבל, ואם זה לא מספיק -
היא רוצה להגביר את בלתי הנסבלות שלה באמצעות מגאפון, שמכונה בסיפור משום מה "מצעק".
במהלך כל הסיפור כולם מחפשים את המצעק בשביל שהמנהלת תוכל להמשיך לחפור לכולם בראש...
הילדים משתפים עם זה פעולה והופכים את החיפוש למרכז עולמם ואף מסתבכים עם בריונים.
אין ממש עלילה אבל הכתיבה שנונה ויש כמה דמויות חביבות.
אני בעיקר התחברתי לאפי, ומה שמפתיע זה שהכלבה לא ממש עושה שום דבר מעניין במהלך הסיפור -
אז למה לקרוא לזה דווקא על שמה (שקשוקה)?

קראתי מספר ספרים של מאיה ערד, וזה אולי הכי שמרני ביניהם.
ציפיתי לטיפה פחות טרחנות ממאיה, לאחר שכן מצאתי עניין בספריה האחרים. הספרים האחרים עניינו אותי בעיקר בהתבוננות פורצת הדרך שלה, במראה שהיא מציבה לדמויות מהחיים שכולנו מכירים.
גם כאן יש דמויות שכל מי שמכיר את העולם האקדמי מכיר. העלילה מספרת ביחד ולחוד את סיפוריהם של אנשי הסגל באוניברסיטה אמריקאית.
חלקם יהודים וחלקם לא - והעניין היהודי, וכמו כן הסטיגמות המופרכות יותר או פחות שיש לנוצרים על יהודים הן עניין חוזר כאן.

התחלתי את הספר בתקווה שהדמות הראשונה, שהיא אלן מקנלי, שמתחרה בקרב אבוד מראש על משרה בסגל - תעבור איזשהו תהליך.
בהיותו פרפקציוניסט הוא רואה את עמיתיו הפחות מוכשרים (וגם הפחות פרפקציוניסטים) עוקפים אותו - ומי אמר שפרפקציוניסט זו לא תכונה שאפשר להציג כחיסרון בראיון עבודה?
התכונה הזו ממררת את חייו ופוגעת בקריירה למרות גאונותו.
ציפיתי שהספר יילך למקום שבו הדמות הראשית מכירה בחולשותיה - והופתעתי שהעלילה קופצת מדמות לדמות בחוסר מחויבות, כשאת כולם ברדיוס של האוניברסיטה וסביבתה מעסיק אך ורק "מי יזכה במשרה הנחשקת" - מה שהוביל לריכוזיות גדולה וקרבות אגו בין כל המתמודדים.
כל הדמויות שאינן סגל בכיר בסיפור הזה רק מושפעות ולעולם לא משפיעות.

ומה שבטח לא ציפיתי לו מסופרת כמו מאיה ששמה הולך לפניה לפחות בקרב סופרות דורה - הוא הדמות של המרצה הבכירה יוהנה. יוהנה היא ספק נאצית - אבל ללא ספק סדיסטית.
ואולי לא בכוונה - אבל בתוך כל הגישה השמרנית כלפי עולם האקדמיה שמאיה מציגה פה, היא מנרמלת אישה שאין שום הצדקה לנרמל.
התנהלותה של יוהנה מקבלת את אותה התייחסות כמו שאר אנשי הסגל הנורמטיביים, ופה דווקא כשרונה של מאיה לטוות במילים נמרצות דעה מנומקת היטב ולשכנע - עומד לרעתה:
לשיטתה המרכלים רואים ביוהנה את יכולתה להביא כל אחד, ולו המוכשר והראוי ביותר - לדמעות ואובדן ערך עצמי... אבל הם טועים! הם פשוט לא מבינים אותה! לא רואים לליבה, לא מביאים לה מישהו ברמתה... נוצרת (בכישרון רב יש לציין) אשליה שהיא בעצם הקורבן פה. היא עדינה ורגישה, רק תביטו מקרוב בצדודיתה השדופה, לבושה המהודר, שערה המרשים ורגליה הקטנות - ותשתכנעו שהבעיה תמיד בצד האחר - שעוזב (משום מה... חלש מכדי להישאר...)

אמפתיה למתעלל זה לא מסר שאקבל - גם אם ייכתב על תעודה רשמית המתהדרת בסמלו של מוסד נחשב באמריקה.
עוד דמות שלא היה שום צורך לנרמל היא דאג פישר המטרידן. באיזה עולם אין סידור נורמלי למתמודדות סטודנטיות צעירות על המשרה הנחשקת, והן נאלצות ללון בביתו הצפוף של זקן סוטה שכבר פרש מהאקדמיה? אולי בעולם שכולם מדברים עם עצמם ומתמרמרים - אבל אין להם שום אומץ להעיף אותו. פישר תוהה ברצינות מדוע נשים שזרק עליהן איזה מילה טובה לסגל (שגם בכלל לא השפיעה עקב העובדה שאין לו שום סיי אמיתי באוניברסיטה) לא מכירות בנואשותן הנזקקת כלפיו, ובחוסר היכולת של גבר בעל "חיוניות" כמוהו לסרב ל"הצעתה" של ברוכת חזה.

הדבר היחיד שכן תרם לי בקריאה הוא להכיר את דמותה של אנה-בל, אותה נערה ברוכת חזה שדווקא מוצאת את הדרך להביך כך את דאג. היא יכולה ללמד כל צעירה איך להתנהל בעולם שבו כולם, כל מי שיש לו יד ורגל בהתקבלותך או אי התקבלותך לעבודה - מעריצים את עצמם בגלוי, ובעלי דימוי שברירי ומעוך בסתר.
מא' עד ת' אפשר ללמוד מה תעשי כאישה צעירה בעולם שמנרמל מטרידנים: החל מבחירת נושא ההרצאה המקצועית שלך, ודיבור עליה באופן שיביך את כל הגברים ובמיוחד המטרידנים שבקהל - מחקר היסטורי המשווה רפואה סינית בהיריון, הנקה, לידה ועוד - מול התייחסות פטרונית של הרפואה המערבית.

ממשיך בהפוך על הפוך אם קרה ונאלצת לחלוק קרבה מיותרת עם מטרידן שעמו את ביחסי מרות - אנה-בל היא האישה הצעירה היחידה שדאג לא חזר להתעניין בה מינית ולהציק לה במסווה של דאגה להמליץ עליה למשרה. והיא עשתה זאת על ידי סיפוק תחושה שהיא אכן, כמו שחלומותיו התלושים מספרים לו - מכירה בכך שתהיה אבודה בלעדיו! היא חולקת לו את הכבוד הראוי והרבה מעבר לו, מה שגורם לו להודות בינו ובין עצמו שזו רק היא שמתעניינת בו, ורק אם תכפה את עצמה ייעתר לה.

התלבטתי אם לרכוש את הספר הזה, ולכן אני רוצה לסייג כמה מן ההיבטים שעלו לי בקריאה -
כדי שמי שקורא את הביקורת יוכל להחליט בעצמו:

קודם כל נתחיל בטוב...
מי שאוהב את הז'אנר הרומנטי - ימצא כאן את כל הדברים הנכונים. יש פה הרבה רומנטיקה "לפי הספר", עם גבר שמגן על הבחורה משאר הגברים בעולם
(אפילו שהיא ממש מסוגלת להסתדר בעצמה...), שסוגד לה ושמחכה לשמוע מה היא רוצה ממנו, והאמת גם הרבה תיאורים מפורטים של מיניות.
זה יוצא בסופו של דבר סיפור די אמין - הגיבורה מארה היא סופרת רומנטיקה שמעידה על עצמה שהיא לא חסודה במיוחד.
ולמרות שכסופרת הייתי מצפה שיציגו שהיא טיפה יותר משקיעה בכתיבה שלה מלשתות קפה ולהקליד שתיים שלוש מילים ביום...
ומעצבן שהיא בעיקר מתעסקת ביח"צ של הספרים שלה בלי סוף - וזו גם הסיבה להיכרות בינה לבין ג'ונאס... היא צריכה אותו בשביל תעלול יחצ"ני.
אבל זה עדיין לגיטימי בסך הכול.
וזרמתי עם זה שהיא מאוד אוהבת קניות ובעיקר כשגברים קונים לה דברים, והיא משוכנעת בכך שגם במידה 54 היא יפה מעל לכל ספק ואוהבת את הגוף שלה, וללא ספק מתגאה שיש הרבה גברים שנמשכים אליה.

עד כאן הכול בסדר, מבינה שזה סיפור דמיוני שלא מיועד לשקף מציאות אלא להקליל.
הבעיה שעלתה לי היא בעיקר מוסרית - השילוב בין הדמות של מארה טורפת הגברים לבין ג'ונאס רואה החשבון המשעמם, הדליקה לי נורה אדומה.
נראה שאפשר לקחת כל גבר משכיל אמין ורציני בן 30 פלוס, ובמיוחד אחד מקסים כמו ג'ונאס שתמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון - ופשוט לחרב לו את הקריירה סתם לכיף, כל עוד כמובן -
יש לך סיפור חיים מספיק מזעזע, שיצדיק את התייצבותו בדום מתוח בכל פעם שזה יגרום לך הנאה להרוס לו. כמו למשל כשהוא עומד לקבל קידום שעבד עליו קשה שנים.
היא אשכרה עושה לו בדיוק את מה שהוא סיפר לה שהכי יפגע בו - כך שאי אפשר לתת לה את חזקת החפות.
זו פשוט בחורה שצריכה טיפול יסודי כדי שתפסיק לפגוע להנאתה.

כמובן שיחד עם העובדה שילדת רחוב שבגרה - כמו מארה, זכאית להתחשבות והכלה - היא לא יכולה להתנפל על בנאדם אקראי מהרחוב ולדרוש את ההכלה הזו כאן ועכשיו.
אני מתנגדת לדרך כזו של "לאמץ" בחור אקראי שאין לו מושג איזה טיפול בחורה כמו מארה צריכה, וזה לא התחום שהוא בחר להתמחות בו.
ומצד שני היא מזהה את מה שחסר לו ומסכימה לספק את זה רק כדי שיתחיל להשתנות למענה.
ג'ונאס טיפוס של ראיית חשבון ולא סתם בחר בראיית חשבון. הוא כזה בכל ישותו. לא הוגן לקחת אותו דרך האמפתיה שלו שהוא הקדים לתת - וזו הטעות שלו שחוזרת בספר...
ג'ונאס כל הזמן נותן מראש אמפתיה - זה מה שנותן למארה אור ירוק לדחוף אותו להתמודד עם מכורים לשעבר למשל, שמלווים את חייה.

הספר היה זכור לי במעומעם.
כנראה שקראתי אותו בעבר, אבל באמת שלא זכרתי...
בקריאה צעירה אולי מה שמעניין בסיפור זה איך נהיים מגניבים ועושים דברים "של גדולים"?...
- ובכלל לעקוב אחרי היחסים המפותלים בין מיה וחברותיה לבין הקראשים שלהן -

אבל בקריאה בוגרת - מה שבלט לי הוא שההורים, ובכלל כל המשפחה של מיה הנסיכה -
לא ממש עושים את תפקידים!
אולי הם עדיפים מגרנמר, הסבתא המלכותית המרוכזת בעצמה עד אובדן קשר עם המציאות...

אבל המצב הוא שתפקידם לגדל נערה מתבגרת. בנוסף על כל הצרות של מיה -
היא גם צריכה בהקדם האפשרי להיכנס לתפקיד מלכותי... למרות שזה לא מתכתב עם שאיפותיה ואופייה.
בספר הזה היא מנסה לממש את עצמה כסופרת ולהתקבל עם סיפורה החתרני לכתב עת יוקרתי, וסופגת אכזבה צורבת.

ובמצב העדין הזה נוכחים בחייה מבוגרים לא עדינים בכלל:
למשל אמה חסרת האחריות, שהתחתנה עם המורה לאלגברה והם מגדלים תינוק שחלק מעול גידולו נופל על מיה - כי שניהם מבוגרים חסרי אחריות.
והיא דווקא זו שמגלה אמפתיה כלפיהם - יותר נכון אין לה ברירה.
גם המבוגרים האחרים בסיפור שמיה קשורה אליהם ורואה בהם מודל לחיקוי - עוברים משברים משל עצמם.

נראה שאין לה עם כל העול הזה על מי להישען, והיא נאלצת לככב בהצגה מגוחכת שכתבה סבתה, ולהתחכך במפורסמים בעלי אגו מפותח...
וכל זה רק כדי לא לחשוב על כל הבעיות והתמודדויות הרבות שעוד שמצפות לה...
כאשת חינוך אני חייבת לציין שהאסטרטגיה שאותה נקטה מיה להתמודדות עם בעיותיה -
*אמפתיה מוגזמת לאנשים שלא מגלים כלפיה את אותה אמפתיה בחזרה.
*העמדת צרכי אחרים לפני צרכיה כדי שיבינו איזו חברה מעולה היא.
*בריחה על ידי הגשמת חלום של מישהו אחר (השתתפות בהצגה התופסת את כל זמנך כשאין לך בכלל שאיפות להיות שחקנית)
*מחשבות על עבירה על החוק תוך ניצול מעמד הנסיכה.
*התנצלות על עקרונותייך המיניים.
ועוד -

זו לא אסטרטגיה מומלצת להתמודדות עם גיל ההתבגרות.