אין שום סיכוי בעולם שהייתי קוראת את הספר הזה אלמלא חברת מועדון קריאה קטן שאני חברה בו הייתה מתעקשת. נו... בסדר.. האמת שלי זה דווקא די התאים, כי אני בתקופה עמוסה מאוד שמלווה במחסום קריאה קל ועל כן, לא הייתי מצליחה להתרכז בספר שהוא לא נטו בידור וקלילות.

אין הרבה מה לומר בחיי שאין הרבה מה לומר. הספר הזה הוא כנראה בדיוק מה שאתם חושבים שהוא. שלוש חברות אמריקאיות יוצאות לסוג של מסע רוחני, כל אחת בדרכה שלה כדי למצוא את מה שחסר לה. אמי, היא בחורה זוגית להפליא שאחרי שבן זוגה בוגד בה מנסה למצוא קלילות והנאה בהיכרות קצת יותר שטחית עם בחורים. אדריאנה, בדיוק ההפך ממנה. לא מצליחה להתמסד ומתפרפרת כל חייה ללא יכולת למצוא יציבות. החברה השלישית, לי, נמצאת בזוגיות עם אדם שהיא מנסה לאהוב מכיוון שכך מבחינתה נראית תבנית היחסים. כל השלוש נמצאות בפתחו של גיל שלושים ("האיום!") ומנסות לתקן התנהגות קלוקלת מן העבר והרגלים מגונים של ההווה.

שתי נקודות אור קטנות בספר. הוא קריא מאוד והדפים נהפכים בקצב מהיר. אין סיכוי שהייתי ממשיכה לקרוא אם לא מועדון הקריאה ודווקא הופתעתי לגלות שישנם כמה פרקים מפתיעים לקראת סופו. שנית, פרק מצחיק שמוקדש כולו לבחור הישראלי שפגשה אמי בתל אביב הלוא הוא יאיר, שהגיע אליה למלון דן פנורמה אך היה צריך לחזור במהרה לדרום. זו הנאה לא קטנה לקרוא על מדינתנו הקטנטנה בספר אמריקאי.

שורה תחתונה, קומדיה אמריקאית חביבה ולא בהכרח מעניינת. על הכריכה מצוין: "מחברת רב המכר של השטן לובשת פראדה", לא יודעת אפילו איזו קונוטציה זה נותן לי אך בעקבות זאת צפיתי בסרט הראשון והשיממון היה קשה לתיאור.

זמן רב רציתי לקרוא את הספר הזה. שאלתי אותו מהשכנה החביבה שהכרתי במקלט ודמיינתי בראשי איך כאשר אחזיר לה את הספר אוכל לומר "וואו איזה ספר מדהים, תודה רבה שהשאלת לי אותו". עכשיו אני אצטרך להוריד את האווירה ולהגיד שלא אהבתי. טוב נו, או שפשוט אשקר בנחמדות.

סיפור הבסיס מלא בפוטנציאל. פרופסור זקן מגלה כי הוא חולה בניוון שרירים וימיו ספורים. סטודנט לשעבר שלו, נתקל במקרה בראיון שלו בטלוויזיה מדבר על מחלתו ובכך נזכר בתקופת לימודיו ובהשפעתו הרבה שהייתה לפרופסור עליו. הוא מחליט לבקר אותו בביתו. מכאן מתפתחות רצף של פגישות בין השניים.

איזה מדהים היה יכול להיות אם היחסים המתוארים בסיפור באמת היו בעלי עומק ומשמעות? אבל סלחו לי, מדובר בקשקוש מוחלט! זהו ספר שמתיימר להיות עלילתי אך בעצם רובו מורכב מציטוטים רוחניים של הסופר שנאמרים מתוך דמותו של הפרופסור. לרוב, אין באמת בסיס מוצק לכל מיני משפטים שהוא זורק לאוויר ולא רק זה יש תחושה מתנשאת ודידקטית באופן בו זה נכתב.

אני מחשיבה עצמי אדם שמחובר מאוד לרוח אבל בשום אופן לא אצליח לקנות שטויות כאלה שנאמרות באופן פשטני למדי. בחיי שמצאתי את עצמי מגלגלת עיניים בחלק מהעמודים.

בקיצור, ספר מוטיבציה רוחני במסווה של סיפור שיכול היה להיות מדהים ומרגש אבל הביא לי את העצבים ובזבז לי את הזמן.

יש לפעמים רגעים יפים בספרות, כאלה שמושכים אותך ללכת אחרי ספר שהוא אולי לא הספר הטוב ביותר שקראת, אולי לא הספר הכי מרגש או מדהים שקראת אבל בכל זאת יש בספרים מסוימים ייחודיות משל עצמם, כזו שגורמת לי להעריך את אמנות הסיפור, את הכתיבה, את היצירה. "איש אחד" הוא אמנם לא מאותם ספרים "מטורפים" שקראתי אבל יש בו משהו כל כך אינטליגנטי ועמוק. הוא כתוב בצורה שקשה להגדיר, בחציו אמורפי ובחציו מסודר ותבניתי. ישנו משהו פשוט בכתיבה אך עם זאת גם עמוק להפליא.

בקצרה, ריאה נשואה לדאיסוקה באושר מזה כשלוש וחצי שנים. יום אחד תאונת עבודה גורמת לריאה לאבד את בעלה. משם היא יוצאת למסע מטלטל אודות זהותו של מי שעד לפני שנה היא חשבה שהיא מכירה בצורה הטובה ביותר שקיימת.

הספר מדבר על זהות, שייכות. הרצון שלנו כבני אדם לאהבה, בית, משפחה. הסופר מדבר על החיים כמשהו מוחלט אך גם כמשהו מופשט. האם הגיוני שנוכל יום אחד פשוט לברוח מהכל ולשנות את זהותנו? האם העבר תמיד ירדוף אחרינו לא משנה כמה ננסה לברוח ממנו? האם קשר משפחתי ותורשה הינם דברים שנמצאים עמוק בפנים או שאפשר להיפטר מהם ולהכחישם? הסיפור נוגע בשלל רבדים בזהות האדם, זהות עצמית, משפחתית, לאומית. חיפוש אחר הגדרות מסוימות שלא תמיד יש להן תשובה. היופי הוא (אך גם הקושי של הרבה אנשים) זה שהעולם לא מתחלק לשחור או לבן. האישיות, התחושות, המחשבות, החיים ומי שאנחנו, נעים על רצף ענק של מעשים וצירופי מקרים.

ספר אניגמטי, מעורר מחשבה שמחדיר בקורא ראייה קצת יותר רחבה בכל מה שקשור למי הוא אדם ומהי הגדרתו.

"אף אחד לא יכול באמת לדעת את רזי עברו האמיתי של אדם אחר, ואפילו לא מה מעשיו או היכן הוא נמצא כשאינו נוכח. למען האמת, זו יהירות לחשוב שאפשר להבין את צפונות ליבו האמיתיות של מישהו, אפילו כשהוא ניצב לנגד עיניך..."

כשגיסתי נתנה לי את הספר הזה כחלק מ"טקס" החלפת הספרים שיש בינינו בארוחות המשפחתיות הייתי סקפטית. במבט ראשוני זה לא היה נראה לי כמו משהו שאתעניין בו במיוחד אבל אני כמובן ידועה בתור אחת שאוהבת לתת הזדמנויות גם לספרים שפחות נראים לי ברושם הראשוני. איזה מזל שאני כזו.

"כמו החיטה ברוח" הוא ספר מקסים, קריא, מעניין וסוחף על ילדה אחת בשם רומיה החיה עם משפחתה בכפר קטן בתימן. הספר מגולל את סיפורה של רומיה הצעירה כילדת חופש אינסופית האוהבת טבע, חיות, אוויר וחוץ. היא מאבדת את כל אחיזתה בחופש כאשר הוריה מחתנים אותה עם גבר מבוגר ממנה ועולמה הפנימי והחיצוני קורס. אך היא, חזקה ואיתנה מצליחה לשרוד את החיים החדשים. הספר מגולל לא רק את סיפורה האישי של רומיה אלא גם את סיפורם המרתק של עולי תימן שעלו למדינת ישראל והיו צריכים להסתגל למקום חדש ושונה מכל מה שהכירו עד כה.

זהו סיפור נשי עוצמתי על אישה אחת שלא התקפלה ולא התנדנדה, עמדה איתנה כנגד כל הסיכויים וכנגד כל טלטלות החיים. רומיה היא לא רק דמות הפועלת בשם עצמה אלא שהיופי בה הוא שהיא סוחפת אחריה אחרים. היא מצליחה לגרום גם לנשים וגם לגברים סביבה לראות את הדברים אחרת. בצורה אינטליגנטית ויוצאת דופן היא מצליחה לחלחל אל תוך ליבם של אחרים ולסחוף אותם עימה.

מהי נשיות אז והיום? מהי אימהות? מצאתי את עצמי רואה הבדלים ניכרים אך גם דמיון מדהים בין העבר להווה שלנו. לכל אישה בספר סיפור אישי משלה, כל אחת עם מכשוליה וחוזקותיה כאשר ההזדהות של הקורא נוצרת מההתגברות על המכשול ולא מהנפילה אליו.

מקסים, מרגש והכי חשוב גם לימד אותי דבר או שניים על היסטוריית יהודי תימן ותרבותם.

"היא כמו החיטה ברוח, מתכופפת אבל לא נשברת, יש רוח חזקה בתוכה."

"כל כך חבל לא לדעת את ההיסטוריה המשפחתית שלך כשיש אנשים שעברו אותה ויכולים לספר לך. כשהם מתים ולא נשאר את מי לשאול, הסיפורים מתים".

זהו סוג של רומן היסטורי הנע בין ההווה של שנת 2018 לבין העבר של 1941 ועד סוף המלחמה. אנו עוקבים אחר שתי דמויות- אדל, הדמות המרכזית של הרומן, העוזרת האישית של קוקו שאנל אשר מצליחה להתברג בעבודה נחשקת ולשרוד את שנות המלחמה לצדה של מדמואזל שאנל המסתורית. שאנל, אשר משתפת פעולה עם הנאצים ובכך מצליחה לשמור על עצמה, חיה עם אדל במלון הריץ השורץ גרמנים. הסיפור מתמקד בתקופה הקשה של המלחמה ובצורך ההישרדותי של הפריזאים לצלוח את האימה ששטפה את רחובותיהם. אדל מתחלחלת מהמעשים המזוויעים של המלחמה ומנסה לתרום את עצמה למען כוח ההתנגדות. הדמות השניה היא קלואי, נכדתה של אדל, אשר שנים לאחר המלחמה מגיעה לפריז למכירה פומבית של חפצים ממלון הריץ. היא מסתקרנת ורוצה לגלות עוד אודות סבתה ועברה.

הספר כתוב בצורה קולחת וטובה. הוא אמנם מסופר דרך עיניהן של דמויות בדויות אך למיטב הבנתי מבוסס על אמת בכל מה שקשור לקוקו שאנל והתנהלותה במלחמה. מוזכרים שם אירועים היסטוריים מעניינים המסופרים דווקא לא מנקודת מבט של יהודים אלא מנקודת מבטה של אישה נוצרייה שגם היא מבקשת להצליח לשרוד ולא להיתפס כשעוזרת לכוחות ההתנגדות.

נקודת החולשה היא שבשלב מסוים הספר הופך למעט דידקטי, הוא מאבד מהקסם שלו ומרגיש שהסופרת שופכת פרטים ומידע אודות התקופה רק כדי לספר לנו את זה, ללא כל קשר ישיר לספר או עם קשר שמרגיש מעט רופף ומודבק. יש גם מעט חורים שלא מהודקים בצורה טובה בעלילה אבל בסופו של דבר הספר כמכלול כן עובד, וישנו גם טוויסט סופי שהצליח להפתיע אותי ואף לרגש.

התחברתי לצורה שבה הסופרת בחרה לספר את הדברים. זהו סיפור חשוב שראוי שיסופר.

זה פשוט ספר מדהים. ספר עוצר נשימה. אין לי מספיק מילים כדי לתאר את חווית הקריאה הנדירה שהייתה לי. ממש הרגע סיימתי את הספר, מייבבת בבכי, כל הפנים שלי אדומות ואני אפילו קצת רועדת. הייתי חייבת לרוץ לכתוב סקירה כדי שהזיכרון של התחושה הזו יישאר גם על הדף.

אני לא יודעת מאיפה הגיעה הסופרת הזו, יש פה כישרון כתיבה נדיר שנוגע בכל נימי הגוף והנפש. מדובר בכתיבה אמיתית ומרגשת שנוגעת בכאב השברירי של החיים ולצד הקושי הרב יוצרת גם סוג של ריפוי.

המספרת היא חגית, אישה דמנטית שחיה בדיור מוגן עם המטפלת ההודית שלה. בזמן תקופת ההתדרדרות של המחלה שלה היא מצליחה לכתוב יומן אישי במחשב שלה. לעיתים הסיפורים מסופרים באופן צלול, לעיתים באופן מאוד מבולבל ולעיתים היא כמעט לא מצליחה לכתוב.

הספר הזה ממחיש באופן מדהים וכואב את המחלה האיומה הזו שנקראת דמנציה. מחלה שסבתי האהובה סובלת ממנה כבר שנים רבות. זוהי מחלה שלא פוגעת רק במי שחולה בה אלא גם בסובבים אותו שחווים את הגסיסה האיטית של החולה אל עבר ריסוק החלקים הנפשיים שהרכיבו פעם אדם.

אין לי הרבה מה להגיד, תעשו לעצמכם טובה ותקראו את זה. מדובר בספר חשוב, מאותם הספרים שאחרי הקריאה בהם אני מסתכלת קצת אחרת על החיים שלי, על אנשים שסביבי. ספר שנוגע עמוק בתוך פצע מדמם שנקרא הזקנה ומעניק חשבון נפש לא רק לדמויות אלא גם לקוראים.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לקרוא ספר של גיום מוסו, "הסופר המצליח ביותר בצרפת" כפי שנכתב על הכריכה המהללת את שמו. לא שהיו לי יותר מידי ציפיות מספר מתח אך הוא נבחר כדי שאוכל להמשיך להתמיד בקריאה גם בתקופה זו.

במקום להיות קריא, זורם ומעניין מצאתי את עצמי נאבקת להבין מי זה מי, מגלגלת בתוך ראשי שמות צרפתיים שנשמעים אותו הדבר, מיקומים בפריז שאת חלקם אני מכירה אבל את חלקם הרב לא, ובעיקר פרטים לא רלוונטיים שבמקום לקחת את הקריאה קדימה, מושכים את הקורא לאחור עם חוסר בהירות.

מסופר על אישה ללא זהות שהמשטרה מוצאת אותה לילה אחד בתוך נהר הסן, היא בהכרה ומועברת לבית חולים פסיכיאטרי ממנו היא מצליחה לברוח. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של שוטרת שלאחר שפוטרה ממחלקת הנעדרים מקבלת מהממונים עליה מעבר למחלקת כוחות העל או משהו כזה? אני אפילו לא זוכרת איך זה מנוסח. טוב, בקיצור כבר לא היה לי כוח לזה. דברים בדיוניים אף פעם לא ממש דיברו אליי ואם כן אז הם צריכים להיות עשויים ממש טוב וכאן, כאמור, זה לא המקרה.

בקיצור מה אני אגיד בזבוז זמן. ללא תחכום, ללא רגישות.. ופשוט ללא.

"איזה חיים קסומים- ובמה אנחנו מתעסקים אלוהים, במה אנחנו מתעסקים".

נהניתי לקרוא את הספר הזה למרות שהוא לא מאוד גאוני ולא כל כך עובר את מבחן הזמן, אבל יש בו משהו פשוט, כיפי ומשעשע. משהו אפילו מעט קסום, כזה שלא מתיימר לחולל אירוע גדול אלא לספר סיפור קטן אך משמעותי.

זהו סיפור על זוגיות. כזאת שאינה מושלמת. זוגיות שמגיעה עם הרבה מכשולים, תסכול, חוסר הסכמה. גבר וארוסתו יושבים יחד במטבח כמה ימים לפני החתונה ואז פתאום, חילוקי דעות, חילופי דברים. ריב. הם מסכמים ביניהם שאחרי החתונה הם יתגרשו, הם הרי לא מתאימים אבל לא נעים עכשיו לבטל. מה יעלה בגורלו של הזוג?

ספר שנון ופשוט על זוגיות וחיפוש אהבה. היכן הציניות והאגו פוגשים אותנו בזוגיות ובכלל בחיים. הוויתורים שצריכים לעשות עבור בני זוג וההבדלים הניכרים בין גבר לאישה.

ספר שהצלחתי להתרכז בו למרות המולת המקלט וחיינו הכאוטיים. ספר "ישראלי" שמספק אסקפיזם חביב ללא מאמץ או מחשבה מרובה. כן, ספר כזה שבדיוק מתאים לעכשיו.
קראתי את חכמת הבייגלה של הייטנר, אין ספק שמ"קציצות" התרשמתי יותר.

זהו סיפור התבגרות של נער בן 13 שחי בנאפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הנער הצעיר מתחיל לעבוד בתור שוליה של נגר, שם הוא פוגש גם סנדלר ניצול שואה שרוצה בכל מאודו להצליח להגיע לירושלים. אימו של הנער חולה מאוד ואביו נעדר מהבית פעמים רבות. בתוך כל הסיפור ישנה גם מריה, נערה צעירה שבינה לבין הנער נרקמת סוג של אהבה ראשונה. זהו מסע של גילוי עצמי, שינוי חיצוני ושינוי פנימי בדרך אל הבגרות והבנת החיים בצורה פחות נאיבית וילדותית.

לא יודעת, לא מצאתי את עצמי כל כך. זה ספר נחמד אבל לא מעבר. התחברתי לכתיבה העדינה והפשוטה ואהבתי בעיקר את מקום ההתרחשות- נאפולי, שבאמת, בכל ספר שאני קוראת על העיר הזו תיאוריה תמיד מפעימים ומעוררים השראה. הצפיפות, הצעקות, האותנטיות המקומית, כולם יוצרים יחד שילוב נהדר שישר מפעיל את הדמיון.

כבר קראתי ספרי התבגרות טובים יותר ולכן אני לא יודעת כמה רושם הצליח להותיר עליי הספר. הרגשתי שהוא מעט פשטני. מסופרים בו המון דברים אבל כולם נשארים קצת ברמה השטחית או המרומזת ולא מצליחים לרדת לשורש העניין.

ובכל זאת, ישנם סיפורים קטנים ומשמעותיים שכן מצליחים באיזושהי דרך לרגש ולהעביר את הקורא את מהלך ההתבגרות. מהלך שהוא לא תמיד (או אולי אפילו לרוב) נעים ומלטף אלא מטלטל ואף מכוער.

"באביב עוד הייתי ילד, ועכשיו אני נמצא בתוך דברים רציניים שאני אפילו לא מבין".