הספר מביא את סיפורה של אודיה בת הארבעים, הנשואה לינון והם מגדלים שלוש בנות. הם זוג מוכר ואהוד בקהילה שלהם בישוב הדתי בו הם גרים.
לכאורה חייה של הודיה הם by the book . היא נשואה לאלוף נעוריה אותו הכירה כשמשפחתו הגיעה לגור בישוב, וכל נעוריהם עברו ביחד. יש להם שלוש בנות מוצלחות, קריירות נחשבות, על פניו חיים טובים.
אבל כל התדמית הלכאורה מוצלחת לא באה לידי ביטוי בתוך תוכה. מאז ילדותה היו לה השגות לגבי הדת, הרבה שאלות ותהיות, ובעיקר מורת רוח. אבל היא שמה את כל אלו על "השתק" והלכה בתלם כפי שהיה מצופה ממנה. וזה היה כמו היריון מחוץ לרחם. הגוף בתהליך, אבל בתחושות יש הבנה שמשהו לא עובד. לא ככה זה צריך להיות. זה על יד.
והיום, בגילה, היא שואפת למשהו אחר. היא רוצה שנשים ישתתפו בקריאת המגילה. היא רוצה גם שנשים יקראו בתורה בטקס בת המצווה של בתה. היא רוצה דת שוויונית. היא אוהבת את הדת, אבל היא רוצה את חיי הדת כמו שהיה בבית הוריה. כשהדת וליברליות מתונה דרו זו לצד זו מבלי שהשמיים יפלו.
היום היא אמא לשלוש בנות והיא צריכה להיות עבורן המגדלור. זו שמאירה את הדרך. היא לא יכולה להרשות לעצמה להבהב. כבעלת משפחה יש לכל הסערה הפנימית הזו משקל שונה. אומנם זה תהליך אישי אבל יש לו הד רועם שנוגע לא רק בך, הוא נוגע גם במעגלים הסובבים אותך, והוא משפיע גם על חיי הקהילה אליה אתה משתייך ויפער בה סדק.
ואז היא מתחילה להתמרד. בשקט. במעשים שנשארים בינה לבין עצמה, אבל יהיו להם השלכות. טבילה לא מלאה במקווה, הורדת כיסוי הראש, ועוד.
אלו פעולות שנועדו בעיקר לבדוק גבולות. היא מנסה למצוא את מקומה, להישמע לקול הפנימי שלה, וזה אומר מתיחת הגבולות שנדמה שהם הולכים ומתרחקים ממנה.
זהו סיפור על אישה שחווה משבר, יש שיגידו משבר אמצע החיים, אולי. אלא שבמקרה של הודיה זה קצת שונה. כאישה מאמינה כל חייה היא ידעה את הדרך. היא לא נדרשה להחליט ולא לקבוע, בטח שלא להתחבט. מסלול חייה הותווה מראש, והיא נדרשה רק לצעוד בו. ללא סטיות. ללכת ישר. רק ללכת בתלם.
הסיפור של אודיה הוא סיפור מסע של אישה מתוך עצמה ואל עצמה. מסע שמתחיל עם הרבה סימני שאלה שעולים בה, והיא בוחרת לקום ולגלות את עצמה בגרסה יותר שלמה והכי קרובה למה שהיא מייחלת להיות.
"רחוקה מהבית". באיזה מובן? מהו בעצם הבית? היכן הוא?
אנחנו תמיד יודעים היכן הבית, לפעמים זו הדרך שאבדה לנו.
"התרחקתי מהבית כדי להבין אם אני קרובה יותר מתמיד לבית אחר. אך האם לזה התכוונתי?" (עמ' 233)
איילת הלפרין קייטס כתבה סיפור אמיץ, לא מלטף, לא מתפשר. נכון שיש בו סיפור זוגי משפחתי, אבל אפשר למתוח אותו ולראות בו סיפור בהיקף הרבה יותר גדול. כשקראתי אותו הרגשתי כאילו שהמילים יצאו לה בצעקה. צעקה נוקבת.
קחו אותו למועדוני הקריאה שלכם, יש בו המון רבדים, ואפשר לדבר עליו בהרבה היבטים.
מומלץ בחום.


















