הביקורת האהובה של Avreiml
בית האחווה
יום שישי זמן קצר לפני כניסת השבת, כולם בקדחת העשייה של ההכנות האחרונות לפני שבת.
אני מסיים את השיחה השבועית עם אמא שלי:
"-גוט שאבעס, גוט שאבעס...
-דיברתי עם כולם?
-כן אמא, כולם כבר דיברו איתך עכשיו. להתראות!"
ניתוק.
כמה שניות חולפות.
מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון.
"-כן, שלום מה נשמע?
כן כן, הנה כולם יאמרו עכשיו ברמקול גוט שאבעס.
- גוט שאבע----ס
- גוט שאבעס
- יופי להתראות"
ניתוק.
כמה שניות חולפות.
מנגינה חסידית בוקעת מהפלאפון.
"-כן, כולם כבר אמרו גוט שאבעס, יופי. גוט שאבעס, גוט שאבעס..."
לא. לאמא שלי אין דמנציה.
היא חווה בלבול ושכחה לעיתים קרובות. יש תקופות שזה הרבה יותר חמור, ויש תקופות שכמעט אפשר לשכוח מהשכחה.
בדקנו לא פעם, האפשרות לאלצהיימר נשללה. לא שאנחנו ממש יודעים מה כן גורם לזה ואיך בדיוק להתמודד עם זה.
התפקוד הפיזי שלה גם מאוד מאוד מוגבל. יודע לפעמים עליות, אבל בעיקר מורדות.
ואבא שלי, בגילו המתקדם הפך להיות עקר בית שמבשל ומנקה, פיליפיני שסועד את אשתו, מלווה רפואי, ועוד כמה תפקידים שגם צעיר ממנו לא ממש יכול למלא.
***
כששמעתי על ספרו של איתן יניב - "בית האחווה" - מיד ידעתי שארצה לקרוא אותו ושמחתי לקבל את הספר לסקירה.
איתן בן ה-78 מגולל בספרו עלילה שרבים מפרטיה נשענים על ניסיון חייו. היא מסופרת מנקודת המבט של "עמי". כמוהו גם עמי למד ולימד כלכלה. וכמוהו, כך גם גיבור הספר נאלץ להתמודד עם מחלת הדמנציה שהשתלטה על אשתו האהובה והכניסה לו תחתיה מישהי אחרת, מישהי שלא מכירה אותו, ואולי גרוע מזה, הוא לא מכיר אותה, את האגוצנטריות המרוכזת והאגרסיביות המפחידה שהופיעו משום מקום.
עלילת הספר מתרחשת בעיקר בין כתלי המוסד הסיעודי "בית שטרן". מתרחשים שם דברים ממש מעניינים, התפתחויות שלא חשבתם עליהם לפני שהתחלתם לעלעל בין דפי הספר.
יש שם רגעים כואבים, לצד רגעים מרגשים וסוחטי דמעה, יחד עם הרבה מאוד רגעי תקווה.
אני הגעתי לספר מתוך ציפייה לקרוא ולהכיר יותר לעומק את חוויות ההתמודדות עם אישה דמנטית, לכן התאכזבתי מעט בתחילת הספר, כאשר גיליתי כי מתוך בחירה מאוד נבונה ומובנת, הסופר בחר קודם לקרב אותנו אל הדמות שאבדה, אל האישה שהייתה פעם, לתת לנו הצצה לקשר האוהב והעמוק שנרקם ביניהם. כך שמצאתי את עצמי מדשדש כביכול בחוויות העבר שלהם.
בהמשך התברר לי עד כמה כל סיפור ואנקדוטה חושבו בקפידה. לא היה אקדח שהונח איפשהו במערכה הראשונה שלא ירה באחת המערכות בהמשך.
האמת היא שבהמשך נסחפתי עם העלילה והדמויות. גם אם החלק של ההתמודדות הסיזיפית מול השיטיון לא תפס מקום משמעותי כפי שקיוויתי – הדמויות המרתקות, רגעי הקסם הרבים והעלילה המשובחת פיצו על כך בהחלט.
נכון, היו רגעים מסוימים שחשבתי על העלילה שהיא מעט סכרינית. הדברים הסתדרו כל הזמן באופן מופלא ומהיר, הלוואי שפרומיל מזה היה נראה כך בחיים האמיתיים. אבל לאור המרירות והאפילה שסובבים את הנושא המרכזי של הספר, גם הסכריניות הזו לא מרגישה מתוקה מדי.
איתן מצליח לשלב את העלילה באופן כל כך טבעי בחוויותיו האמיתיות מהחיים, עד שקשה ואפילו בלתי אפשרי לדעת מה מהפרטים לקוח מחייו, ומה הגיע רק כתפאורה לעלילת הספר.
את הלב הענק שלו, את תבונתו ואת מזגו הטוב מרגישים מכל מילה ומכל שורה בספר.
היה תענוג לקרוא את הספר, לאחוז בידם של אלו שידם הרפתה מאחיזת המציאות, וזו הייתה גם זכות גדולה להכיר את האיש דרך מילותיו.
6 אהבו
