היריעה הספרותית של מריאן קיז מתחלקת בין תקופה מוקדמת בנאלית, פשוטה, רדודה ומשמימה, לתקופה מאוחרת חדה, עמוקה ומתוחכת להפליא. למזלי הרב נחשפתי קודם כול לתקופה המאוחרת שלה, וכשכפצחתי - בציפייה נלהבת, יש לומר - בהשלמת הפערים מהעבר, הייתי המומה מההבדלים ברמות.

איך הכתיבה הקהה הזו הפכה כל כך מבריקה תוך עשור? איך יכול להיות שאת Watermelon ואת "איזה גבר מקסים" כתב אותו אדם? האם כתב אותם אותו אדם?
מי זו מריאן קיז האמיתית? מג'נרטת הדמויות הפלקטיות משנות התשעים, או המנצחת המופלאה על תזמורות מורכבות ומדויקות של מאבקים פנימיים משנות האלפיים?

עכשיו, כשסיימתי את לוסי סאליבן, הבנתי שיש כנראה נקודת חיתוך מסוימת - רק צריך למצוא אותה, ולהימנע מכל מה שנכתב לפניה.
כי אין בלוסי סאליבן כמעט שום דבר ממה שאני אוהבת במריאן קיז. נכון, כמו גיבורות רבות אחרות שלה, לוסי בת העשרים ושש היא הגיבורה המובלגנת הקלאסית של קיז - רומנטית, תמימה, נוירוטית וחסרת ביטחון; אובססיבית לבגדים, מסיבות וגברים פגומים; נעדרת כל משמעת עצמית ומוסר עבודה.
אבל היא בלתי נסבלת.
לא בלתי נסבלוּת חיננית, מכוונת והכרחית לעלילה, כמו אצל רייצ'ל וולש מ"החופשה של רייצ'ל".
לוסי היא גיבורה פגומה שאמורה לעבור התפתחות; היא תלותית וחסרת עמוד שדרה, סופגת יחס משפיל בטבעיות, עיוורת למניפולציות השקופות ביותר ומבטלת את עצמה מול גברים ומול נשים דומיננטיות כאחד. אבל לתכונות המתישות האלה אין שום תוחלת, כי הטראומה והמטען המשפחתי שהיא סוחבת כמעט לא עוברים עיבוד. בסופו של דבר, במקום לחלץ את עצמה מתוך הבוץ ולצמוח לדרך עצמאית, לוסי מקבלת ישועה בדמות האהוב־המטפל, בחירה עלילתית שקיז של העשור הבא לעולם לא תשוב לבחור בה.
שאר הדמויות מטופלות ביד אפילו יותר גסה: קארן, השותפה לדירה הבריונית, היא התגלמות הרוע הצרוף: אנחנו חייבים לשנוא אותה, ולכן היא חייבת להיות גם שתלטנית ואנוכית, גם רודפת בצע וגם קנאית וקטנונית; גאס מסומן כרעיל-אבל-מושך, אבל קיז לא טורחת לבנות לו קסם אישי אמיתי, והמניפולציות הנרקיסיסטיות שלו שקופות להחריד. דניאל הוא פרי עטה של כותבת פאנפיקים בת שתים־עשרה – פנטזיה נטולת פגמים. הוא לא מתפקד בתור גבר בשר ודם אלא כ-Trophy-husband שלוסי זוכה בו כפיצוי על מסע הייסורים שעברה.

הדיכוטומיה הזו בין שתי התקופות של קיז היא חידה. ואני מודה שהחידה הזו מטריפה וגם ומרתקת אותי: מדהים אותי להחזיק בידי תיעוד להתפתחות האיטית מכותבת גרועה לסופרת מבריקה.
אני לא מתיימרת לפצח את התעלומה שהיא קיז, אבל חשוב לדעת עליה משהו: היא לא התיישבה לכתוב את Watermelon כדי להיות סופרת גדולה. היא התיישבה לכתוב אותו כדי לא למות.
בגיל 30 קיז הגיעה לתחתית של התמכרות קשה לאלכוהול. היא ניסתה להתאבד והגיעה למכון גמילה. כנראה שבתוך הלך הרוח ההישרדותי שלה לא הייתה לה המסוגלות לפרק את העולם לגוונים של אפור. היה לה צורך בוודאות, בסדר ובפשטות: רע מוחלט, טוב מוחלט.
עם השנים קיז צברה קילומטראז' גם בכתיבה וגם בטיפול פסיכולוגי, והתובנות שלה החלה לחלחל אל הדמויות. היא רכשה את האיכות החמקמקה שהיתה כה חסרה לה בתחילת דרכה: עידון, והחלה להשתמש בז'אנר הצ'יק־ליט כסוס טרויאני הטומן בחובו יצירה מורכבת פסיכולוגית, מלאת הומור ושנינוּת וחן אך אפלה וכואבת.

לאחר התקופה הבוסרית של קיז, אני מוצאת כמה נקודות ציון: "החופשה של רייצ'ל" הוא הרמז הראשון לעומק האמיתי שלה. "הצד השלישי של הסיפור" הוא חגיגת־בכורה של תחכום ומודעות עצמית. "יש שם מישהו?" הוא הוכחה ליכולת שלה לרסק את הלב. ו"איזה גבר מקסים" הוא שיא תפארתה, ככל שידוע לי.
ואיזה כיף שעוד לא ידוע לי, ושנשאר לי עוד כל כך הרבה לחקור.

מלודרמה היא דרך זולה לנסות לעורר רגש. אבל אם יש לך כישרון, וברור שיש לך – למה שתדבקי בַּמלודרמה בכזו עקשנות? איך היא משרתת אותך?

אלא אם הרגש שרצית לעורר, אוטס היקרה, הוא תימהון, ואז הצלחת, כי מזה עוררת בשפע –
למה כל משפט צריך להיות גדוש בכזו תיאטרליות?
למה הספר הזה הוא אוסף סיפורים אקראיים ומשמימים שמתפתחים ונקטעים לסירוגין, מבלי להתחבר? איך הם תורמים זה לזה?
מנין צצה הדמות החדשה הזו בשלושים העמודים האחרונים של הספר, ולמה היא קיבלה פיתוח כל כך מעמיק ביחס לשלב שבו היא הופיעה? ולמה לא עשית איתה כלום בסוף?
למה הכתיבה שלך כל כך בומבסטית ומלאת חשיבות עצמית?
למה בדמויות שלך יש כל כך הרבה אניגמטיוּת דרמטית בלתי־סבירה, וכל כך מעט תכונות מעוררות חיבה או הזדהות?
לְמה נועד כל גבב המילים הזה?
למה הסיפור שלך לא ערוך?
למה הכרזת על מלחמת התשה עם הקוראים שלך?

הכריכה האחורית מתארת רק את ההתחלה של הספר, כנראה כי אין דרך לתאר בקצרה את העלילה המפוזרת הזו כולה.
הנה, גם אני ניסיתי:
גבר ואישה בשנות החמישים מתחתנים ונוסעים לירח דבש במפלי הניאגרה. הגבר (הומוסקסואל בארון), משליך את עצמו לתהום בבוקר הראשון לחופשה, לא לפני שהוא שוטח על פני עמודים רבים את מחשבותיו האובדניות, הסלידה העזה שלו מנשים, האהבה שהוא רוחש לחבר ילדוּת, והדיסוננס שהוא חש בין האמונה שלו באלוהים לסקרנות שמעוררים בו מאובנים פרהיסטוריים. אחרי עשרים או שלושים עמודים כאלה אנחנו זוכים לתיאור דוחה במיוחד שלו בתור גוויה צפה, נפוחה מרוב ריקבון, ואז לא נשמע ממנו יותר לעולם.

בהמשך אוטס תפר שוב ושוב את החוזה הסמוי הנוגע למבנה של סיפור: היא תתעקש להכיר לנו לעומקים לא־סבירים את מנהל המלון שמטפל בכלה-אלמנה הטרייה, רק בשביל לשלוח גם אותו אל תהום הנשייה. היא תתמיד בדפוס דומה לאורך 518 עמודים: עוד המון דמויות שונות ומשונות יפסעו לאור הזרקורים בלי סיבה נראית לעין, וידלגו שוב אל החשיכה.

הספר הזה מייסר.
כן, יש בו כמה דימויים מרהיבים, וניצוצות של פוטנציאל שמהבהבים באור קלוש, אבל הם כבים לא רק תחת היעדר הלכידות המבנית, אלא גם סגנון הכתיבה המורט עצבים:
תיאורים שנקטעים שוב ושוב על ידי המחשבות הפנימיות של הדמויות – ברובן קלישאתיות, עמומות וחזרתיות, ולקראת הסוף הן מעוררות תערובת של מבוכה ובחילה קלה.
נטייה לעבור שוב ושוב לזמן עתיד ("בעתיד אראיה תכחיש שאמרה דבר כזה" – "בפעם הבאה ג'ולייט תבין, והיא לא תשוב לראות אותו לעולם"). אלה תותחים כבדים מאוד של מלודרמה שסופר מעודן (או סביר) ישתמש בהם פעם או פעמיים לאורך ספר שלם לגבי פרט עלילה משמעותי ומדהים, ומבחינת אוטס הנפוחה זו הדרך היחידה לסיים פסקה.

מעטות הפעמים שריבוי ביקורות מהללות בסימניה הוליך אותי שולל בקיצוניוּת כל כך מרהיבה. אני מקווה שהביקורת הזו מהווה קונטרה רציני.

בהתחלה חשבתי שאני אתן לספר הזה שני כוכבים.
נכון, הוא דליל ורפטטיבי ומעייף, כולו אוסף צנוע של תובנות רזות שנופחו לממדים של ספר באופן מלאכותי למדי, באמצעות חזרה על אותו המסר בניסוח שונה, הדגמות פשטניות ואינספור ניסוחים דידקטיים ("מה זה מלמד אתכם? שלאט אבל בטוח..."). אבל בסך הכול, התובנות האלה מעניינות, אם מבודדים ומזקקים אותם מכל הבַּרבֵּרת שרובינס ממלאה בה את הספר. על הנייר The Let Them Theory (שתורגם לעילא "שחררו, זה שלהם") זו פילוסופיה נהדרת בפשטותה – היא מסבירה שאנחנו שורפים כמויות של אנרגיה בניסיון לסדר את האנשים סביבנו, לתקן אותם, לשפץ ולחנך. זה לא עובד, וזה לא יכול לעבוד, כי בני אדם שבחיינו הם לא פרויקטים בניהולינו. והרעיון הזה, להגיד: "זה שלהם", הוא לא רק אקט של חמלה כלפיהם, אלא גם של חמלה עצמית. הוא עוזר לנו להבחין בין מה שבשליטתנו למה שלא.

בהתחלה חשבתי שהבעיה המרכזית שלי איתו זה שהוא פונה למכנה משותף מאוד רחב ולאו דווקא לאנשים שמחפשים רובד אנליטי וערך אינטלקטואלי (השכבות האלה פשוט לא קיימות, לצערי, בכתיבה של רובינס).
אבל לאט־לאט התחלתי להרגיש אי־נוחות, מעבר לקרינג': הייתה איזו חיוביות רעילה בהבטחות הגרנדיוזיות שהיא מפזרת: "הכול שם, מחכה לכם שתושיטו יד. כל שעליכם לעשות הוא הצעד הראשון."
האי־נוחות גברה בפרק "איך להניע אנשים להשתנות". על פניו רובינס מייעצת "לשחרר" מהאנשים היקרים לנו שאנחנו דואגים מדפוסי ההתנהגות שלהם, אבל בתור חלופה מציעה טקטיקות שנשמעות מניפולטיביות להחריד, פסיביות-אגרסיביות, ומתווה תסריטים שיעזרו לנו לזייף את הסקרנות שלנו (דוגמה בולטת במיוחד בעמוד 244).

אבל שום דבר לא הכין אותי למה שחיכה לי בפרק "כיצד תעניקו תמיכה בדרך הנכונה". בפרק הזה רובינס מייעצת איך "לתמוך כלכלית נכון" בבני המשפחה וביקרים לכם. היא כותבת:

*מחובתכם להעניק לאדם היקר לכם אהבה, קבלה וחמלה. אבל אתם לא חייבים לו כסף. כי אם תממנו היבט כלשהו מחייו של אדם בזמן שהוא מתמיד בסירובו ללכת לטיפול, או לחפש עבודה, או להשלים את הקורסים שלו, או שאולי הוא ממשיך לשקר או לגנוב, ובוחר בהתנהלות מפוקפקת וחמקמקה – כנראה אתם חלק מהבעיה. אין דבר מאפשר יותר ממתן כסף ללא תנאים.
​אבל מתן כסף תוך הצבת תנאים ספציפיים נתפס בהחלט כתמיכה, וכך תוכלו לעשות את זה נכון: אתה מוזמן לחיות כאן, כל עוד תישאר פיכח. אני אשלם על הטיפול, כל עוד אתה והפסיכולוג שלך תסכימו לדווח לי מדי חודש. אני אשלם את שכר הלימוד שלך, כל עוד תשמרי על ממוצע ציונים של 85. אני אשלם את שכר הדירה, את חשבון הטלפון ואת התשלום על הרכב שלך, אם תסכימי להתאשפז בקליניקה ולטפל בהפרעת האכילה שלך.*

זה שפל שלא ציפיתי לראות בספר עזרה עצמית שיצא ב-2025. ואם כן, רק אם הוא מיועד במוצהר לקהל של נרקיסיסטים מתחילים, ומפורסם תחת הכותרת: "איך להיות אלים בלי להרים יד", "איך להתעלל כלכלית" או "איך להיות חולה שליטה".
תקראו את זה שוב: להתנות עזרה נפשית בהפרת החיסיון הטיפולי, ובהכנסת המממן כצלע שלישית ומפקחת בתוך החדר, להשפלת המטופל?
או התנאי של ממוצע הציונים. להעביר מסר של חוסר אמון. ושהערך של השקעה בהתפתחות ובהשכלה שלך באה לידי ביטוי בממוצע שלך. להפוך יחסי הורה-ילד, או בן זוג, או מה שזה לא יהיה, ליחסי מעסיק-עובד. הספר הזה לא מלמד איך לשחרר, הוא מלמד לאחוז בגרון. זה שיא השליטה. זה מיקרו־מנג'מנט.

ואם חשבתם שהדוגמאות הקודמות היו בעייתיות, חכו עד שתשמעו את הפרשנות של רובינס למושג "גזלייטינג". בפסקה שהייתי צריכה לקרוא פעמיים כדי להאמין שהיא אכן הודפסה, רובינס כותבת:
אם ביקשתם מההורים לשלם עבור הטיפול שלכם ואז סירבתם להניח להם לשוחח עם הפסיכולוג, זה סוג של גזלייטינג. ואם נמאס לכם לשמוע את הדעות של הוריכם על האופן שבו אתם מתנהלים, אז תתחילו לשלם את החשבונות שלכם בעצמכם. כל עוד אתם קשורים כלכלית לאדם אחר, אתם יכולים לומר "זה שלהם" כמה שתרצו, אבל הכסף שלהם מעניק להם גישה לחייכם, בין שזה מוצא חן בעיניכם ובין שלא. כי בוא נודה בכנות: הסיבה האמיתית לכך שהדעות של ההורים שלכם מתסכלות אתכם היא שאתם זקוקים לכסף שלהם, וגם אתם יודעים את זה. אתם לא כועסים עליהם; אתם כועסים על עצמכם משום שאתם לא עצמאים כלכלית.
לפי רובינס, שמירה על חיסיון רפואי בסיסי היא התעללות פסיכולוגית בהורה המשלם. לשיטתה הקורבן הוא ההורה שלא מקבל דיווח, והתוקפן הוא הילד שדורש פרטיות בחדר הטיפולים. מבחינתה, להגיד: "אני מצטער, מה שאני מדבר עליו בטיפול הוא אישי" זה לא הצבת גבול בריא, זה גזלייטינג.
רובינס מקנחת בהדגמה לא מודעת של מהו גזלייטינג אמיתי, ומסבירה שאם זה מעצבן אתכם, זה רק כי "אתם כועסים על עצמכם שאינכם עצמאיים". לא, מל. אנחנו כועסים כי מישהו מנסה לשכנע אותנו שאהבה וכסף הם אותו הדבר, ושגבולות הם מותרות השמורים רק ל"עצמאים כלכלית".

כוכב אחד זה יותר מדי, כי הספר הזה גרוע מבזבוז של זמן. הוא גרוע מפסיכולוגיה בגרוש. הוא טקסט מסוכן, ומחריד אותי בכמה עותקים הוא נמכר.

לא על כל אובדן החברה מאפשרת לנו להתאבל כמו שצריך. אביגיל בת השלושים וחמש, למשל, לא קיבלה מעולם הזדמנות להתאבל על הטרגדיות האישיות שלה.
אחיה נעלם כשהייתה בת שש־עשרה; בזמנו היא לא יכלה להתאבל עליו, כי אולי הוא יחזור.
הנישואים שלה התרסקו והיא איבדה את אהבת חייה, אבל אז נשללה ממנה את הזכות להתגעגע אליו ולהתרפק על זכרו – וגם הזכות לכעוס, שלא יאשימו אותה שהיא מרירה ותקועה בעבר.

אביגיל היא מצחיקה, קלילה וחדת אבחנה. קחו את האישיות הזו; הפכו אותה לאם חד־הורית של ילד בן חמש, מקסים אך תובעני; תפזרו כמות נדיבה של עצב לא־מעובד - וקיבלנו את המתיקות המרירה הנפלאה, החמקמקה, שאני כל כך אוהבת לפגוש בספרים.
הערכתי את האופן שבו אביגיל ניסתה לפענח את האובדן הכפול שחוותה, את האופן שבו הסופרת לכדה את התחושות של התמודדות עם אובדן כזה לאורך זמן, ואת האופן שבו האובדן מחלחל לכל היבטי החיים. כך, למשל, היא מתארת את החוויה שלה אחרי שבשנות העשרים שלה החליטה בסופו של דבר להשלים עם האובדן של אחיה:

רוברט נעלם, ואני לעולם לא אמצא אותו, לעולם לא אדע.
כשהתקווה נשארת בלי אוויר, היא הופכת לתיעוב עצמי. שנאתי את עצמי על כל רגע של התרגשות, על כל בקשת עזרה, על כל התראה שהתקבלה, על כל קליק, על כל שיחת טלפון, על כל שיחה שאי־פעם ניהלתי בנוגע לרוברט.
התיעוב העצמי שלי פרץ אל העולם והתביית על אנשים אחרים: בני משפחה, חברים, ארגוני נעדרים. למה אתם מחפשים נעדרים? לעגתי. אין דבר כזה "אדם נעדר". זאת אשליה, תקוות שווא.
כל מי שקיווה למשהו היה ראוי לבוז.
כל מי שהיו לו שאיפות, כל מי שציפה לתשובה: אנשים ששלחו לי מיילים ושאלו אם אני רוצה להיפגש לקפה; עורכי הדין הזוטרים שהיו ברוטציה בין המחלקות, שיטת הרוטציה עצמה, כתבי תביעה, הגנות, הכול נראה לי כמו בדיחה מגעילה ותפלה.

הערכתי גם את האופן שבו אביגיל לומדת לאמץ את הכאב כחלק ממסלול החיים, ומאפשרת לעצמה ולסובבים אותה לכאוב במלוא מאודם.
יש בספר הזה עומק ועצבוּת אבל אין בו כבדוּת של ממש - הוא הרים אותי לאט והנחית אותי בעדינות. יש בו מוזרוּת, אבל חיננית דיה - הוא מהנה. נחמד להיות בתוך המוח של אביגיל, ושיא החוויה, הכיף הטהור, הוא המוח של אביגיל כשהיא באינטראקציה עם בנה, אוסקר.
חשוב לי להתעכב על החלק של ההורוּת בספר הזה כדי לציין: בדרך כלל אני חשה ריחוק רגשי מעמדות אימהיות של גיבורות – לא בספר הזה. יותר מזה: הספר הזה נתן לי הצצה לחווית אימהוּת שמעולם לא זכיתי אליה קודם. מובן שאי אפשר לקבל יותר מאשר קצה־קיצו של המזלג, אבל זו בלי ספק אחת התמונות הבהירות ביותר שקיבלתי, המשעשעות ביותר, המטריפות את הדעת, המעוררות הזדהות.

אני לא בטוחה שהוא השאיר עליי חותם שיישאר שנים ארוכות, ובמובן הזה זה לא ספר חובה, אבל נהניתי ממנו. אני אוהבת את הקלאס של המורטיארטיוֹת – כתיבה חסרת יומרות, אינטיליגנטית בלי להבליט את זה, בלי להתרברב או להתקשט בשרשראות פנינים.
חוץ מזה, יש לי פינה חמה בלב לספרים שגורמים לי לצחוק בקול.

תענוג לכתוב ביקורת של חמישה כוכבים, ולא פחות מכך - לכתוב קטילות של כוכב אחד. שני הקצוות מתדלקים אותי היטב: האחד בהתלהבות ובתשוקה ובתחושת שליחות, האחר בזעם קדוש.
אבל כשאני נתקלת בעוד מקרה טיפוסי של שלושה כוכבים, אני מוצאת את עצמי מתלבטת אם בכלל לטרוח לכתוב עליו. ככל שהוא יותר בינוני, הסיכוי שאתעמק בו יורד באופן מעריכי, משתי סיבות: (1) הוא דורש אנרגיה, כי קשה יותר לפצח רגשות מעורבים; (2) אני מוצאת את עצמי אדישה מכדי להשקיע את האנרגיה הזו.

הפעם החלטתי לחקור את האדישות שלי. או יותר נכון, את תחושה הריקנות והנמלוּל שהספר הזה הותיר בי.
איפה מתחילים? סימניה, כמובן. רויטל ק' תיארה את התחושות שלי בקירוב, אבל התרשמתי (והיא תתקן אותי אם אני טועה) שגם אותה הספר לא עניין מספיק כדי לחצוב את המקור לתחושות האלה.
המשכתי לגוּדרידס וקראתי ביקורות בעיוּן, בחיפוש אחר התבטאות שתמצא הד בליבי, אבחנה שתפרוט על איזה מיתר, שתסביר לי בחדות מה לא עבד לי. הטענה הנפוצה ביותר שהזדהיתי איתה הייתה שההתחלה של הספר הזה מבטיחה ומעוררת הזדהות עם הדמויות, אבל בהמשך ההזדהות הזו מתפוגגת והספר נהיה מניפולטיבי, יומרני, חזרתי וחסר מיקוד.

ואז נפל לי האסימון – כמובן. גבריאל זווין כתבה התחלה נפלאה כי היא מספרת בחסד. כלומר, הכישרון של הוא לספר, לא להראות.
היא לא בונה סצנות שאפשר לחוות במלוא־החושים; היא לא דיאלוגיסטית מחוננת, ולא חובבת גדולה של סאבטקסט.
אבל זה לא אומר שהיא לא מוכשרת. היא מצוינת בהנחת היסודות לסיפור, תיאורי אקספוזיציה בהירים, היסטוריה של הדמויות. היא אנליטית ויעילה ולא בלתי־רגישה. אבל הרגישות שלה מוגבלת למבט מקרו, היא בוחנת מרחוק, כמו מציגה עולם זעיר, מפורט ומושלם בתוך כדור זכוכית שקוף. היא לא לוקחת אותנו פנימה אל תוך הכדור הזה, אבל היא מציגה לנו את יופיו, את הדיוּק שלו, את פתיתי השלג החינניים שמסתחררים כשמנערים אותו.
זה נהדר בשביל אקספוזיציה. אבל אחר כך אנחנו מצפים לצלול פנימה, להיות בתוך הדיאלוגים, בתוך היומיום, וזה לא קורה. אז אנחנו מאבדים אחיזה בדמויות, ומפתחים כלפיהם אדישות. העלילה רצה כל כך מהר על פני שנים כל כך עמוסות, שהיא לא נותנת הזדמנות להיקשר רגשית.

או במילים אחרות, זווין כותבת כמו מפתחת, ולא כמו שחקנית - היא עובדת במלוא המרץ כדי ליצור עבורינו את העולם, אבל אף פעם לא עוצרת כדי לקחת את הקונסולה ולהכניס אותנו לתוכו.

לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה.
לפעמים הם אוויר לנשימה.

בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי.
החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות –
לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא הכרתי בבדידות שחשתי עד שהוא הפיג אותה, והעניק לי לרגשותיי תוקף, ולהווייתי משמעות.

יש סופרות כאלה – שריל סטרייד, דודי סמית, עכשיו גם טארה וסטאובר, שבעיניי עושות את הדבר המרהיב ביותר שאפשר לעשות עם כישרון כתיבה: הן מעבירות רעיון מורכב בבהירות מופלאה, בקול צלול, ובמלוא צבעוניוּתן. ובמעשה זה הן מעשירות אותי בחוויות חדשות, אך גם נותנות מזור לפצעים שהותירו בי ישנות.
הן הופכות לחברות נפש.

אני חושבת שזה מה שקורה כשכישרון כתיבה פוגש אומץ. טארה וסטאובר היא אחת הנשים היותר אמיצות שקראתי. אני לא מדברת על ההחלטה עצמה, להיחלץ מהמצודה ההרסנית שבנה אביה ולרכוש השכלה, שהיא בפני עצמה מדהימה. אני מדברת על סוג אחר, חמקמק יותר של אומץ, שמלווה את הסיפור שלה מהמילה הראשונה: הכנות שבה היא משרטטת את עצמה, ילדותה, את הוריה, את כל משפחתה: מצד אחד במבט נוקב, במטרה לחשוף כל פצע שפצעו בה הבורות והאלימות והתפיסות המעוותות שבצִלן גדלה; ומהצד האחר ברוך אינסופי, ביד אוהבת. היא מכירה באמת המורכבת של קשרים אנושיים, ומוצאת את הכוח להחזיק בה.
בעיניי – הרבה לפני תואר הדוקטור – זה לבד הופך אותה לגיבורה.

אוֹאוֹתָ'נוּת'וֹל: יתמות רוחנית; להיות ללא כל קהילה רוחנית או משפחה.
דוֹאוֹלֵדוֹש: כאב או אובדן המלווים בתחושת הקלה, הנובעת מכך שתמה הציפייה שיגיעו כבר.
ראנִי: הישג חלול, דבר מה שאדם רכש, קיבל או השיג, אבל ללא תחושת סיפוק.

***

סוזט היידן אלגין עשתה ההפך מג'ורג' ארוול ב-1984.
הוא המציא שפה מהונדסת, Newspeak ("שיחדש") שמטרתה לצמצם את אוצר המילים ולסלק כל ביטוי המתקשר למשמעות של חופש, מרד ואינדיבידואליות. הרעיון שלו היה פשוט: שפה מעצבת את המחשבה; כלומר אם אין מילה לרעיון מסוים - אי אפשר לחשוב אותו. השפה של אורוול הייתה הכלי של הרודן להשיג את השליטה הנכספת גם במחשבה.

את 1984 קראתי בשנה לפני שהתחלתי את התואר הראשון בבלשנות. מה שעורר את סקרנותי הייתה ביקורת - או נכון יותר, סלידה ובוז ואפילו גועל (לבלשנים יש המון תשוקה) - של הגנרטיביסטים, בייחוד סטיבן פינקר, על הרעיונות האלה ממש. לטענתם, מחיקתה של המילה "חופש" מהלקסיקון האנושי בשום פנים לא תעקור הרעיון של חופש מהמחשבה האנושית. אף שפה, דלה ומגבילה ככל שתהיה, לא יכולה לשלול מאיתנו את התשוקה להיות חופשיים, וכל עוד התשוקה הזו תתקיים, אנחנו נחזור ונמצא את הדרך לבטא אותה. כמו עוף החול, המילה "חופש" תיוולד מחדש שוב ושוב בשפתיהם של דוברים שאפילו לא מודעים לעובדה שהתקיימה בעבר.
שובה לב, מקסים. זה מה שחשבתי על הרעיונות של פינקר. וגם כל כך הגיוני - הרי כך נולדו המילים מלכתחילה. חשנו משהו, וזה הוביל לדחף לבטא רעיון. ומצאנו דרך לבטא אותו.
מעבר לזה, יש בזה משהו כל כך אופטימי. השפה לא מעצבת את המחשבה. את המחשבה אי אפשר לקשור בשלשלאות.

היום אני חושבת שפינקר צדק, אבל גם קצת פספס.

***

זָ'אלאאַד: נטישת אשליה אהובה/מנחמת/ידועה או נטישת מסגרת חשיבה זו.
רַאדֵאֵלָה: מקום רב ברק וזוהר וקישוט, אבל נטול יופי.
רָׁאהֵאֵנה: אדם שעד כדי כך אינו תואם אדם אחר עד שאין תקווה להגיע אי פעם להבנה כלשהי איתו מעבר להפסקת אש, וגם אין סיכוי להבהיר לאדם כזה מדוע. המילה אינה נושאת משמעות של 'אויב'.

***

הטענה ששפה מעצבת את המחשבה היא באמת פשטנית מדי, בדרך כלל. מחיקת המילה "חופש" לא תמנע מאדם לחוש תשוקה למושג המופשט הזה, אבל – היא בהחלט יכולה לשכנע אותו שהוא לבד בתשוקה הזו. ושאיש לא מרגיש זאת חוץ ממנו.
נכון שהשפה היא לא מה שמאפשר לנו לחוש ולחשוב. אבל היא מה שמפיג את הבדידות שלנו לגבי התחושות והמחשבות האלה.

***

רָאמִימֶה: להימנע מלשאול, מתוך נימוס או חיבה.
רָאמִימֶל': להימנע מלשאול, בכוונת זדון; במיוחד כשברור שהאדם מולך זקוק נואשות להישאל.
רָאדִיל': להימנע בכוונה מתיעוד; לדוגמה, הימנעות, לאורך ההיסטוריה, מתיעוד הישגיהן של נשים.

***

עצם קיומה מילה שמצביעה על חוויה אנושית מסוימת מאשרת לנו שהחוויה הפנימית שלנו אמיתית, לגיטימית, ושעוד אנשים חולקים אותה איתנו. עצם קיומה של המילה הזו עשויה לגאול אותנו מפינותיו האפלות של הספק העצמי.
ב"שפת אם" הנשים המדוכאות של שנת 2205 עושות את ההפך ממה שהאח הגדול עשה ב־1984: הן רותמות את כל מאמציהן להמציא שפה עשירה ככל האפשר. הן עושות כל שביכולתן כדי לבחור נתחים מעולמן, פנימי או חיצוני, ולהקצות להם שמות. בשפה זו ידברו רק נשים, והן ילמדו אותה רק את בנותיהן. והבנות יוכלו לבטא, לראשונה, את מה שהנשים ביקשו לומר משחר ההיסטוריה, ולא היה להן מילים. זה יהיה הנשק שלהן; באמצעותו הם ישיגו מהפכה.

זו לא יצירת מופת, במובן הזה שקל לאתר את הפגמים בה. כמו שכבר אמרו לפניי - זה ספר של רעיונות יותר מאשר של יצירת דמויות או בניית עולם בעל היגיון פנימי, מבנה פוליטי והיסטוריה ברורים. הוא גם קיצוני ודיכוטומי בכל הנוגע לרשעוּתם של גברים ויושרתן של נשים; והסוף מעורר תימהון, משום ש(בעיניי) לא הביא לא למהפכה אמיתית ולא לסוף הדיכוי.
אבל הוא עוצמתי מאוד, מרתק ובלתי צפוי, ויש בו חדות וצלילות של סופרת שמטיבה להבין לא רק את השפה, אלא את נפש האדם.

***

לסיום, אנסה לתרום גם אני תרומה בלשנית צנועה לשפת הנשים:
רַאתַ'נְהַא: לא־בדידות, חוויה של התרחבות פנימית שמתרחשת כשקוראים ספר או נחשפים לפיסת מלל שמשקפת את הקוראים ומעורר בהם תחושה של שייכות עמוקה, התמוססות גבולות ה"אני".

יש ספרים כאלה, שלא משנה כמה הם ארוכים – 500-550 עמודים, והם יכולים להיות באותה מידה גם 700 ו-800 – זה לא מורגש. אתה מחסל אותם בביסים גדולים. העמודים נהפכים מאליהם.
יש משהו בחנינה שהוא פשוט קריא. זו המילה שבה הייתי בוחרת לו הייתי חייבת לצמצם את הסקירה הזו למילה אחת.
והבאה בתור – כיפי.
ואחר כך – צובט.

נעשה את זה בסדר הפוך.

***

צובט. בגלל שירה. אני לא בטוחה עד כמה גיבורת הספר אמינה (עוד על כך בהמשך), אבל סיפור החיים שלה מלא ועשיר ואמין כשלעצמו, והיא אישיות מעוררת הזדהות --- לא, לא מעוררת --- היא שולפת הזדהות, בשליק חד של חרב היוצאת מנדן, ואז, לפעמים להפתעתך הגמורה, אתה מוצא את עצמך חשוף וחסר הגנות.
כל חוויה מקוממת ששירה עברה הרתיחה אותי. הפחד שלה הקפיא אותי. האהבה והגעגועים והשכול שלה הותירו בליבי עקבות עדינות, כמו צעדיו הקלים של פעוט על החול.
ובונוס: יש לי חולשה לגיבורות שעוברות טיפול פסיכולוגי במהלך העלילה. זה גם מסוכן, כי אני רגישה מאוד לכתיבה על טיפול, אבל אני מוצאת שבדרך כלל מי שבוחר לכתוב על נושאים כאלה עושה את זה מסיבה מסוימת. ועושה את זה טוב.

כיפי. כי קצב האירועים מסחרר. כי האסירות בכלא כל כך חיות ומוחשיות, ומשהו בהן בו־זמנית מוכר וזר. ורוב הזמן הדיאלוגים מעולים ומשכנעים, גם אם לפרקים טְעוּנֵי שיוף.

קריא. לא כי נהניתי במיוחד מהעילגוּת המכוונת של אייל (עוד גם על כך בהמשך), אלא בזכות איכות גולמית כלשהי בכתיבה של וקסלר. היא פשוט ניחנה ביכולת לכתוב באופן סוחף, תכונה שאני לא בטוחה שהיא נרכשת.

***

"אז על מה הורדת כוכב אחד?" תשאלו אותי, ואני אהרהר לרגע. אם אני צריכה להגדיר בשתי מילים במה "חנינה" לוקה – מבחינות מסוימות הוא פשוט לא מספיק.

לא אמין מספיק. באופן כללי הם בסדר שניהם, שירה ואייל. הם פגומים ומורכבים. הם אנושיים. חשתי אליהם רגשות של ממש. חיבבתי את שירה, ולא חיבבתי את אייל, אבל יש לומר שאייל כנראה אמין יותר. הוא מנסה להיות בעל טוב, אבל צריך לפעמים לחשוב על עצמו. הוא בלי ספק מנסה להיות אבא טוב, אבל צריך לפעמים להיות סתם הוא. איזה מין "הוא" הוא? די מטומטם, אם תשאלו אותי. אני באמת לא רוצה לצאת מיזאנדרית, וברור לי שלא כל הגברים כמוהו, אבל... היה משהו מאוד אמין בדמות שלו. עמכם הסליחה, המין החזק.
לגבי שירה. וקסלר בחרה לכתוב גיבורה שסובלת מחוסר ויסות רגשי, מבעיה של זעם. זה מה שהביא אותה לכלא. אולי אני טועה, אבל אני לא משוכנעת שככה נראה פרופיל של אישה שסובלת מבעיית זעם.
כלומר – אני לא משוכנעת שבעיית הזעם שלה תתבטא רק מול סדיסט מסוכן שביצע רצח ומאיים להמשיך לרצוח, או מול אסירה מעוטת אמצעים שתוקעת לה סכין בגב, או מול שקרן חסר כבוד שגוזל מנערה צעירה את שלה.
אני הייתי מצפה שחוסר הוויסות הזה יפלוש גם למקומות אחרים, שהיא לא רוצה שהוא יפלוש אליהם. האינטראקציה שלה עם בן זוגהּ, עם ילדיהּ. אלה שאנחנו באמת אוהבים. אבל שבאמת מוציאים אותנו מדעתנו.

לא מעמיק מספיק. באותו הקשר – אני הייתי מצפה שההתמודדות עם השדים שלה תהיה כרוכה במסע ארוך ומפרך, ולא תיפתר כהרף עין. במובן הזה גם הטיפול הפסיכולוגי לקה בחסר. וקסלר בהחלט כתבה אותו טוב, אבל על קצה המזלג ובמהירות רבה מדי. הוא כן היה מענג לקריאה, אבל הוא היה על גבול האינסטנט בקצב התקדמותו – היה לי חסר עוד ממנו. בשמחה הייתי קוראת עוד מאה עמודים של מפגשים עם יערה המטפלת (על חשבון, ולא בנוסף, לקווי עלילה אחרים שפחות התחברתי אליהם, כמו הרפתקאותיו של אייל עם ארגון הפשע הקווקזי). בשמחה הייתי צוללת עוד לנבכי נפשה של שירה, ולעבר האפל שלה, ואפילו לגֵנים האפלים שלה.

לא מלוטש מספיק. וקסלר בחרה לכתוב את אייל עילג להחריד (במחשבותיו, לא רק בדיבורו, כי הספר כתוב בגוף ראשון – פרק מנקודת מבטה של שירה, ופרק מנקודת מבטו, לסירוגין), והבחירה כשלעצמה לגיטימית בהחלט, אבל אני לא התחברתי אליה. היא גם באה לידי ביטוי בחוסר אחידות, כי לפעמים פתאום אייל משתמש בתיאור ציורי להפליא, ואז לא מסוגל ליידע צירוף סמיכות כמו שצריך, או להשתמש כהלכה באותיות אית"ן.
גם לא תמיד הליקויים ברהיטות מכוּונים – אם הייתי קוראת את הספר הזה כשלימודי העריכה הלשונית עוד היו טריים, ההנאה שלי הייתה נפגמת מאוד.

אבל האמת שזה בסדר, גם ה"לא מספיק" הזה. כי אין בו טיפה של יומרה, ואני אומרת את זה בחיבה. הוא מה שהוא, והוא עונה על הציפיות ואפילו קצת מעבר, בטח בשביל ספר ביכורים.
בשורה התחתונה – אני ממליצה.

חמישה חושים ניתנו לאדם להכיר באמצעותם את הבריאה – ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש – ורק חוש אחד, חוש החופש, ניתן לבריאה להכיר את האדם.

איך מסכמים ספר כזה, נפלא כל כך שאפילו קנאת סופרים לא התעוררה בי כשקראתי אותו, כי מה לי ולכתיבה יפיפייה כל כך, מלוטשת כל כך, שממוקמת כל כך הרבה מעל ליכולות שלי.
בשביל הפרטים היבשים אתם לא צריכים אותי, גב הכריכה מוסר את תקציר העלילה בתמציתיות מופתית: השנה היא 1894 ופאני קייזמן יוצאת למסע ברחבי האימפריה הרוסית, בעקבות הבעל שנטש את אחותה הבכורה. אם לא תגרור אותו באוזנו לאשתו ולילדיו – לפחות תחתים אותו על גט.

ועכשיו אתפנה לחלק החשוב, לגרד את המשקעים שהותירה החוויה בנפש שלי, ולתאר אותם במילים:
תענוג. חגיגה לחושים.
משהו באווירה החיה והשוקקת, שהשיבה עולם שהיה ואיננו, לא יכול שלא להדהד את בשביס זינגר. משהו בהומור ובצבעוניות ובמלאוּת של הדמויות שלו, נוטפות אופי וחוצפה, הזכיר לי דווקא את "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן. קצב ההרפתקאות המסחרר עורר בי געגועים כלליים לקלאסיקות נושנות.
ורק הלהטוטנות הלשונית הייתה מופע ראשון מסוגו, וירטואוזי ושומט לסתות, שלא ראיתי כמותו, ועורר בי חשק עז לצרוך עוד ועוד ספרות מקור, מתוך תקווה שאמשיך ואמצא פנינים כאלה.
בתוך כל הברדק הכיפי והקומי הזה, איצקוביץ הצליח איכשהו לשזור גם סאבטקסט פסיכולוגי-פילוסופי – הבחנות צלולות על נפש האדם, דיאלוגים פנימיים שנונים אך מלאים הגות, וכישרון מכעיס לעורר הזדהות גם עם העלובות שבדמויות.
אני כבר מתגעגעת.