ראיתי המלצות רבות על הספר הזה בכל מני קבוצות פייסבוק של ספרים, אבל מה שהכי תפס אותי היה פוסט של מישהי שטענה שרוב הביקורות החיוביות שהיא קוראת הן של חברים של הסופרת ושלא יכול להיות שספר ביכורים של סופרת ישראלית יהיו כל-כך משתפכים. אחרי כל הדיבורים על הספר הזה הייתי חייב לקרוא ולהבין על מה המהומה לצד זאת שהספר הוא ספר ארוך מה שמבחינתי הוא בונוס.

הספר מספר את סיפורם של שירה ואייל ביטון, זוג בורגני

הימים האלו קשים. לי אישית קשה יותר להנות מהדברים הפשוטים. אני לחוצה יותר עצבנית יותר וחסרת סבלנות.
ובתוך כל הכאוס העצוב והלא ברור הזה נזכרתי בלא מעט המלצות כאן על ספר בשם "חנינה". שסיקרן אותי מאוד.
ומה אומר. בלי קלישאות.
התחלתי לקרוא בו כאחוזת דיבוק. לקלוט חיים מתוך הכלא בצורה אותנטית ככ (מי אמר "בפנים"?) מבלי לבקר בו אפילו. הרגשתי אסירה של ממש. מהסטרס במעמדות ודרגים מקומיים עד תחושת החוסר אוני

****




קבלו את זה: שרון ביטון, אם לשלושה ובעלת קייטרינג מתוקים ממודיעין נכנסת לכלא לאחר שירתה למוות בנער שרצח את בנה האוטיסט. מאחור, בדירה במודיעין המנומנמת, נשאר בעלה של שירה, אייל, שמנסה לשווא להתגבר על "החיים עצמם" - הרבדים המורכבים של הטרגדיה המשפחתית, בד בבד עם מאבק על פרנסה וגידול שתי הבנות הנותרות ללא אשתו התקתקנית.

זו נקודת הפתיחה המבטיחה של הספר הזה, שזכה עד כה לסופרלטיבים כמע

חנינה / <mark>מאיה וקסלר</mark>

אישה נורמטיבית נשלחת לכלא. כתוצאה ישירה של התגובה שלה לחוסר צדק של בתי המשפט. זהו הספר השני שאהבתי שנוגע בנושא הזה. גם ב'אל נקמות' של יניב בן עטר מהשנה האחרונה מדובר על אב, מסתערב לשעבר שיוצא לדרוש צדק לבתו. הדבר מבטא כנראה את הלך הרוח בציבור ואת הפערים ההולכים וגדלים בין המושגים חוק וצדק.
קשה להתעלם בשני הספרים מהתחושה כי מערכת המשפט והמשטרה הופכים ללא רלוונטים.
שירה מסכמת

ספר שלישי בסדרת "ספרי החבורה" שאני קוראת עכשיו, אם כי זו חבורה קצת שונה, לא כזו שקשורה בזכרונות של תיכון כלשהו ולא חבורה שנוצרה תחת אילוץ גיאוגרפי,ועם זאת גם כאן מדובר בחבורה ישראלית מאוד.

בשנת 2004 עקב צירוף אירועים שכלל בתוכו פציעה שלי בפיגוע, הריון ובו חשד למום בעובר, וחברה לעבודה שעברה לידה שקטה, התגלגלתי לפורומים באתר תפוז. הכרתי אינטרנט גם קודם, אבל כמשאב לאיסוף מידע ולא כמקום חברתי. הפו

סעיף שחייב להיכלל במגילת זכויות הקורא: בבקשה בבקשה שהספר יהיה כמו מגנט שיידבק לי ליד ולא אוכל להניח אותו.

אוקיי, חנינה הוא ב-ד-י-ו-ק הספר הזה! ואתם יודעים מה? תכונת המגנט היא רק בונוס. כי הכל בספר הזה כל כך טוב. החל מהעלילה השואבת, דרך הדמויות המדויקות, והכתיבה, כן הכתיבה. איזו כתיבה משובחת לספר ביכורים (!) שהרגיש לי הכי בשל, ואיך עפו להם הדפים, 540 במספר, אבל מי סופר, והייתי מוכנה לעוד כמה.

יש ספרים כאלה, שלא משנה כמה הם ארוכים – 500-550 עמודים, והם יכולים להיות באותה מידה גם 700 ו-800 – זה לא מורגש. אתה מחסל אותם בביסים גדולים. העמודים נהפכים מאליהם.
יש משהו בחנינה שהוא פשוט קריא. זו המילה שבה הייתי בוחרת לו הייתי חייבת לצמצם את הסקירה הזו למילה אחת.
והבאה בתור – כיפי.
ואחר כך – צובט.

נעשה את זה בסדר הפוך.

***

צובט. בגלל שירה. אני לא בטוחה עד כמה גיבורת הספר אמינה (עוד

מרגש, חכם, מעורר מחשבה.
תהליך כואב וטראומטי שעוברת משפחה נורמטיבית עקב סדרה של אסונות שבמסגרתן אם המשפחה נכלאת למאסר ממושך. הספר כתוב מנק המבט של האישה בכלא ושל הבעל שנשאר בבית עם כל הקשיים. לאט לאט הסיפור נפתח, המסע לוקח את הדמויות למקומות שונים תוך הסבר והבנה למקומות אליהם הגיעו. הכתיבה של הסופרת מעוררת התפעלות, מדויקת בכל דמות. נפלא.
ספר שיהפוך את הבטן וישאר בראש עוד זמן רב לכל מי שקרא אותו.
מו

לקח לי מעל חודש לסיים את הספר הזה אבל היה שווה.
נכון הוא מעט ארוך מידי... ישנם קטעים שניתן היה לקצר (שלא לומר לוותר לגמרי) אבל בחוויה הכללית שלו מדובר אכן, כפי שכל הביקורות אליו אומרות, בספר מצויין|!!!

סיפורה של משפחה שעוברת אסון ומשבר גדול: אם המשפחה נכנסת לכלא והאבא נשאר להתמודד עם המצב החדש בבית, ילדות קטנות ועול כלכלי.
הספר מתחיל מרגע כניסת האם למאסר ( ל 15 שנה!) . בתחילת הספר רב הנסתר על