"ולכאורה עסקנו בשלנו, רק בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות." כך שרה רחל המשוררת. לא רחל ההיא, אלא רחל השנייה, רחל שפירא, שגנבה במילותיה את לבי.

ואכן, לכאורה ביומיום אנחנו עוסקים בשלנו, בלי לבקש גדולות ונצורות. הולכים בדרכנו, זו שהתוו לנו, זו שהתווינו לעצמנו, מדריכים, מודרכים, נמשכים באפסר, מוכים בשוט, פוסעים וצועדים וגם הולכים ורצים, סכי עיניים מונעים מאיתנו להביט ימין ושמאל אל קירות הזמן שחולפים על פנינו. רק לפעמים מביטים לאחור, ואיך חלף הזמן, אנחנו גונחים, והאחור ממילא נבלע באופק שנטשנו, מידקק, נשכח, מתערפל, נמוג, ואנחנו בשלנו.

וככה ביומיום.

אבל כשאנחנו שוקעים אל תוך הספרים שלנו, איננו עוסקים עוד בשלנו. ואנחנו משתנים ונעשים בני תקופה אחרת ובני מולדת שונה, ומשנים גיאוגרפיה ודמוגרפיה וטופוגרפיה, וצבע עורנו משתנה לעיתים והמוצא שלנו, והדעות והאידיאולוגיה והדת, ובמטה קסם, מכריכה ועד כריכה, למשך שעות ספורות אויבנו נעשים אוהבים ואוהבינו אויבים, ואנחנו לומדים להכיר את הזולת ולהכיר את עצמנו, או אולי לשכוח את עצמנו, להפסיק ללכת בשביל המוכר, הסלול המובן מאליו.

כי לכאורה, גיבורת ספרה של מאיה ערד, עידית, היא כל מה שאני לא. רק לכאורה.

רווקה תל אביבית חילונית, נטולת ילדים, טבעונית פאנאטית, דקדקנית, מניפולטיבית.

עידית חיה בחלום בלתי מושג, כמו נוף שנשקף מתוך חלון מוברח. היא שואפת להכיר את אהוב לבה בחנות ספרים, שם ישפוך המלומד את ליבו בפניה והם ישוחחו עד אין קץ, וידעו שניהם כי חלומם התגשם. ולמה לא, הרי גם גיבורות הרומן הוויקטוריאני, מושא לימודיה של עידית, ידעו אהבה לבסוף, למרות כל המהמורות. וכך מבלה עידית את שנותיה, עד גיל שלושים ותשע, שקועה באילוזיות בלתי ישימות, ומנווטת את דרכה המעודנת כמורה לאנגלית בתיכון.

היא לא יוצאת לדייטים וגם לא פותחת שער לחלומותיה, כי הרי המושלמים שהיא מחפשת אינם יוצאים לדייטים המוניים.

והנה, בערב אחד, היא פוגשת במיכאל, רופא ילדים. הנס התרחש! בחור ממוצא רוסי, משכיל ואינטליגנטי, מומחה למוסיקה ולספרות ולמה לא. אלא שדא עקא, לבחור יש חלומות אחרים ובהם עידית אינה משתלבת. וכך הם פוצחים במחול החרבות. היא מחזרת, מלהטטת, מפילה את עצמה לרגליו, משפילה את עצמה, מתחנפת, יוזמת, מזמינה, מתכננת, מפטפטת את עצמה לדעת, מבשלת את מטעמיה, שכולם עשויים זרעונים וקש וגבבה, ומתכננת את הילד המשותף המושלם שייוולד להם.

והוא, מקנטר, מתחמק, מעליב, חושב רעות, מתעצבן, מנסה להבליג, מנסה להתנער.

מחול החרבות.

והוא נוסע לשנת שבתון והיא נשארת, עזובה בין חלומותיה המנופצים ומתחילה את המסע העצוב הדוחק הארוך והקשה להיות אמא. בכל הצורות האפשריות היא תנסה להיות אמא. ונדמה כל הזמן כי התקווה לילד איננה נובעת מהכמיהה לילד או לאמהות, אלא מן העובדה כי חלומה, או אולי הצו החברתי, צריך להתגשם באופן כלשהו, ולא חשוב אם יסב לה אושר או לא.

ובמהלך המסע הזה היא תפגוש במיכאל שוב, בארץ וברוסיה, פוגעת ונפגעת, מקווה ומאוכזבת, ולכל אחד מהם משימה אחרת וכל אחד מהם ייכשל וגם יצליח. כי ההצלחה איננה הגשמת חלומותיך, אלא ההבנה כי מה שיש לך זה מה שתקבל ועליך לשמוח בחלקך.

והספר העבה הזה לא הניח לי לרגע, ולא היה בו מבחינתי פרק מיותר. חשבתי עליה כשקראתי, חשבתי עליה כשלא קראתי.

ובפרקים המתארים את אמהותה המתחבטת ואת המאבק הקשה שהיא מנהלת בין אי-האהבה שבלב לבין הציווי האנושי לאהוב, במשפטים שתיארו את הקרב הקשה שבין הידיעה שהיא אם לחוסר הרגש האמהי, בדפים העצובים, שבהם היא חישבה את נפשה למות ולרגע רצתה שהילד ימות ויפטור אותה מעונשו ויפתור את הבעיות שלא צפתה, בקריאה הזאת לבי נשבר. לא בכיתי אז, אבל עכשיו, כשאני כותבת, עיני מתמלאות בדמעות.

מפני שאני עברתי את מה שעידית עברה. אחרת, אבל כל כך דומה.

כשהילד שנולד לנו לא היה זה שייחלנו לו. וכל מפגש חברתי וכל אירוע משפחתי וכל חציית כביש וכל רגע ויום ושנייה, הייתי צריכה להחזיק חזק בכף היד הממאנת, לרסן את הילד המתפוצץ מרוב תזזית, לחבק ולהשגיח ולהסות ולהשתיק ולדאוג ולהסתיר ולשקר ולהסוות ולהיות דרוכה דרוכה דרוכה. וכשכורעים תחת הנטל, תחת השונות, מאחורי חלומותינו המנופצים, כשעייפים עד מוות ולא יודעים איך אוספים את הכוחות, את שלוות הנפש האבודה, את התקווה שמתה, כששוקעים אל קרקעית הבור, מתה האהבה, ולרגע, רק לרגע, חושבים שאולי טוב מותי מחיי, ואולי טוב מותו מחייו.

ומאיה ערד בראה לי את עידית ולכאורה אני עוסקת בשלי, אבל בספר הזה עסקתי בשלה, והיא כתבה את כל המילים הנכונות ואת האמת הצרופה וגילתה את כל הרגשות האיומים המבישים, שאנחנו פוחדים לחשוף.

ולמי שאוהב את השיר "נחמה", הנה הוא בשתי גירסאות:
https://www.youtube.com/watch?v=UuozN7b357w
https://www.youtube.com/watch?v=FmC6LU2AgMM
"זה בזו נביט, ונתמה שנית, אם ראינו נכונה, לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה".

בראשית דרכי בסימניה, כשהייתי טירונית-ביזונית-גוש-טופו-טרי-מהבקו"ם שנושאת עיניים לאושיות סימניה (נשיאת העיניים נמשכת עד היום אבל האושיות השתנו) ואף חושדת בחלקן שהן סופרים בהסוואה (חלק מהחשדות הופרכו וחלקם התאמתו), כתבתי על נושא רגיש שקשור למין הרגיש באופן שנראה חסר רגישות.
זו הייתה חוות דעת (מפרגנת, דווקא) על ספר (טוב, דווקא) שכל כולו הוא חלום האִימַהוּת והמרדף אחריו.

בין היתר, השוויתי את הסופרת שפשוט חייבת שיהיה לה תינוק לילדה מעצבנת שעושה סצנה מהסרטים בתור של הקופות בסופר (כולל בכי צרחני, כולל רקיעת רגליים, כולל השתרעות על הרצפה, כולל מנוסה של הקונים האחרים למדף של אטמי האוזניים, כולל-כולל) רק מפני שאמא-אבא לא קונים לה את הביבלי-במבה שהיא רוצה.
לא ידעתי במה הסתבכתי. חטפתי טילי טילים של מילי מילים קוצפות וצולפות שפרטו לי על מיתרי המצפון ומתחו אותו עד שזה כאב. מאחר וזה לא היה נושא שהוא כל כך עקרוני לי עד כדי כך שהייתי חייבת ללכת עם העאלק ״אמת שלי״ גם במחיר של פגיעה ברגשות הזולת (שלא לומר רמיסתם), עידנתי את המילים, שיפצתי, מחקתי, הוספתי, קיצרתי, ערכתי ומרחתי. בקיצור: עברתי סירוס כפוי מרצון.

והופ, האיבר צמח שוב. החזרתי דרך החלון את מה שנבעט דרך הדלת ובכל זאת כתבתי את מה שהצנעתי אז ואני שוב אסביר: כשלאורך הספר כולו הסופרת מדברת על תינוק. תינוק, תינוק, תינוק. אני רוצה תינוק. אני חייבת תינוק. לכולם יש תינוק. למה לי אין תינוק. הבו לי תינוק. – לי זה נראה גחמני. וזו הייתה הבעיה היחידה שלי עם הספר. ולמה? כי תינוק הוא רק מצב זמני של ילד. עבורי הכל היה נראה אחרת והכתיבה חסרת הרגישות שלי הייתה נמנעת אם היא הייתה כותבת על ילד, אם כל מופע של המילה 'תינוק' היה מוחלף במילה 'ילד'.
אני. רוצה. שיהיה. לי. ילד.

ולמה בכלל נזכרתי בילדה המעצבנת מהתור בקופות בסופר? כי היא מצאה את דרכה לספר הזה, בשינויים קלים אך בעיקר כבדים. היא ילד (זה השינוי הקל) והילד הוא לא סתם מעצבן, הוא כמעט שיבוט של קווין חצ'טוריאן (וזה השינוי הכבד). הוא סוג-של קווין חצ'טוריאן לייט בהתהוות.
כשקראתי עליו חשבתי שאם אותן חולמות על ילד יקראו את הספר, הן במו ידיהן ינעצו סיכה בחלום האִימַהוּת ויפוצצו אותו. חשבתי אפילו שחשוב שהן יקראו את הספר כי זה יפזר מעט מרור ריאליסטי על חלום האִימַהוּת המתוק והרומנטי.


מאיה ערד מצטיינת בזיקוק של מעשים, התנהגויות, התנהלות יומיומית, אורחות חיים, ניואנסים קטנים וגדולים (נו, כל המכלול הזה שנקרא חיים) למרכיבים הכי קטנים, קטנטנים, זעירים, זערוריים, מיקרוסקופיים בואכה נאנו-מיקרוסקופיים. והיא עושה את הזיקוק הזה בלי הנחות ובלי פוליטיקלי קורקט ובלי לחוס ובלי לחמול ובלי לרחם. היא מסתכלת לרומנטיקנים השגייניים החולמניים והתמימים בלבן של העיניים, ותסמכו על מאיה ערד שאצלה אפילו הלבן של העיניים הוא שחור.

דוגמה מצוינת למפעלות בית הזיקוק של ערד היא ד"ר מיכאל, הרופא שמככב בספר.
מאיה ערד לקחה רופא (אחד שממוצע הבגרות שלו הוא 13.7 לא כולל פקטור, שהפסיכומטרי שלו מגרד את ה-800 מלמעלה, שלמד 6 שנים בפקולטה לרפואה ועשה שנה סטאז׳ בתנאי עבד ועוד 7 שנים התמחות בתנאי עבד משופר ושבייסיקלי אין לו חיים מחוץ לבית החולים) ואיכשהו הצליחה לרדד אותו לסוג-של טסטר במכון לבדיקת רכב לפני קנייה. כי רופא, אליבא ד'ערד והעלמה מקזאן, הוא כמו חברה שעושה בדק בית לפני קניית בית, כמו עורך דין שנובר בכל סעיף קטן וגדול בחוזה לפני החתימה וכמו מכון תקנים שבודק צעצועים מסין.
כל אלו נותנים חותמת איכות לפני עסקת רכישה וכך גם הרופא: הוא בודק, הוא בוחן והוא מעריך ילדים לפני אימוץ, ומעניק - או שלא - חותמת איכות או תו תקן או תעודת עובר/לא עובר.
נשמע מזעזע, נכון? אבל אם הוא לא יהיה, יש סכנה לקבל ילדים פגומים.
נשמע מזעזע, נכון? אני שומעת את רחש צקצוק השפתיים עד ליקום המקביל שממנו אני באה.
אז"ש.

לדעתי, מי שחושב שזוגות חשוכי ילדים או אימהות יחידניות מאמצים ילד מחו"ל (בעלות שהייתה יכולה להספיק לדירה בת השגה ובפרק זמן שבו בונים שכונה שלמה של דיור בר השגה) כי הם צדיקים אלטרואיסטים שרוצים להציל את יתומי העולם, צריך לחשוב שוב. רוב המאמצים עושים זאת ממניעים אגואיסטיים מובנים בהחלט: הם רוצים להיות הורים. והם רוצים להיות הורים לילד שיהיה מסוגל לקרוא להם 'אמא' ו'אבא' וש"הצרכים המיוחדים״ היחידים שלו יהיו אייפון 9, אקס בוקס 10 וסוני פלייסטיישן 11. אולי גם חוג רקמה אוזבקית פולקלוריסטית עתיקה שמתקיים בתיז-אל-נבי שלוש פעמים בשבוע.
הם לא רוצים ילד עם "צרכים מיוחדים" בהגדרתם הרפואית.
ולכן צריך רופא מדגם בטא: בוחן טרום אימוץ.


עד לחלק הרביעי של הספר חשבתי שזה ספר מעולה אבל לא מעולה-מעולה ובוודאי פחות טוב מ'חשד לשיטיון' ו'שבע מידות רעות'. אבל אז, כשקווין-חצ׳טוריאן-לייט נכנס לזירה, מאיה ערד הנסיקה את הספר במהירות של מאה מאך לרום ספרותי/כתיבתי בלתי נתפס בעוד התא המשפחתי של קווין-לייט עושה את אותה הדרך רק בכיוון ההפוך - למצולות, לקרקעית המג׳וייפת, לתהומות של ייאוש, תיעוב, חרטה וחוסר אונים.
כשקראתי את החלק הזה היו לי תגובות פיזיולוגיות שלא זכור לי שחוויתי בקריאת ספר. זה לא רק יציקת בטון של מועקה שהתיישבה לי בגרון וחסמה את דרכי האוויר, אלא מעין התאבנות גופנית משתקת שלפתה אותי. אבל כמו שמאיה ערד ידעה לאבן אותי, היא גם ידעה להביא להרפיה בסיתותים קטנים ומדויקים. ותסמכו על מאיה ערד שהסיתות לא יהיה קל, שגם הוא מכאיב ופוצע ושיישארו זיזים.
מאיה ערד לא מנסה להגיע לתוצאה מושלמת ולהפי אנד, וזה אחד מסודות הקסם שלה. היא לא כותבת סיפורי אגדות. היא כותבת סיפורים מהחיים, והחיים לפעמים מבאסים.


כתבתי לא מזמן על ספר שעיצבן אותי כל כך עד שהרגשתי צורך לפנות לסופר ולתבוע הסברים.
הפעם לא הספר הוא שעיצבן אותי, אלא חלק מהביקורות שנכתבו עליו. הן עיצבנו אותי כל כך עד שהרגשתי צורך לפנות לסופרת ולתבוע ממנה שתתבע את הקוראים שפשוט לא מבינים כלום.
את הקוראות, בעצם.
אני לא יודעת אם רק נשים קראו את הספר, אבל נכון לעכשיו רק נשים כתבו עליו. נשים ושונרא החתול.
מסר"ב וטרטלאב, באחריותכם לתקן את הסטטיסטיקה הלא מוצדקת הזו. זה לא ספר בנות!


אז מי שרוצה רומן מקסים וקסום עם הפי אנד ופרחים ופרפרים וכינורות שמנגנים ושמלת מלמלה לבנה עם אורגנזה שיפון טול ותחרה וסוס לבן ונסיך חלומות ובריג'יט ג'ונס שמנה ולוזרית שעוברת מהפך ונהיית למלכת הנשף שזוכה בנסיך החלומות הנחשק ובחיי אושר ועושר נצחיים, שיקרא ספרים של *** או מישהו אחר בתת רמה שלו/ה. גם סרטי קומדיות רומנטיות עם *** יעשו את העבודה.
מאיה ערד היא לא לרומנטיקנים ששוגים בחלומות ורוצים לטמון את הראש בחול הטובעני והשקרני של סיפורים עם סוף שמח.


שלוש הערות ביקורתיות
1. צירוף המקרים שהוביל לפגישות מחודשות ומשנות חיים (גם של דמויות מפתח וגם של דמויות משנה) היה לא סביר בעיני.
2. הסיפור על חיי המשפחה של ענת היה די תקוע באמצע. הרגשתי שערד לא החליטה אם היא רוצה גם עלילת משנה או לא.
3. ענת + בעלה + החברה הרווקה של ענת שאיתה היא גם עובדת + החבר הרופא של בעלה + הניסיון של הזוג לשדך את הרווקה לרופא... רק לי זה מזכיר את 'הבורגנים'?

חותרים לסיום.
המוטו של עידית בשש פלוס ארבע מילים: "אם לא הוא אז אף אחד. יותר טוב כלום מכמעט." זה מוטו עשר.
המוטו שלי בשש פלוס ארבע מילים: "אם לא היא אז אף אחת, יותר טוב כלום מכמעט." 'היא' זו לא עידית אלא מאיה ערד.

מאיה, תעשי לי ספר.
(וסליחה אם העלבתי את הקוראים שלך, אבל הם התחילו.)


נראה לי ששברתי שיא של איזכור שם הסופר בביקורת אחת. ככה זה כשמעריצים.




# # # # # # # # # # #





בונוסים
הבונוסים מיועדים לבעלי סבלנות ועצבים מפלדה מגולוונת ו/או למעריצים מושבעים של מאיה ערד (מ.ע.ריצים) ו/או למי שלא נרתע מהחפירות של שונרא החתול. (מה קורה, מסר"ב?)


מי שיקרא את הספר יתוודע למיכאל. מי שקרא כבר התוודע. כל מופע של מיכאל הזכיר לי פרצוף שראיתי פעם באיזה סרט אבל הוא פשוט לא הזדקר לי בזיכרון או בקיצור לא הזדכר לי. חיכיתי חיכיתי בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל. הפרצוף הזה, הפריים האחד והמסוים הזה, תימצת ושיקף וזיקק את היחס של מיכאל לעידית. זה לקח זמן וניצלתי הרבה משאבי זיכרון והראש שלי הבהב בהבהובי אזהרה אדומים מפני רמות נמוכות של זיכרון, אבל בסוף נזכרתי.
בסרט האוסטרלי המקסים והכובש (הוא כבר הגיע למעמד של קאלט?) ׳חתונתה של מיוריאל׳, מיוריאל מתחתנת בנישואי תועלת עם שחיין דרום אפריקאי. היא רוצה בעל כי כך היא תפסיק להיות לוזרית ותתחיל להיות ווינרית והוא צריך דרכון אוסטרלי כדי להשתתף באולימפיאדה ולהיות ווינר. יש מבט אחד שהוא נועץ בה שכולו סלידה, גועל, תיעוב ובוז. מבט שאומר 'במקל לא הייתי נוגע בה', 'מאיפה היא נפלה עלי עכשיו, המוזרה הזו' ו'האם מדליית זהב באמת שווה את זה?' - המבט הזה לוכד בתוכו את כל הגישה של מיכאל.
אז לא רק שנזכרתי אלא אפילו מצאתי תמונה שמקפיאה את הרגע עם המבט המדובר, ותמונה הרי שווה אלף מילים.
תמונה = אלף מילים
אבל לא כתבתי אלף מילים אז לא צריך תמונה כי המשוואה לא נכונה.
לחילופין אני יכולה לכתוב ולברבר ולקשקש ולמרוח ולחרטט וללהג ורק כשאעבור את האלף מילים יהיה שיוויון ואפשר יהיה להראות את התמונה. בלה בלה בלה בלה בלה טרללי טרללה הבה נגילה הבה נגילה הבה נגילה ונשמחה ציף ציף מעל הרציף כלבלב הו בידי בם בם לאוטובוס נכנסת גברת עם סלים תראו איך היא תופסת את כל הספסלים יש לי מילים יש לי מילים יש לי מילים ואין לי מנגינה אה אה אה יש לי מנגינה יש לי מנגינה בלי מילים. יש לי צלילים יש לי צלילים בלי קצב יש לי קצב יש לי קצב בלי צליליאיאיאים יאדה יאדה יאדה קישקושיאדה חירטוטיאדה פוס כדור הארץ נגעתי בצבע אדום צבעתי בטיפקס אסור למחוק.
קאט דה בולשיט. הנה זה בא.
http://s450.photobucket.com/user/readysteadyg0g0/media/muriel_075.jpg.html
איזה קטע אם הקישור לא יעבוד.


לפעמים נראה לי שמאיה ערד הייתה ילדה שהכל בא לה בקלות, לאו דווקא מבחינה חומרית. זה לא שהיא הייתה ילדת תפנוקים מעצבנת אלא שהדברים באו לה בקלות כי יש לה יכולת הבנה פנומנלית שמשולבת עם סוג של ראיית הנולד או קריאת עתידות. היא מבינה מה אומרים ולמה מתכוונים ומה רוצים ומה התשובה ומה הפיתרון אחרי שנאמרו רק מילה או שתיים. היא ממשיכה את קו המחשבה של הצד השני בעצמה ומשרטטת אותו בדייקנות בלי צורך בשום סרגל או קרן או פלס. היא כמו המתמודדים האלה בחידון התנ״ך (הישראלים, אלא מה?) שיודעים מה התשובה עוד לפני שאבשלום קור התחיל להקריא את השאלה. ילדים כאלה יכולים להיתפס כמתנשאים, כאובר חוייכם מעצבנים, כחנפנים וכחננות. אני לא יודעת אם היא הייתה כזאת, זה רק נראה לי.
(המנחה של 'הישרדות' מנחה את חידון התנ"ך? קאם-און!)


יש עוד משהו שאני לא יודעת אבל רוצה לדעת. בספרים של מאיה ערד תמיד יש צמחונים וטבעונים וכפועל יוצא גם מתכונים ובישולים צמחוניים וטבעוניים. אני לא יודעת האם זה כדי לקדם אג'נדה שקרובה ללבה או דווקא כדי ללגלג על המוזרות והאאוטסיידריות של כל הפריקים האלה.
ולמה? בין השאר כי אין הרבה פרטים "רכילותיים" על מאיה ערד, ולי זה חבל. כשכל כך מתחברים למישהו ומבלים איתו שעות רבות של עונג והנאה והתפעמות והערצה, רוצים לדעת עליו יותר, מעבר למה שהביוגרפיה הרשמית הוויקיפדית של ההוצאה לאור מספקת. לפי הרציונל שלי, זו לא מציצנות צהובה אלא מחמאה, כי אתה מתעניין גם במאיה האדם ולא רק במאיה ערד הסופרת.

ספר מרתק על החיים. המקריות, הכאב, קנאה ושמחה, תקוות שמתנפצות על סלע המציאות. הרהורים שלא מרפים 'מה היה אם'. בדידות וחברות. גורלות נחתכים באבחה וברגע.
עידית היא רווקה המתגוררת בתל אביב, מורה במקצועה, טבעונית אדוקה השותה מים עם עלי תבלין. לא רוצה טלפון נייד ואינה מחזיקה מכונית. אוטוטו בת ארבעים ואין באופק זוגיות או ילד משלה, ילד אהוב, בן טיפוחים. הקשר עם אחיה שלא מתגורר בארץ רופף, אֵם מזדקנת המתגוררת בחיפה. בררנותה היא חלק מהבעייה למרות שהיא מסרבת להודות בכך בפה מלא. היא ממשיכה לקוות שהאביר על הסוס הלבן יפציע 'אאוט אוף דה בלו' ויגאל אותה בדהרה מחייה המשמימים אך אינה עושה הרבה בעניין. מצד שני, הלבד לא כל כך מעיק. תחושות העצמאות והתסכול למראה אמהות צעירות עם זאטוטים צוהלים כולל חברתה הקרובה והקולגה ענת מתערבבות זו בזו. לא חייבת להיות במיינסטרים של משפחתיות אבל הכמיהה ישנה. ילד. שלה. אוצר. שיקרא לה 'אמא' ויאהב כמו שתאהב אותו. כשמיכאל- רופא ילדים במקצועו ממוצא רוסי מפציע בחייה דרך ענת ויוני משהו קורה. היא יודעת שזהו, זה האחד. משכיל, עדין, אוהב מוזיקה כמוה, רחב אופקים. לא איזה שלוך.
החיים יפים, העולם מחייך אליה והיא מאושרת. אבל נגזר עליה להתאכזב כשמיכאל אינו מושלם ומדהים כפי שסברה בתמימותה ובנוסף עתיד לנסוע להשתלמות מקצועית ארוכה בארצות הברית. עידית מחליטה לעשות מעשה ולאמץ ילד רוסי ולשם כך היא מוכנה להרחיק דרך סוכנות אימוץ בארץ לקזאן הנידחת והענייה ברוסיה.שם היא מגלה שההבטחות הנלהבות של סוכנות האימוץ לגבי התינוקת שנבחרה עבורה אינן ממש נכונות וממתינה לה הפתעה רבתי נוספת.
עידית מאמצת בסופו של דבר ילד אחר בנסיעה נוספת ולא את התינוקת מקזאן. מהר מאד מגלה שגידול ילד לא קל הוא משימה תובענית, מפרכת, סוחטת כוחות גוף ונפש. הילד קשה העורף מרחיק מעליה חברים ובפעמים המעטות שהיא מגיעה לאירוע זה או אחר היא עדיין בפינה, לבד. אם בת ארבעים לזאטוט בן שנתיים בין אמהות צעירות, אנרגטיות, חשה לעתים צביטת קנאה- יש להן ילד, משלהן. פרי בטן. לא שנלקח מבית יתומים ברוסיה. תמהה לעתים מה קרה לתינוקת שבחרה להשאיר בהחלטה רגעית.
אמה תלך לעולמה ומיכאל שוב יפציע בחייה בנסיבות שונות ולא יהיה לה חלק אמיתי בשלו. שברי חייה יתאחו במידה מסויימת אחרי שינוי ממשי לטובה אבל משהו מהמועקה יהיה עדיין שם. היא תְבָכֶּה את השנים המוחמצות, התקוות המפוספסות. לא תהיה מרצה בכירה ופסנתרנית מחוננת כפי שפנטזה בנערותה. העולם לא ימחא לה כף ויעריץ אותה. לא יהיה לה ילד משלה, בשר מבשרה ודם מדמה. זהו גורלה.
העלמה מקזאן, האיקונה מחוללת הניסים מרוסיה לא עשתה נס גדול לעידית.
מי שיצלח את מחציתו הראשונה של הספר שלטעמי קצת מפורטת וארוכה מדי ימצא את מחציתו השנייה טובה יותר.ממוקדת יותר, אמינה וחושפת את נפש האדם לטוב ולרע.

אין פה חידושים והמצאות אך יש פה ספר שכתוב היטב,העיקר בספר הוא הנחישות הגדולה והרצון בהבאת ילד לעולם. בהקמת תא משפחתי. יש פה לבטים מה נדרש מהורה ועד לאן אדם מסוגל להגיע בקילומטרים או בתעצומות נפש כדי לסדר לעצמו זוגיות אהבה וילדים. יש פה בדידות גדולה כשמבינים שהחיים הם עסקת חבילה. בעסקאות שכאלה לעיתים יש פשרות שלא חושבים עליהם עד הסוף. עלו לי המון מחשבות אל תוך הלילה כשקראתי בספר,זה לא ספר שגורם להתרוממות רוח או לצהלה וחיוכים. לנסוע עד רוסיה בכדי לאמץ ילד או לבחור אישה זה לא נושא קליל .

האם בכלל יש דבר כזה "לפספס את הרכבת"מה קורה כשרווקה נשארת רווקה כי פשוט לא כיוונה במחשבות למינסטרים הרגיל של הבאת ילדים והקמת ומשפחה.(אני חושבת שמה שעושה לאדם טוב לשם הוא צריך לכוון, וכמובן לקחת אחריות על ההחלטות ולהבין שהם משתנות מדי יום מדי שעה.)

שם הספר מעניין גם בגלל הסימבוליות וגם כי הוא בעצם שם לא ברור שמתגלה הרבה אחרי תחילת הספר ואז התמונה הגדולה מתבררת ומגלה טפח לקורא ומכניסה אותו לעלילה המסועפת. הספר נקרא על שמה של "אם האלוהים מקזאן" שהיא פטרונית של העיר קזאן שברוסיה הקרה. זו איקונה ביזנטית קדושה של אחת הכנסיות והאמינו שהיא עושה נסים בכל תחום אפשרי. מלחמות ,אהבות, ילדים you name it והספר הזה משווע לכמה ניסים ואולי עצם התרחשותם שייכת להשגחה העליונה של אלה שמאמינים בה. אין בספר סופים טובים של נסיכות עם כתר ואביר על סוס לבן .יש פה את החיים האמיתים נקודה. לפנטז על ילדים ובפועל לגדל אותם הם שני דברים שונים שמאיה ערד משקפת לאורך כל הספר .

בתחילה הספר מצטייר לי כמנלכולי ,כבד וטרחני מאוד אך בהמשך מבינים שהכוונה בעלילה להוליך את הקוראים להבנה שחייבים להסתכל על החיים בהווה. להבין שצריך להודות על הקיים. ומה שלא קיים אולי לעולם לא יגיע. לקום ולעשות מעשה לא להמתין נניח שמר דארסי יגיע משום מקום יציע נישואין וייפול על ארבע עם טבעת ...

באופן מוזר הרגשתי שהעלילה לא אוביקטיבית כתובה לנשים ,בשביל נשים, למען נשים..זה כמו מריבת אוהבים כשמראים רק את הצד הנשי בויכוח,איפה הטנגו כאן שאלתי לא פעם?. היו לי אין ספור ויכוחים כאלה כמו בספר שנדמה שהצד הגברי בכלל לא מבין על מה כל המהומה או הדמעות המיותרות. אני מדברת על התקופה הסזפית של טיפול וגידול ילדים כשהם קטנים והבעל חוזר עייף וסחוט אחרי יום עבודה.
לא כולם מוכנים להיכנס לכאלה נעליים של זוגיות!

אך אם רוצים משהו לקום ולקחת אותו כי החיים לא יחכו לנצח עם פנטזיות וחלומות.ולפעמים גם מפספסים את הרכבת בתקוות וחלומות כמו עידית שחיכתה וחיכתה והחיים המשיכו. חברות שלה עשו תארים ילדים הקימו משפחות בזמן שהיא חיה באזור הנוחות של אוניברסיטה וחיי רווקות בעידן ספרים רומנטים וסיפורי אהבות שהתחילו ונגמרו בעמודי הספר על כורסה כשמעל אור רך של מנורה או ירח מבטיח פנזטיות עלומות.

ספר טוב,כתיבה שמעלה לבטים ומדגישה שאם מוצאים משהו טוב צריך להחזיק בו כי שום דבר בעולם הוא לא מובן מאליו.

אז מה היה לנו כאן? – המלצות חמות ושפע של פרגונים למאיה ערד הסופרת (שלא שמעתי עליה קודם) ולספרה "הנערה מקזאן" - שנחרטו ונרשמו בזיכרון.

רקע: בשגרירות ישראל בברלין, בקומת חדרי העבודה יש מסדרונות ארוכים ובאחד המסדרונות ניצבת הברקה שהומצאה לפני שנות דור (דור מתחלף כל ארבע-חמש שנים) על ידי ממציא ומייסד שלא הונצח ונותר אלמוני – הברקה המכונה "הספרייה המאולתרת" זהו אתר שמנהל את עצמו בעצמו. איך זה עובד? שני שולחנות ירוקים ארוכים מוצבים דרך קבע במסדרון ארוך עוד יותר צבוע בז' – ועליהם ספרים, המון ספרים. יש מתחלפים ויש משתנים יש כאלו שתמיד שם, חדשים, ישנים – כולם מונחים להשאלה והחזרה ותמיד מתווספים חדשים ומתקבלים בשמחה. לוקחים, מחזירים, ממלאים את השולחנות בחדשים..

המשך רקע: עברתי שם וכמו תמיד הצצה קלה, והנה היא "העלמה מקזאן" עם פתק עליה "חמוד ומומלץ". שילוב כל הנתונים עבד עליי – הספר מייד נלקח (במקומו הונח שם הספר שיחטוף מעל במה זו את הקטילה הבאה).

תוצאה: אכזבה. אכזבה ונטישה חלקית איפשהו בשליש הדרך. ולמה חלקית? כי המשכתי לרפרף וכי דילגתי על פסקאות או אפילו על עמודים שלמים - אבל, נשארתי שם כדי למצוא את הפאנץ'. הרי לא ייתכן – שאין. עד שבשליש השלישי - הרפרופים הפכו לדילוגים זריזים אם כי עשרות העמודים האחרונים כן נקראו במלואם – עדיין בחיפוש נואש אחר הפאנץ'. אין – הוא לא נמצא.

וכל כך למה? בעיקר בגלל הדמויות (ולמעשה הן עיקר ומרכז הסיפור) ובגלל שלא קורה איתן באמת דבר לאורך כל 511 העמודים – כי מה יש לנו?

את עידית – רווקה שחיה לבדה, בשלהי שנות השלושים שלה. היא אישה מעצבנת במיוחד על גבול הבלתי נסבלת. היא "עפה על עצמה" ובטוחה שאין כמותה – למעשה בלי כל סיבה. היא מורה (זה נתון ולגמרי לא קשור באישיות שהיא מציגה**). היא עסוקה בעיקר בלהיות מתוסכלת, ממומרמת ולקנא בכל מי שסביבה. וכל זה במקום למקסם את חיי הרווקות בעיר הגדולה. להינות ממה שיש כל עוד זה מה שיש. במוקד סיפורה של עידית הכמיהה לילד. הרצון העז להיות אמא והחשש שהיא לא תספיק (זהו הנתון היחיד בעיניי שיכול לעורר סימפטיה כלפיה). אז היא מתמסכנת, מקטרת וממורמרת וכל כך "עפה על עצמה" עד שהיא כלל לא מודעת לעובדה שזו אחת הסיבות שמקשות עליה להגשים את עצמה ואת כמיהתה. עד שבא להוציא אותה מדפי הספר, לנער אותה ולהגיד לה: תקשיבי עידית, תרדי מהעץ שאת נמצאת עליו, תביטי מפעם לפעם באומץ במראה [כן, נכון, זה לא קל, אפילו קשה נורא - כי זה יכול לטלטל, ולתת לך אותך על חסרונותייך face to face] אבל, אולי תביני ותפנימי כמה דברים על עצמך וכמה הרבה יש לתקן בהתנהלותך - ואז יש סיכוי די טוב שגם תגיעי לאימהות הנכספת די בקלות. בקיצור, עידית, היא מן אחת כזו שכולנו מכירים כשכנה או חברה לצוות בעבודה או ממקום אחר ובמקרה הפחות מוצלח – כחברה.

ואת ענת – אישה נשואה ואם לשני ילדים קטנים, בשלהי שנות השלושים של חייה. אף היא אישה מעצבנת במיוחד על גבול הבלתי נסבלת. גם היא מורה (שוב, זה נתון שלגמרי לא קשור באישיות שהיא מציגה**). ובמקום למקסם את חיי המשפחה ואת עצמה היא עסוקה בלהיות אומללה. היא לא מסוגלת להעריך את כל מה שיש לה. עד שבא להוציא אותה מבין דפי הספר, לנער אותה ולהגיד לה: תקשיבי ענת, כדאי מאוד שתביטי מפעם לפעם באומץ במראה [כן, נכון, זה לא קל, זה אפילו קשה נורא - כי זה יכול לטלטל, ולתת לך אותך על כל אופייך הגרוע [face to face אבל, כך אולי תביני כמה דברים על עצמך וכמה עלייך לתקן בצורת החשיבה והתפיסה המעוותת שלך. הרי אם תסתכלי אל האושר ואל הטוב שמקיף אותך ותלמדי להעריך שהם שם, ושזה לא מובן מאליו, הרי אם רק תציצי לרגע במקום כרגיל אל עצמך, רק לרגע לשם שינוי לכיוון של בן זוגך (את בכלל מודעת, מתחת לשכבת המרמור שאת לא מפסיקה להפגין בקול רם, כמה שהאיש אוהב אותך באמת, כמה שאת חשובה לו וכמה הוא רוצה ועושה הכול כדי שיהיה לך טוב ? לא שמת לב.. אה..? ברור. וגם כמה הילדים שלך נפלאים וכמה נפלא שהם בריאים ושמחים – גם על זה לא חשבת... הרי אם לא היית מרגישה בכל דקה איתם שהם גוזלים ממך והורסים לך את החיים... וכמה קשה שצריך לגדל אותם.. אם רק היית מבינה כמה מלא עולמך. וכמה את חלשה). בקיצור, גם ענת היא מן אחת כזו שכולנו מכירים כשכנה או כחברה לצוות בעבודה או ממקום אחר ובמקרה הפחות מוצלח – כחברה.

ויש את הגברים שבפרונט ואת אלו שברקע. גם אותם כולנו - אתה, אני ואת - מכירים מהסביבה הקרובה יותר או היותר רחוקה.

ויש את מסגרת סיפור הרקע – הכמיהה לאימהות והכיסופים לילד ומולו כראי הפוך מוצגת האימהות שבאה בקלות ולא רק שלא מוערכת ושמתקבלת כדבר מובן מאליו גם מהווה עילה לתסכול עצמי וכעס מתמיד - זו מול זו - חיים מקבילים של שתי חברות (חברות רק על פני השכבה הכי שטחית ועליונה).

ההחמצה: לדעתי, יש בספר החמצה גדולה כי הנושא מעניין. כי יש פוטנציאל שנמצא כל הזמן בפינה ומחכה לפרוץ. פוטנציאל לתוכן שמדבר אל רבים, שיכול להיות מעניין וסוחף, ואפילו מותח - אותו הפוטנציאל שחיכה לאורך כל שלושת השלישים להרמה שלא מתרוממת משום מקום ולא מגיעה..

ובגלל שגם אני, כמוכם, מכירה כאלו עידיות מפה ומשם ועוד יותר כאלו ענתיות משם ומפה – אז לא כל כך הבנתי מה הקטע ואיפה העניין בתוצאה הנוכחית. כאמור, חיכיתי לפאנץ' שלא היה, למתח שניסה להתרומם ונשאר על הרצפה. והסיום – הסיום, צפוי מדיי. בקיצור, לא מצאתי פה כלום למעט תיאור תהליך לכל אורכו של הספר של שינוי שחל בכל אחת ואחת מהדמויות הן אלה שבפרונט והן אלה שברקע לאורך הסיפור.

סיום: שנייה לפני שהחזרתי את הספר לספרייה המאולתרת, חיפשתי שם על השולחן הארוך את הפאנץ' – אולי נפל מהספר כשזה נלקח – כלום. אין. אז, הודעתי לספר ה"נערה מקזאן" שאני מצטערת. שזה לא הוא זו אני – שלא הצלחתי להתחבר לא לפנימיות שלו ולא לחיצוניות (בחירת הציור שמהווה את הכריכה, גם היא בעיניי החמצה, מפריעה לי הנאיביות נטולת כל תחכום שבה כשלנאיביות הזו - לא נראה שיש מטרה). עוד הוספתי ואמרתי לו לפני פרידה, שאני גם מקווה ומאמינה שעם הקורא הבא שייקח אותו, יהיו להם שעות יותר מעניינות, מהנות וטובות ביחד..
והלכתי לא לפני שהשארתי את הפתק המקורי "חמוד ומומלץ" בתוספת שלי "אני חוששת שהלך לאיבוד הפאנץ'".
נשארתי עם תחושה נוספת שמאיה ערב לא מפרגנת לדמויות שהיא יצרה. היא די רעה אליהן. ומה זה אומר?

ומה הקשר לקזאן? – תקראו, אולי אתם תתחברו.

** רוצה לקוות ומאמינה שהצגת שתי הדמויות המרכזיות כמורות – היא בחירה מקרית, או שלוב נכון במסגרת הסיפור לדעתה של המחברת ולא איזו אמירה.במיוחד בהתייחס לעיסוקן של שאר הדמויות. כי אם זו אינה בחירה מקרית - גם זה מפריע לי.

מה גורם לספר להיות בעיניי מושלם?
אני חושבת שזה השילוב שמבחינתי אין מילה אחת מיותרת בספר,
ובנוסף הרצון שלי לקרוא בספר בכל רגע פנוי.
אז זה הספר הזה. מושלם.
הדמויות הבעייתיות, מעוררות הרחמים שהלב יוצא אליהן,
הכעס שהרגשתי כלפי הדמות הנשית הראשית,
ההשלמה שלה בסוף עם חייה- זה היה סוף מושלם מבחינתי.
רוצו לקרוא, לא תוכלו להניח את הספר מהיד.

עידית, רווקה, מורה לאנגלית בתיכון, כבת ארבעים המתגוררת בתל אביב.
עידית, מרגישה בודדה, היא כמהה לבן זוג או אפילו רק שותף להורות.
עידית לא הגדירה את עצמה כבררנית מידי, היא פשוט עדיין לא
נתקלה באדם המתאים.
ענת, חברתה הקרובה מכירה לה את מיכאל, רופא ילדים.
עידית מתאהבת במיכאל, אהבה חד צדדית.
דרכיהם של עידית ומיכאל עוד יתפצלו ויתחברו פעמים רבות עד לאיזון המתאים
שיכלול בתוכו גם מפגש ברוסיה.
הסופרת המוכשרת מטיבה לתאר את רגשות הנפשות הפועלות בסיפור
ואינה מנסה לייפות תחושות קשות כמו בתיאוריה על חוסר האונים והקושי
הרב שבגידול ילדים.
הספר מרתק לכל אורכו ועד לסוף הלא צפוי.....
מומלץ בחום.

יש מעט מאוד סופרים שאת ספריהם אני קונה ברגע שהם יוצאים לאוויר העולם. ברגע שעל הכריכה רשום שמם של הנ"ל, נעלמת לי היכולת לדחות את הסיפוקים ולהתאפק עד המבצע הקרוב (או במקרה של הגנת חוק הסופרים – הרחוק מאוד): בוריס אקונין, צ'ינגיס אייטמטוב, אשכל נבו, ז'ורז' סימנון ומאיה ערד. החמישייה הלא כל כך סודית. בינתיים עם ספריה של מאיה ערד לא חוויתי נפילה, כל ספר – מלמיליאן.

אז מה גורם לי להתאהב בספרים שלה? כמובן הכתיבה. יש משהו קסום ביכולת שלה לתאר את הדברים הרגילים ביותר, את האווירה, משהו שגורם לי להפוך לחלק מהסיפור ולשכוח מסביבתי הטבעית. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא כמובן הדמויות. אין אצל מאיה ערד דמויות פלקטיות, אין את הרעים והטובים, אין האפי אנד הוליוודי והדמויות לרוב לא הולכות לעבר השקיעה יד ביד. הם אנשים רגילים לחלוטין, השכן שלי מהבית ממול, האמא של הילד מהגן של הבן שלי או הסטודנטית שיושבת על הדשא באוניברסיטה. יש להם אהבות ושנאות, הם עולים על העצבים, מרגיזים ומעצבנים, יש להם חולשות ומעלות, מאווים סודיים ושיחות בטלות. אין גיבורים רומנטיים מהכרזות, פשוט אנשים שאפשר להזדהות עם הכאב שלהם או לחלוק את הדילמות שלהם, גם מבלי לאהוב אותם.

עידית היא לא דמות מלבבת. לא התאהבתי בה במבט ראשון וכל מה שרציתי לעשות עד לאמצע הספר זה לבעוט באחוריה ולהגיד "גברת, תתאפסי על עצמך יא...", אבל גם כשהיא עצבנה וניג'סה, הצלחתי להזדהות עם הכמיהה שלה, להבין את האובססיה שלה ואפילו לקוות בשבילה לסוף טוב. גם דמותו של מיכאל לא יוצאת טוב יותר מעידית. דמותו אולי טיפה יותר מפוקסת וארצית, אך גם הוא מעורר אנטגוניזם לעיתים קרובות מדי. שניהם וגם כמה מדמויות המשנה עוברים מסע, מסע פיזי ונפשי ומצליחים בסופו של התהליך לרדת מהאולימפוס ולהבין שהחיים מורכבים יותר מסך הקלישאות של הספרות הרומנטית של התקופה הויקטוריאנית ולפעמים צריך להתפשר ועד כמה שזה מדכא, כל החלומות לא תמיד מתגשמים, אבל עדיין אפשר להמשיך לחיות ולנסות להגשים לפחות את חלקם.

אחד הספרים הישראליים הטובים שקראתי בתקופה האחרונה!
הסופרת כה מיטיבה לתאר את המציאות הישראלית , הרבה פעמים הרגשתי שהיא מתארת מצב או אירוע שקרה לי אישית.
הדיאלוגים, ההומור העצמי, היכולת לראות כמה אנחנו בעצם לפעמים נלעגים, אבל כה אנושיים.
כמה כולנו בעצם מחפשים רק להיות נאהבים.

העלילה מפורטת בתקציר, אז רק אומר שהדמות הראשית לא גורמת לך לאהוב אותה בקלות.
היא מעצבנת, בא לך לנער אותה לעיתים קרובות, אבל היא כל כך אמיתית, כי מי מאיתנו לא עושה טעויות כאלו...
מי שעוד לא קרא , ממליצה בהחלט!