איך מדרגים ספר בו יש כמה סיפורים? מכירים מכשיר כוח בפארקי משחקים, מכשיר בו יש להכות בתחתיתו בפטיש ואז יש לראות מה הניקוד המתקבל והניקוד הגבוה ביותר מבין כמה ניסיונות קובע למעשה את כוחו של המכה? כך יש למעשה לקבוע את ערכו של ספר סיפורים לפי הסיפור הקצר החזק והטוב ביותר. הדוגמה הידועה ביותר הוא ספר הסיפורים מוות בוונציה. סיפור קצר (מוות בוונציה) שנכנס לתודעת קוראי הספרים ושאר הסיפורים הקצרים נשכחו.

בתמורה נאותה יש שלושה סיפורים קצרים, הראשון נקרא אף הוא תמורה נאותה והוא עוסק באחת עליזה גרינליף, מתרגמת מקצועית, אפילו מקצוענית, מעברית לאנגלית. בתחילת הסיפור יש דו-קרב מילולי משעשע בינה לבין מזמינת עבודת תרגום, שמעט מהביטויים שתורגמו לא נראים לה. מכאן הכל מידרדר לשומכלום. עליזה נפגשת לפגישת תרגום עם גל, גל מתרגם מאנגלית לעברית ומבקש ממנה עבודת תרגום, אך מציין שהוא למעשה תפרן. ומה הלאה? מעט וכלום.

הסיפור השני, לימונדה, מתחיל דווקא בחמיצות. קרן ובועז מתכננים חופשה היכן שנהוג לתכננן חופשה בהרים בקליפורניה. הבת הבכורה מבריזה ברגע האחרון מהחופשה המשפחתית, אומרת שצריכה לבקר בברצלונה לפני היא מתחילה לימודיה באיטליה. הזוג נשארים עם אורי בת השלוש-עשרה. חדר זוגי שלם נותר מיותר ועוד מיטה במיטת הקומתיים בחדר הנוסף. ופתאום, בועז, שהסיפור נרשם מזווית הראיה שלו, לא לוקח בחשבון את טוב לבה של קרן אשתו, וזו מודיעה לו שאחותה הוזמנה לשהות אתם ליומיים בחופשתם משום שיש להם מקום. בועז נחמץ, אבל הנורא מכל עוד לפניהם. בסוף מגיעה הילה אחותה של קרן, בת הזוג שלה, כלבתם ובנם האוטיסט נועם בן התשע עשרה. מאחר והחדר הזוגי עכשיו שייך להילה וזוגתה, האם יישן נועם עם אורי בת דודתו באותו חדר? הלימונדה מתפרקת ללימונים ורק בסוף יש מעט שמפניה. האם הסיפור הזה יציל את הספר? מעיק ברובו וחוזר על מוטיב ידוע של ערד, שישראלים יכולים לעזוב את ישראל, אבל הישראליות לא עוזבת אותם. מעיק מאוד.

התחלתי בוונציה ושוב וונציה. הסיפור השלישי הוא אביב בוונציה. הפעם מדובר באחת אביבה, סבתא צעירה בת חמישים ומשהו הבאה עם נכדתה בת הארבע-עשרה לוונציה. אביבה מחזיקה מעצמה אמנית ומומחית לוונציה. הן מגיעות לצייר יחדיו בעיר ולראות תערוכות, ואביבה גם מקווה לראות ולדבר עם יעל, חברה אמנית מוכרת.

מתח מלווה את הביקור בעיר. דברים לא תמיד מסתדרים ובתחילה כל ניסיון של אביבה לדבר ביחידות ובנחת עם יעל לא צולחים.

זאת יש לדעת: אביבה הגישה בקשה למלגה, שזו שהייה של חודשיים בוונציה בדירה של קרן מרילין גרוסמן. את ההמלצה למלגה הגישה יעל עבור אביבה ואביבה מנסה לברר מה קורה מאחר ולא קיבלה שום אישור לבקשתה.

בנוסף מתלווה אליה עלמה נכדתה, לא תמיד בהתלהבות. בסופו של יום ניחתות על ראשה של אביבה שתי מכות כואבות. זה, ללא ספק, הסיפור הטוב בשלישיה.

האם מכשיר הכוח מתחילת הסקירה הוכיח את כוחה של ערד לכתוב סיפורים קצרים? יש ניצנים לכך, אבל ימים יגידו.

והנה שוב, אני בוכה בסיומו של ספר של מאיה ערד.

מאיה ערד בעיני אחת הכותבות הטובות שיש כיום במדינת ישראל. נכון, על טעם ועל ריח וכ'ו וכ'ו, ואולי יש מי שפחות יסכים איתי וזה בסדר גמור. אבל עבורי האישה הזו היא השראה ענקית. היא מצליחה לגעת בי באופן עדין ומתגנב, באופן כזה שלא יכול להשאיר אותי אדישה לאף אחת מהעלילות ומהדמויות שלה. וברצינות, כמה טוב שיש לנו סופרת כמותה.

הסיפורים של ערד משפדים לי את הלב. אני כל כך מתחברת לצורת הכתיבה העמוקה שלה ולבריאת הדמויות לחיים באופן מדויק ומיקרוסקופי שמצליח לחדור לי אל תוך הנשמה פעם אחר פעם. אני מזדהה עם כל דמות דווקא בגלל שהיא מוצגת על כל צדדיה. גיבוריה של ערד הם אנושיים, עושים טעויות, מנסים להתעלות על המכשולים שבדרך ובעיקר פשוט חיים. עם הקושי. עם הכאב. עם הצדדים המכוערים.

הפעם הספר הוא שלוש נובלות, כל אחת עולם ומלואו. לא אפרט את עלילתו של כל סיפור רק אגיד שהקו המשיק בעיני הוא הוויתור העצמי אל מול החברה. איך אנחנו רואים את עצמנו ומה הציפיות שלנו מהכלל. כל דמות עוברת מהלך מסוים של התפקחות ונכונות לעמוד על שלה. זהו סיפור על שאיפות, חלומות ומציאות והיכן אנחנו ממקמים את עצמנו מול שאר העולם ובעיקר מול עצמנו. את כל הדמויות מוביל רצון ברור לתמורה נאותה על עבודתן המושקעת, ההשתדלות והמסירות שמלוות לא פעם באכזבה וחוסר יכולת של אחרים לראות אותנו. הספר נוגע בנקודה רגישה וכואבת שלעיתים אדם יכול לחוש עצמו שקוף ובלתי נראה אל מול החברה גם אם מנגד, יודע שבתוכו עשה את הטוב ביותר.

הספר הזה עוסק הרבה בחוסר נראות. עד כמה אנחנו מקטינים את עצמנו, מוותרים לעצמנו או לפעמים פשוט לא מסוגלים לראות את המציאות כמו שהיא ולהציב גבולות. עד כמה הרגש פגיע בכל מה שקשור לשאיפות ולחלומות שלנו, לבני המשפחה שלנו ולנושאים חשובים ורגישים עבורנו.

מאיה ערד, בבקשה תמשיכי לכתוב לעוד מלא שנים. זה עושה לי טוב על הלב.

נמשכתי לספר הזה כי שמעתי שמדובר באישה שבמקצועה מתרגמת ספרות, ותרגום ספרותי הוא נושא שמעניין אותי מאד. ולא התאכזבתי, אבל בסוף גיליתי בו נושא שמעניין אותי עוד יותר, והוא חייהם במדינת ישראל של עולים אנגלו-סאקסים.

עולה תמונה די קודרת. מתאספים כמה מילדי אותם עולים בשבעה לאביו של אחד מהם ומתחילים לדבר. מעיר אחד, "שמת לב כמה מההורים שלנו מתו כבר? בני שישים ומשהו, שבעים, שבעים וחמש גג. הארץ הזאת הרגה אותם." מוסיפה מישהי, "הם לא הבינו שהם יהיו פה זרים, מהגרים. הם היו בטוחים שישתלבו בלי בעיה, כי זו מדינה של יהודים."

מדינה של יהודים כן, אבל בכלל לא יהודים כמו שהכירו בארץ מוצאם!

דור ההורים מתפרנס, די בדוחק, כשהם מנסים לנכס איכשהו את האנגלית שלהם. ההזדמנויות הטובות ביותר סגורות בפניהם; אין להם פרוטקציה מבני משפחה כבר מחופרים בשירות המדינה או במשטרה, אין להם חברים נאמנים מהצבא, והכי חמור אין להם עברית.

אולי כל זה צפוי אבל מדהים עד כמה אף דור הבנים מתפרנס מהאנגלית: מתרגמים, מורים לאנגלית... ומהם לא מעטים הכועסים על שהוריהם הביאו אותם לארץ. הגיבורה-המתרגמת חיה בארץ מגיל שבע ועדיין מרגישה את עצמה לא לגמרי מקומית. עובדה שהיא מתרגמת מעברית לאנגלית. (מתרגם תמיד מתרגם אל השפה היותר חזקה אצלו.) היא שוקלת לרדת מהארץ, כנ"ל אחותה.

עולים אנגלו-סקסים עומדים בפני פיתוי ייחודי, והוא לחשוב שבעצם אפשר לתפקד פה בלי עברית. הישראלים מרבים לפנות אלינו באנגלית. יש עבודה במכירות ויחסי ציבור ותיירות מול קהל זר וחברות בינלאומיות. האינטרנט הוא מושבה של השפה האנגלית, כנ"ל רוב הספרות המקצועית.

אין כדבר הזה אצל עולים ממקומות אחרים. שורדי מלחמת העולם (בעיקר יהודים רומנים והונגרים) ועולי ארצות ערב לא מצאו כאן הרבה הזדמנויות להתפרנס מלשונות ארצות מוצאם, גם לא היה להם לאן לחזור. עולי רוסיה של העשורים האחרונים אמנם גאים מהתרבות הרוסית ודואגים שילדיהם יקבלו חינוך מסודר ברוסית, אבל ברחוב ובעבודה אין להם סיכוי להסתדר ברוסית.

אז על זה הנובלה הראשונה, שכותרתה ככותרת הספר.

הנובלה השנייה גם טובה אבל לא כתוב בשום מקום שאני חייב להתייחס גם אליה.

את הנובלה השלישית לא קראתי כלל כי הבנתי מהר שמדובר באישה פנטזיונרית-לוזרית-קרבן-תסמין-דאנינג-קרוגר, שהוא נושא חביב על מאיה ערד אבל לא עלי.

בשלב הזה בקריירה של מאיה ערד, כשלוקחים ספר שלה ליד יודעים שהולכים לקבל בדיוק את מה שמבטיח הספר הזה: תמורה נאותה.
סיפור בנוי היטב, כתיבה שתופסת אתכם מהרגע הראשון ומשאירה אתכם מרותקים והופכים עוד דף גם כשאין לכם מושג למה בדיוק. גם כשהסיפור נשמע כמו סיפור על מריבה בין גיסות בווילה בחופשה המשפחתית האחרונה שחברה מספרת לכם על הספסל בגן השעשועים כשתשומת הלב שלכם מפוצלת בינה לבין הילד שמטפס על הסולם הגבוה להודעת ווטסאפ חדשה, איכשהו משהו בכם נדרך. הסקרנות מתעוררת. אתם רוצים לדעת איך זה ממשיך, איך זה נגמר, מה מסתתר מאחורי הקלעים של הסיפור, ומה כל זה אומר בעצם.

ובכל זאת, משהו בספר הזה הרגיש לי קצת שונה מספרים אחרים של ערד.

"זו שאלה שהולכת אתי כבר הרבה זמן. אנשים אומרים לי שהגיבורים שלי 'לא נחמדים'. אמרו את זה כמעט על כל גיבורי 'שבע מידות רעות', על אדם טהר זהב, אמן הסיפור הקצר, על רותי מ'חשד לשטיון'. בהתחלה זה הפתיע אותי. אני כותבת על גיבורים אנושיים עם חולשות אנושיות, אלה הדמויות שמעניינות אותי. יותר מזה, אלו הן דמויות ריאליסטיות. דמויות כלילות מעלות, אינטליגנטיות מאוד ובעלות מודעות עצמית גבוהה ואבחנה חדה הן על פי רוב קריקטורות או ניסיון (כושל) להרחבה נרקיסיסטית של הסופר."
זה ציטוט של מאיה ערד בראיון איתה, לכאורה הכל הגיוני, איזה סופר רציני רוצה לכתוב על דמויות מושלמות? איזה גיבורים ספרותיים משמעותיים היו נטולי פגמים?
ובכל זאת אצל ערד לרוב מורגשת צרימה שאין אצל סופרים אחרים. חוסר חמלה, חוסר חיבה כלפי הדמויות שלה, ואולי זה גם הפער האירוני למדי בינה לבינם: היא כותבת על דמויות שוליים, על דמויות מוחמצות, נטולות מודעות עצמית. קחו את הנובלה האחרונה בספר הזה שבמרכזה אישה כבת שישים שרואה בעצמה אמנית וחולמת לפרוץ ולהצליח שמגלה במהלך הסיפור שאין לה סיכוי. שהיא מבוגרת מדי, לא מוכשרת מספיק, לא שייכת, שהחלום שלה לעולם לא יתגשם. וגרוע יותר: מגלה שהסביבה שלה יודעת את כל זה מזמן. שאף אחד לא האמין בחלום הנאיבי שלה על הצלחה אמנותית מאוחרת חוץ ממנה עצמה. מה מאיה ערד, סופרת כל כך מוכשרת ומצליחה, יודעת על כאב הבינוניות, על החלומות הגדולים להצלחה והכרה שלעולם לא יתממשו? קחו את אדם טהר-זהב, גיבור אמן הסיפור הקצר, עם חוסר היכולת שלו "לעלות כיתה" ולכתוב רומן, עם תחושת הכשלון והמירמור כלפי עולם הספרות שבז לו, מה מאיה ערד יודעת על תחושת הכישלון הזאת?
שבע מידות רעות היה הספר שנתן הצצה לחייהם של המוכשרים והמצליחים אקדמית והדגים איך גם הם לא יכולים לשבת על זרי הדפנה. גם הם שואפים ליותר, מקנאים, חולמים, מחמיצים. איך כל זה הוא אנושי ונכון תמיד. אנחנו לא מכירים את מאיה ערד ולא יודעים איפה הדברים האלו פוגשים אותה, בכל זאת, למרות ההצלחה.
ועדיין. משהו בפער הזה בין ערד לבין הגיבורים שלה אולי מהדהד אצל הקוראים ויוצר תחושה של התנשאות.

אבל בספר הזה כבר לא הייתי בטוחה.
בספר הזה, בעצם, די חיבבתי את הדמויות.
סיימתי אותו לא בטוחה מה קרה, מה קראתי. מה מאיה ערד ניסתה לומר או לתאר.
זה מורגש במיוחד בנובלה האמצעית. בועז גיבור הסיפור שכר וילה לחופשה משפחתית. אשתו ביקשה להזמין את אחותה ובת זוגה ולמרות חוסר החיבה שלהן בועז נענה. אלא שהשתיים מגיעות עם בנה בעל הצרכים המיוחדים של האחות ועם כלב התמיכה הרגשית של בת הזוג, יושבות רגל על רגל ולא מציעות עזרה, והאחות נפגעת עד עמקי נשמתה כשבועז מסרב לאפשר לבנה בן ה-19 לישון באותו חדר עם בתו בת ה-13.
האם אנחנו אמורים לתעב את בועז? האם הוא חסר רגישות, מרוכז בעצמו, אנוכי, מעורר אנטגוניזם? כך טענו כמה מהביקורות שקראתי על הספר אבל… אני לא הרגשתי ככה. בעיני דווקא האחות היתה בלתי נסבלת. הזדהיתי עם נקודת מבטו של בועז על הסיטואציה. אולי זה הופך אותי לאדם בלתי נסבל בעצמי… אבל התגובות של בועז שהיו רחוקות מלהיות מושלמות נראו לי דווקא נסלחות בתוך הסיטואציה.
וכל המטאפורה המתמשכת של הכנת לימונדה מלימונים או הכנת לימונים מלימונדה שליוותה את הסיפור נשארה לא מפוענחת עד הסוף מבחינתי. האם בועז הצליח בסופו של דבר להכין לימונדה מהלימון החמצמץ שקיבל? או אולי דווקא שתיית הלימונדה בסיום הספר, כאשר מי שסחטה אותה עזבה בטריקת דלת מטרתה ללגלג עליו, להציג אותו כנצלן וחסר רגישות, התכונות שהוא מייחס לגיסתו? נראה שאפשר לקרוא את הסיפור הזה כך או כך, שבניגוד לסיפורי העבר של ערד כאן יש יותר עמימות ויותר מקום לפרשנות ביחס לגיבור.
כזו היתה גם הגיבורה של הסיפור הראשון, מתרגמת מעט בודדה שצריכה ללמוד לעמוד על שלה ולהציב גבולות, אבל אין בה שום דבר שגורם לקורא לבוז לה או להתנשא מעליה.
(ועל הדרך קיבלנו גם דיון מעניין בסוגיות של תרגום, כולל תרגום ספרים ישנים - נושא שיצא לי לחשוב עליו ולכתוב עליו פה בהקשרים של ספרים כאלה, ובבעיה הייחודית של העברית כשפה שמשתנה במהירות).
הסיפור השלישי הוא העצוב מכולם בקובץ ובו אכן מופיעה גיבורה נטולת מודעות עצמית, כזאת שגורמת לקורא קצת לחמול עליה, קצת להתכווץ בשבילה וקצת להתנשא מעליה… אבל בתוך כל זה - האם היא היחידה שזוכה לביקורת של המספר? או אולי המיליה האמנותי שבז לה כל כך מסיבות שלא בטוח שהן ענייניות כמו הגיל שלה, הרקע הבורגני והלא אמנותי מספיק שלה, חוסר בקשרים.
האם רק הכשרון קובע? או שהמוני גורמים לא לגמרי רלוונטיים? האם אנשים שמדברים גבוהה גבוהה על שילוב, על חשיבות של הבאת קולות מהשוליים ומהפריפריה באמת פתוחים לקולות שונים או רק לקולות שונים מאוד ספציפיים שמתאימים למשבצת הפריפריה? גם הסיפור הזה פתוח לפרשנות שלאו דווקא ממוקדת בגיבורה ובחסרונותיה ובכך משתלב בספר שבו היחס לגיבורים מעט שונה ממה שהכרנו אצל ערד בעבר.

שלוש נובלות מרכיבות את הספר:

תמורה נאותה, הנובלה הראשונה הנושאת את שם הספר, מכילה בתוכה את שני הנושאים העיקריים עליהם כותבת ערד, ואלו נושאים שתמיד חוזרים בספריה: עולם הכתיבה, סופרים וקוראים, והחברה האנגלוסקסית. גיבורת הסיפור - עליזה, שנולדה בשם לואיזה, אך נקראת בפי קרוביה ומשפחתה פשוט לולו, היא מתרגמת מעברית לאנגלית. ערד מתארת את עבודתה של לולו, יורדת לדקויות וליחס העדין והשברירי בין הכותב לקורא, ועל המוצר שעובר תחת ידיה בין שני אלו. עליה לשמור אל האיזון ולהביא את הספר למוצר מוגמר שיענה במקסימום על כל הדרישות.

הסיפור הזה גרם לי לעצור רגע ולחשוב על כל העולם הזה, על הבעיות בהם נתקלת לולו: מילות סלנג, מילים שאיש כבר לא משתמש בהן, כי מה שהיה שגור לפני ארבעים שנה, היום כבר לא תופס, ומצד שני צריך להתאים את השפה לתקופה. הריקוד הזה בין שני אלו יכול להיות מתיש.
לולו לא מתרגמת רק ספרים, היא מתרגמת בינה לבין עצמה את מחשבותיה, תוך כדי הפניית הזרקור אל עולם הספרות, מגרש שהוא לא זר לערד. היא כבר שיחקה בו בכמה ספריה (אמן הסיפור הקצר, קנאת סופרות).

בנובלה השנייה, לימונדה, ערד כותבת על חופשה משפחתית שהשתבשה. חופשה שהיתה אמורה להישאר בגבולות המשפחה המצומצמת, שחרגה מהגבולות הגרעיניים, וכל מה שיכל להשתבש - השתבש, כולל טינות ישנות שתססו במשך השנים, עד שבעבעו ועלו על פני השטח, ופיזרו אדים רעילים.

המסקנה: לא תמיד כדאי לעשות מהלימון לימונדה. לפעמים עדיף את החמיצות הטבעית של הלימונים, ולא את המתיקות המזויפת, שלא מצליחה להמתיק במאום.

בנובלה השלישית החותמת את הקובץ: אביב בוונציה, מסופר על חופשה אומנתית של סבתא ונכדה בוונציה. הסבתא האמביציונית שגילתה את עולם הציור בגיל מאוחר יחסית, והציגה את ציוריה בעיקר במתנס"ים שכונתיים, מרגישה את עצמה כציירת מהשורה הראשונה, והמטרה בטיול הזה לוונציה עם נכדתה נועד ללמד את הנכדה על עולם האמנות, וללטש את כישרון הציור שלה. אלא שזו למדה בטיול הזה יותר מכל על החיים, ועל טבע האדם.
אם בציור אפשר לטשטש וללטש ע"י צבע, בחיים אין את האופציה הזו, וחבל.


כמו בכל ספריה, וכדרכה, ערד לא מהססת לדחוק את גיבוריה אל הפינה, ואחרי שנתנה בגיבוריה חיים ומילאה אותם באוויר, ביד השניה היא תמיד תעמוד עם הסיכה, ולא תהסס לדקור את גיבוריה, ולהוציא מהם את האוויר, לרוקן אותם מכל בדל של חשיבות עצמית, ולהשאיר אותן כדמויות רופסות.

תמורה נאותה, מושג שחוזר כחוט השני בשלוש הנובלות, מעלה את השאלה העיקרית: מהי באמת תמורה נאותה? יש כזו? תמורה נאותה בהקשר של יחסים, בהקשר של עבודה, שכר, ובהקשר של חברות.

מטבע האדם לתמחר את עצמו גבוה, ותמיד יהיה קיים הפער בין איך שאנחנו תופסים את עצמנו, לאיך שרואים ומעריכים אותנו אלו שסביבנו. הפער הזה בין הציפייה, לבין מה שקורה בפועל תמיד יהיה כמו ואקום שלא יכול להתמלא. אולי התמורה אף פעם לא נאותה, אבל לגביי, כל ספר של ערד נותן לי תמורה נאותה ומלאה.

עונג צרוף.

מומלץ, שלושה סיפורים מצוינים. כתוב נהדר. משקפים את הסיטואציות הקטנות בחיים שמעטים כותבים עליהם. בראשון מתורגמנית (יכול להיות כל מקצוע) עצמאים שאינה יודעת לבקש תמורה נאותה עבור עבודתה. בשני שתי אחיות שסוחבות איתן שק של כעסים שמתפוצץ בחופשה. בשלישי פנסיונרית עשירה המנסה לממש דרך נכדתה את התקוות שלה להיות ציירת מפורסמת ולרפא את האכזבות.

אהבתי מאוד
מרגש , חי, חודר ללב … וזורם