חמישה סיפורים קצרים של צוויג. לא פסגת יצירתו, אבל עדיין טוב ומעניין. התמה החוזרת בסיפורים היא אהבת אדם, אהבת האנושות גם כשהיא לא במיטבה, רומנטיקה ואולי גם מעט קיטש.
סיפור ראשון (אדם בלתי נשכח) עוסק באדם שחי עם הכי מעט שאפשר, עוזר למי שצריך עזרה בכפר שבו הוא גר ולא דורש לעצמו אפילו קצת יותר מהמינימום הדרוש.

הסיפור השני (מסע הנדודים) עוסק באדם שחי בתקופת בית שני, ומחפש את עצמו, את המשמעות לחיים, את הישועה (וכל זה בתקופת ישו, כן?).

הסיפור השלישי (סמטת אור הירח) עוסק בדמותו של המספר שיורדת מאונייה בעיר בארגנטינה ומתחילה לשוטט בסמטאות, ומגיעה לבית בושת קטן בו נגלה בפניה מחזה מעורר רחמים, כעס ובושה שמערב גבר ואישה.

הסיפור הרביעי (שני בודדים) עוסק, כפי שמשתמע משמו, בשני אנשים בודדים שעובדים באותו מפעל. לשניהם יש פגמים גופניים והם סובלים מהצקות מצד החברה.

הסיפור האחרון (החתונה בליון) עוסק בקבוצת אנשים נידונים למוות בתקופת המהפכה הצרפתית, ובתוך הקבוצה גבר ואישה שהיו אמורים להינשא. מה המשמעות של אהבה מול הגורל הבלתי ניתן לשינוי והסופי? האם אפשר למצוא אושר כל כך קרוב למוות?

את צוויג תמיד כדאי לקרוא.

סיפורים קצרים שהם כמו חלקי פסיפס, ויחדיו הם יוצרים תמונה (לא מחמיאה) של השירות הצבאי באופן כללי, והשירות הצבאי בבסיס זיקים באופן יותר ספציפי. אני לא חושב שהספר יכול להיחשב בתור "רומן מסיפורים קצרים" כי הדמויות בסיפורים לא משיקות ולא חוזרות בסיפורים. לכל דמות (או דמויות) הסיפור שלה, שלהן. יחד עם זאת, גם אי אפשר לומר שהסיפורים מקבלים את העוצמה שלהם רק כשהם מאוגדים או נקראים יחדיו. כל סיפור פה עומד בפני עצמו ויכול היה להופיע בתור סיפור קצר בספר אחר.
הדמויות בסיפורים והעלילות מגוונות מאוד: רב צבאי, מפקדי כיתות צעירים, קצינה צעירה, מפקד הבסיס היוצא, נגדת מהאפסנאות ועוד. הסיפורים כולם מהודקים מאוד, כתובים בשפה רזה אך לא חסרת יופי. נהניתי לקרוא את הספר ונעצבתי לא פעם בגלל הדברים שעולים בו.
ספר טוב מאוד, ממליץ בחום.

וואו, איזה ספר מקסים! שלוש נובלות, אחת מהן ("עדן" - האמצעית והארוכה ביותר) היא מופת של אהבת אדם ואופטימיות, וגם השתיים האחרות מקסימות.
יש מעט קשר בין הדמויות בנובלות, אבל הקשר העמוק יותר הוא בחיפוש של הדמויות אחר משמעות, אחר חיבור אמיתי לבני אדם אחרים ולחיים בעלי ערך.
ממליץ על הספר הזה בכל פה.

מה יש לי, גבר בן 37, לחפש בספר על בני 18 שנכתב לפני 50 שנים? שאלה טובה, והתשובה - ג'ודי בלום. בלום היא סופרת מאוד מוכרת ונחשבת בארה"ב (אני לא יודע מה מעמדה בישראל בדיוק). הספר הכי ידוע שלה, והקודם שקראתי, הוא "אתה שם, אלוהים? זאת אני, מרגרט", שמספר על ילדה בת 12 ומתאר שנה אחת בחייה - כיתה ו'. אהבתי מאוד את "מרגרט" (דירגתי ב-4 כוכבים פה והסברתי בביקורת מדוע הוא נהדר, למי שמתעניין/ת), ולכן כשראיתי את הספר הזה בספרייה הדיגיטלית החלטתי לקרוא אותו. ואני ממש לא מצטער.

הספר הזה מתאר בערך שנה בחייה של נערה בת 18, מתחילת י"ב ועד רגע לפני שהיא עוזבת לקולג'. בהתאם לגילה של הגיבורה, הספר עוסק באהבה ראשונה, יחסי מין, יחסים עם ההורים, חברויות, מחשבות על העתיד ועוד. יש פן דידקטי בספר, בעיקר ביחס למין (לא אפרט כדי לא לעשות ספוילרים), אבל בלום יודעת לאזן את הדידקטיות עם מה שנכון לסיפור ולדמויות ולא להפוך מסופרת לפסיכולוגית או מחנכת.
ההחלטה שמקבלת בלום לגבי סוף הספר (בלי ספוילרים) היא אמיצה בעיני, ואשמח לשמוע מה חשבתם/ן על הסוף, אם תקראו אותו. אני מעריך אומץ באומנות ולכן לא יכול לכעוס עליה.
אם יש לכם/ן ילדים בגיל הנעורים המתקדם (16-18), או אם אתם בעצמכם מתעניינים ורוצים להיזכר איך זה להיות בגיל הזה - הספר הזה מאוד מומלץ.

שני סיפורים קצרים של צווייג. שניהם מאוד רלוונטיים לזמננו ואזורנו. בראשון ישנו חייל רוסי שנלחם בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה והצליח לברוח לשווייץ. הוא מתחנן בפני המקומיים שיעזרו לו לחזור לביתו אבל הם לא עושים דבר עבורו.

בשני, הארוך יותר, ישנו אזרח אוסטרי שברח עם אשתו לשווייץ כדי לא להתגייס אבל צו הגיוס שהוא מקבל בדואר משבש את התכניות שלהם.

אלה לא יצירות מופת, אבל סיפורים טובים, חזקים, עצובים מאוד ומעוררי-מחשבה, וכאמור לצערנו הם גם מאוד רלוונטיים אלינו כיום.

מבחינתי, מאיה ערד היא בליגה אחרת. קראתי ביקורת פושרת על הספר, שמכיל שלוש נובלות חדשות, אך בעיני היא מרתקת כרגיל, חדה ואירונית, בוראת דמויות וסיטואציות בחסד.
הסיפור הראשון מתאר אישה חד הורית בשנות הארבעים לחייה, שעובדת לפרנסתה כמתרגמת מבוקשת. ערד עוסקת בסיפור, לא לראשונה, במעמד חברתי וכלכלי, הגירה ותרבות, וגם עולם הספרות. עוד דבר שעולה בסיפור הזה, ועד כמה שאני יודע היא לא עסקה בנושא בעבר (לפחות בספרים שאני קראתי) זה נושא של מין בהסכמה. אבל לא אגיד יותר כדי לא ליצור ספוילרים.

הנובלה השנייה, והטובה ביותר לדעתי, עוסקת במשפחה ישראלית שחיה בארה"ב ויוצאת לחופשה שנתית בוילה שכורה. אם המשפחה מזמינה את אחותה הגרושה, שאמורה לבוא רק עם בת-זוגה, אבל אחותה מופיעה גם עם בנה בן ה-19 שנמצא על הרצף האוטיסטי. זה מערער את המבנה המשפחתי באותה וילה.

הנובלה השלישית עוסקת בפנסיונרית שרואה עצמה כאמנית, ולוקחת את נכדתה בת ה-14 לטיול חניכה, מין כניסה לעולם האמנות, בונציה.

לדעתי, מי שאוהב ומכיר את הסגנון של ערד יהנה מאוד מכל הנובלות.

אף אחד לא כותב כמו, ואפילו על אותם נושאים לפעמים, עוזי וייל.
הכישרון הגדול שלו, לדעתי, זה סיפורים קצרים שמערבים דמויות מעניינות וסיטואציות חד פעמיות.
אני פחות התחברתי לקטעים על שירה או על רוחניות, כתיבה על נושאים מופשטים ללא עמוד שדרה עלילתי מובהק.
אבל יש גם קטעים נהדרים ויפים, מצחיקים, מרגשים וחכמים. ממליץ לקרוא, והכי הרבה לדלג מעט על קטעים מסוימים.

עוד סיפור על התבגרות בקיבוץ שיתופי, לינה משותפת וכל הג'אז הזה. לא נמאס? מסתבר שלא...

האמת, יש חשיבות לספרי ההתבגרות הקיבוצית האלה, בין אם הם חצי-היסטוריים או עיוניים ("הביתה" של אסף ענברי) ובין אם כאלה, בעלי ערך ספרותי ויומרות ספרותיות, ופחות היסטוריה גרידא.
הערך שלהם הוא שהם נותנים שמות ופנים לאנשים שבמידה רבה בנו את הארץ הזו. האנשים שהקימו קיבוצים באזורים שכוחי-אל, בתקופה בה המדינה הייתה לא-פעם על בלימה, ואיפה שהיה קיבוץ היה הגבול. האנשים האלה הלכו, בידיעה ומבחירה ומתוך אידאולוגיה אלטרואיסטית כנה, לבנות את המדינה. הרי הם יכלו באותה מידה להקים בית בתל אביב או חיפה, אבל התעקשו ללכת לגבולות, למקומות המסוכנים והלא מיושבים האלה. והקיבוץ בספר הזה - יחיעם - זה חתיכת חור. קיבוץ על הר, בגובה 400 מטר, לא מיושב, מטווח על ידי האויב הערבי בתקופת העלייה על הקרקע - צריך להיות משוגע כדי לבחור לחיות שם. הסופרת (יעל נאמן) מביאה, במידה מסוימת, את סיפוריהם של המשוגעים האלה. וזה חשוב, לדעתי. שאנחנו, הציבור, נכיר וניחשף לאנשים האלה, ואולי אפילו נקבל מהם השראה, או לפחות פרופורציות.

בתור דוגמה אחת לטענתי הנ"ל, אזכיר את סיפורו של גנן הקיבוץ (הנה, עברו בערך חודשיים מאז סיימתי את הספר ואני כבר לא זוכר את שמו. אבל את סיפורו אני זוכר). אותו גנן הפך את הקיבוץ למפעל חייו, אך הוא התאבד בשנת 1953, מעט לאחר שאהובתו מתה. מי זוכר את האיש הזה? מי ידע שאי פעם חי? בזכות הספר הזה, התשובה היא: מעט יותר אנשים.

אם כן, יש לספר חשיבות רבה ויש בו גם קטעים יפים ופיוטיים, או מעוררי מחשבה. אבל הוא אינו מושלם. הכתיבה בגוף ראשון רבים (אנחנו) מעלה שאלות ותהיות. ראשית, הוא גורמת לכך שאין גיבור מובהק לסיפור, ולכן גם מידת ההזדהות עם הדמויות פוחתת. בנוסף, היא מעלה את השאלה, עד כמה הכתיבה של המחברת היא אמינה - היא מתיימרת לדבר בשם כל הקבוצה, אך האם באמת כולם חשבו/הרגישו כמוה? ראו את הדברים כמוה? היא חקרה את זה וביססה את זה?
לא במקרה, לדעתי, סוף הסיפור, כאשר המחברת מפסיקה לכתוב ברבים ועוברת לספר רק על עצמה ועל תקופתה בקומונה ברמת גן בשנת ה-י"ג ולאחר מכן תקופתה בצבא ואז החזרה לקיבוץ עד העזיבה הסופית שלו - זהו החלק המעניין ביותר בספר כי הוא סוף סוף מפגיש את המערכת הקיבוצית הגדולה מול דמות בשר ודם שאנחנו יכולים להזדהות איתה, לשוות אותה לנגד עינינו, להסכים או להתנגד לה.

לסיכום, לא ספר מושלם אבל בהחלט ספר טוב וכדאי לקרוא אותו.

סופרת ישראלית נוסעת לתכנית יוקרתית לכותבים באיווה. היא מקבלת משימה מהעורך שלה לכתוב ממואר מתקופת שהותה שם (כמה חודשים). היא מתאהבת בבחור מקומי, ולאט לאט יורדת מהפסים בניסיונותיה להבהיר לו שהם נועדו להיות יחד.
מצד אחד, די נמאס לי מדמויות נשיות (בספרות או בקולנוע/טלוויזיה) שנטרפות מאהבה לגבר פתאום באמצע החיים. זה לא ממש אמין, זה קורה באמנות הרבה יותר משזה קורה במציאות, וזה בעיקר פתרון עלילתי עצלני (וכיום - גם שחוק) שמאפשר להפנות את הגיבורה לכל כיוון וכל פעולה, בלתי סבירה ככל שתהיה, כי היא לא שפויה ופועלת מתוך דחפים בלתי רציונליים. התופעה הזו נקראת "ארוטומניה", או תסמונת דה-קלרמבו, והיא באה לידי ביטוי ספרותי מדהים בספר הנפלא "אהבה עיקשת" של איאן מקיואן. בספרה של דהן-קרליבך זה פחות משכנע.

יחד עם זאת, ומצד שני, סיימתי את הספר. וגם זה אומר משהו. זה אומר שגם אם כותבים דמות לא לגמרי אמינה ודי בלתי נסבלת, עם התפתחות עלילתית לא ממש סבירה, גם את כל אלה צריך לדעת לעשות - והיא (דהן קרליבך) יודעת. העלילה דוחקת קדימה, הולכת ומתפתלת עם הטירוף של הגיבורה, ובאיזשהו שלב אתה כבר לא חושב אם זה אמין או לא, קרה באמת או לא, אלא פשוט נהנה מהדרך ורוצה לדעת איך כל זה ייגמר.
לסיכום, בהחלט שווה קריאה, אבל לא לצפות ליותר מדי.