הספר הזה הוא על גרמנים טובים. האנס ורוזה הוברמן שלוקח לאומנה ילדה בודדה.
הספר מספר על הילדה הבודדה ליזל, גרמניה טובה, שהוריה גרמנים קומוניסטים ומשום כך הם רק דרגה אחת מעל ליהודים המטונפים שמשולים לעכברים.
הספר מספר על מקס, מתאגרף יהודי על סף המוות שבא לגבות את החוב המוסרי מהזוג הוברמן.
בספר יש עוד גרמנים טובים כמו משפחת שטיינר, שבנם רודי, רץ מחונן, נער חמוד המאוהב בליזל.
ובעיקר, דמות המספר היא המוות, שמנתח את הדמויות והמהלכים והתהליכים והמאורעות שבספר.
רוב הקוראים (מאות רבות) העניקו לספר חמישה כוכבים נוצצים ושפע של סופרלטיבים, ואין באמת פלא, הספר הוא יצירת מופת מדהימה. (תיכף נחזור לזה, אני לא מתכוונת להקל עליכם).
רוב הקוראים התייחסו גם לדמות המספר, המוות, כאל רעיון ייחודי ומופלא ומרגש ומה לא. בעיני, תסלחו לי, הרעיון הוא גימיק ותו לא. מבחינתי אותו טקסט יכול להיקרא ולהיכתב בין אם נכתב על ידי המוות ובין אם נכתב על ידי מספר יודע כל כלשהו.
ועכשיו בואו נבין מי הם הגרמנים הטובים שממלאים את הספר. בעיירה לא ממש חשובה בגרמניה מתגוררים האנס ורוזה הוברמן. הוא צבע ואקורדיוניסט, איש נהדר בעל אופי מעולה, שמלמד את ליזל, הבת שבאומנה, לקרוא ולכתוב. רוזה, אשתו, היא אשה קשה, אומנית הקללות, שגם מכה את ליזל לא פעם, שמאכילה את משפחתה במרק אפונה דליל, ובשעת מבחן מתגלה כאשה מצוינת, שמצילה את מקס, היהודי שבמרתף שלהם.
ליזל המקסימה, לומדת לקרוא מפאפא, הוא האנס, ובדרך גונבת ספרים כדי להשביע את אהבת המילים שלה. ליזל היא גם שובבה לא קטנה, שחוברת לרודי חברה הטוב בגניבת פירות וירקות. כלומר, גם ספרים וגם משהו להשביע את הגוף הרעב. ליזל נעשית חברת נפש של מקס שבמרתף.
וזאת עליכם לדעת. המצב בגרמניה לא משהו. הרעב שולט, העוני נורא, גרמנים טובים, שבעיני המשטר נחשבים כמובן לגרמנים גרועים, נשלחים אחר כבוד לחזית או למשימות אזרחיות מסוכנות.
בקיצור, הגרמנים סובלים בגלל הפיהרר, שמוצג בספר כמו אידיוט לא קטן.
והספר, מה לומר, כתוב באופן מופתי. התיאורים הליריים והפואטיים יוצאים מן הכלל. הדימויים ייחודיים וקטעים שלמים נקראים כמו שירה צרופה. אין מה לדבר, המוות הזה ראוי לפרס נובל בספרות. כישרון כזה לא פוגשים לעיתים קרובות.
אז איפה הבעיה?
פעם הייתי ילדה קטנה, בת לניצולי שואה. למען הדיוק ניצולת שואה (אני שונאת את הביטוי שורדת שואה, היא לא היתה באיזה ריאליטי של הישרדות), וניצולת השואה הזאת היתה בגיל של ליזל כשפרצה המלחמה, בת תשע. אבל בניגוד לליזל, אמא שלי היתה יהודיה טובה ולא גרמניה טובה. אבא שלי נשלח על ידי הרוסים לסיביר כשכבשו את גליציה, אז בעיני אמא נחשב לסובל הרבה פחות.
וכשהייתי ילדה קטנה, עשיתי חישובים איפה אסתתר כשהגרמנים יפרצו לדירת שני החדרים שלנו בבני ברק. צריך לציין, כי מבחינתנו גרמנים ונאצים היו מילים נרדפות. הבית שבנו הורי היה נורמלי ככל שיכול להיות בית של ניצולים, ורק פעם אחת ראיתי את אמא שלי נשכבת על הרצפה ומטיחה את ראשה במרצפות. בעורקי כמובן זרמה השואה, וחשתי זהות גורל עם בנות של הדור השני, ושום שותפות גורל עם חברות שהן בנות של צברים. העצב ישב עלינו כמו ענן תמידי. והשריטה שנשרטנו בני הדור השני לא תימחק אף פעם. בכל פעם שאני מדברת על השואה עיני מתמלאות דמעות. הכאב הזה לא ירפה לעולם.
לפני כמה שנים אמא שלי ראתה את הסרטים הנער בפיג'מת הפסים וגנבת הספרים. היא לא העבירה עליהם ביקורת שלילית. לגיטימי, היא דור ראשון.
כשאני קוראת או רואה יש עלי נטל כבד של זהות ושל מורשת, של התבוננות בעיניים ביקורתיות ושל שאלה גדולה: מה עושה יצירה כזאת למי שלא חש קורבן של השואה.
כשאנחנו בישראל, כשיהודים בעולם קוראים את גנבת הספרים, הם קוראים על הסבל הגרמני הנורא של הגרמנים הטובים ויודעים שמתחת לגיהינום הקורבני הזה, היו מדורי גיהינום איומים פי כמה, שחורים ואפלים מכל שידעה האנושות.
אבל מי שלא מכיר את הסיפור כולו, יכול לנוד בראשו ולהגיע למסקנות הבאות:
1. היו די הרבה גרמנים טובים ואנושיים בגרמניה, חלק מהם הסתירו יהודים, חלק הסתכנו כדי להגניב מזון ליהודים, אנשים רבים היו רחוקים לגמרי מהאידאולוגיה הנאצית, איתרע מזלם להיות נשלטים על ידי הנאצים, אבל גורל אכזר כזה יכול להתרחש בכל אומה.
2. הגרמנים נורא סבלו. רעב ועוני מחפירים, הפצצות לא הבדילו בין גרמנים טובים לגרמנים פחות טובים. המוות היה עסוק מאוד גם אצל יהודים וגם אצל גרמנים.
ואחרי הסקת המסקנות הנ"ל כמה כבר רחוקה הכחשת שואה או לחילופין הנחה של הסבל היהודי והסבל הגרמני על שתי כפות המאזניים כשהאהדה הטבעית איננה נתונה לעם היהודי.
זאת הסכנה בספרים כאלה.
אז אכן, גנבת הספרים זו יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל.
גנבת הספרים היא גם סכנה גדולה לזיכרון השואה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
