יהלום ספרותי 24 קראט. הוא עצוב מאוד אבל גם מעט מצחיק, מרגש אבל לא רגשני, עמוס מלל אבל לא טרחני. והוא כתוב נפלא. כל כך נפלא. בסולם ציונים של 0-10, ציון 11 יהלום את היהלום.

ליזל בת התשע חיה בעיירה מולכינג, בגרמניה הנאצית, בראשית שנות הארבעים. הוריה המאמצים מחביאים יהודי במרתף. ליזל גונבת ספרים וחולקת את תוכנם עם מקס, היהודי הממורתף. ביחד הם מגלים את כוחה של המילה הכתובה ואת נפלאותיה. לא ממש מזור לנפש הדואבת ולקיבה המקרקרת, אבל בהחלט נחמה פורתא. ליזל ממשיכה להקריא למקס מספריה גם כאשר הוא שוכב מעורפל, מתנודד בין חיים ומוות, עודה מתפללת לשלומו, ולא רק בגלל שהיא כה אוהבת אותו. כי אם להסתיר יהודי חי בגרמניה הנאצית זה לא מריח טוב, להסתיר יהודי מת זה כבר ממש מסריח.

היכולת המופלאה לתאר רגעי חסד קטנים בתוך מציאות מעוררת פלצות בולטת בספר, והיא מאוד מרגשת. האנס, אביה המאמץ של ליזל, משליך פת לחם מפוררת ליהודי במסגרת מצעד השפלה ברחוב, תוך כדי סיכון חיים ממשי. רגעי חסד נוספים מוקנים לליזל ולמקס בזכות הספרים ובזכות המוזיקה שמופקת מהאקורדיון של האנס. רשמו לפניכם: ספרים ומוזיקה – שתי נחמות קטנות. הספר מצטיין גם ביכולת להעביר את תחושת האימה שמשתקפת במציאות המחרידה, בלי לתאר באופן גרפי את הזוועות עצמן. הישג גדול. חוץ מזה, הרומן כתוב בצורה ייחודית, שנונה ומקורית, בלוויית הערות משעשעות שמופיעות באות גדולה כמעט בכל עמוד. ויש את הילדה המקסימה הזו, ליזל, שאי אפשר שלא להתאהב בה. אבל מי שלגמרי גונב את ההצגה (זו שנקראת החיים בע"מ) היא דמות אחרת. המוות שמה.

ליזל היא גיבורת הרומן והסיפור שלה מובא בגוף ראשון, אך לא מפיה. המוות בכבודו ובעצמו מספר הסיפור. ידידנו מתגלה כטיפוס מצחיק שמעיד על עצמו כעל רדוף בני אדם... "ראיתי גברים צעירים רבים שחושבים שהם מסתערים במלחמה על גברים צעירים אחרים. הם לא. הם מסתערים לעברי." (וכמה עצוב שהדברים רלוונטים לימינו). וגם – "מבחינתי, המלחמה היא כמו הבוס החדש. הוא ניצב מעל כתפכם וחוזר על מילותיו – תעשה את העבודה! אז אתם עובדים קשה יותר, אבל הבוס לא מודה לכם. הוא רק מבקש עוד." חוץ מזה, הוא גם יפיוף לא קטן, המספר השנון שכולנו נפגוש בסופו של דבר. "אני לא נושא מגל או חרמש ואין לי את פני הגולגולת שאתם נהנים להדביק עליי. רוצים לדעת איך אני נראה באמת? מצאו לעצמכם מראה."

פוחדים מהמוות? החתיך בעל חוש ההומור שלנו מוכיח שאין לכך כל סיבה. אחרי ככלות הכול, מה רע בשנת ישרים נצחית? בלי חלומות בלהה, בלי נחירות, בלי שהשעון המעורר צורח בחמש בבוקר כשאתם מתים (המממ) לעוד כמה שעות שינה. החיים הטובים.

סליחה, המוות הטוב.

הספר הזה הוא על גרמנים טובים. האנס ורוזה הוברמן שלוקח לאומנה ילדה בודדה.

הספר מספר על הילדה הבודדה ליזל, גרמניה טובה, שהוריה גרמנים קומוניסטים ומשום כך הם רק דרגה אחת מעל ליהודים המטונפים שמשולים לעכברים.

הספר מספר על מקס, מתאגרף יהודי על סף המוות שבא לגבות את החוב המוסרי מהזוג הוברמן.

בספר יש עוד גרמנים טובים כמו משפחת שטיינר, שבנם רודי, רץ מחונן, נער חמוד המאוהב בליזל.

ובעיקר, דמות המספר היא המוות, שמנתח את הדמויות והמהלכים והתהליכים והמאורעות שבספר.

רוב הקוראים (מאות רבות) העניקו לספר חמישה כוכבים נוצצים ושפע של סופרלטיבים, ואין באמת פלא, הספר הוא יצירת מופת מדהימה. (תיכף נחזור לזה, אני לא מתכוונת להקל עליכם).

רוב הקוראים התייחסו גם לדמות המספר, המוות, כאל רעיון ייחודי ומופלא ומרגש ומה לא. בעיני, תסלחו לי, הרעיון הוא גימיק ותו לא. מבחינתי אותו טקסט יכול להיקרא ולהיכתב בין אם נכתב על ידי המוות ובין אם נכתב על ידי מספר יודע כל כלשהו.

ועכשיו בואו נבין מי הם הגרמנים הטובים שממלאים את הספר. בעיירה לא ממש חשובה בגרמניה מתגוררים האנס ורוזה הוברמן. הוא צבע ואקורדיוניסט, איש נהדר בעל אופי מעולה, שמלמד את ליזל, הבת שבאומנה, לקרוא ולכתוב. רוזה, אשתו, היא אשה קשה, אומנית הקללות, שגם מכה את ליזל לא פעם, שמאכילה את משפחתה במרק אפונה דליל, ובשעת מבחן מתגלה כאשה מצוינת, שמצילה את מקס, היהודי שבמרתף שלהם.

ליזל המקסימה, לומדת לקרוא מפאפא, הוא האנס, ובדרך גונבת ספרים כדי להשביע את אהבת המילים שלה. ליזל היא גם שובבה לא קטנה, שחוברת לרודי חברה הטוב בגניבת פירות וירקות. כלומר, גם ספרים וגם משהו להשביע את הגוף הרעב. ליזל נעשית חברת נפש של מקס שבמרתף.

וזאת עליכם לדעת. המצב בגרמניה לא משהו. הרעב שולט, העוני נורא, גרמנים טובים, שבעיני המשטר נחשבים כמובן לגרמנים גרועים, נשלחים אחר כבוד לחזית או למשימות אזרחיות מסוכנות.
בקיצור, הגרמנים סובלים בגלל הפיהרר, שמוצג בספר כמו אידיוט לא קטן.

והספר, מה לומר, כתוב באופן מופתי. התיאורים הליריים והפואטיים יוצאים מן הכלל. הדימויים ייחודיים וקטעים שלמים נקראים כמו שירה צרופה. אין מה לדבר, המוות הזה ראוי לפרס נובל בספרות. כישרון כזה לא פוגשים לעיתים קרובות.

אז איפה הבעיה?

פעם הייתי ילדה קטנה, בת לניצולי שואה. למען הדיוק ניצולת שואה (אני שונאת את הביטוי שורדת שואה, היא לא היתה באיזה ריאליטי של הישרדות), וניצולת השואה הזאת היתה בגיל של ליזל כשפרצה המלחמה, בת תשע. אבל בניגוד לליזל, אמא שלי היתה יהודיה טובה ולא גרמניה טובה. אבא שלי נשלח על ידי הרוסים לסיביר כשכבשו את גליציה, אז בעיני אמא נחשב לסובל הרבה פחות.

וכשהייתי ילדה קטנה, עשיתי חישובים איפה אסתתר כשהגרמנים יפרצו לדירת שני החדרים שלנו בבני ברק. צריך לציין, כי מבחינתנו גרמנים ונאצים היו מילים נרדפות. הבית שבנו הורי היה נורמלי ככל שיכול להיות בית של ניצולים, ורק פעם אחת ראיתי את אמא שלי נשכבת על הרצפה ומטיחה את ראשה במרצפות. בעורקי כמובן זרמה השואה, וחשתי זהות גורל עם בנות של הדור השני, ושום שותפות גורל עם חברות שהן בנות של צברים. העצב ישב עלינו כמו ענן תמידי. והשריטה שנשרטנו בני הדור השני לא תימחק אף פעם. בכל פעם שאני מדברת על השואה עיני מתמלאות דמעות. הכאב הזה לא ירפה לעולם.

לפני כמה שנים אמא שלי ראתה את הסרטים הנער בפיג'מת הפסים וגנבת הספרים. היא לא העבירה עליהם ביקורת שלילית. לגיטימי, היא דור ראשון.

כשאני קוראת או רואה יש עלי נטל כבד של זהות ושל מורשת, של התבוננות בעיניים ביקורתיות ושל שאלה גדולה: מה עושה יצירה כזאת למי שלא חש קורבן של השואה.

כשאנחנו בישראל, כשיהודים בעולם קוראים את גנבת הספרים, הם קוראים על הסבל הגרמני הנורא של הגרמנים הטובים ויודעים שמתחת לגיהינום הקורבני הזה, היו מדורי גיהינום איומים פי כמה, שחורים ואפלים מכל שידעה האנושות.

אבל מי שלא מכיר את הסיפור כולו, יכול לנוד בראשו ולהגיע למסקנות הבאות:
1. היו די הרבה גרמנים טובים ואנושיים בגרמניה, חלק מהם הסתירו יהודים, חלק הסתכנו כדי להגניב מזון ליהודים, אנשים רבים היו רחוקים לגמרי מהאידאולוגיה הנאצית, איתרע מזלם להיות נשלטים על ידי הנאצים, אבל גורל אכזר כזה יכול להתרחש בכל אומה.
2. הגרמנים נורא סבלו. רעב ועוני מחפירים, הפצצות לא הבדילו בין גרמנים טובים לגרמנים פחות טובים. המוות היה עסוק מאוד גם אצל יהודים וגם אצל גרמנים.

ואחרי הסקת המסקנות הנ"ל כמה כבר רחוקה הכחשת שואה או לחילופין הנחה של הסבל היהודי והסבל הגרמני על שתי כפות המאזניים כשהאהדה הטבעית איננה נתונה לעם היהודי.

זאת הסכנה בספרים כאלה.

אז אכן, גנבת הספרים זו יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל.
גנבת הספרים היא גם סכנה גדולה לזיכרון השואה.

המקום ממנו צומחת התשוקה

אל הספר גנבת הספרים הגעתי דרך הסרט שגרם לי לבכות בחושך, באולם הקולנוע, מבלי להרגיש במבוכה ( אל תאמינו לקלישאה שגברים לא בוכים ). היו שתי סצנות שרגשו אותי עד דמעות.

הילד רודי שחור מפחם, גרמני שרוצה להיות כושי, מזנק לריצה, לבד עם עצמו וחלמו, וזועק בכול כוחו, ג'סי אוונס האיש המהיר ביותר בעולם, וברקע מרצד סרט ישן בשחור לבן, של ריצתו המופלאה של אוונס באולימפיאדת ברלין - 36, בה הוא זוכה בארבע מדליות זהב המקלקלות את תורת הגזע, רגע שבו העולם עוצר את נשמתו, רגע צרוב בזיכרון, דרכו, ודרך חלומו של רודי אני מתחבר לתשוקת ילדותי לריצה, שגרמה לי לחלום על ריצות דמיוניות בהן ניצחתי אלופים ממשיים.

המקלט השכונתי דחוס בתושבי רחוב גן עדן, בחוץ גיהינום הפצצות שעוצמתן הולכת ומתגברת, המקלט רועד, ומבטי אימה נשקפים מעיני הילדים, ולפתע ליזל הילדה מתחילה לספר סיפור מנחם ומשכיח, בקול עמוק ובוטח, אני מוצא את עצמי מתחבר לתשוקתי לסיפור נפלא, כזה שמרטיט ומרומם את הנפש ומסופר במקום ובזמן הכי לא צפוי. באותו רגע לא יכולתי לשלוט בדמעותיי.

אחרי זמן מה הבנתי שהסיפור הזה נוגע בצורה חזקה וישירה בשתיים מתשוקות ילדותי החזקות ביותר, עורר בי התפעמות, והתרגשות מופלאה.

אחרי מספר ימים, התאוששתי מהסרט החלטתי לקרוא את הספר, ולחפש בו את אותן חוויות מרטיטות. כעת אני יוצא למסע התחקות אחריהן , אם כי במדיום אחר, מדיום הכתיבה, השוואה בין הסרט לספר עשויה להיות מעניינת,או מקלקלת.

יצאתי עם הספר למסע אל הרוע בהתגלמותו, כפי שנחשף במלוא כיעורו בעיירה קטנה בבוואריה הנאצית, בה כולם מכירים אחד את השני, ודרכה נחשפתי לדינמיקה של טירוף המונים המקדשים, את שנאת האחר. במקביל לסיפור הרקע, מסופר סיפורם של רודי וליזל, ילדים על סף התבגרות, לכול אחד מהם התמודדויות יום יומיות קשות בכדי לשרוד, חלומות ותשוקות, וגם אהבת ילדות משותפת, כול כך תמימה ויפה.

השנאה היא כמו קליפות בצל. הספר מקלף אותן אחת אחר השנייה. במסע העובר דרך אווירת טירוף המתהווה בטכסים פגאנים מהפנטים ומצמררים, תהלוכות לפידים, שריפת ספרים על המוקד ( הרבה אש ), טכסים הנצפים דרך עיני הילדים, גיבורי הספר, והמשכם תחושת פחד וטרור הנוכחים באופן תמידי בעיירה. הרגשתי חרדת פחד מעיקה, השולטת בכול, בבתים, בבית הספר וברחוב.

מעל הכול קיימת מצוקת העוני הנורא, על סף הרעב, רודי הילד מסתובב תמיד רעב. העוני הוא בית היוצר לשנאה, המקום שממנו מאשמים תמיד את השונה, את היהודים או הקומוניסטים.

אחר כך פורצת המלחמה, תושבי העיירה הופכים לקורבנות הפצצות, הזורעות אימה, הרס ומוות, ללא הבחנה בין ילדים לבוגרים. האם לגיטימי לגרום סבל לתושבי עיירה שתמכה במנגנון הרשע. מהם גבולות הנקמה ההופכת לרוע בפני עצמה, האם נקמת דרזדן בסופה של המלחמה ( אירוע איתו מתכתב הספר ) הייתה הכרחית ? האם אנחנו יכולים להזדהות עם סבלו של מי שמגלם את הרוע, שהפך בעצמו לקורבנו ? דילמות מעניינות העולות מהספר ומעוררת שאלות נוקבות.

במקום הכי לא צפוי, בעיירה רדופת השנאה והפחד, מוכת אימת ההפצצות, מגלים בני אדם מעטים תכונות אנושיות, אהבה, חמלה, גאווה, אומץ לב, חברות, ותשוקה לתרבות בדמות ספרים, באמצעותם אני מגיע למחוזות שבהם מתקיים טשטוש בין מוסרי, ללא מוסרי. האם מותר לליזל לגנוב ספרים בכדי להיות אנושית במקום הכי לא אנושי ?

ולבסוף נותרים חלומות אבודים, של ילדים אבודים, שהם הביטוי הנורא ביותר להחמצה שכרוכה במלחמה. ילדים שהיו להם תשוקות, ואהבות פשוטות ותמימות, לקבל נשיקה מאהובה, להיות הרץ המהיר ביותר בעולם, לקורא ספרים נפלאים, או לספר סיפור שנוגע בליבם של אנשים.

עד כמה נפלאה ומפתיעה יכולה להיות התשוקה הצומחת מתוך הכאב והרוע, עד כמה כואבת ועצובה יכולה להיות התשוקה הלא ממומשת, עד כמה מדהימה התשוקה הממומשת, כנגד כול הסיכויים ?

כזהו הספר: כואב, עצוב, מפתיע, נפלא, ומדהים.

אנחנו, כבני אנוש, אוהבים להאניש דברים. להוסיף להם רגשות, מחשבות, חיים.
רגשניים שכמותנו, דורשים רגשות לדבר הזה שלו קוראים "מוות", רוצים להפוך אותו לגבר האולטימטיבי. או לאישה המושלמת.
עצבנו למוות דמות - מלאך המוות.
דמות אפופה במסתורין; החל מפנים שלדיות אל פנים אנושיות, וכלה ברגשות אנושיים אל אטימות רגשית כוללת. המסתורין, העליונות הזאת שלו, מרגשת אותנו.
הוא מופיע הרבה פעמים בספרות, לעיתים כדמות הומוריסטית, לפעמים כרצינית. הוא הופיע בשלל צבעים וצורות, אומנם בעיקרון הוא הופיע לרוב כבן אנוש, אך יש כמה יוצאי דופן - שלדים ומפלצות.
הוא הופיע פעם כדמות מפלצתית, פעם אחרת כנערה גותית, ופעם נוספת כבראד פיט. הרשימה נמשכה ונמשכה ומלאך המוות המשיך לשנות דמויות.

מלאכי מוות מסתוריים, זה הקטע שלהם, זה מה שהופך אותם לכל כך מקובלים מבחינתנו, כל כך מיוחדים. הם שולטים במוות. ואז איכשהו יש להם רגשות, מה שמביא אותנו לאקסטזה, לריגוש.
זוסאק מביא אותנו לנקודה בה הוא הופך בן אנוש למלאך מוות, אם כי מצאתי את מלאך המוות הספציפי הזה יותר מעניין מהשאר.
אולי כי אף פעם לא קראתי על ספר שמסופר מנקודת המבט של המוות בעצמו.

אז כן, הספר מסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות, האחד והיחיד. אולי לא מלאך מוות; הוא קורא לעצמו "מוות" נטו.
הוא מגולל את סיפורה של ליזל בת התשע, שחייה משתבשים בעקבות מלחמת העולם השנייה. אל תתנו לעצמכם לטעות; אין היא יהודייה, אך חייה אינם קלים. העוני, והרעב, והקושי, מופיעים לא פעם ולא פעמיים. מה שגם, אין הסופר גורע עין ממצבם של היהודים בשואה, ומוסיף בחן גם יהודי לסיפור.
וכל זה נרקם לתוך יצירת מופת מעולה.

"גנבת הספרים" הוא הספר הכי מרגש וכן שקראתי לאחרונה, הוא יפהפה. בעמודים האחרונים קראתי ובכיתי כמו תינוקת.
אני לא מאמינה שסיימתי את הספר הזה בפחות מעשרים וארבע שעות, זה היה אתגר לא קל. כי גם עם הקלילות שאפשר למצוא בספר הזה - הכתיבה הנוחה, חלק מהסיטואציות, שמשעשעות לא פעם ולא פעמיים, וכמה דמויות מתוקות להדהים - גם עם כל זה, הספר הזה כואב, ריאליסטי, קודר, וקשה.
זוסאק איזן את עצמו; קלילות מוטמנת בקושי, וקושי נסתר בקלילות. אבל החור בחזה שלי לא נעלם.

הדמויות מרתקות, הן בנויות טוב, בצורה הכי אמינה שיכולה להיות. הן אנושיות, בעלות יתרונות וחסרונות וחיים לא קלים, אבל עדיין ממשיכות להתבדח מפעם לפעם.
ליזל המקסימה בעלת האישיות הכובשת, שאיבדה את משפחתה בחוסר רצון ואומצה למשפחה אחרת.
האנס, שרימה את המוות פעמיים. הגבר בעל הקריצות התמידיות, ואחת הדמויות הטובות ביותר שקראתי עליהן לאחרונה.
רוזה, עם הלב שגדול יותר מכל דבר חיי אחר. הקללות המצחיקות שלה למי שהיא אוהבת בעיקר. הרחמנות המוזרה שלה, והדרך המוזרה שלה עוד יותר לאהוב פשוט קרצה לי.
רודי, עושה הצרות הקטן שגרם לי להתאהב בו כמעט מייד; דמיינתי אותו עם חיוך ממזרי תמידי, מאוזן לאוזן.
מקס, המתאגרף היהודי, שכתב מילים על הקיר, צייר לליזל ציורים, וכתב לה סיפור מתוק.

המוות... מצאתי את עצמי מסוקרנת מחשיבה עליו, על האישיות שלו. אומנם הוא מספר הסיפור, אך הוא כלול בו לעיתים רחוקות. אין הוא מספר על עצמו רבות, רק דברים שאמרים להיות עיקריים, אך מספיקים לקווים כלליים. שגרת יומו היא אספת נשמות כללית ורק בזכות כוחות קסם לא ברורים הוא יכול לאסוף את כל הנשמות של האנשים המתים כל יום ביומו.
נקודת המבט שלו מאוד מעניינת, מלמדת נקודות ציון על האישיות שלו. הוא לא אדיש, והוא רגיש לדמויות ולמצבים שלהן. הוא לא מספר את הסיפור מצפייה; אלא מקריאה של הספר שליזל כתבה. וכשהוא מופיע בסיפורה, פעמיים-שלוש, לכל היותר, הוא משלב בזה גם את נקודת הראייה שלו.

האמת, שמצאתי את עצמי נזהרת על הספר הזה יותר מכל ספר אחר שקראתי; במקום לקפל את הדף בקצוות בציטוטים שאהבתי, דחפתי מעט נייר קרוע קדי לסמל את המקום. זה קרה כבר מההתחלה, כשהבנתי שהספר הזה באמת שווה את זה ובאמת יפהפה.

"היא תלשה דף מהספר וקרעה אותו לשניים.
אחר כך פרק.
עד מהרה לא נותר דבר מלבד קרעי מילים מושלכים בין רגליה ועל סביבותיה. המילים. למה היה עליהן להתקיים? בלעדיהן לא היה דבר מכל זה. בלי מילים הפיהרר לא היה ולא כלום. לא היו אסירים צולעים, לא היה צורך בנחמה או בתעלולים ארציים כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר.
מה הטעם במילים?
היא אמרה את זה בקול כעת, לחדר המואר בכתום. 'מה הטעם במילים?'”
כדי שספרים כאלו יכתבו, יש טעם במילים.

וזה התמצות של הסיפור הקטן שעל פי המוות עוסק ב:
ילדה
מעט מילים
אקורדיוניסט
גרמנים פנאטים
מתאגרף יהודי
ודיי הרבה גנבות.

בהחלט שווה את הזמן שלו.

עד היום, כשחשבתי על מלחמת העולם השניה; האסוציאציה היחידה שעלתה לי לראש הייתה, כידוע, השואה.
השואה היתה חלק. רק חלק חולני מהמלחמה. זאת הייתה מלחמה, כן, וכמו כל המלחמות, היא לא עוסקת רק במטרה חולנית אחת, אלא כמה מהן.

היה היה פעם איש צעיר ומוזר. הוא החליט שלושה פרטים חשובים בנוגע לחייו:
* השביל בשיערו יהיה בצד ההפוך משל השאר.
* הוא ימצא לעצמו שפם קטן ומוזר.
* יום יבוא והוא ישלוט בעולם. (גנבת הספרים. מקס.)

אז, כן. הפירהר, כידוע, לא התכוון ללכלך את ידיו בדם. הו, לא. הוא היה רק מנהיג מפלגה, שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין על ידי האזרחים. הנשק שלו לא היה רובה, וגם לא סכין; הנשק שלו היה המילים.
מילים.
הוא עלה לשלטון.
הוא זרע מילים; שטף את מוחם של אנשים.
אנא, הרשו לי לספר לכם סיפור קטן.

היה היה מורה. מורה, ותלמיד, וכיתה שלמה. הם למדו על מלחמת העולם השנייה.
"המורה", שואל התלמיד. "אם הפירהר היה נורא כל כך; למה כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו? האם לא היתה התנגדות?"
המורה מצמצם עיניים, וחושב. הוא מגיע לתשובה.
לתשובה הזאת יש שם. הנחשול.

ובכן, הנחשול הוא סרט אמריקני ישן. מורה מחליט להוכיח לתלמידיו, באמצעות ניסוי, את הקלות המחליאה, הבלתי נסבלת, שבה דבר כזה קורה.

המורה לא משיב. הוא עושה. לאט לאט, באמצעות משמעת קשוחה, הוא מאחד את תלמידיו תחת השם "הנחשול", והופך אותם לשותפים סודיים במחתרת קיצונית ומובדלת; הפועלת למען מהפכה עתידית. עם הזמן, הנחשול הופך למן טרור בית ספרי. כל מי שמתנגד, מוכה ומוחרם. והמורה? מעודד, מלהיב; אבל בעיקר, מתבונן.
"אתם לא היחידים", הוא מודיע יום אחד. "הנחשול הוא קבוצה אדירת ממדים, הפועלת בבתי ספר שונים ברחבי הארץ."
הוא בולע רוק. "וישנו מנהיג, ידידי", הוא מכריז.

המנהיג, הוא אדולף היטלר. הנחשול, הוא אידאולוגיה נאצית. הפירהר שלט באנשים באמצעות המילים. זה הופץ, כמו מחלה. קודם כל החלשים, המנודים. אלה שזקוקים נואשות למנהיג. הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות. אחר כך המשכילים. אנשים פיתחו כלפיו אובססיה חולנית. הערצה עיוורת. הם היו מוכנים להרוג בשבילו; וזה מה שעשו. הם הרגו, ורצחו. אל תטעו. הפירהר לא ליכלך את ידיו. את החורבן הביאו האנשים בעצמם. ובשלב כלשהו, הם התחרטו. הם התחרטו, אבל פחדו. הם לא פחדו מהפירהר; לא. הוא היה רק מילים. תמונה ממוסגרת על קיר. הם פחדו מעצמם.
הספר הזה, אם נתעלם מכמה סוחף, ומרגש, ומדהים הוא; שינה לי את כל התפיסה לגבי המלחמה. והמוות. המוות אינו המוטיב העיקרי בספר; אל תטעו. המוות עצמו אינו חושש לגלות פיסות מידע קטנות פה ושם על העתיד לבוא. הו, לא.

רציתי לספר לגנבת הספרים דברים רבים, על יופי ועל אכזריות. אבל מה יכולתי לספר לה על הדברים הללו שלא ידעה כבר? רציתי להסביר שאני תמיד מפריז וממעיט בערכו של המין האנושי- שלעיתים נדירות אני פשוט מעריך אותו כערכו. רציתי לשאול אותה איך יכול אותו דבר להיות מכוער כל- כך ומופלא כל- כך, ומילותיו כה ארורות וכה מבריקות.
ואולם דבר מכל זה לא בקע מפי.
כל מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממינגר, ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים, ואני אומר זאת לכם כעת.
אני רדוף בני אדם.

ליזל ממינגר. זאומנש. מנערת המילים. גנבת הספרים.
תודה.

נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם אמא עם שמיעה אבסולוטית, שניגנה פעם בגיטרה ואז ועכשיו פסנתר, אבל רק כתחביב. סבא ויולן מפורסם, סבתא שהיתה חלילנית ומורה באקדמיה עד שהתעוורה ופרשה, דודה פסנתרנית ומנהלת קונסרבטוריון ושבעה בני דודים קטנים ממני ומוכשרים ממני.
אף אחד לא התפלא כשהתחלתי לשיר. אני לא זוכרת מתי זה התחיל. לא היה שום אירוע מחונן. ואם אני זאת שאתם שואלים - אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל למען האמת, אני לא זוכרת את עצמי כל כך הרבה זמן.

ליזל הקטנה נ מסרת למשפחה מאומצת מאמה, כשאחיה הצעיר בן השש מת והיא נשארת לבדה במציאות חדשה ברחוב הימל- ורגע לפני הפרידה והמעבר לחיים שונים היא מוצאת ספר. ליזל הקטנה אינה יודעת קרוא וכתוב, אך גונבת את הספר, בפעם הראשונה. הוא נהיה לדבר האחרון שקושר בינה לבין אחיה. היא נוצרת אותו, מבטיחה ללמוד לקרוא אותו. "המדריך לחופרי הקברים." ליזל אינה יודעת קרוא וכתוב. כשהיא מתחילה ללמוד- היא מתקשה בכך. אך איש מעולם לא אמר שזה יהיה קל.

ילדה בת 10, שלומדת בכיתה ד', עם תלתלים זהובים וקצרים על ראשה, מפנה את ראשה מהספר אותו השאילה מהסיפריה. היא פונה אל אמה "אמא, אני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה." כך היא אומרת, אם כי לא במילים המדויקות.
בשיעור הראשון המורה מקבלת אותה ואת אמה בברכה. היא מושיבה אותה על כיסא נמוך, ומוציאה את הגיטרה מהקייס. הגיטרה היא גיטרה בגודל חצי, ואף על כן עוד גדולה מעט לילדה הקטנה. הילדה מסתכלת על הגיטרה בחשדנות, ואילו היא מסתכלת עליה בחזרה. כשהיא שואלת את המורה מה תתחיל לנגן היום, איזו מנגינה, היא עונה שהיום לא מנגנים- רק לומדים- ואולי תיגע הילדה בגיטרה פעמיים שלוש.
בסופו של דבר, כשהיא עולה לנגן בקונצרט הראשון שלה, במעט גימגום היא צולחת אותו לבסוף.
מחלום שנרקם על ליווי שירתה בפריטת גיטרה, היא צוללת הישר אל תוך המוזיקה הקלאסית.

הספר השני שגונבת ליזל נגנב מאש, ברחובות המפויחים לצד מצעדים עם לפידים וקריאות נאצה. לאט לאט נרקם סיפורה. ליד אנשים חמים וקרים, רעב ועוני היא מגשימה לאט את חלומה הראשון, הקריאה. היא מספרת סיפור, ומדליקה תקווה. כשהיא קוראת לשכנתה האבלה לרגע אחד אפשר לשכוח מהמלחמה המתחוללת בחוץ, מהאבודים והנשכחים.

אותה ילדה גדלה, וכעת היא בכיתה ח'. אף על פי שלאורך השנים תמיד נרשמה למקהלה, אף פעם לא קיבלה סולו. סולו שהוא ל-ג-מ-ר-י שלה. תמיד משנית, לא חשובה, שרה רק בפיזמונים עם כל הילדים. ואז מסיבת הסיום מגיעה, טקס גדול. מגיע מישהו לבחון את המקהלה, להחליט מי ישיר איפה, להקליט באולפן. והיא שרה. קולה רועד מעט, ואף על פי כן היא מרשימה. אף פעם לא שמעו אותה קודם לכן. והיא מקבלת לא אחד או שניים- אלא שלושה סולואים. לגמרי שלה.

רודי הנער, חברה הטוב ביותר של ליזל, שצבע עצמו פחם, חולם להיות הרץ הטוב העולם. כשהוא מתחרה בליזל לאחר שהתערב איתה שלא תביס אותו, הם נופלים לבסוף לבוץ. לאחר שנתיים הוא זוכה בשלושה מקצים מתוך ארבעה. הוא רץ, והוא משיג את כולם.

הילדה הפכה לנערה שמתחילה תיכון, בבחירתה ללמוד במגמת מוזיקה. את האודישן שנה שעברה עברה בהצלחה יתרה- אך בתור גיטריסטית בלבד. את הקול שלה, לא היה לה אומץ להפגין. והיא נכנסת למגמה בחשש גדול, בצדק. בחזרות, אליהן אף פעם אין לה כוח להתאמן אלא רק בדקה ה-90, היא מפגרת אחרי כולם, את התווים קוראת באיטיות משום מה ובתאוריה מאחרת בחומר ורועדת שמבקשים ממנה לנגן את התפקיד לבדה, אף על פי שהוא פשוט מאוד לנגינה וכבר ניגנה מסובכים ממנו. היא מפשלת, בעוד כל השאר דוהרים קדימה. מקבלת נזיפות ממורים.
לקראת סוף השנה היא מתחילה לתפוס את עצמה בידיים, לומדת ומשקיעה, ועדיין לא מצליחה להביא את עצמה לכדי ביטוי גם איפה שהיא מחליטה. והשנה חולפת.

בתוך מרתף חשוך יושב לו יהודי מיואש שנלחם כנגד כל הסיכויים בזכות לחיים, תוך כדי סיכון חיים אחרים. מקס, המתאגרף היהודי, כותב לליזל סיפור. סיפור על כוחן של מילים ועל השימוש בהן, משלים ומחשבות פרטיות. כשהיא מקבלת אותו, לבסוף, היא מגלה שסיפורה עשוי ממנו. ואז, היא מתחילה לכתוב את הסיפור שלה, של גנבת הספרים, על ערימת דפים צרורים בחוט.

שנה חדשה התחילה. הנערה לקחה אותה ברצינות, כהזדמנות. היא עובדת קשה. היא יוצרת. ואז, בסופו של דבר, הקטע של ההרכב הזוגי שהובילה והנהיגה מוכן להופעה.
ההופעה מגיעה. כשאני עולה לבמה אני מקבלת אותה בחיוך- אך בחשש. וכי מה אם יצחקו? אך הבמה מאמצת אותי אליה. הפעם הזאת שונה. הפעם אני גם שרה.
אני מחייכת כשמסדרים לי את המיקרופון, וכשאני מתחילה לפרוט בגיטרה, אני יודעת שלשם אני שייכת.

יכולתי להמשיך לספר על המוזיקה ועלי לנצח, כמו שליזל היתה יכולה לספר תמיד עליה ועל המילים. המוזיקה נוצרת בתוכה מאות זכרונות שלי, מהטובים ביותר לגרועים ולמביכים. המוזיקה והמילים, דומות כשחושבים על זה. שתיהן יוצרות סיפור.
זה ספר שכל אחד יקח לכיוון שונה: ואני חושבת שיותר מכל הוא מדבר על כמיהות. על תשוקות. על הרצון שלנו לדבר מה עד כדי כך. על חלומות. ואיך הכמיהות האלה, לספרים, לריצה, למוזיקה, שורדות גם במקומות ובמצבים הכי קשים. במלחמות. באסונות. האהבה לדבר הזה, איכשהו תמיד שורדת.

ועל הגבול הדק הזה, בין לקרוא, ובין לכתוב. בין לראות יצירות אומנות ובין לצייר. בין לשמוע סיפור ובין לספר אותו. בין לאהוב בגדים יפים ובין לעצב כאלה. בין לאהוב לשמוע מוזיקה ובין לנגן ולשיר.
הפער הזה, בין לאהוב לעשות משהו, לבין ליצור אותו. ואני יכולה להעיד: אתה יכול להנות עד אינסוף מהאהבות האלה, אבל כשאתה מייצר אותן, התחושה היא עילאית.

אודה שאת הספר לא היה לי קל לצלוח, שכן דפיו רבים והוא עב כרס, שכן הוא מספר על אותה תקופה חשוכה באנושות. ובעיקר בגלל סגנונו המיוחד, השפה שנראית בהתחלה מתיימרת ומיד אחר כך יפייפיה.
הסיפור נרקם בדיוק רב ובקפידות: תפר אחר תפר. כמו בציור הדמויות מופיעות עגולות ושלמות: אנושיות עד כאב, טובות ורעות כאחד. כך גם המוות מתגלה לעיתים כאנושי יותר מאנשים רבים, מנסה לתת נחמה אחרונה .
הוא שואל שאלות על מה מותר ומה אסור ואיפה עובר הגבול ומה התנאים, מהן מלחמות אמיתיות ובמי, אם בכלל, יש להילחם. על כוחן של מילים שיכולות להרוג ולתת חיים כהרף עיין. על חלומות שנשנו, על דרכים שאבדו.
הספר הותיר עלי רושם עצום, כשסיימתי לקרוא והנחתי לעמוד האחרון לעבור ולספר להיסגר. מדובר בספר הכי מיוחד שקראתי, ששובר אותך ובונה אותך בבת אחת.


"כאשר התחילה לכתוב את סיפורה, נהגה לתהות מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכל."

כבר מזמן לא בכיתי ככה מספר. אם מישהו מבני משפחתי היה נכנס לחדר ורואה אותי בשלבי הסיום של הספר הזה, היה בטוח שמשהו נורא קרה. זה לא היה סתם בכי, זו היתה חתיכת התייפחות. פשוט יבבתי במשך כמה דקות טובות.

ההתחלה דווקא לא רמזה על הסערה הרגשית המתקרבת. להיפך. התחלתי אותו מאוד חשדנית וספקנית. בדפים הראשונים מצאתי את סגנון הכתיבה הכאילו רגיש-מתפייט-עמוק שלו – יומרני, מתחכם ומעצבן. הייתי בטוחה שעוד רגע ואני פורשת מכל העניין הזה, אבל הפלא ופלא, עד סיום חלקו הראשון של הספר (יש שמונה חלקים) ההרגשה הזו נעלמה כלא היתה.

בשלב מסוים פשוט נשביתי בקסמו. הכתיבה שבהתחלה נראתה לי מזויפת ומלאכותית, לאט לאט הסתדרה לי. נקודת המבט המיוחדת והלא שגרתית של מספר הסיפור יוצא-הדופן והציני, נעשתה למלווה מושלמת להתרחשויות העצובות והדמויות החלשות והנוגעות-ללב שבסיפור.

כמו 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה, כמו 'אנשים טובים' של ניר ברעם, גם הספר הזה מתמקד בחייהם היומיומיים הקשים דווקא של הגרמנים ולא של קורבנותיהם, בתקופת מלחמת העולם השניה (אם כי גם הנושא היהודי בהחלט בא לידי ביטוי בספר, באופן קורע לב ומצמרר). ברגישות ובעדינות, זוסאק משרטט מגוון דמויות רחב יחסית של גרמנים: נאצים נלהבים, נאצים בעל-כורחם, גרמנים שכולים, גרמנים רדופים, מבוגרים וילדים, ומצליח לתאר באופן מאוד מוחשי ומאוד מרגש בעיני את מרקם החיים השברירי שאפיין את התקופה ואת הסבל שהיה מנת חלקם של כל מי שחיו אז, באותן שנים אינסופיות שבמהלכן השתוללו הרשע והאכזריות ברחובות אירופה.

לא יודעת אם הספר מושלם, לא בהכרח יצירת מופת ולא משהו שימצא חן בעיני כל אניני-הטעם, אבל אני באמת לא זוכרת מתי קראתי משהו שפירק אותי ככה. ולו רק בגלל זה - 5 כוכבים.

ספר עצוב-עצוב, מיוחד ויפה. ממליצה בחום.

גיבורת הספר היא ליזל, ילדה בת רבע לעשר, שנשלחת למשפחה אומנת, בזמן גרמניה הנאצית.
מספר הסיפור הוא המוות, וזה רק מתחיל להיות מוזר.
ליזל גונבת את הספר הראשון בזמן הלוויה לאחיה הצעיר, שנפטר ברכבת, בנסיעה למשפחה האומנת. היא נמסרת לאימוץ כי אימה, כנראה נאסרת בשל היותה קומוניסטית.
במשפחה האומנת דווקא טוב לה, ושם מלמד אותה אביה, פאפא, לקרוא מילים. למרות המחסור, והצרות מכיוון המפלגה הנאצית, היא מוצאת בית חם, וגם חבר טוב, רודי, שאיתו היא עוברת הרפתקאות, וגם גניבות ספרים.
הספר כתוב טוב, בשפה שממחישה באופן מאוד נוגע ללב, את הקושי הקיומי והמוסרי באותם זמנים, אבל קולו של המספר, הלא הוא המוות, מאוד הפריע לי. גם השימוש בכותרות באופן שנכתב בספר הזה, קטע לי את שטף הסיפור, והציק לי שוב ושוב.
מוזר לסכם שהכתיבה טובה אבל חווית הקריאה מבאסת. מצד שני, זו החוויה שלי.
אמנם הזמנים הם מלחמת העולם השניה, והמקום הוא גרמניה, אבל זהו לא סיפור שואה, מוזכרים בו יהודים וגורלם הנוראי אבל הוא מדבר על העם הגרמני, שלא כולו היה הנמפלגה הנאצית. כן, יש מורכבות בחיים. תקראו, ותבינו.

מי ש'יחפור' מעט סביב הרומן של זוסאק ימצא חילוקי דעות ביחס לשאלה האם הספר מתאים לשימוש בכיתות בשיעורי היסטוריה העוסקים באותה תקופה אפלה. זה מעניין כי היה כבר מי שכתב שזוסאק בעצם המציא כאן את ה-"אנה פרנק" הגויה ובאמת כשמשווים יש קווי דמיון מרתקים למרות ההבדלים הכל-כך ברורים. עם זאת, לאור קווי הדימיון, למה יומנה של אנה פרנק הי"ד נחשב חד-משמעית (מקווה שאני לא מפספס פה) לספרות שואה קלאסית לבני נוער בעוד ליזל ממינגר נתונה במחלוקת?
נכון שמלאך המוות מבטיח בתחילת הספר שזהו 'רק סיפור קטן' על 'ילדה, כמה מילים, נגן אקורדיון, כמה גרמנים פנאטים, מתאגרף יהודי והמון גניבות' (תרגום חובבני שלי מהגרסה האנגלית אותה קראתי). אבל הוא מחסיר פרט אחד קריטי: (מנק' המבט שלי לפחות) הסיפור הוא קודם כל על 'חסידי אומות העולם'! הזוג הוברמן מסתירים בביתם יחד עם ליזל גם את מקס היהודי (ולא אגלה אם הוא שורד בסוף).
ובכל זאת, אפשר בהחלט לדחות ולהשיב כמו מה שכבר כתבו פה אלה שקדמו לי: זוסאק כותב מנק' המבט של הגרמנים ימ"ש וזה אולי מעיב על/שולל את הלגיטימציה להשתמש בזה בשיעורים כאלה. ביחס לזה הייתי רוצה להרחיב מעט והיתה זו תרומתי הצנועה לפורום:
ברומן המרתק הזה, זוסאק מציף את השאלה הבאה: לאור כל הרוע האנושי, הכיעור והאכזריות- האם המין האנושי "שווה את זה"? 4 פעמים לאורך הספר מלאך המוות מזכיר לנו את הכפילות המטרידה הזו אצל בני האדם, הטוב והרע: 1) כשמלאך המוות מתאר בכללי את שנת 1942 הוא מוסיף שהוא מנסה לזכור את 'כמויות היופי שהוא ראה באותה תקופה גם כן' (משהו כזה) 2) בצעדה אל מחנה המוות דכאו כשחייל מכה את הנס הוברמן קשות על הניסיון שלו לסייע, מלאך המוות מיד מעיר שהנס הרוויח לכל הפחות את הזכות להיקרא בן-אדם (משהו כזה) ומיד מסתייע שלדעתו זה בכלל לא משהו טוב. 3) בקטע על הטייס שהתרסק כשרודי הילד הכי מתוק בספר מתקרב אל הטייס מלאך המוות לוקח את נשמת הטייס ומעיר שהוא תמיד פוגש את בני-האדם בטוב וברע, בכיעור וביופי (משהו כזה, שוב) והוא תוהה איך יתכן שבדבר אחד יתקיימו שני הדברים הללו יחד? 4) כשמלאך המוות בא לקחת את הנשמה של ליזל (ולא אגלה כאן מתי הוא בא לעשות זאת) יש שם דו-שיח מעניין בין נשמתה של ליזל לבינו, היא שואלת משהו והוא לא משיב במקום זאת הוא פונה אלינו, הקוראים ומוסיף שהוא רצה להשיב לה המון דברים שקשורים בכיעור וביופי ושוב חוזר על המסר הנ"ל: איך דבר אחד כמין האנושי הוא בו-זמנית גם רע וגם טוב גם יפה וגם מכוער?
זו אם כן השאלה שחורזת את הספר לכל אורכו. שאלה עם זקן ארוך, יש להעיר. ובכל זאת, מרתק.
מנקודת מבט של הדמויות עצמן בתוך הסיפור, השאלה לובשת צורה בתור דילמה מורכבת: האם להצטרף למפלגה הנאצית או לא? אלכס שטיינר, אבא של רודי, מחליט כן להצטרף למרות שהוא לא שונא את היהודים. זהו חטא ה-"אינדיפרנס" האירופי, חטא האדישות. הנס הוברמן לעומתו מחליט שלא להצטרף. מבחינת הנס הדילמה כאמור צצה שוב בשאלה אם לקיים התחייבות נושנה ולהציל יהודי או לא והוא שוב בוחר בטוב.
נראה לי שהצגת הדילמה הזו, בתור ביטוי של השאלה הנ"ל ועם הדמויות הללו דווקא, זה ניסיון לומר משהו ביחס לשאלה העקרונית עצמה. זוסאק, אם יורשה לי, מנסה לטעון שבתוך העם הגרמני עצמו זה לגיטימי לראות את היטלר ימ"ש והמפלגה הנאצית וכל שעימם מצד אחד, ואת ההוברמנים והליזל ממינגרים מצד שני. לטעמו אלו הם שני הצדדים של הטבע האנושי והם באים לידי ביטוי גם בתוך העם הגרמני כבכל מקום אחר. יש את הטובים ויש את הרעים.
האמת היא שזו לא 'מסקנה' שלי בדרך של 'קריאה בין השורות'. זוסאק שם את הדברים על השולחן: ממש בהתחלה הוא מביא לנו "כמה מספרים מכריעים" והוא מחלק את העם הגרמני עצמו ל-90% תומכי היטלר 'ללא עוררין' ומציין בסוג-מסוים-של-סרקיזם שזה מותיר 10% שלא שיתפו פעולה. והוא מסכם: "הנס הוברמן השתייך לאותם 10%".
הגישה הזו הולכת ומתפתחת בחדרה של אשת ראש-העיר כשמתברר שגם היא שייכת איכשהו ל-"משפחת השכול" של העם הגרמני ומיד מגיעות שם כמה שורות שעושות בדיוק את ההשוואה הנ"ל, מלאך המוות מכיר את אשת ראש-העיר וכל הדומים לה מכל מיני מקומות בעולם שם ניתן למצוא כמותה, ולמה שלא בעיר גרמנית במלה"ע ה-2?
וזה ממשיך. זוסאק עורך השוואה בין הסבל של ליזל והאובדן שחוותה לסבל של מקס. אז המסקנה היא עדיין שיהודי זה הסבל הכי גדול, ועדיין אותה גישה שהשאלה היא רק מי סובל יותר. זה כבר ממש יקומם את הקורא כשתגיע ההשוואה בין הגרמנים המופצצים ע"י בעלות הברית לבין היהודים שנרצחו בתאי הגזים. זוסאק שם בפיו של מלאך המוות את התמיהה הרבתי הבאה: "האם גם להם הגיע כל הסבל הזה? כמה מהם לקחו חלק פעיל ברדיפת אחרים?". בהזדמנות אחת נוספת מלאך המוות של זוסאק מוסיף שהגרמנים היו בהחלט מסכנים וניתן היה לרחם עליהם אבל אין לו ספק שהיהודים במחנות המוות סבלו יותר "משום שלגרמנים היה לפחות את הצ'אנס לחיות" (משהו כזה).
נחזור רגע אל ה-90% מול ה-10%. לפי גישה זו, רק הקבוצה הראשונה הם "היטלר". רק הם פתחו במלחמה ואחראים לתוצאותיה בעוד היתר הם קורבנות אותה מלחמה לא פחות מכל קבוצה אחרת.
האם ניתן להסכים עם גישה כזו? יש כאן היבט אופטימי. כשאתה מציג את זה כך זה מעביר את המסר ששני הצדדים 'מאפסים' זה את זה או אולי אפילו הטוב גובר. כן, תבוא אפוא התשובה, זה כן כדאי, המין האנושי 'שווה את זה'. אפילו החברה הגרמנית של שנות ה-30 וה-40 'שווה את זה'. טוב ורע יש בכל מקום.
אודה על האמת, כשאלה כללית, כדיון כללי על המין האנושי אני בהחלט יכול לקבל גישה אופטימית כזו. אבל ביחס לעם הגרמני זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת! זה אפילו נראה לי מקומם, באיזשהו מקום זו הנקודה שנראית לי הכי שנויה במחלוקת בכל הסיפור.
הרי זה לא נכון שאותם 10% רק "לא לקחו חלק פעיל" וממילא הם "הנס הוברמן". משהו מטריד פה, לא? נכון הם לא תמכו בהיטלר "ללא עוררין" אבל הם גם לא התקוממו אקטיבית נגדו. נראה יותר לחלק אחרת את העם הגרמני: 90% תמכו "ללא עוררין". עוד רבים 'וטובים' תמכו בהיטלר אף שלא היתה זו תמיכה "ללא עוררין". עוד רבים לא תמכו אבל נותרו אדישים ורק מתי-מעט הם אותם הנס-הוברמנים שממש לקחו חלק פעיל נגד היטלר ימ"ש.
וזו שאלה קריטית. איך יתכן שרוב ככל העם הגרמני שיתף פעולה בדרך זו או אחרת עם היטלר ימ"ש? מהאריסטוקרטיה כביכול ועד אחרון הפשוטים? והרי על 90% גם זוסאק מודה!
אנו כיהודים מוכרחים להשיב קודם כל, וחד משמעית שיש לזה קשר עם התרבות הגרמנית, עם ההיסטוריה והפילוסופיה שלהם. יהיה אשר יהיה הקשר. אבל משהו שם מזוהם בעיני כל בעל מוסר. היתה זו אם כן אומה גרמנית אחת- עם היטלר והנאצים ימ"ש. הנס ורוזה הוברמן (שרק משל היו כמובן) אינם חלק מאותה אומה עוד, הם "חסידי אומות העולם". אותה "חסידות" שבהם חוצצת ומפרידה אותם לטובה, לעד.
לדידנו, לאור נקודת המבט שהצגתי כעת, כל האומה הגרמנית אחראית. ביחס לאידאולוגיה כל כך פושעת ומסוכנת, ביחס למעשים כל כך חמורים אנטי-הומניים- א"א עוד לקבל ולהתפשר על אדישות. הם אחראים לפתיחת המלחמה והם הביאו על עצמם את כל הצעדים שננקטו בידי הצד שכנגד כדי לנצח את אותה מלחמה. אחרי הכל, הדבר הכי לא מוסרי במלחמה צודקת זה להפסיד בה.
צודק אפוא זוסאק ששני צדדים הם בטבע האנושי: הטוב והרע, היפה והמכוער. יתכן אף שיפה הוא טוען שהשניים מאזנים זה את זה באופן שזה כבר 'שווה את זה'. אבל ככל שאנו עוסקים בגרמניה של אותם שנים אפלות אין כל ספק איך עומדים הצדדים: מצד אחד, היטלר והנאצים ימ"ש ועמם כל מי שלא פעל נגד, הם הצד של הרוע והכיעור. ומן הצד השני, ההנס הוברמנים והעם היהודי יחד עם כל הלוחמים שנתנו את דמם וזיעת אפם כדי למגר את הרוע והרשע, הם הצד של הטוב היופי והאומץ לעמוד לצד כל זה גם בימים שבהם אין כל מקום ל-"מורכבות".