הבן אדם, תמיד הוא מחפש את האהבה הראשונה שהייתה לו, ואני, שהספר האהוב עליי בכל העולמות הוא מחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז זצ"ל, ממשיך לחפש אותו או לפחות אחד משישים ממנו. וכל כך שמחתי שהצלחתי להניח את ידי סוף סוף על עיר מקלט של יצחק בן-נר, יאריך ימים בטוב, מכיוון שכמו מא"ק, גם הוא מתרחש בתל אביב של סוף המילניום הקודם, וגם הוא, כך למדתי מהכתוב בכריכה האחורית, מביא לקדמת הבמה כל מיני דמויות שוליות של חלכאים ונדכאים, שעלילותיהם משתלבות ונשזרות אלה באלה. כבר התרגשתי על שאני עומד להחזיר אהבה ישנה בעזרת ספרו של בן-נר (למרבה האירוניה הוא נרכש דווקא בחנות ספרים שהיא מעין מוסד ירושלמי)
אבל, כמו שאמרו בילדים סורגים, כגודל הפיציות - גודל האכבזות. לא מיניה ולא מקצתיה. סיפוריהן של שבע הדמויות, שכולן מתגוררות באזור רחוב בן יהודה, לא משתלבים, לא נשזרים, ולא נארגים ביחד, מקסימום, נותנים זה לזה דחיפה מקרית או כיף חטוף. למעשה מדובר בשבע נובלות שעומדות כל אחת בפני עצמה. מלבד זאת רוב הדמויות רעות ונאלחות ולא מעוררות הזדהות ולו כזית, מלאות שנאה עצמית (מאלי) נרקיסיסטיות (איתן שפי, יהודאי) או סתם בלתי נסבלות (כן רותה עם הפה הביובי, אני מדבר אלייך) גם מלשצ'ינסקי, ההומלס האוזבקי, לא רוויתי נחת. חיקוי דיבור של עולה מחבר העמים הוא נסבל במשך עמוד, גג שניים, אבל לקרוא 60-70 עמודים של עברית עילגת זו משימה מייגעת. נהניתי רק מסיפורה של זיוה חורש, המורה הגמלאית, ובעלה, התובע הפלילי לשעבר שלקה בשיטיון. כאן יש עברית רהוטה, דמות שמתמודדת בגבורה ובתושייה עם קשיי החיים ומעוררת אמפתיה, וגם עלילה מותחת.
המסקנה - את האהבות הישנות (הקודמות) עדיף להשאיר מאחור, כי ניסיון למצוא אותן בהווה יגרום מפח נפש, או לפחות אכבזה.

















