“סוגיה מעניינת בספריו של אפלפלד (מעניינת אותי, עכ"פ) היא השפה. עלילת רוב הספרים מתרחשת במזרח אירופה, והדמויות הן יהודים, אדוקים ומתבוללים, וגויים. אפלפלד כותב עברית (יפהפיה, מוקפדת, אלגנטית, מאופקת) אך איש מגיבוריו אינו מדבר עברית. היהודים המודרניים, העירוניים, אלה שזנחו את מסורת אבותיהם, מדברים גרמנית. היהודים המסורתיים, הכפריים, מדברים יידיש, והגויים מדברים בשפה שאפלפלד מכנה רותנית, והצ'אט יודע הכול הסביר לי שמדובר באוקראינית או בניב מוקדם שלה. איך, אם כן, שם הסופר בפי גיבוריו דיאלוגים בעברית, כשאף אחד מהם אינו מדבר בשפה זו? קושיה. לעתים יש ביטויים שמהדהדים את שפת הדובר, למשל, בעברית מדוברת לא מסיימים משפט בשאלה הרטורית, לא כן/כך? אבל בגרמנית, כמדומני, מקובל לשתול את המילים nicht wahr? בסוף משפט. גם הפניה המכובדת בגוף שלישי, שמקובלת בשפות אירופאיות אך אינה שכיחה בשפתנו השמית, רומזת שהדמויות האפלפלדיות אינן מדברות בעברית. מלבד זאת, משפטי שאלה רבים פותחים במילה "כלום" (כלום אין הוא סבור כך?) ואני איני יודע אם מדובר בתרגום מגרמנית, יידיש או רותנית (יש לינגוויסטים בקהל?)

עלילת הרומן הקצר (או נובלה ארוכה) הזה טיפוסית לספריו של אפלפלד. משפחה יהודית וינאית מתבוללת נקלעה לצרה. הבת, מוזיקאית מחוננת, לקתה במרה שחורה, כלומר בדיכאון, וכל הפרופסורים הנכבדים לא הצליחו למצוא מזור לבעיותיה הנפשיות. בצר להם פונים בני המשפחה אל הנסתרות ומבקשים ישועה אצל מרפא ששוכן בפינה נידחת של הרי הקרפטים, וכבר הציל אנשים רבים משדים וממרה שחורה אז מה כבר יש לנו להפסיד. הצדיק ההררי מצווה על הנערה לשים קרח וללחוץ כל הלילה. זו הייתה בדיקת ערנות. הוא מורה לה להתחיל לשנן את האותיות העבריות, להתפלל, ולחזור לשורשיה היהודים. מכאן נפלגת המשפחה לשניים - האם והבת חוזרות לשורשים, והאב ובנו, נער רב אונים אך אימבציל במקצת, מתכוננים לחזור לעיר הגדולה, חרף מזג האוויר הקשה והשלגים שמכסים את המדרונות.

עלילת ספרי החדש "הוואדי נפלש" (וסליחה ממר אפלפלד על גניבת הפוקוס, יש לי הרגשה שהוא ימחל לי) לא מתרחשת בקרפטים אלא בירושלים, וגיבוריו אינם מדברים גרמנית או יידיש, וגם לא רותנית, אלא עברית ולעתים אנגלית מעוברתת. אני עושה שימוש בבמה הנכבדה הזו כדי להזמין את הקהל הקדוש ויודע הספר לקרוא אותו.”

“נובלה זו פורסמה ב-1985, ב"ימי הביניים" של אפלפלד, כשעוד לימד ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. האם הוא היה שונה אז? אז כן עתה, אפלפלד שומר על טון שקט, מספר סיפור שהוא אחד הקווים ליצירתו – עניין היהודי המתבולל, החדש, הלא מתבכיין, הנטמע בסביבתו. האם זה מצליח לו ליהודי החדש?

פליכס לוקח את הנריאטה, בתו הלגה ובנו קארל להרים, למרפא ידוע ומפורסם, אדם ששמעו הגיע למרחקים, אי שם רחוק מוינה מקום מושבם. הוא לא רוצה לעשות זאת במיוחד, אבל השקיעה של הלגה והמעבר מרופא לרופא וללא תוצאות גרמו לו להשמע לרצונה של הנריאטה, שמקורה באיכרים הכפריים שבהרים לשוב לשם. המרפא הוא קשיש יהודי המצווה על לימוד כתבי הקודש בעברית כמרפא. זה לא קשה לאם, שלמדה עברית בעברה, לא קל להלגה, שלא פגשה קודם כתב זה. אבל מה לעשות ויש בעיה שצריך לפתור. השהות בהרים המושלגים והקפואים לא עושים טוב לפליכס, שנטש את עסקיו רחוק בוינה.

אט אט נפער פער בלתי ניתן לגישור בינו לבין הנריאטה אשתו. גם קודם היה פער, אבל עתה השפעת האם גדולה יותר, השיבה למקורות היהודיים לצנינים בעיניו ומשלל סיבות. בתו האהובה מתרחקת ממנו בהשפעת האם, או שמא זה נדמה לו. משום מה, דווקא לבנו הצעיר, בן הטפשעשרה, הנער המיוחם היוצא ונכנס ממיטתן של המשרתות, הוא מוצא קרבה ומשכנע אותו לחזור לעיר. החזרה לעיר אינה קלה והכניסה הביתה היא הלם גדול למי שסבור שביתו הוא מבצרו אפילו אם הוא יהודי.

זוהי רק נובלה של 140 עמודים, אבל אפלפלד במיטב כישרונו המיוחד מצליח גם הפעם לרקוח עולם ומלואו דווקא ממה שלא אמר, דווקא ממה שאמר במילים מועטות או באמירה שקטה, החודרת עמוק. ספר מקסים.”